המספרים הכואבים ממשיכים לזרום. השבוע נרשם החייל החלל ה-900 מאז תחילת המלחמה. במקביל, החטופים ציינו 700 ימים בשבי. "את איראן ניצחנו ב-12 ימים, ואת חמאס נתניהו לא מצליח להכריע כבר שנתיים", אמרה בכאב אמו של החייל החטוף מתן אנגרסט.
על הפרק: עסקה חלקית או עסקה כוללת. הטנקים כבר בשערי עזה, והרמטכ"ל זמיר מכריז: "אנחנו בעיצומה של הפעולה". ובכל זאת הממשלה מותירה פתח למו"מ, גם אם דוחה את הצעת התרמית של חמאס ל"עסקה כוללת". אחד הכתבים סיכם: "השאלה היא לא אם זו עסקה כוללת, אלא מה היא כוללת".
בלשכת נתניהו מדגישים: "המלחמה תסתיים רק בתנאים שקבע הקבינט: שחרור כל החטופים, פירוק החמאס מנשקו, ופירוז הרצועה". במקביל נרשמו השבוע שלושה אירועים שהעידו על תזוזה מתחת לפני הקרקע. נתניהו אמנם נמנע מלהעלות בקבינט את מתווה העסקה החלקית, וקיים דיונים רק על היערכות הצבא לקראת כיבוש עזה, ובכל זאת הייתה תחושה שמשהו מתבשל.
האירוע הראשון: איום פומבי של הרמטכ"ל כלפי בכירי החמאס בחו"ל – מסר ברור ללחץ. האירוע השני: הדלפת מסמך אמריקאי בן 38 עמודים ובו מתווה לשיקום עזה תחת פיקוח בינלאומי לעשור הקרוב. האירוע השלישי: פרסומים על נכונותו של הנשיא הרצוג לשחרר מהכלא את עמי פופר, מהלך שנועד "לאזן" את זעם הימין במקרה של שחרור מחבלים.
ובתוך כל זה, פרסם הנשיא טראמפ עוד הצהרה תקיפה, אחת מיני רבים: "תגידו לחמאס להחזיר מיד את כל עשרים החטופים, והדברים ישתנו במהירות. זה ייגמר!
כל הדברים הללו נערכו בצל הוויכוח המתמשך גם השבוע בין מצדדי העסקה החלקית, לבין מתנגדיה, הדורשים רק עסקה כוללת. הבדיחה העצובה היא שכאשר נתניהו צידד בחלקית, האשימו אותו ב"סלקציה". עכשיו, כשהוא מדבר רק על עסקה כוללת, מאשימים אותו שהוא גורם לעשרה חטופים להישאר בשבי.
האבסורד הוא שהטענה ההפוכה הזו, מיניה וביה, נשמעת על ידי אותם האנשים, חלקם השתתפו השבוע באירועי האלימות וההצתה האלימה – בקטע הבא.
טרור אליטיסטי
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". המשפט הזה שנאמר על ידי יצחק רבין בנאומו האחרון, דקות ספורות לפני שנרצח בכיכר מלכי ישראל (שהפכה לאחר הרצח לכיכר רבין), נעלם כליל מאנשי השמאל והמחאה האלימים.
הם מפגינים "בשם הדמוקרטיה", אך פועלים לכרסומה. הם עושים זאת כביכול כהזדהות על החטופים ובני משפחותיהם, אך בפועל הם מוליכים אותם שולל ומזיקים להם.
האירוע השבוע של שריפת הרכב ליד מעונו של ראה"מ, מוכיח ולא בפעם הראשונה, עד כמה אנשי המחאה הקיצונים הללו הם בריונים אלימים, אנשי "פלנגות פשיסטיות", כפי שנתניהו כינה אותם.
האלימות עומדת במרכז פעילותם, לא רק בשריפת הרכב השבוע, אלא בכל מעשיהם: ניסיון פריצה לבית ראה"מ, חסימת צירי תנועה, רעש בלתי פוסק המפריע לשכנים, התנפלות ושבירת שמשות רכב של אמא וילדיה הקטנים, ועוד.
כאשר פעולות דומות מתרחשות ביו"ש ("תג מחיר") בהצתת רכבים פלשתינים על ידי "נוער הגבעות" (דבר הראוי כמובן לגינוי), הן מכונות "פעולות טרור". אבל במקרה הנוכחי, התקשורת לא מיהרה לכתוב "הטרור משמאל", אלא השתמשה במינוח מיקל: "חלק מהמוחים שרפו רכבים.. ראשי המחאה מתנגדים למהלך".
אחרים מיהרו לספר, כיצד "אנשים טובים מהמחאה, נחלצו לסייע לאותה משפחה שרכבה נשרף". איזה יופי: מגדפים, שורפים, משלמים ומצטלמים. יחסי ציבור מושלמים.
מס השפתיים בא לידי ביטוי גם בהודעתו של יאיר לפיד, שגינה את הצתת הרכב, ומיהר להוסיף: "אבל אני מגנה הרבה יותר ממשלה שמפקירה חטופים למותם בעזה". לידיעת לפיד: הסבתות של פעם היו אומרות, שאם מכניסים בסוף המשפט את המילה "אבל", אין שום משמעות לחלק הראשון…
אלימים ומעלימים
בימין מיהרו לגנות את האירועים והפנו אצבע מאשימה כלפי היועמ"שית שהכשירה את האלימות עם המשפט הבלתי נשכח: "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי". היו שלקחו את המשפט הזה קדימה והתוצאות כאמור בהתאם.
בד בבד אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאלימות הזו מגיעה מ"האליטה הלבנה" ומכאן האכיפה הבררנית, ההתייחסות הסלחנית וכמובן פעולות היח"צ שסוקרו באהדה: גיוס התשלום לבעל הרכב שנשרף.
מדובר באותה קבוצה חוסמת כבישים, מציתה רכבים, תוקפת שוטרים ומשגרת אמצעי לחימה לעבר בית ראה"מ בקיסריה. אם זה היה מתבצע על ידי קבוצה אחרת שאינה נמנית על אותה אליטה, מבצעיה היו מבלים שבועות בחקירות שב"כ ולאחר מכן מושלכים מאחורי סורג ובריח. אבל לאנשי קפלן נרשמת הנחה, שחרור למעצר בית, ובמקרים לא מעטים מחיקת תיק. מעלימים עין מהאלימים.
תבדקו היכן מצויה החקירה של עיתונאי הנחשב כמקורב לפרקליטות, שנקרא לחקירה בגין תקיפה בביהמ"ש של עובדת משרד ראה"מ. העיתונאי הזה המכונה בלשכת ראה"מ "דובר הפרקליטות" שוחרר על ידי היועצת המשפטית לממשלה ועד היום לא נקרא לחקירה חוזרת.
כמו כן החשודים בשיגור פצצות תאורה לבית ראה"מ שוחררו כאילו לא אירע דבר. מנהיג מחאה שהפריע לפעילות השוטרים, ונתפס אצלו נשק ואמל"ח, שוחרר תוך ימים וחזר להפגין. מאות מפרי סדר נעצרו, ואף שהודו במעשיהם, עדיין לא הוגשו נגדם כתבי אישום.
שורה תחתונה: אין שוויון בפני החוק. יש חוק אחד לאליטה וחוק אחר לאנשים מהשורה. השחיתות הממוסדת הזו נמצאת בתקשורת, במערכת המשפט וגם במערכת הפוליטית. ואחר כך הם אלו שידברו ויטיפו על האפליה העדתית בציבור החרדי.
התירוצים מוכנים
מעניין לעקוב אחר השיח המתנהל בגוש המרכז-שמאל ובמוקדיו התקשורתיים סביב האפשרות שראה"מ נתניהו ינסה, כך לטענתם, לדחות או לבטל את הבחירות הבאות בטענות שונות. שיח זה, שמעורר "גלי חרדה" במערכת הפוליטית, לוקה בסתירה פנימית יסודית: החשש הכבד איננו מהיעדר בחירות אלא מהתוצאה שלהן.
צמרת קפלן מקפידה בשבועות האחרונים להעלות שורת "תירוצים" אפשריים שבאמצעותם, לטענתה, תידחה מערכת הבחירות, דוגמת מצב חירום ביטחוני, מבצע בעזה, אירוע טרור גדול, או "איומים על היציבות הדמוקרטית". באותה נשימה ממש מבהירים אותם דוברים כי הקדמת הבחירות תהווה צעד מסוכן, הפתעה מתוזמנת שמטרתה להחזיר את נתניהו לבלפור.
אביגדור ליברמן היה מהראשונים להבהיר זאת השבוע: "אם נתניהו ינצח שוב זו תהיה קבורתה של המדינה כיהודית, ציונית וליברלית". לפיד, בכנס של "יש עתיד", החרה החזיק אחריו: "עוד ניצחון לנתניהו, והציונות כולה בסכנה". דבריהם ממחישים היטב: הדאגה איננה לדמוקרטיה אלא למה שהציבור עלול להצביע לו. התירוצים מוכנים.
במרכז הקמפיין: אזהרות מפני "איום ביטול הבחירות" בשם עקרון "לא בוחרים בזמן מלחמה", תרחישים על הפעלת מצלמות בקלפיות ובריונים באולפנים, והצמדת נתניהו לכיסא בעזרת "משטרת בן גביר ושב"כ זיני". גם את זיני הם כבר דואגים להכניס לקלחת הפוליטית.
אך כל אותם תסריטים אפוקליפטיים מתגמדים לעומת הסיוט האמיתי: נתניהו יתמודד וינצח. אם כך יהיה, לשיטתם, תינתן לו לגיטימציה להשלים "מהפכה שלטונית", בדומה לזו שמייחסים כיום לדונלד טראמפ, לאחר חזרתו לבית הלבן.
עורך הארץ, אלוף בן, הוא אחד מהמוטרדים ביותר מהאפשרות שנתניהו ינצח. לדבריו, למרות סקרי דעת הקהל לרעתו, יש לו שתי נקודות יתרון. הראשונה: "קואליציה מגובשת שנשענת על 'כהניזם', גירוש תושבים מעזה, סיפוח הגדה המערבית והזנחת החברה הערבית". לפיכך הוא סבור כי נתניהו, ילך לבחירות בהבטחה להאצת הטרנספר בכל מרחבי ארץ ישראל.
לטענתו, לגוש מנגד, אין לכידות. יש שם אנשים שאינם מתנגדים למלחמה ולטרנספר (בנט וליברמן), יש שם אופורטוניסטים (גנץ ויוסי כהן), יש תומכי שתי מדינות, "אבל לא עכשיו" (לפיד, איזנקוט וגולן), ויש כמובן את המפלגות הערביות עם סדר היום שלהן. נתניהו לא יתקשה לפורר את הגוש הזה כפי שכבר עשה בעבר.
הנקודה השנייה: סדר היום הביטחוני משחק לידיו. דווקא בתקופה של מתיחות אזורית, כשהכלכלה אינה קורסת, האבטלה נמוכה, הדולר ברצפה, והציבור נופש בחו"ל (למרות האיומים). כל זה מציב את נתניהו בנקודת זינוק טובה ומדיר שינה מהשמאל. "אסור להירדם מהסקרים ואסור להמשיך במאבקי כוח בתוך הגוש. צריכים קמפיין לוחמני שיכה בנתניהו בנושא השחיתות, פולחן האישיות והכניעה לחרדים", קובע עורך "הארץ".
וכאן נולד הפרדוקס הגדול: מצד אחד, התרעות חסרות רסן מפני "ביטול הבחירות", ומצד שני קריאות פאניקה מפני האפשרות שיתקיימו מוקדם מהצפוי. החשש הכפול הזה, מבטא ביטוי אחד: חשש עמוק מהכרעת הציבור.
שורה תחתונה: אם נתניהו יבטל את הבחירות, הרי שזו "סכנה לדמוקרטיה". אם הוא יזכה בהן, זו כבר הוכחה שהיא בוטלה.
ילקוט כזבים
תחת הכותרת "אביגדור והיפוכו", מנפץ השר לשעבר חיים רמון, את הדימוי שיצר לעצמו ח"כ איווט ליברמן, בעניין הסיוע ואי ההכרעה של החמאס בעזה. כמו כן הוא מפרק לרסיסים את טענותיו של ליברמן, על סיבת התפטרותו האמיתית בזמנו מהממשלה.
במאמר שפורסם בסוף השבוע האחרון ב"מעריב" מציג רמון, את העובדות אחת לאחת וחושף את שקריו של ליברמן, לאורך השנים. האיש שמתפאר ב"מילה זו מילה", מוצג כאדם שלא הפסיק לזגזג בעמדותיו תוך שהוא מהתל בציבור במשך שנים ארוכות.
נתחיל מעניין ההתפטרות של ליברמן, מתפקיד שר הביטחון בממשלת נתניהו: ליברמן טוען כי התפטר לאחר שהקבינט אישר בזמנו את מאמצי ההסדרה והעברת הכספים מקטאר לרצועה. האמת שונה לחלוטין. ליברמן, לדברי רמון, היה הגורם המרכזי בקידום ההסדרה מול החמאס וביצירת המנגנון להעברת הכספים מקטאר לעזה.
לאורך כל תקופת כהונתו כשר ביטחון, הוא ניהל מו"מ עם חמאס כדי להשיג הודנא ארוכת טווח. לדברי רמון, כאשר יתפרסמו אי פעם בעתיד הפרוטוקולים, הם יחשפו את השבחים הרבים שהעניק ליברמן ליחייא סינואר, אותו תיאר כבר שיח ואיש פרגמטיסט.
רמון מצטט את בנט, שותפו הפוטנציאלי של ליברמן בבחירות הבאות, כמי שהעיד בעבר עליו, שהוא (ליברמן) היה זה שיזם, תכנן וביצע את תחילת עסקת הכספים של קטאר והחמאס ביוני 2018. "הציבור הרחב לא יודע, אבל ליברמן הגיע להבנות עם סינואר, ואז כאשר הביא את המסמך לעיונו של נתניהו התנער מהמהלך", מספר רמון.
לדבריו, ליברמן זעם, וממש באותה העת הציע הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט – עוד שותף עתידי בגוש של ליברמן, לצאת למבצע צבאי להשמדת המנהרות ההתקפיות שחפר החמאס לתוך שטח ישראל. ליברמן התנגד ואמר שזה לא דחוף, אבל הרמטכ"ל התעקש. כל שרי הקבינט תמכו באופן נדיר בעמדתו של איזנקוט, נגד דעתו של שר הביטחון. או אז הבין ליברמן, שאין לו מה לחפש עוד בממשלה והחליט להתפטר, תוך שהוא מספר שעשה זאת על רקע מאמצי ההסדרה שהוא עצמו קידם.
בניסיון לשכתב את ההיסטוריה, הוא נושא ילקוט כזבים ומפרסם כיצד לאורך השנים הוא זה שדרש לכבוש את כל הרצועה ולמגר את החמאס, תוך התנגדות לדו קיום עם הארגון הזה, שהוביל נתניהו. אלא שהאמת הפוכה, כפי שיובהר בקטע הבא.
שבשבת פוליטית
רמון ממשיך וקובע כי ליברמן, שהיה שר בכמה ממשלות נתניהו וכן בממשלת בנט-לפיד, היה גורם מרכזי ביישום מדיניות הדו קיום עם החמאס ואף התנגד בתוקף למהלך צבאי נרחב למיטוט שלטונו ברצועה.
כראייה לדברים מציג רמון, סיפור נוסף שארע ב-2014 במהלך מבצע "צוק איתן". ליברמן שהיה שר בממשלה, סיפר שהוא דרש מנתניהו לכבוש את עזה ולמגר את החמאס, אך ראה"מ החליט לעצור את המבצע.
"לא היה ולא נברא", קובע רמון ומסתמך על השר לשעבר יובל שטייניץ, שהיה משקיף בקבינט. לדבריו, הרמטכ"ל הציג אז מצגת, בה נטען שכיבוש הרצועה יעלה בחייהם של 500 חיילים, ויחייב את מדינת ישראל לשהות חמש שנים ברצועה. בעקבות כך פנה נתניהו לליברמן ולשלושת חברי הקבינט האחרים, נפתלי בנט, ציפי לבני וגלעד ארדן, ושאל אותם האם לנוכח הנתונים הללו, הם תומכים ביציאה למבצע קרקעי למיטוט החמאס. ליברמן שתק וכמוהו שלושת השרים האחרים. רק שטייניץ, שלא נשאל לדעתו, אמר שחייבים להכריע את החמאס.
כמו כן ליברמן מספר בכל הזדמנות, שהוא היה מראשי המתריעים נגד כוונת חמאס, בעוד שבפועל הוא היה מראשי תפיסת "חמאס מורתע". כאשר נשאל מדוע בממשלת בנט-לפיד כאשר כיהן כשר אוצר, לא יצא נגד מדיניות הדו קיום עם החמאס, שאפיינה את הממשלה ההיא, השיב כי הוא התמקד באוצר ובכלכלה. אולם המראיין התעקש והזכיר לו, שהוא היה גורם מרכזי באותה ממשלה וגם הוא נושא באחריות להעברת כספי חמאס לרצועה. ליברמן השיב בתירוץ דחוק: "אמרתי מראש בעת הקמת ממשלת השינוי, שלא נוכל להקדיש זמן רב לנושאי חוץ וביטחון עקב תפיסות העולם השונות של הממשלה".
"קשה לדעת מה יותר מביך" תוהה רמון, "האם התירוץ של ליברמן, או האופן בו הוא מתאר את ממשלת לפיד-בנט". לדבריו, אפילו במהלך המלחמה הנוכחית בעזה, הראה ליברמן שתמיכתו בהכרעת החמאס, לא נקבעת על בסיס טיעונים ביטחוניים עניינים, אלא רק על בסיס השאלה, האם זה טוב או רע לנתניהו. תחילה הוא כתב שחייבים לחסל את החמאס, "אבל ראש ממשלת השבעה באוקטובר לא מסוגל לכך". פחות מארבעה חודשים לאחר מכן, כאשר הקבינט ונתניהו קיבלו החלטה לכבוש את עזה, כותב ליברמן כי "החלטות של חיים ומוות מתקבלות בניגוד לשיקולי ביטחון ומטרות המלחמה".
כך מתגלה ליברמן לא כמי ש"דבק במילה", אלא כשבשבת פוליטית, נוטה תמיד לכיוון שמשרת את עצמו. לשמחתו, כעשרה מנדטים בציבור קונים בלהט את זיגזוגיו.
קרב בלימה
בשבועות האחרונים כולם מדברים על מצבו הפוליטי העגום של בני גנץ, שבסקרים נע סביב אחוז החסימה ומטה. מסתבר שאפשר להתחיל לדבר באותו כיוון גם על יאיר לפיד. הסקרים השבוע מציבים אותו בעמדה שלא היה בה מעולם: ארבעה מנדטים בלבד. אותם סקרים (שפורסמו אתמול) מראים שאם יהיה איחוד בין בנט, ליברמן, ואיזנקוט, הרי ש"יש עתיד" נמחקת כליל.
נדמה שלפיד הבין את מצבו, והשבוע החל בקרב בלימה, תוך שהוא משגר עקיצות לעברם של חבריו. לפיד, שלא זנח את חלומו להוביל את הגוש, דיבר בכנס פנימי של מפלגתו, תחת הכותרת "נלחמים על המחר". לאחר שהתריע שאם הקואליציה של נתניהו שוב תנצח בבחירות, "זה יהיה סופה של הציונות, והמדינה תתפרק", התיימר להציג את עצמו כאלטרנטיבה: "אנחנו היחידים שיכולים להציל אותה".
בדבריו הזכיר את חבריו לאופוזיציה ושותפיו לקואליציה אפשרית, ועקץ: "זה לא יהיה קל גם הפעם. כולם יהיו בפנים – בנט, ליברמן, איזנקוט, גנץ וגולן. כל אחד מהם הצהיר כבר שהוא יהיה ראש ממשלה, או מינימום שר ביטחון. אבל מישהו צריך לדעת איך לוקחים את כל הכוחות האלה ובונים מהם ממשלה". לפיד כמובן כיוון לעצמו, והזכיר שעשה זאת בעבר כאשר ידע לוותר (לבנט).
"ניצחון דורש 'יש עתיד' גדולה", ניסה לשכנע את עצמו. בהמשך דבריו התחשבן לפיד גם עם גנץ, יריבו הגדול. "רק איתנו אתם יכולים להיות בטוחים במאה אחוזים שאף אחד לא יגנוב את הקול שלכם ויעביר אותו אחרי הבחירות לנתניהו".
כאמור הסקרים שפורסמו אתמול מעידים על מצבו העגום של לפיד. אם הוא לא יעשה את החיבור הנכון עם איזנקוט, הוא יסתום את הגולל על עתידו הפוליטי. לפיד התייחס לכך ברמז, כשאמר, "ידעתי מתי לשים את האגו בצד. ידעתי לבנות ממשלה מאפס כשכולם היו בטוחים שזה בלתי אפשרי". במילים אחרות: איזנקוט, אתה מוזמן להיכנס איתי יחד תחת האלונקה ולא ללכת למחוזות אחרים.
איזנקוט כידוע טרם החליט, אם יתמודד עצמאית, או ירוץ עם בנט או לפיד. אם ירוץ עם בנט, הוא יהיה כלי שני (או שלישי – במידה וליברמן יהיה גם הוא באיחוד הזה). אם ירוץ עם לפיד, הוא ידרוש להוביל. בגוש האופוזיציה ממתינים להחלטתו וטוענים כי השתהותו מבלבלת את הציבור ועומדת בעוכרי הגוש כולו. הסקרים שלהם מראים שאי הצבת מועמד מוביל אחד, ומנגד אזכור שמותיהם של ששה מועמדים, שכל אחד מהם רואה עצמו כראש ממשלה עתידי, מהווה נקודת חולשה, שמסייעת לנתניהו. "מאוכזבי נתניהו מחכים לראות מי יוביל, ועד שזה לא קורה, הם לא חוצים את הקווים", אומרים בגוש האופוזיציה.
שורה תחתונה: בשלב זה על פי הסקרים לעיל, גוש האופוזיציה לא חוצה את רף ה-51 מנדטים ולא יוכל להקים ממשלה ללא המפלגות הערביות. לפיד, שידע פעם להרכיב ממשלות, נאבק עכשיו על חייו הפוליטיים, וממשיך לספר לציבור שהוא היחיד שיכול להציל את המדינה.
כישלון החרם
לפני כחמש שנים פרץ לשיח הפוליטי מונח חדש: "רל"ב", ראשי תיבות "רק לא ביבי". פוליטיקאים ומפלגות הצהירו כי לא יישבו לעולם עם נתניהו, משום שראש ממשלה הנאשם בפלילים אינו יכול לכהן. בכך התבססו על דברים שנתניהו עצמו אמר בעבר נגד אהוד אולמרט. אולם, חמש מערכות בחירות מאוחר יותר, כמעט לא נותרו פוליטיקאים שמחזיקים בעמדה זו. המונח הזה הולך ודועך, עד שיש הטוענים כי קיימת אפשרות שהוא ייעלם כליל מהזירה הפוליטית.
הפרשנית הפוליטית טל שניידר, שניתחה את העניין, טוענת כי מדובר במונח מנותק מהמציאות, שרק קבוצה הולכת וקטנה של פוליטיקאים מנסה להחיות שוב ושוב, כדי להציג את עצמה כמחנה הפוליטי היחיד בעל עמוד שדרה. לדבריה, בעבר, מי שהגדיר את עצמו רל"ביסט התחייב לבחור במפלגה שתבטיח בקמפיין שלא תצטרף לקואליציה בראשות נתניהו.
הראשון שהפר את עקרונות הרל"ביזם, היה בני גנץ, כאשר הצטרף לממשלה בשיא מגפת הקורונה. בהמשך עשה זאת מיד לאחר הטבח. הציבור אהב את זה וגנץ היא בשיא כוחו. אולם הוא נאלץ לפרוש בלחץ השמאל והמחאה, וכיום הוא שוב מנסה להצטרף לממשלה, מתוך ניסיון נואש לשרוד פוליטית. מבחינתו אין פסילה ואין רל"ב.
יאיר לפיד, שאימץ את הרל"ביזם בשתי ידיים, הודיע מיד לאחר השבעה באוקטובר שהוא מוכן להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, בתנאי שבן גביר וסמוטריץ' לא יכללו בה. במילים אחרות: נתניהו כבר לא פסול. כיום לפיד, מנסה אמנם להבדל מנתניהו (ראו לעיל), אבל הדבר נעשה רק כקמפיין להשבת מנדטים אבודים. בפועל, לפיד כאמור לא פסל את נתניהו, אלא רק את שותפיו מימין.
גם נפתלי בנט, שניסה לבנות קמפיין על גבו של "הרל"ביזם", משאיר פתחים לכל צד. סביר להניח שהפנים את לקחי הפרת הבטחותיו מהעבר, והפעם לא יתחייב במהלך הקמפיין שלו לשום צד. אולם אם תוצאות הבחירות יגלו, שהוא קיבל מספר מנדטים נמוך, הוא לא יהסס להצטרף לממשלת נתניהו ולקבל שם את תיק הביטחון. בד בבד גם מועמדים חדשים דוגמת יועז הנדל ויוסי כהן, אינם מוכנים להתחייב שלא לשבת עם הליכוד.
החריגים היחידים, שנותרו רל"ביסטים הם אביגדור ליברמן ויאיר גולן. ליברמן, גם היום מצהיר כי הוא פוסל ישיבה עם נתניהו, אך מוכן לשבת עם הליכוד (בלי חרדים). יאיר גולן, מחזיק בעמדה דומה. מלבדם כאמור הטענה הרל"ביסטית, שהייתה רלוונטית בשיח הציבורי לפני חמש שנים, הפכה כיום לקמפיין ריק מתוכן. היא איבדה את הרלוונטיות שלה לנוכח נסיבות המלחמה ומצבה הכלכלי של המדינה.
שורה תחתונה: "הרל"ביזם" הפך מתנועה רעיונית שניפחה עצרות וסיסמאות, למונח שולי, שמעסיק בעיקר את מי שנשאר מאחור. החרם על נתניהו לא נשבר בקלפי אלא התפוגג בשטח, כאשר גם יוזמיו מבינים שהציבור בוחר מציאות, ולא סיסמאות.
דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע
על הכוונת: לאחר "מבצע החיסולים" במסגרתו חוסלה צמרת משטר החותים בתימן, וכן דובר הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, הכריז הרמטכ"ל זמיר, כי גם ראשי החמאס בחו"ל אינם חסינים: "נגיע גם אליהם". בקטאר, טורקיה ומדינות נוספות, ירדו בכירי החמאס למחתרת.
בונקר חשאי: הקבינט התכנס השבוע בבונקר ממשלתי חשאי ותחת אבטחת שב"כ חריגה בהיקפה, לאחר האיומים של החותים לנקום את חיסול מנהיגיהם. גורמי ביטחון דאגו להבהיר: אין התרעה קונקרטית, רק תרגול של "מה אם".
דובר חמאס: אבו־עוביידה, הקול שהזין את התקשורת בארץ במשך שני עשורים, חוסל. האיש שסיפק שקרים ולוחמה פסיכולוגית בכל מערכה, לא ישוב למסור הודעות. "אין מי שידברר את מותו של הדובר", התבדח נתניהו בישיבת הממשלה.
החלל ה-900: מאות חיילים הי"ד נהרגו מאז תחילת המלחמה. לכולם יש שם, משפחה ופנים. אבל יש חיילים שזוכרים יותר, עקב הצמדת שמם למספר עגול וכואב. החלל ה-900 במלחמה הוא אריאל לובלינר שנפל בעזה כתוצאה מירי פנימי. תמונת ילדו – תינוק בן 9 חודשים זוחל על קברו בעת ההלוויה הפכה לסמל שובר לב.
ממחאה לאנרכיה: מה שהתחיל כהפגנה מול מעון רה"מ הפך לשריפת רכב ברחביה. כך עברה המחאה וחצתה את הגבול, לא כהזדהות וסולידריות לחטופים, אלא מאקטיביזם להתפרעות. כשאין מסרים, מדליקים גפרורים.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבגליון סופ"ש בעיתון 'יתד נאמן'
