מיקום כתבה: מיוזיק כתבה ראשית

יחיאל לכטיגר כבר יותר משני עשורים חי את עולם המוזיקה היהודית – כזמר, כחזן, כבעל תפילה וכמי שמלווה אינספור אירועים בארץ ובעולם. בריאיון לתכנית הפופולרית 'זה נשמע טוב' באתר 'המחדש' הוא פותח את הלב על תחילת הדרך, השינויים שחלו בתעשייה, הגעגוע לאותנטיות, והחלום הגדול שלו: להחזיר את הטעם של שבת אל לב הציבור.

לא נפתח לכם? נסו כאן

"יש כל כך הרבה דברים", הוא אומר כשהוא נשאל על התקופה האחרונה. "אבל אני אדבר על השיר החדש שהוצאתי, 'חוזרים לאבא'. זה שיר שבאמת תפס בכל מקום. כיוונתי בדיוק לקהל הרחב, העממי, לדבר אליהם בשפה שלהם, בגובה העיניים. אבל כתשובת המשקל הוצאתי אחר כך את 'רברבין', שהוא שיר שחוזר בחזרה לעיירה. כדי שלאף אחד לא יהיה ספק למה התכוונתי כששרתי 'חוזרים לאבא' בשפה כל כך ישראלית וכל כך בגובה הקרקע – בשיר הבא הסברתי בדיוק למה התכוונתי".

את דרכו המוזיקלית החל כבר בילדותו, כשנשלח ללמוד פיתוח קול אצל חיים אלוזר הרשטיק. "משם התחיל התחביב הגדול שלי, ועד היום אני גם מלמד פיתוח קול", הוא מספר. בהמשך היה סולן במקהלות מובילות, הופיע בארץ ובחו"ל, ולמד מכל גדולי התחום.

אחד הרגעים המכוננים בחייו התרחש דווקא בפגישה קצרה עם האדמו"ר מסדיגורה זצ"ל. "נכנסתי אליו לפני ראש השנה כדי לקבל דבש, ובאמצע השיחה הוא אמר לי: 'למה שלא תלך ללמוד בבית ספר לחזנות?' לא הכרתי אותו בכלל. הלכתי ללמוד, וגיליתי שבית הספר של אלי יפה הוא הרבה מעבר לחזנות. למדנו מקצוענות אמיתית – קריאת תווים, פיתוח קול, איך להוציא את הקול נכון. זה נתן לי המון".

לדבריו, מי ששר במקהלה זוכה לבית ספר שאין לו תחליף. "מי שנמצא במקהלות תמיד יהיה יותר מקצועי ממי שלא שר בהן. במקהלה חייבים לדייק. כסולן אתה יכול להחליק פה ושם, אבל במקהלה מספיק שאחד מזייף – והוא הורס לכולם. להיות חבר מקהלה הרבה יותר קשה מלהיות סולן".

למרות אהבתו הגדולה לחזנות, הוא הבין מהר מאוד שהמציאות השתנתה. "ראיתי את כל החזנים הגדולים ואמרתי לעצמי: איפה אני נכנס פה? בחזנות זה או שאתה בפסגה – או כלום. ואז הבנתי שצריך להיות על התפר. לא חזן קלאסי ולא רק זמר, אלא בעל תפילה שיודע להכניס אווירה. בזה מצאתי את המקום שלי".

במקביל הוא המשיך להופיע גם בחתונות, אך עם השנים החל לסנן אירועים. "העולם של החתונות הוא עבודה סיזיפית. לפעמים אתה מרגיש כמו פועל בניין. כל רגע משנים, מבקשים, מזיזים. אתה כבר לא אמן שנותן קונצרט. היום אני מסנן. אם נותנים לי להתבטא כאמן – אני בא. אם לא, אני פשוט מוותר".

לדבריו, גם עולם החתונות השתנה לחלוטין. "פעם השירה החסידית הייתה מספיקה. היום הבחורים רוצים מסיבה. טרקים, אורות, אפקטים. אני לא אעשה את זה, כי אני אמן. מה יש לי להביע בטרקים? לרקוד – בשמחה. לשיר? לא".

עם זאת, הוא בטוח שמדובר באופנה חולפת. "גם הטרקים יעברו. אני אומר שעוד יבוא יום שיגידו: 'מה, יש פה רק טרקים? לא שווה'. אנשים כל הזמן מחפשים את הדבר הבא. אני רק מקווה שיום אחד הם ירצו להשתגע… עם חזנות".

האהבה הגדולה שלו היא דווקא השבת – והיא גם עומדת במרכז יצירתו החדשה. "בשבילי שבת היא גולת הכותרת של החיים. אני חי משבת לשבת. כשאנשים מזמינים אותי לשבת, אני משתדל שירגישו את הטעם של שבת ברמה הכי גבוהה. ב'רב רבין' רציתי שאנשים ישמעו את השיר ויגידו: 'וואי, מתי כבר שבת מגיעה?' שירגישו את המרק, את הצ'ולנט, את האווירה. זו הייתה כל המטרה שלי".

גם בבית, הוא אומר, השבת היא השיא. "השבתות בבית הן הכי יפות. הילדים שלי כולם שרים, יש קולות שניים, אווירה. אין בית מלון בעולם שיכול להתחרות בזה. ואשתי מפנקת אותנו מעל ומעבר".

אחד הסיפורים שנחרטו בזיכרונו התרחש בשבת אצל משפחה אמידה במיוחד. "הגעתי ופתאום אני רואה מיקרופונים על השולחנות. התברר שהם מסורתיים ולא הבינו את המשמעות. הסברתי להם שאני לא צריך מיקרופון ושזה אסור. זה היה רגע מאוד קשה בשבילי. בסוף השארתי לבעל הבית את הספר 'שומר אמונים'. אני מקווה שהוא קרא בו".

כשמדברים על עולם המוזיקה של היום, לכטיגר לא מסתיר את אכזבתו. "הכול נהיה מאוד מלאכותי. יותר מדי AI, יותר מדי מחשב. כבר לא שומעים בני אדם. בשיר 'רברבין' ביקשתי שכל הכלים יהיו חיים, שתהיה אווירה אותנטית של עיירה יהודית. לפי התגובות שקיבלתי – אנשים צמאים לזה".

לדבריו, גם מי שנראה רחוק מהעולם החסידי מחפש דווקא את האותנטיות. "אני פוגש חבר'ה הכי מודרניים, כאלה שבקושי הולכים עם כיפה, והם אומרים לי: 'הכנסת לי את השבת עם "רברבין"'. אנשים צמאים לזה הרבה יותר ממה שחושבים".

בהמשך הריאיון הוא מתייחס גם לטרנד תחרויות השירה בישיבות, שבהן הוא משמש לא פעם כשופט. "כולם היום מתחרים בכולם. חבר'ה, תהיו טבעיים. הקדוש ברוך הוא כבר יוליך אתכם לאן שאתם צריכים להגיע. אני כל כך שונא להגיד למישהו 'אתה יותר טוב' או 'אתה פחות טוב'. אם פגעתי במישהו בניקוד – אני באמת מתנצל. זה רק משחק, לא העתיד של אף אחד".

לסיום הוא מבקש להעביר מסר לדור הצעיר שנכנס לעולם המוזיקה. "אם אתם אוהבים את מה שאתם עושים – הלקוח ירגיש את זה. אם אתם כל הזמן מנסים רק לרצות את הלקוח, סימן שאתם לא נהנים באמת. תעשו קודם כל מה שאתם אוהבים, ורק אחר כך תוודאו שזה מקצועי".

והעצה השנייה שלו מפתיעה לא פחות: "אל תיקחו את החיים כל כך ברצינות. החיים מצחיקים. תחייכו, תיהנו ממה שאתם עושים. אפשר להיות רציניים – אבל לא יותר מדי. אם באתי לכאן רק בשביל להחזיר לאנשים את הטעם של שבת, מבחינתי זה היה שווה הכול".

עולם החתונות החרדי חווה בשנים האחרונות טלטלות ושינויים דרמטיים בסגנונות המוזיקליים, אך עבור זמר החתונות המצליח שלמה אשר, המוזיקה היא רק חצי מהסיפור.

בראיון מרתק באולפן 'המחדש', מספר אשר על חייו המורכבים כמי שמופיע כבר למעלה מעשר שנים בחתונות הליטאיות, החסידיות והספרדיות, ובו זמנית מקפיד לשמור על מעמדו כאברך כולל מן המניין בשעות הבוקר ואחר הצהריים. "אני באותו קו כבר ברוך השם כבר 15 שנה" הוא משתף ומסביר כיצד הוא מסיים את הלימוד בשעות הערב המאוחרות ומגיע ישירות לאולם מבלי שהדבר יסתור את שגרת חייו הרוחניים.

לא נפתח לכם? נסו כאן

צילום: יעקב שלמה | עריכה: יהודה חסן | הפקה: בני קוביץ

אשר מודה כי החזרה המאוחרת מהאירועים, לעיתים בשעות הקטנות של הלילה, דורשת כוח רצון אדיר: "התשובה לזה זה כוח רצון בעיקר, שאתה רוצה באמת לקום וללמוד ולעשות עם עצמי משהו. כי אני יודע שגם, אם אני אעבוד לצורך העניין אפילו שלוש פעמים ביום באירועים, ולא למדתי דף גמרא באותו יום, או עוד איזה סעיף במשנה ברורה בשולחן ערוך, אני אישית, בכל אופן, אני מרגיש ריקנות. כאילו, אתה תפוצץ אותי בכסף, זה חשוב וזה, אני לא אגיד לך שאני לא צריך את הפרנסה, אבל בלי להכניס לזה, אתה יודע, את הלימוד תורה ביום-יום, אני מרגיש שהיום הלך. באמת."

הוא זוקף את ההצלחה הזו לזכות רעייתו ומצדיע לה: "באמת בלי העין הרע, כל הילדים שיש לה על הראש שלה, ואתה יודע, יש לה את כל הבישולים על הראש, וגם את העבודה האישית שהיא עובדת. והיא באמת, תודה להשם שהיא מאפשרת לי להמשיך בלימוד… אז באמת, זה מה שנקרא שלי ושלכם, שלנו, זה באמת בזכותה."

במהלך הראיון נזכר אשר בצעדיו הראשונים וחושף סיפור צבעוני במיוחד על הדרך המקורית שבה נסגרה חתונתו הראשונה, כשהיה בחור ישיבה צעיר כבן שמונה עשרה וחצי בלבד. "אתה לא תאמין," הוא צוחק, "היה לי חבר שהוא מכר, היה מוכר בחנות חליפות, לא יודע איך, קניתי שם חליפה אצלו, ואז אחד שהתחתן בדיוק, חתן קנה חליפה לעצמו. עכשיו, חבר שלי אומר לו – יופי, חליפה יש לך, עכשיו יש לך פה גם זמר לחתונה".

למרות חוסר הניסיון המוחלט באותם ימים, אשר לא הראה סימני לחץ, זרם עם ההצעה, ולאחר מספר ימים חזר אל החתן המופתע שזכר אותו רק כ"הוא מהחליפות", וסגר את האירוע שהפך להיסטוריה. מאז עבר כברת דרך ארוכה, אך הוא עדיין זוכר היטב את הפחדים ואף חושף את חלום הבלהות המפחיד ביותר שרודף אותו בלילות ומסרב לעזוב: "הפחד, החלום המפחיד שלי זה שאני, אמיתי למחה, כשאני נוסע כל פעם לחתונה לירושלים, השעה תשע וחצי ואני מאחר, ואני בלחץ באוטו, ואני נותן גז, ואני כול כולי בלחץ, שהוא יורק, כשלא יתקשרו, רק כשלא יתקשרו, ואני מתעורר, וכל פעם אני אומר, אה, זה חלום, זה הכי מפחיד שלי, אבל אתה יודע מה זה יישאר בחלומות."

מעבר לחלומות המבהילים, עולם האירועים סיפק לו גם פאדיחות בלתי נשכחות בזמן אמת. אשר משתף ברגע דרמטי במיוחד מאחת החתונות הראשונות שלו באולמי "היכלי מלכות", כאשר מערכת מגבל הדציבלים של האולם הובילה לחושך מוחלט ברגע השיא של הערב. "פתאום ברגע שלא עוקפים את הדציבלים והדציבלים עוברים את הווליום המותר, החשמל נופל בכל האולם. באותו ערב התחלתי לשיר 'עוד ישמע' ולקבל את פניו של החתן. כולם קופצים, ופתאום אני רואה את ה… את כל החשמל נופל, בום. חושך מוחלט, טוטאלי… שלוש פעמים, ככה, עד שנפל לאיש הסאונד האסימון. הוא אמר לי, לא נעים, שנייה, שנייה, אני אעשה את זה בשתי שניות, הוא סידר את זה. את הקטע הזה, אני לא אשכח, אתה רואה את החתן בפחד, בחושך, הוא לא רואה כלום. זה היה באמת משהו מדהים".

כיום, הוא מנווט בהצלחה בין הסגנונות השונים ומציין שהדור הצעיר בישיבות מעדיף כיום "דנסים וטרקים" על פני סגנון הרוק הקלאסי שהיה נהוג בעבר, ומסביר כי הוא נהנה להעניק מענה רחב שכולל גם פיוטים ומוזיקה מזרחית בדינרים והילולות, ואף שילובים של מקצבים מזרחיים בחתונות חסידיות, דבר שהוא מגדיר כגיוון יפה ויצירת פסיפס של "חדש ימינו כקדם".

עולם המוזיקה היהודית חווה שינויים תמידיים, אך נדמה שיוני ברגר הוא אחד האמנים שמצליחים להישאר רלוונטיים תוך שמירה על אותנטיות שורשית. בראיון מיוחד ליצחק אייזיקוביץ' בתוכנית "זה נשמע טוב", הוא חוזר אל הרגע שבו הכל התחיל, אי שם בימי הישיבה, כשעוד לא חלם שיחרוך את הבמות מדי ערב.

לא נפתח לכם? נסו כאן

צילום: יעקב שלמה | עריכה: יהודה חסן | הפקה: בני קוביץ

כשנשאל על ראשית הדרך, נזכר ברגר בהשפעה של עמית ליסטוונד: "אני זוכר שראיתי את עמית ליסטוונד, שמעתי לו שער, ויהיה פשוט, לא יודע למה זה, היה לי כזה, איך הוא זוכר את כל המילים האלו, איך הוא יודע… אמרתי לעצמנו, אני חייב לעשות את זה". למרות החלום, הוא מעיד על עצמו שבאותם ימים הביישנות ניצחה, עד שהגיע הדחיפה הראשונה מחברו לספסל הלימודים, אלי הרצליך: "בחיים לא נגעתי במיקרופון. עד שהתחלתי לשיר, לא עליתי אף פעם לשיר על במה, אולי פעם אחת, פעמיים, שאלי הרצל דחף אותי".

הפריצה הגדולה קרתה כמעט במקרה במסיבת חנוכה ישיבתית עם "אפס תקציב", ומשם הדרך לחתונות הייתה קצרה, לצד סיטואציות משעשעות ופדיחות שקרו בדרך, כמו המכנסיים שנקרעו רגע לפני העלייה לבמה. אבל מעבר להומור, ברגר מציג תפיסה עמוקה ומפתיעה על עולם הישיבות של היום והשילוב של סגנונות מודרניים כמו טראנסים ודאנס בתוך החצרות הכי שמרניות.

לשיטתו, מדובר בתהליך של גאולה וקידוש החומר: "הקדוש ברוך הוא רצה, דירה פה בתחתונים, הוא רוצה איזשהו, הוא רוצה לחבר את הגשמיות והרוחניות, לא להתנתק". הוא מסביר כי השירים של היום, גם אלו שמגיעים מהעולם הכללי, נושאים מילים של אמונה שניתן להעלות לקודש, ומחמיא לחסידים על האומץ להתחדש: "החסידים היחידים שהם חיים מוזיקה. חיים מוזיקה… הם פשוט חיים את המוזיקה כל הזמן ומתחדשים".

לצד ההצלחה בחתונות, ברגר לא מיהר להוציא סינגלים, ורק לאחרונה, מתוך תחושת שליחות שקיבל בהשראת הרב ארוש ותורת ברסלב, הוא החל "להתניע" פרויקטים חדשים. הוא מסביר את השיהוי בכך שמעולם לא חיפש את הפרסום הריק: "לא הרגשתי צורך אף פעם להוציא איזה משהו. לא היה לי את החשק… אני רציתי לבוא להופיע, לעשות אירועים טובים, לעשות שמח לאנשים".

כשהוא מסתכל קדימה, עם סדר יום עמוס ומשפחה ברוכה, הוא מדגיש שכל הופעה היא עולם ומלואו עבורו, ללא קשר ללחצי היום-יום. בסיום הראיון, הוא מעניק טיפ מוזהב למוזיקאים צעירים בתחילת הדרך, ומעודד אותם להעיז ולהופיע בכל הזדמנות, גם בחינם: "לך על זה, לך על זה שגם אם תעשה פשטות, גם אם זה לא יישמע טוב, אתה תשתפר עם זה, זה ישפר אותך עוד פעם ועוד פעם. זה הדרך".

עם סייעתא דשמיא ואנרגיות בלתי נגמרות, יוני ברגר ממשיך להוכיח שהמוזיקה היא הרבה יותר מצלילים – היא דרך חיים.

חג הפסח באוויר, האווירה באולפן "המחדש" חגיגית אך טעונה ברוח התקופה, כשיצחק אייזיקוביץ' מארח את אחד השמות החמים בענף, מנדי גולדברג, לשיחה שמתחילה בתווים ומסתיימת עמוק בנבכי הנפש.

לא נפתח לכם? נסו כאן

גולדברג, שמוכר לרבים כמי שחורש את הבמות והחתונות, לא מסתיר את המורכבות של הימים אלו: "ברוך השם, בסדר. כששואלים אותי מה שלומך, אני עונה – דקה ככה, דקה ככה, עכשיו טוב לי", הוא משתף בכנות שמאפיינת אותו לאורך כל הדרך. המסע שלו התחיל בכלל כילד פלא על הקלידים, "ממש מגיל שש בערך קנו לנו אורגנית הביתה. אני ושכן שלי, שהוא אורגניסט משכמו ומעלה, למדנו והתנסינו יחד", הוא נזכר בערגה בימים בהם היה סוחב ציוד לבר-מצוות של חברים, מבלי לדעת שהכישרון הזה יהפוך לעוגן של חייו. "זה קריאה לאנשים שיש להם ילד שנמשך לכישרון מסוים – תנו לו, זה מאוד מרפא, זה עוגן חזק לנפש".

אחרי שנים שבהם ליווה את גדולי הזמר כקלידן דומיננטי בעולם הישיבות והחתונות, גולדברג עבר טרנספורמציה שלא כולם בעינא פקיחא הבינו מיד. הוא לא עוצר שם, ומתאר את הרגע בקורונה שבו הניצוץ נדלק: "הוצאתי לפני שש שנים בערך את השיר 'הייליגער רבי שמעון', שרתי שם קטע סולו של איזה שלושים שניות ופתאום נפתח לי התיאבון. הנשמה שלי רצתה לשיר".

המעבר לקדמת הבמה לא היה פשוט עבור מי שהיה רגיל לנהל את האירוע מאחורי המקלדת. "זו טרנספורמציה מאתגרת מאוד. פתאום הסביבה משקפת לך 'מה אתה עושה? אתה מצליח, יש לך עבודה, למה לשנות?'. אבל אני מרגיש הרבה יותר חיבור בשירה. כשבן אדם שר, יותר איברים בגוף פועלים".

לצד ההצלחה, הוא חושף בגלוי לב רגע של משבר ובירור פנימי עמוק: "היה לי תהליך מאוד מבהיל. מאסתי בחומר, מאסתי בתהילה. אמרתי – זה לא ממלא אותי. היה לי בירור של 'אתה באמת רוצה את זה? אתה רק מגיע להתפרנס ולעשות מספרים?'. זו הייתה תקופה של חוסר יציבות, סוג של לעצור כדי להתחיל מחדש".

כשהוא מסתכל קדימה אל עבר האלבום החדש שבדרך, גולדברג מדבר על המוזיקה לא כאל מוצר צריכה, אלא כאל שליחות קודש וצינור להעברת מסרים. הוא לא חושש לגעת בנושאים נפיצים כמו הסערות בעולם הישיבות: "זה נושא טעון, אבל בסוף כל צד צריך לכבד אחד את השני. אם יש ישיבה שביקשה משהו מסוים – צריך לתת לה את זה. צריך לראות את חצי הכוס המלאה – גם בחתונות הכי מופרעות רוקדים בהפרדה. לא צריך להילחם בקדמה, צריך לתת לה כלים".

ברגע של התעלות, הוא מספר על הכוח של "אור חוזר" ועל החלום הגדול שלו: פרויקט שירת המונים שבו הוא בכלל לא במרכז. "החלום הוא לא להיות תחת הזרקורים והעשן, אלא להיות על הרצפה כשהקהל שר 50-50 איתי. בסוף, כשבן אדם עושה פעולה של נתינה, זה ממלא אותו. מצווה זה מלשון 'בצוותא' – זו קומבינה של הבורא שנתן לנו להיות איתו ביחד".

בין צלילי החג להדי המלחמה המורכבת בחוץ, התייצב השבוע האיש והאנרגיה, קובי מירסקי, לראיון שכולו אמונה וצבע אצל יצחק אייזיקוביץ' בתכנית 'זה נשמע טוב'.

לא נפתח לכם? נסו כאן

מירסקי, שנחשב לשם חם במוזיקה היהודית, לא הגיע כדי לדבר על יחסי ציבור, אלא כדי להביא את הנשמה. "אנחנו נמצאים היום בעולם של קטלוגים", הוא פותח ואומר כי לפעמים הקהל מחפש דווקא את החיבור הבלתי אמצעי. כבר בפתח הריאיון הוא משחזר אירוע חריג שעשוי ללמד על דרכו הייחודית בעולם המוזיקה. "הוזמנתי לאירוע בווילה בצפון הארץ ואני פוגש שם כ-20 חברה. הבנתי שהולכת פה הופעה, אמרתי 'איך אני שובר את הקרח?' הורדתי נעליים, נכנסתי עם גרביים ושמתי עליי ציצית. הם אומרים לי מה נסגר איתך? מה קורה? אמרתי להם אנחנו עכשיו נכנסים לפה כולם כמוני. להוריד נעליים, אנחנו מתחברים לקרקע. אנחנו הולכים מה שנקרא להיות, לחוות את החוויה באמת ולא הופעה שאתם רחוקים ממני".

לצד ההצלחה האנרגטית, מירסקי לא חושש לחשוף את הפחדים שליוו אותו בדרך אל קדמת הבמה. למרות השנים הרבות בתעשייה, היציאה עם חומרים מקוריים הייתה עבורו צעד משמעותי שדרש אומץ רב. "תמיד היו לי פחדים, איך אני אשמע ומה יגידו. למרות שאומרים שיש לי ביטחון עצמי מטורף, זה נושא אחר", הוא מודה בכנות. "להופיע על במה זה דבר אחד, ולהוציא שירים זה דבר אחר. כשאתה מוציא שיר משלך, אתה שם את כל מה שיש לך בחיים על השולחן ואומר: 'חבר'ה, הנה הנפש שלי, אתם יכולים לקרוא אותי'. אי אפשר לברוח מזה, ברגע שהשיר יצא לעולם הוא כבר שם".

השיא הגיע עם הלהיט "אוי טאטע", שיר שפרץ את כל המחסומים והפך להמנון של ביטחון. מירסקי מספר שהשיר נולד בכלל משאלה תמימה של בנו הקטן בשעה שבע בבוקר: "הילד שלי הגיע אליי ואמר לי: 'אבא, מי זה טאטע?'. רק מעצם השאלה הוא העיר אותי משינה. כולם, גם מבוגרים, שואלים 'מי זה הטאטע הזה שאנחנו כל הזמן מספרים עליו?'. לקחתי את הטלפון ואמרתי: 'אוי טאטע, הילד שואל אותי מי זה טאטע, מה אני אענה לו? טאטע זה אבא שאוהב, טאטע זה אבא שדואג ושומר עלינו מכל צרה'".

הוא לא עוצר שם, וכשהוא מסתכל קדימה, מירסקי מדבר על אלבום חדש שמוכן במגירה וממתין לטיימינג הנכון. בתוך הכאוס הביטחוני, הוא מרגיש שהשירים שלו הם שליחות לניחום עם ישראל: "היה אמור לצאת לי אלבום, הוא מוכן, אבל היום צריך טיימינג. אנשים היום שומעים שיר ואומרים 'תדליק אותי, תן לי איזה קליפ מעניין'. השיר החדש אמור לנחם אותנו, שבעזרת השם זה הולך לקרות ויהיו לנו פה דברים טובים".

כשנשאל על שאיפותיו לעתיד, הוא מפתיע עם חלום ישן על עולם המשחק, אך חוזר מיד לליבת העשייה שלו – החיבור לקהל: "יש לי חלום להגיע למצב שאני מדבר ושר, כי אני חושב שהעוצמה שלי זה לדבר ולחזק ולהוציא את הלב שלי החוצה. החלום שלי הוא לצאת עם השירים שלי, לחזק את עם ישראל, ובעזרת השם לזכות להיות שליח נאמן של הקדוש ברוך הוא". אז אם אתם חושבים על אירוע כזה, תזמינו את מירסקי ואל תשכחו להשאיר טיפ למתווכים…

מירסקי חותם את הראיון בפרגון חם לאתר 'המחדש', ומדגיש את החשיבות של פלטפורמה נקייה ומאוזנת בדורנו: "הסינון הזה שהגיע לעולם מציל כל כך הרבה נפשות. אתם עושים פה משהו מבורך, כי היום מאוד קשה להיות מצד אחד קיצוני, ויפה שיש לנו את האמצע הזה. אתם מבורכים".

זה נשמע טוב! ולא רק במוצאי שבת: תכנית המוזיקה של אתר 'המחדש' בהגשת יצחק אייזיקוביץ' מארחת לראיונות חג, אמנים ויוצרים מהשורה הראשונה של המוזיקה היהודית, שחושפים סודות ומדברים על התכניות לעתיד.

לא נפתח לכם? נסו כאן

דניאל אלישע, אחד השמות החמים במוזיקה היהודית ומי שלא מעט גולשים ביקשו לראות אותו על המסך, פתח את הריאיון בחיוך, כשעל הפרק עומדת היצירה האחרונה שלו, פרויקט שהושקעו בו חודשים של עבודה סיזיפית תחת שרביטו של המנהל האומנותי מוישי רוט. "השקעתי שם, זה הדבר הכי גדול שעשיתי עד היום, גם מבחינת ההשקעה והמסירות. והזיקוק, זה עבר זיקוק אחרי זיקוק תקופה ארוכה, וברוך השם, התוצאה בהתאם", הוא מספר על מחרוזת שבת שמשלבת קלאסיקות לצד חידושים, כשהוא מקפיד על חיבור פנימי עמוק לכל תו: "מאוד חשוב לי שהלב שלי ירגיש מחובר למה שאני עושה, מאוד. ובחריזה זה לפעמים יכול קצת לסבך את המלאכה, כי יש שירים שמתבקש לעשות, או מקובל לעשות… ואני, קשה לי לוותר על הלב".

המסע המוזיקלי של אלישע לא התחיל באולפנים הנוצצים, אלא בזיכרון ילדות רחוק מגיל עשר, בחתונה משפחתית שבה הופיע ענק הזמר יידל ורדיגר. "אני זוכר שאמרתי לאבא שלי, אבא, אני עולה לשיר עם יידל. אבא שלי מאוד מאוד תמך בי, באמת תמיד". את הכמיהה למוזיקה הוא זוכר מאז היותו ילד: "אני זוכר שבחתונה עמדתי שלוש שעות… לא מעניין אותי שום דבר. כלום, אני זוכר, הכל מבחינתי היה ממוקד בדבר אחד. אני הולך לשיר עם מידל". מאז, הניגון לא פסק לרגע, דרך הישיבות הקטנות והגדולות והזיצים אל תוך הלילה, עד להחלטה המקצועית לפני כשלוש שנים לצאת לדרך עצמאית עם 'מחרוזת ירושלים' שפתחה לו את הדלתות.

למרות ההצלחה והביקוש הגובר, אלישע מפתיע כשהוא מצהיר כי הוא בוחר שלא להופיע בחתונות המיינסטרים הרגילות, מתוך רצון לשמור על בעירה פנימית ודיוק אומנותי. "לי אישית חסר בחתונות… יש זמרים שקיבלו את המתנה הזאת, שהם מצליחים, אתה יודע, לפתוח שם את הלב. אני, על הבמה של חתונה, מניסיון, עשיתי כמה פעמים, משהו שם פחות מתחבר לי. אני מוצא את עצמי יותר באירועים פרטיים, שיש איזושהי אינטימיות עם הקהל, יש איזה תהליך רגשי שאפשר לעבור". עבורו, המוזיקה היא שליחות רוחנית של ממש, והוא מתפלל על דבר אחד: "אמרתי פעם למישהו, ברגע שאני אבין שהרגש שלי יתחספס ואני לא ארגיש את מה שאני רוצה להרגיש במוזיקה, כנראה שאני כבר לא אהיה שם".

בין הלהיטים שכבר הפכו לנכסי צאן ברזל, כמו 'היסוד של רב שלמה' שהלחין אבי שפרונג על פי טקסט נדיר של קרליבך, אלישע ממשיך לחפש את הלחן הבא שיחפור בלבבות. הוא משתף בסיפוק מהתגובה שקיבל על הביצוע ל'דרוש נא' עם אברומי ויינברג, הודעה שהגיעה מאחד מגדולי הזמר בעולם היהודי: "הוא כתב לי, וזה מאוד ריגש אותי… שמעתי את הביצוע שלך… גרמת לי להרהורי תשובה".

כשהוא מביט קדימה, חמש שנים מהיום, השאיפה שלו נותרת פשוטה וטהורה: "אני מתפלל שאני אזכה לגעת בכמה שיותר אנשים… ולעולם הלב שלי לא יפסיק להרגיש ולעבוד כשאני נמצא בעבודת המוזיקה".