בעיר לודז' נפטר יהודי ולא השאיר אחריו ילדים, ואשתו נזקקה לקבל חליצה מגיסה, אחיו של בעלה הנפטר. אולם, גיסה היה אדם אחר, ובמקום לקיים כפשוטו את מצוות התורה (שמעבר לציווי היא גם טובה גדולה לנפטר, כידוע מהזוהר הקדוש), החליט "לעשות מזה כסף" ודרש תמורת החליצה סכום כסף גדול. כשהאישה אמרה שאין בידה סכום כזה, הוא דרש ממנה שתיתן לו את טבעת היהלום היקרה שלה.
בצר לה, הלכה האישה לביתו של רב העיר, הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, שהיה ידוע גם בפיקחותו העצומה, וסיפרה לו שגיסה דורש תמורת החליצה את טבעתה היקרה, שהיא כמעט כל הונה. הרב הורה לה שלא תיתן לו כלום, והוא ישתדל לפעול אצלו שייתן לה חליצה בחינם אין כסף.
הרב שלח לקרוא ליבם והזהיר אותו שייתן לאישה חליצה ללא שום תמורה. אם לא יעשה כן, הרב ייאלץ להשתמש בדרכים אחרות, ואז "פרשת הכסף" תצא לרשות הרבים והוא יסבול חרפות ובושות. האיש היה מכובד, "א שיינער איד", ופחד מאוד מחשיפת הדבר ברבים, אך מצד שני, תאוות הממון גברה בו והוא לא היה מוכן לוותר על הטבעת היקרה. הוא התחנן בפני גאב"ד לודז' שלא יפרסם את הדבר וימתין עד השבוע הבא, ובינתיים הוא "יתיישב בדבר".
למחרת התייצב יהודי בשם "יוסף ליבר" בפתח ביתה של האישה ואמר לה: "אני, יוסף ליבר, מתעסק ביצירת יהלומים מזויפים. הגיעה לאוזניי הצרה הגדולה שלך, שהיבם אינו רוצה לתת לך חליצה, ונפל במוחי רעיון נפלא כיצד להצילך מהמבוכה הזאת. אני אכין עבורך טבעת מזויפת הדומה בדיוק לטבעת המקורית. את הטבעת הזאת תיתני לגיסך וכך יסכים לחלוץ לך והכול יבוא על מקומו בשלום."
אולם, הקב"ה הכניס תבונה בלב האישה והיא לא התפתתה לעצה זו. היא חששה שעלולות לצאת מכך תוצאות לא טובות, שהרי גיסה ירצה להראות את הטבעת למבין ביהלומים, וכשיווכח שהיא מזויפת, הוא יוציא עליה שם רע שהיא שקרנית וזייפנית. לכן, ענתה לו האישה שהיא רוצה לחשוב על כך, וברגע שתחליט להשתמש בעצתו, היא תפנה אליו. אך יוסף ליבר השיב לה שאינה צריכה להטריח את עצמה, והוא כבר יחזור אליה למחרת, מרוב רצונו לקחת חלק במצווה רבה זו.
בינתיים, הלכה האישה שוב אל הרב וסיפרה לו על עצתו של יוסף ליבר. הרב שאל אותה: "מהיכן הוא שמע על הבעיה שלך? מי גילה לו את הסוד הזה? האם סיפרת למישהו על כך?" "לא", ענתה האישה. "אם כך," אמר הרב בחכמתו, "אני חושש שזהו זיוף חמור המגיע היישר משולחנו של גיסך. כנראה הוא שלח מישהו בשם יוסף ליבר להשיא לך עצה רעה זו. שמעי לעצתי ועשי כדבריי: גשי לסוחר אחר המתעסק ביהלומים לא אמיתיים, והזמיני טבעת חדשה עם יהלום לא אמיתי. אותה תמסרי ליוסף ליבר כשיבוא מחר לקחת ממך את הטבעת [האמיתית], ונראה מה יהיו חלומותיו."
וכך אכן עשתה האישה. הכול התנהל כפי שהרב שיער בחכמתו. כמה שעות לאחר שמסרה את הטבעת ליוסף ליבר כדי שיכין כביכול טבעת מזויפת כדוגמתה, הגיע גיסה אל הרב ואמר שהתיישב בדעתו והוא מוכן לתת חליצה בחינם. וכך היה, הוא נתן לה חליצה, ויוסף ליבר לא חזר אל האישה להביא לה טבעת מזויפת כפי שהבטיח.
לאחר כמה ימים התפשטה בעיר הסמוכה שמועה שפרץ ריב גדול בין הגיס לבין אדם אחר. הגיס אף הכה את האדם תוך צעקות נמרצות, בטענה שהוא העלים ממנו את הטבעת האמיתית שקיבל מהאישה ובמקומה נתן לו טבעת מזויפת (זאת לאחר שבדק את הטבעת שקיבל ממנו אצל סוחר יהלומים). וכך התגלתה האמת בפני כולם: הנוכל ההוא היה אכן שליח של היבם, ששילם לו כדי שילך ויפתה את האלמנה. יוסף ליבר היה רק שם בדוי של אותו נוכל. לאחר שלקח מהאלמנה את הטבעת, הוא הסיר מעליו את התחפושת ונתן אותה לגיסה, ואחר כך חזר למקום מגוריו בעיר הסמוכה. אבל לאחר שנודע לגיס שהטבעת שקיבל הייתה מזויפת, הוא חשד בשליח (יוסף ליבר) שהחליף את הטבעת, ולכן פרצה מריבה גדולה ביניהם.
לאחר מכן, כשהיללו בני העיר את חכמתו הגדולה של הרב, הוא התבטא ואמר שזו עצת המשנה: "איזהו חכם, הלומד מכל אדם" – ואף מרמאי. באותה קדרה שבה רצה השליח הרמאי לבשל את הרמאות, באותה קדרה נתבשל…
מצוות החליצה כחסד
"וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֘ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו" [דברים פרק כה פסוק ט].
רבינו בחיי אומר: "מצוות הייבום היא תועלת גדולה לנפש המת, וידוע כי תגדל הנאת הנפש כשהיא מתגלגלת במי שהוא קרוב מן המשפחה יותר, לפי שיש לו שייכות גדולה עמו. ומזה אמרו חז"ל (יבמות יז ב) 'כי ישבו אחים יחדו' – פרט לאח שלא היה בעולמו, שלא הייתה להם ישיבה אחת בעולם, ואין זה חייב לייבם, והטעם לפי שלא הכירו מעולם ולא היה לו שום שייכות עמו. וטעם החליצה שאמר: 'וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙', הוא שכשאין היבם רוצה לייבם, הרי זה נחשב לו לאכזריות, שהרי אינו רוצה בטובת נפש אחיו. עליך לדעת כי העניין הזה הוא חסד המקום על ישראל, כדי שיזכו כל הנפשות לאור העליון, וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ א): 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'".
"מַה ה' אֱלֹהֶיךָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד" [מיכה ו, ח]. אין די בעשיית חסד (כמו שנאמר בפסוק לעניין "משפט" – "עשות משפט"), כי אם "אהבת חסד" – אהבה דווקא! כלומר, לעיתים אנו גומלים חסד עם הזולת מחמת הרחמנות הטבעית המתעוררת מול מצוקה כזו או אחרת. מעשה זה אינו "חסד" אמיתי, אלא מעשה שנועד להשקיט את עצמנו ואת מצפוננו הנסערים. האדם נדרש ל"אהבת חסד" – חסד הבא מתוך אהבה להיטיב עם הזולת.
הקשר בין חסד של האדם לחסד של הקב"ה
סוד שחשף בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל בספרו 'אהבת חסד' חלק ב' פ"ה, הוא גילוי מרגש ומטלטל כאחד: הדרך לעורר את חסדו של ה', היא לעשות חסד כאן, בעולמנו, בין בני האדם. כשיהודי עושה חסד עם חברו, כשהוא מתאמץ להיטיב לזולתו, מתעורר בשמים רעש גדול ונפלא, ונטענת טענה עצומה: אם אדם בשר ודם פועל כך בדרך החסד, על אחת כמה וכמה שבורא עולם, שכולו חסד, עליו לפעול באותה הדרך, במידת החסד, ולהיטיב עם ברואיו!
ולא רק שהטענה הזו נטענת, היא גם מועילה. ה'חפץ חיים' מגלה שכאשר בני ישראל היו במצרים ונדרשו לעורר רחמי שמים כדי לגואלם מהגלות הקשה, הם עשו חסד איש עם רעהו ופעלו להיטיב זה לזה. החסד שהיהודים עשו במצרים יצר בשמים דרישה נחרצת לפעול כלפיהם במידת החסד והרחמים, וזה מה שעמד להם לגאולתם ממצרים. כלומר: כשיהודי עושה חסד עם זולתו בעולם הזה, נראה לו שהוא עושה מעשה קטן ואולי לא חשוב. האמת היא שכל מעשה חסד קטן שלנו מעורר רעש שמימי עצום. מלאכים ושרפים אוחזים בכיסא הכבוד ומפעילים חסד ורחמים על עם ישראל, בטענה: אם יהודי מיטיב לזולתו, קל וחומר שבורא עולם ייטיב עם היהודים כולם!
חסד יומיומי והשפעתו
פרשת השבוע מעניקה לנו במתנה את מצוות החסד. "יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ" מתארת חסד של אמת ללא קבלת תמורה. חסד כזה מעורר רחמי שמים, עוצר גזרות רעות, ויוצר פתחי שפע רחבים לכל העם היהודי!
חסד כזה אינו חייב לדרוש הרבה כוחות או מאמץ אינסופי. חסד אינו חייב להיות ארגון חסד ארצי או פעילויות חסד נרחבות. אלו בוודאי מבורכים ורצויים, אך כל יהודי יכול לעשות חסדים פשוטים: להכין לחבר כוס תה, לסייע לילד לחצות את הכביש, לנקות את השולחן בבית הכנסת או להביא ספר מהארון, לסייע לאדם קשיש לשאת שקית כבדה – אלו מעשי חסד שנראים קטנים ופשוטים, אך גם הם מעוררים חסד ורחמים בשמים!
הזדמנויות כאלה מחכות לנו לאורך כל היום. הבה נפקח עין מתי נוכל לעזור ליהודי, להקל עליו, ואפילו לחייך אליו. אלו מעשי חסד שגרתיים שאנו יכולים לעשות עשרות מהם מדי יום, והשפעתם ברוכה ועצומה: לעורר על כולנו רחמי שמים, לזכות את כולנו בחיים ללא גזרות וצרות, ולהרעיף על כולנו שפע ישועות וברכות.
אבן הבוחן לאדם
שלמה המלך אומר במשלי [כז כא]: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ". הרבה דברי חכמה הטמין החכם מכל אדם בפסוק זה. לדרך שלנו ניתן לפרשו כך: "מצרף לכסף" – כדי להעריך את איכות הכסף, מביאים אותו לצורף, המתיך אותו באש קטנה ובודק כמה פסולת וסיגים יש בו. "וכור לזהב" – כך גם את הזהב מתיכים, מכניסים אותו לכור ההיתוך, וכשנמס, נפרדת ממנו הפסולת. אך לא כן האדם, כיצד ניתן לדעת את ערכו וחשיבותו? הרי אי אפשר להכניסו לא לאש קטנה ולא ללהבות הכור.
על כך נותן לנו החכם מכל אדם עצה טובה, לדעת את ערכו בבדיקה פשוטה: "ואיש כפי מהללו" – כפי כמה שפיו מהלל לזולתו. אם פיו מהלל ומשבח את זולתו ואינו חוסך מלומר מילה טובה, הרי שהוא נקי וטהור מכל סיג ופגם. אך אם ההפך הוא הנכון, שפיו אינו מהלל וחוסך מילת שבח, סימן מובהק הוא שהוא מלא סיגים ואינו צרוף. זוהי אבן הבוחן שהעניק לנו החכם מכל אדם.
דבר בעיתו מה טוב: ניתן לעשות חסד גם באמצעות תפילה אחד על השני, ובפרט על החולים והשבויים. יש להרבות במעשים אלו ולנצל את ימי חודש הרחמים הללו, לתת כבוד זה לזה "כפי מהללו", ובכך נהיה טהורים ככסף וזהב, נקיים מכל סיג ופגם.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גוליט זצוק"ל.
