מיקום כתבה: שבת

הרוחות בין פולין לליטא סערו באותם ימים, וגבולות המדינות ננעלו הרמטית. מעבר הגבול הפך לשדה מוקשים מאיים, שכל צעד בו היה כרוך בסכנת נפשות מוחשית. אך בתוך בליל המתיחות הגיאופוליטית הזו, פעם בליבו של בחור צעיר מפולין רצון עז ובוער – לשבר את כל המחסומים ולזכות לינוק מתורתו הייחודית של 'הסבא מסלבודקה', הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. במסירות נפש עילאית, תוך שהוא חומק תחת אפם של שומרי הגבול ומסכן את חייו ממש, חצה הבחור את הגבול והגיע אל היכל הישיבה בליטא.

מהר מאוד התברר כי לא לחינם סיכן את נפשו. הבחור הפך למעיין המתגבר, מתמיד עצום בקנה מידה יוצא דופן. גם באולם הישיבה השוקק, רווי המתמידים, בלטה שקידתו הפנומנלית, והסבא מסלבודקה התפעל ממנו עמוקות. בעיניו, היה הבחור לסמל חי של "לא פסיק פומיה מגירסא" – תלמיד חכם ששפתיו דובבות תורה ללא הרף.

יום אחד, ניגש אליו הסבא בפנייה אישית מרגשת: "עשה עמי חסד", ביקש ברכות, "אני רוצה שתקדיש שעה אחת בכל יום ללמוד בחברותא עם בני". עבור הבחור הצעיר היה זה כבוד שמימי, זכות עצומה שאין למעלה ממנה. הוא נענה ברצון ובשמחה, והשניים החלו ללמוד יחד יום-יום.

באחד הימים, שב הסבא לביתו בשעת צהריים, ופניו קורנות. הוא פנה לרעייתו הרבנית ואמר בהתרגשות: "הקדוש ברוך הוא זימן לנו את הבחור הפלוני המופלא! הרי הוא מתמיד עצום בקנה מידה מבהיל. ביקשתי ממנו שילמד עם בננו, והוא הסכים מרצונו הטוב!". ואז, הוסיף הסבא משפט מפתיע שהסעיר את הדמיון: "אם הבחור הזה יתארס בעתיד עם בת ארצו מפולין, וייאלצו לנסוע לחתונה שלו מעבר לגבול הסגור – ייתכן שאשלח את בננו איתו, למרות הסכנה!".

השתיקה שסדקה את ההבטחה

הזמן חלף, ושנה תמימה עברה. הגיעה השעה המיוחלת, והבחור המופלא אכן התארס עם בת גילו, צנועה וחסודה מפולין. הבחור, שלא פסק מתלמודו לרגע, המשיך ללמוד כדרכו בקודש ללא שמץ של הפוגה. כשהגיע מועד הנסיעה לחתונה, נכנס הבחור אל חדרך של הסבא מסלבודקה כדי להיפרד ולקבל את ברכת הדרך. הסבא קיבלו בחביבות עצומה, הרעיף עליו את כל הברכות הכתובות בתורה, ונפרד ממנו לשלום חם.

הרבנית, שזכרה היטב את דבריו של בעלה הגדול משנה אשתקד, הכינה את עצמה ואת בנה למסע המורכב והמסוכן מעבר לגבול. אולם יום עבר, ויומיים חלפו – והסבא שותק. אין קול ואין קשב, והוא אינו מזכיר את העניין ולו ברמז.

ככל שהתקרב תאריך הנישואין והמתח גבר, לא יכלה עוד הרבנית להתאפק. היא פנתה אל הסבא בתמימות ושאלה: "הרי לפני שנה הבעת התפעלות כה עצומה מאותו בחור מופלא, ואמרת בפה מלא שתשלח את בננו לשמחת נישואיו, גם אם לשם כך יצטרך להבריח את הגבול במסירות נפש. והנה, יום החתונה קרב ובא, ואתה שותק ואינך מדבר על כך כלל?!".

הביט בה הסבא במבט חודר ושאל בדאגה: "האם אמרתי אז שאשלח אותו בכל מקרה, באופן ודאי, או שמא הדבר נאמר רק בגדר אפשרות?". "אכן", השיבה הרבנית בכנות, "לא אמרת זאת כהבטחה מוחלטת, אלא רק כאפשרות".

נשם הסבא לרווחה ואמר: "ברוך השם! אילו הייתי אומר זאת כהבטחה מוחלטת – הייתי מחויב לעמוד בדיבורי ולשלחו. אך כיוון שהיה זה רק בגדר אפשרות – לא אשלח את בננו לשמחה זו בשום אופן!".

כוח התורה והכרת הטוב: המאזן הגורלי

"אך מה השתנה?" תהתה הרבנית לפשר השינוי הדרמטי בעמדתו של גדול הדור.

השיב לה הסבא דברים נוקבים, המרעידים את הלב: "כדי להבריח גבול, מעשה בלתי חוקי לחלוטין הכרוך בסכנת נפשות איומה ובחציית קווי אש, אדם זקוק לכוח שמירה רוחני עצום. הוא זקוק לכוחה של תורה! כל הזמן הזה הייתי בטוח שכוח התורה וההתמדה המבהילה של הבחור הזה יגן עליו, ובזכותו תהיה הגנה ושמירה גם על בננו שלומד עמו בחברותא. אך… באותו היום שבו התארס הבחור, חזיתי במחזה ששינה את דעתי.

כאשר חבריו ובני הישיבה ניגשו אליו בהתרגשות לומר לו 'מזל טוב' ולשמוח בשמחתו, עמדתי מן הצד, התבוננתי בו ובחנתי את התנהגותו בדקדקנות. הנוהג המקובל והטבעי בעולם הוא שכאשר בחור מאחל לחברו שהשתדך ברכת 'מזל טוב', השידוך משיב לו במאור פנים: 'ברוכים תהיו! בקרוב אצלך!'.

אך אצל הבחור הזה, התגובה הייתה אחרת לגמרי. הוא עמד קפוא כגוש קרח. פניו נותרו חתומות, והוא לא הראה לאף אחד מן הבחורים פנים מסבירות או חיוך קל. ייתכן מאוד שבאותם רגעים ראשו היה שקוע בעמקי סוגיה חמורה, והוא הגה במהלך עמוק של הרשב"א או של ה'קצות החושן'… אך בשורה התחתונה: בחור שאין בו הכרת הטוב בסיסית, שאינו מסוגל להחזיר לחברו פנים מסבירות ולברכו בחזרה מתוך הערכה על שמחתו – אין בכוח התורה שלו כדי להגן ולשמור על בננו מסכנות הדרך! ומשום כך, אינני מוכן להעמיד את בננו בספק-סכנת חיים אפילו לרגע אחד".

התביעה הגדולה בשערי ארץ ישראל

התובנה המרעישה הזו של הסבא מסלבודקה – לפיה תורה ללא הכרת הטוב מאבדת את כוח שמירתה הרוחני – היא-היא פתח השער לספר דברים, חומש הפקודים והתוכחות.

בפתח הספר, רגע לפני שהוא נפרד מעמו האהוב ועולה אל הר העברים למות שם, עומד משה רבינו ונושא את נאום חייו: "אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל… בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב" (דברים א, א).

בתחילת דבריו, בוחר משה להוכיח את כלל ישראל ברמזים דקים, ומזכיר את התחנות והמקומות שבהם הם חטאו במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר. ואם נתבונן לעומקם של המקומות הללו ובמהותם של החטאים, נגלה חוט שני אחד, ברור ומבהיל, המקשר בין כולם: כפיות טובה מוחלטת והיעדר הכרת הטוב.

הקדוש ברוך הוא, בזרוע נטויה ובניסים גלויים, קרע להם את הים, והם בכו והתלוננו שמצרים נוסע אחריהם. הוא הוציאם מבית עבדים, מפרך לחרות עולם, והם צעקו במרירות "המבלי אין קברים במצרים?". הוא הוריד להם את המן – לחם אבירים שמימי – והם העזו לומר במיאוס "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". הוא העניק להם ביד רחבה ועשירה ריבוי עצום של זהב, ומתוך השפע הזה הם הלכו ויצרו להם עגל מסכה…

עמד משה רבינו מול העם ואמר להם מלב שותת: "אחיי ורעיי, אנו עומדים כעת בפתחה של הארץ, אנו הולכים לחזור על כל מצוות התורה וללמוד אותה מחדש. אך דעו לכם – לפני שמתחילים ללמוד תורה, ישנו תנאי קדם הכרחי: צריך קודם כל הכרת הטוב! איפה הכרת הטוב שלכם?! כיצד אפשר ללמוד את תורת ה' כאשר הלב אטום ואינו מכיר בטובתו של מקום?!".

יסוד היסודות של עבודת האלוקים

יסוד זה אינו רק מוסר נוקב, אלא חוק קיומי בנפש האדם וברוחניותו. רבנו בחיי, בספרו האלמותי 'חובת הלבבות' (שער 'עבודת האלוקים'), מגדיר זאת בצורה הברורה ביותר: מידת הכרת הטוב היא-היא הבסיס והתשתית לכל עבודת הבורא. בלעדיה, לא תיתכן עבודת השם אמיתית בשום אופן ובשום צורה. כדי להגיע למדרגה כלשהי בעבודת ה', חובה עלינו ראשית לפתח, לטפח ולהעצים בתוך לבנו את רגש הכרת הטוב, להודות על כל חסד וחסד ולא לקבל דבר כמובן מאליו.

גישה זו מאירה באור חדש ומרתק פסוק נוסף המופיע בפרשתנו, כאשר עם ישראל עובר בגבול בני עשו: "אָ֣כֶל תִּשְׁבְּר֨וּ מֵאִתָּ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ וַאֲכַלְתֶּ֔ם וְגַם־מַ֛יִם תִּכְר֥וּ מֵאִתָּ֖ם בַּכֶּ֥סֶף וּשְׁתִיתֶֽם" (דברים ב, ו).

התורה מצווה את העם לשלם מכספם המלא על האוכל והמים שהם מקבלים משכניהם, ולא לקבלם בחינם. ומדוע זה כל כך חשוב? התורה עצמה משיבה על כך מיד בפסוק הבא: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר".

ורש"י הקדוש, בלשונו הזהב, מפרש ומחדד את עומק הכוונה: "לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים".

הגאון רבי משה חברוני זצ"ל עמד על דברים אלו והגדיר את טבעו של האדם ביד אמן: טבעו של האדם הוא להציג את עצמו תמיד כמסכן וחלש. בני אדם נוטים מטבעם להתלונן ולזעוק את חסרונם – "אין לי מספיק כסף", "כואבת לי הרגל", "אני לא מרגיש טוב", "אתמול היה לי יום פשוט נורא". תלונות אלו, כך מסביר הרב, הן פגיעה ישירה ברצון התורה.

התורה מצווה עלינו בדיוק את ההיפך הגמור: חובתנו להראות הכרת הטוב, ואסור לנו להתלונן!

אם חנן אותך השם בכסף ובאמצעים – שמח בחלקך, אל תתחנן לקבל מתנות חינם מאחרים ואל תציג מצג שווא של עוני; הקדוש ברוך הוא העניק לך – הודה לו על כך בגלוי ואל תכפור בטובתו. זכית לגוף בריא ומתפקד? הפסק להתלונן על כל מיחוש קטן, על עייפות או חולשה זמנית. עליך לשמוח! להראות לעין כל שאנו שמחים ושבעי רצון מטובתו השופעת של מקום.

בלי המפתח הזה של הכרת הטוב – הממיס את הקרירות שבנפש והופך את האדם למודה ומאיר פנים לסביבתו – לא ניתן לפסוע ולו צעד אחד בשבילי עבודת השם. זוהי התחנה הראשונה, והיא זו שקובעת את גורל הדרך כולה.

יהיו הדברים לעילוי נשמתו של אבי מורי, רבי מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

שבת חזון מגיעה, וואחרי כמה ימים ללא עוף או בשר, הנה המנה המושלמת שכולם יאהבו. אין צורך בסיבוכים או בעבודה קשה: קונכיות בצק עלים קריספיות במילוי עוף ופטריות בריח של בית יהודי אמיתי. רק שימו לב: מכיוון שמדובר במנה קלילה וטעימה, נדרש לשים לב במיוחד, שלא לאכול ביום שישי!

מצרכים – רשימת קניות

• 12-16 קונכיות בצק עלים מוכנות לאפייה (סלסילות בצק / וול-או-וואן), או חבילת בצק עלים מצונן/פשיר
• 500 גרם חזה עוף, חתוך לקוביות קטנטנות דקות
• 1 סלסילת פטריות שמפיניון טריות, פרוסות
• 2 בצלים גדולים, קצוצים לקוביות
• 3 שיני שום, כתושות
• 3 כפות שמן קנולה או זית
• 1 כפית פפריקה מתוקה
• 1/2 כפית כורכום
• 1/2 כפית כמון
• 1 כפית מלח
• 1/2 כפית פלפל שחור גרוס
• 1/4 כוס מים חמים (במידת הצורך)

הוראות הכנה

• כלים נדרשים: מחבת רחבה/סוטאז', תבנית תנור, נייר אפייה, כף חלוקה.
• זמן הכנה: 15 דקות עבודה פעילה + 20 דקות אפייה.
• מספר סועדים: מתאים ל-6 סועדים (כ-2 קונכיות לסועד).

שלבי הכנה

מתחילים בהכנת קונכיות הבצק. אם משתמשים בקונכיות בצק עלים קפואות/מוכנות, מסדרים אותן על תבנית תנור מרופדת בנייר אפייה ואופים לפי הוראות היצרן (כ-15-20 דקות ב-190 מעלות) עד שהן תופחות, מזהיבות והופכות לפריכות לחלוטין. מניחים להן להתקרר מעט.

בזמן שהבצק בתנור, עוברים להכנת המילוי העסיסי במחבת רחבה ועמוקה. מחממים את השמן ומטגנים את הבצל הקצוץ על אש בינונית-גבוהה עד שהוא מקבל צבע זהוב-מקורמל ומשגע. מוסיפים את פרוסות הפטריות והשום הכתוש, וממשיכים להקפיץ עוד כ-4-5 דקות עד שהפטריות מתרככות ומפרישות את מיציהן.

מוסיפים למחבת את קוביות חזה העוף הקטנות יחד עם התבלינים: הפפריקה, הכורכום, הכמון, המלח והפלפל. מקפיצים הכל יחד במשך כ-6-8 דקות בלבד, עד שחזה העוף משנה את צבעו ומבושל לחלוטין אך נשאר עסיסי ולא יבש. אם התערובת נראית מעט יבשה, מוסיפים מעט מים חמים ליצירת עסיסיות.

רגע לפני ההגשה, מניחים את קונכיות הבצק המוזהבות על צלחת הגשה יפה, וממלאים כל קונכייה בנדיבות רבה בתערובת העוף והפטריות החמה. הניחוח הבשרי והבצק הקראנצ'י יטריפו את הבית.

הסוד של המנה הזו הוא הניגוד המושלם בין המרקמים: הקראנצ'יות הפריכה של בצק העלים המוזהב לעומת המילוי הרך, החם והעסיסי של חזה העוף והפטריות המקורמלות.

הטיגון המהיר של חזה העוף יחד עם הבצל והפטריות שומר על כל המיצים בפנים ומונע ממנו להתייבש. שילוב התבלינים העדין מעניק מראה זהוב ועשיר שמתאים בדיוק לפתיחת סעודת השבת.

המנה הזו מעניקה מראה של מסעדת יוקרה במינימום זמן עבודה, ומאפשרת לחזור לטעמים הבשריים בצורה קלילה, כיפית ומהנה לכל בני המשפחה.

טיפ של שפים: כדי לשמור על קונכיות הבצק קריספיות במיוחד, מומלץ למלא אותן ממש סמוך להגשה לשולחן. כשאתם מכינים מראש לשבת, חממו את הקונכיות הריקות ואת המילוי בנפרד, ואחדו ביניהם ממש לפני הסעודה.

אימת מלחמת העולם הראשונה הלכה וסגרה על אירופה. מיליוני בני אדם כבר קיפחו את חייהם במערכה המדממת, הממושכת והמיותרת הזו, שהפכה יבשת שלמה לגיא צלמוות.

בתוך התופת הזו התהלך מרדכי גוטרמן, חייל יהודי שומר מצוות, שנדחק בעל כורחו אל בין שורות החיילים הגויים בצבא הקיסר הגרמני. לבו שתת דם; הוא הרגיש בכל רגע כיצד הוא נלחם במלחמה שאינה שלו, נאלץ לראות בעיניו זוועות איומות המצלקות את הנפש.

יום אחד, לאחר קרב מפרך, כבש הגדוד של מרדכי כפר קטן ופסטורלי מידי הצרפתים. השקט שנשקף מבין הסמטאות היה מצמרר. הכפר היה ריק לחלוטין, לאחר שיושביו נמלטו בחרדה מפני פגזי התותחים. מרדכי נשלח יחד עם קומץ חיילים נוספים לעבור בין הבתים הנטושים, לסרוק את החדרים ולוודא כי לא נותרו בהם חיילי אויב האורבים לנפשם.

עם תום הסריקה הקפדנית, הוחלט להקים במקום בסיס צבאי ארעי לצורך התארגנות לקראת המתקפה הבאה. "חצי שעה הפסקה!" הרעים קולו של המפקד בחלל האוויר. החיילים התשושים נפלו אפיים ארצה, מנצלים את רגעי החסד למנוחה קצרה. אך מרדכי, שנפשו כמהה למעט אוויר צח ומרחב למחשבה, החליט להתהלך בין בתי הכפר השוממים. הוא התיישב בחצר אחד הבתים, התמתח קלות, ונתן לזיכרונות לשטוף את לבו המשתוקק.

געגועים עזים הציפו אותו. הוא חשב על רעייתו, היושבת אי שם ואינה יודעת דבר על גורלו – האם הוא בין החיים או שמא נפל בשדה הקרב, האם הוא בריא ושלם או פצוע ומדמם. הוא חשב על בנו הפעוט, נפש קטנה שאותה זכה לראות רק פעם אחת בחייו הקצרים. בעודו שקוע בהרהורים נוגים, נתקל מבטו במראה השמש ההולכת ושוקעת מעבר לרכסי ההרים. צבעי הארגמן של הדמדומים עוררו בו בהלה פתאומית: שעת השקיעה מתקרבת בצעדי ענק, והוא עדיין לא התפלל תפילת מנחה!

מרדכי זינק ממקומו כנשוך נחש ורץ אל הבית הסמוך. הוא פתח את הדלת בתנופה, מאפשר לקרני השמש האחרונות לחדור בעדה ולהאיר את האפילה המצטברת בבית. בזהירות רבה נכנס פנימה, ידו ממיששת ליתר ביטחון את רובו שהיה תלוי ברישול על כתפיו. השטח היה נקי. הוא נעמד סמוך לאחד מקירות הבית, נכון לשפוך שיח לפני בוראו.

הוא שלח את ידו מתוך הרגל אל עבר ראשו, אך לתדהמתו גילה כי ראשו גלוי לחלוטין. ברגע של חוסר תשומת לב, כנראה במהלך הריצה או הסריקה, נפל הכובע הצבאי מראשו. מרדכי הביט בשעונו בפיק ברכיים: נותרו לו שלוש דקות בלבד עד לסיום ההפסקה. ואצל הגרמנים, כידוע, המשמעת היא ברזל וחובה לדייק על השנייה!

הוא החל להתבונן סביבו בקדחתנות, עיניו מתרוצצות בחדר המבולגן. הבית העיד על מנוסה מבוהלת של רגע האחרון; כלים מלוכלכים ושרידי ארוחת צהריים נותרו על השולחן, ספר פתוח הוטל על הכורסה, ומגפיים כהים היו מונחים ברישול מתחת לכיסא. שום פריט לבוש או חפץ שיכול לשמש ככיסוי ראש לא נראה באופק. בהברקה של חוסר ברירה ובייאוש מוחלט, התכופף מרדכי, חלץ את אחד ממגפיו והסיר את הגרב מרגלו. בלית ברירה, החליט כי הגרב הזו תהיה כיסוי הראש שלו לעמידה לפני מלך מלכי המלכים.

הוא דחף את רגלו בחזרה אל המגף הנוקשה, והניח את הגרב הארוכה על ראשו, כששוליה המתוחים מכסים את אוזניו. חיוך מר-מתוק עלה על שפתיו למחשבה על מראהו המוזר והמגוחך, אך הזמן דחק. הוא שפשף את ידיו, פנה אל הקיר והחל ללחוש את מילות הלחש של תפילת שמונה עשרה.

התפילה מילאה את נשמתו בכוח אדיר. הוא שאב חיזוק ועידוד מהמילים הקדושות, כשהוא מכוון ומעתיר על החיילים היהודים הפצועים, על הוריו, ועל זוגתו ובנו הקטן שנותרו על אדמת גרמניה, חרדים ומצפים לאות חיים ממנו. בעודו שקוע כולו בדבקות העליונה, מנותק מן העולם, נשמעו לפתע קולות צעדים רועמים מחוץ לבית. חושיו נדרכו, אך הוא סירב לנתק את חוט התפילה. הדלת נפתחה בתנופה עזה. מרדכי כמעט קפא על מקומו מאימה, אך גייס את כל תעצומות נפשו והמשיך לעמוד כמלאך מול הקיר.

אל החדר פרץ מפקדו הגרמני, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן מתדהמה מוחלטת. המפקד הקשוח נותר פעור פה מול המחזה ההזוי שנפרש לנגד עיניו: חייל בצבא הקיסר עומד ומדבר אל קיר אבן, עיניו עצומות באקסטזה, וגרב צבאי ארוכה ומתוחה משתלשלת מראשו ומכסה את אזניו. כמפקד מנוסה שראה כבר הכל, הוא הגיע מיד למסקנה הרפואית המתבקשת מבחינתו – הלם קרב קשה.

"ווגל!" פקד המפקד בקול חותך על עוזרו הנאמן, "גוטרמן השתגע לחלוטין. שלח אותו מיד ברכבת הראשונה לחופשה, בבית כבר יטפלו בטירוף שלו כמו שצריך".

בעוד מרדכי עושה את דרכו ברכבת הרחק משדה הקטל, מוגן וחבוק בזרועות חופשת שחרור בלתי צפויה, הותקף הגדוד שבו שירת במתקפת פתע אכזרית וקטלנית על ידי חיילי האויב הצרפתי. מכל מאתיים וחמישים החיילים של הגדוד – איש לא ניצל. כולם נטבחו בשדה הקרב, מלבד איש אחד "מטורף", שדיבר אל הקיר כשגרב מונחת על ראשו…

"אלף למטה": הסוד הרוחני מאחורי מערכות ישראל

כוחה של תפילה זו, שהפכה גרב פשוטה לכתר של הצלה, מהדהד בעוצמה בפרשת השבוע שלנו.

"נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ" (במדבר לא, ב). בפרשה זו הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו לצאת למלחמה חסרת פשרות נגד המדינים. מלחמה זו היא מלחמת מצווה, שמטרתה הבלעדית היא להכרית את כל אלו שחטאו והחטיאו את עם ישראל והפילו אותם ברשת המזימה של בעל פעור.

גם המלחמות שניהלו בני ישראל עם כניסתם לארץ המובטחת היו מלחמות מצווה – אך לא משום שהן נועדו לעצם כיבוש השטח הגיאוגרפי, כפי שרבים טועים לסבור, אלא משום שמטרתן הפנימית הייתה למגר ולשרש את שבעת העמים החוטאים והמחטיאים שטימאו את הארץ הרוחנית.

לקראת היציאה לקרב, משה רבנו מצווה את בני ישראל בציווי ייחודי: "אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא" (במדבר לא, ד)

חז"ל הקדושים חושפים את המבנה הפלאי של הצבא היהודי ומבארים: מכל שבט ושבט היו יוצאים אלף לוחמים להילחם בחזית האש, וכנגדם – אלף לוחמים רוחניים שהיו מתפללים ולומדים תורה בעורף.

על פלא זה מקשה המשגיח הנודע, רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, שאלה נוקבת: הרי, כאמור, אין מדובר כאן במלחמת רשות, כזו שאנו בחרנו לצאת אליה מדעתנו כדי להרחיב גבולות או לכבוש עוד עיר ועוד מדינה. זוהי מלחמת מצווה מובהקת שנצטוותה מפי הגבורה, ובה מובטח לנו מראש מפי הבורא שננצח! אם הניצחון מובטח וחתום, למה יש צורך באותם אלף מתפללים בכל שבט? הרי גם בלעדיהם, מאחר ובורא עולם חפץ בניצחוננו – אנו ננצח בוודאות!

בטרם ניגש לתשובתו העמוקה של המשגיח, עלינו להקדים יסוד אדיר ויסודי שמציב רבי יוסף אלבו בספרו האלמותי "ספר העיקרים".

הוא מעורר שם שאלה פילוסופית ותיאולוגית שמנקרת בלב כל אדם: מה מקום יש בכלל לתפילה בעולם? והרי ממה נפשך – אם עדיין לא נגזרה על האדם גזירה רעה משמיים, הרי שאין כל צורך בתפילה כדי לבטלה; ואם כבר נגזרה הגזירה, מה תועיל התפילה לשנות את הרצון האלוקי? הלא נאמר בנביא: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו), והקב"ה אינו משנה את גזירותיו המוחלטות!

מבאר בעל "ספר העיקרים" יסוד מרעיש: האדם, לפני התפילה, אינו אותו אדם כפי שהוא לאחר התפילה! התפילה אינה משנה את הקדוש ברוך הוא, אלא היא משנה את האדם עצמו. לכן, אף אם נגזרה הגזירה הקשה על האדם כפי שהוא היה במצבו הקודם, לפני התפילה – היא מעולם לא נגזרה על האדם החדש, המזוכך והשונה שהתהווה ויצא מתוך מעמקי התפילה!

לפני התפילה, האדם מתהלך בעולם בתחושת גאווה וביטחון עצמי מופרז של "כוחי ועוצם ידי", הוא בטוח שהוא יודע הכל, מבין הכל ויכול לעשות הכל בכוחותיו שלו. אך ברגעי התפילה, כשהוא עומד מול אינסוף, הוא משיל מעל עצמו את הלבושים המדומים הללו, ואומר בלב נשבר: "ריבונו של עולם! אני כלום. אפס מאופס. איני יכול לעשות שום דבר בכוחות עצמי. הכל מגיע מידך הרחבה, ורק אתה לבדך יכול להושיעני".

כשאדם מסגל לעצמו את ההבנה העמוקה הזו, את הכניעה המוחלטת הזו לפני הבורא – הוא הופך לישות אחרת לגמרי, לאדם חדש שעליו לא נגזרה הגזירה מעולם. כביכול, יש כאן מעין "שינוי השם" ושינוי מהות רוחנית.

בנקודה זו שוזר המשגיח, רבי יחזקאל לוונשטיין, את תשובתו המרתקת: נכון הדבר שבני ישראל יוצאים למלחמת מצווה שבה הניצחון מובטח להם מעל לכל ספק, אך הם עלולים, חלילה וחס, לפגום בניצחון האלוקי ואף לאבד אותו, אם תיכנס בראשם מחשבת הפיגול של "כוחי ועוצם ידי". אם במהלך הקרב יחשבו הלוחמים: "יש לנו צבא חזק, טנקים ונשק מתקדם, והטקטיקה שלנו היא שהכריעה את המערכה" – הם עלולים לקלקל ולפגום בגזירה הטובה שנגזרה עליהם מלמעלה!

משום כך בדיוק, מעמידים מולם אלף אנשים בכל שבט, שתפקידם היחיד הוא להתפלל וללמוד תורה ללא הפסק. תפקידם הוא להזכיר, להדגיש ולהחדיר ללבבות שהניצחון בשדה הקרב אינו בא בזכות "כוחי ועוצם ידי" או בזכות הלוחמים המצטיינים והטקטיקות המבריקות. הלוחמים המצטיינים בחזית מקבלים את עצם כוחם הפיזי והרוחני מכוחם של לומדי התורה בעורף!

יסוד אדיר זה מצינו בצורה מפורשת גם במלחמת עמלק, שם נאמר: "וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק" (שמות יז, יא)

ועל כך תמהו חז"ל במשנה במסכת ראש השנה (ג, ח): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלים". לא הנפת הידיים הפיזית ניצחה את עמלק, אלא שיעבוד הלב וההכנעה לבורא העולם.

הגמרא במסכת גיטין (נו ע"א) מספרת את הסיפור המפורסם והדרמטי אודות רבן יוחנן בן זכאי, שביקש להיפגש עם המצביא הרומאי אספסיאנוס בעיצומו של המצור הנורא על ירושלים, וזאת למרות התנגדותם העיקשת והאלימה של הבריונים ששלטו בעיר. בסופו של דבר, לאחר שהצליח לצאת מהעיר כשהוא מחופש למת בתוך ארון, נפגש עם אספסיאנוס ובישר לו על עלייתו לקיסרות. כשאספסיאנוס הנרגש שאל אותו מהי בקשתו, ביקש ממנו רבן יוחנן שלושה דברים, ואחד מהם היה: לתת רופאים שירפאו את רבי צדוק.

במדרש (איכה רבה א, לא) נחשף רובד מדהים של הסיפור, פרטים שאינם מופיעים בטקסט של הגמרא. המדרש מספר כי לאחר מכן הביאו את רבי צדוק לפני אספסיאנוס. הקיסר הרומאי הביט בתדהמה בגופו הצנום, המצומק והחלש של רבי צדוק. מרוב צומות ותעניות שצם רבי צדוק במשך ארבעים שנה כדי שלא תיחרב ירושלים, גופו הפך להיות כמעט שקוף, עד שניתן היה לראות מבחוץ את האוכל שהיה מכניס לתוכו.

והנה, לנגד עיניו של אספסיאנוס, קם רבן יוחנן בן זכאי – מי שהיה ראש כל בני ישראל, ענק שבענקים – מלא קומתו מפני אותו זקן תשוש.

אספסיאנוס התפלא מאוד ואמר בלעג לרבן יוחנן בן זכאי: "אתה, גדול הדור והמנהיג של כולם, קם מפני הסבא הצמוק והחלש הזה?!"

השיב לו רבן יוחנן בן זכאי במשפט אחד קצר, מדויק ומהדהד: "חייך! אי הווה חד דכוותיה, והווה עמך אוכלוסין בכיפלא – לא הוית יכיל כביש" – דע לך קיסר רומא, בשבועת חייך אני אומר לך, אילו היה עוד אדם אחד בלבד כמוהו בתוך ירושלים, ואתה היית מביא צבא כפול ומכופל מכל הלגיונות שהבאת – לא היית מצליח לכבוש את ירושלים לעולם!

הדבר נשמע לאספסיאנוס כמו עניין של בריון סמוי או כוח מאגי נסתר. תמה הקיסר ושאל: "מה חייליה?" – מהו בכלל הצבא שלו? מהו כוחו של הזקן הזה שאינו יכול לעמוד על רגליו?

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: "דאכיל חד גמזוז ופשיט עלוהי מאה פרקין" – הוא אוכל פרי קטן ויבש אחד, ומכוחו הוא לומד ומפרש מאה פרקי משניות שלמות! זהו כל כוחו – כוחה המזוכך של התורה הקדושה והתפילה הטהורה. נגד הכוח העילאי הזה, שום אימפריה ושום נשק בעולם אינם יכולים לעמוד.

הצבא החזק והמתוחכם ביותר של האימפריה הרומית הטיל מצור כבד על ירושלים תקופה ארוכה ולא הצליח להכניעה, וכל זאת אך ורק משום שבתוך חומות העיר ישב יהודי אחד, צנום, חלש ויבש – רבי צדוק – שצם, התפלל, ביטל את ישותו ושיעבד את לבו לאביו שבשמיים!

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי, רבי מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל

יש משהו פלאי ברגע שבו עוגיית אלפחורס אמיתית פוגשת את החך. הבצק, שמבוסס על אחוז גבוה של קורנפלור, מעניק לה את המרקם הייחודי שאינו דומה לשום עוגייה אחרת – הוא פריך למגע, אך מתמסר לחלוטין ונמס בפה כבר בביס הראשון. כשהעוגיות העדינות הללו עוטפות שכבה נדיבה של ריבת חלב איכותית ומעוטרות בשוליים של קוקוס טחון, מתקבל מעדן שהוא לא פחות מאמנות קולינרית ביתית.

כדי להגיע לתוצאה המושלמת, הסוד טמון בלישה קצרה בלבד ובצינון נכון של הבצק, שמאפשר לו לשמור על צורתו העגולה והסימטרית במהלך האפייה הקצרה.

מצרכים – רשימת קניות

• 200 גרם חמאה רכה (בטמפרטורת החדר)
• 150 גרם (3/4 כוס) סוכר
• 3 חלמונים מביצים בגודל L
• 1 כפית תמצית וניל איכותית
• גרידה מלימון אחד (משדרג את הארומה)
• 200 גרם (או כוס וחצי) קמח לבן רגיל
• 300 גרם (או 2 כוסות ושליש) קורנפלור
• 2 כפיות שטוחות אבקת אפייה
• 1/2 כפית סודה לשתייה

למילוי ולעיטור:

• 1 צנצנת ריבת חלב סמיכה ואיכותית
• 1/2 כוס קוקוס טחון

הוראות הכנה

• זמן הכנה כולל: כ-50 דקות (לא כולל שעה של צינון הבצק במקרר).
• תבנית נדרשת: 2 תבניות תנור סטנדרטיות מרופדות בנייר אפייה.

שלבי הכנה

בקערת מיקסר עם וו גיטרה מעבדים את החמאה הרכה יחד עם הסוכר עד לקבלת קרם אחיד, אוורירי ובהיר. אל הקרם הזה מוסיפים בהדרגה את חלמוני הביצה, אחד אחרי השני, יחד עם תמצית הווניל וגרידת הלימון, וממשיכים לערבל עד שהם נטמעים לחלוטין בתערובת.

בקערה נפרדת מנפים יחד את כל החומרים היבשים: הקמח, הקורנפלור, אבקת האפייה והסודה לשתייה. מנמיכים את מהירות המיקסר למינימום ומוסיפים את תערובת היבשים אל קערת החמאה. מעבדים אך ורק עד שנוצרים גושי בצק גדולים – לישת יתר תפגע במרקם הנימוח. אוספים את הבצק, עוטפים בניילון נצמד ומעבירים למקרר למשך שעה לפחות כדי שיתייצב ויהיה נוח לרידוד.

מחממים את התנור ל-170 מעלות. מוציאים את הבצק הקר, ומרדדים אותו על גבי משטח מקומח קלות (או בין שני דפי אפייה) לעובי של כחצי סנטימטר. בעזרת קורצן עגול בקוטר של 4–5 ס"מ קורצים עיגולים ומניחים אותם במרווחים קלים על תבניות האפייה.

אופים את העוגיות במשך 8 עד 10 דקות בלבד. העוגיות צריכות להישאר בהירות מאוד בחלקן העליון, ורק לקבל גוון זהוב בהיר מאוד בתחתיתן. מוציאים מהתנור ומצננים לחלוטין (העוגיות עדינות מאוד כשהן חמות).

לאחר שהעוגיות התקררו, הופכים מחצית מהן. מזלפים או מניחים בעזרת כפית תלולית יפה של ריבת חלב במרכז כל עוגייה הפוכה. סוגרים עם עוגייה נוספת ונועלים בלחיצה קלה ועדינה, כך שריבת החלב תבלוט מעט מהצדדים. מגלגלים את שולי העוגייה בתוך קערה עם קוקוס טחון, כך שהקוקוס ייצמד לריבת החלב ויצור את המסגרת הלבנה הקלאסית.

טיפ של קונידטורים: אלפחורס הם כמו יין טוב – הם משתבחים עם הזמן. מומלץ להכין את העוגיות, לסדר אותן בקופסה אטומה ולשמור במקרר למשך לילה שלם לפני ההגשה. בזמן הזה העוגיות סופגות מעט מהלחות של ריבת החלב, והופכות לרכות, נימוחות ונמסות בפה באופן מושלם.