הרוחות בין פולין לליטא סערו באותם ימים, וגבולות המדינות ננעלו הרמטית. מעבר הגבול הפך לשדה מוקשים מאיים, שכל צעד בו היה כרוך בסכנת נפשות מוחשית. אך בתוך בליל המתיחות הגיאופוליטית הזו, פעם בליבו של בחור צעיר מפולין רצון עז ובוער – לשבר את כל המחסומים ולזכות לינוק מתורתו הייחודית של 'הסבא מסלבודקה', הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. במסירות נפש עילאית, תוך שהוא חומק תחת אפם של שומרי הגבול ומסכן את חייו ממש, חצה הבחור את הגבול והגיע אל היכל הישיבה בליטא.
מהר מאוד התברר כי לא לחינם סיכן את נפשו. הבחור הפך למעיין המתגבר, מתמיד עצום בקנה מידה יוצא דופן. גם באולם הישיבה השוקק, רווי המתמידים, בלטה שקידתו הפנומנלית, והסבא מסלבודקה התפעל ממנו עמוקות. בעיניו, היה הבחור לסמל חי של "לא פסיק פומיה מגירסא" – תלמיד חכם ששפתיו דובבות תורה ללא הרף.
יום אחד, ניגש אליו הסבא בפנייה אישית מרגשת: "עשה עמי חסד", ביקש ברכות, "אני רוצה שתקדיש שעה אחת בכל יום ללמוד בחברותא עם בני". עבור הבחור הצעיר היה זה כבוד שמימי, זכות עצומה שאין למעלה ממנה. הוא נענה ברצון ובשמחה, והשניים החלו ללמוד יחד יום-יום.
באחד הימים, שב הסבא לביתו בשעת צהריים, ופניו קורנות. הוא פנה לרעייתו הרבנית ואמר בהתרגשות: "הקדוש ברוך הוא זימן לנו את הבחור הפלוני המופלא! הרי הוא מתמיד עצום בקנה מידה מבהיל. ביקשתי ממנו שילמד עם בננו, והוא הסכים מרצונו הטוב!". ואז, הוסיף הסבא משפט מפתיע שהסעיר את הדמיון: "אם הבחור הזה יתארס בעתיד עם בת ארצו מפולין, וייאלצו לנסוע לחתונה שלו מעבר לגבול הסגור – ייתכן שאשלח את בננו איתו, למרות הסכנה!".
השתיקה שסדקה את ההבטחה
הזמן חלף, ושנה תמימה עברה. הגיעה השעה המיוחלת, והבחור המופלא אכן התארס עם בת גילו, צנועה וחסודה מפולין. הבחור, שלא פסק מתלמודו לרגע, המשיך ללמוד כדרכו בקודש ללא שמץ של הפוגה. כשהגיע מועד הנסיעה לחתונה, נכנס הבחור אל חדרך של הסבא מסלבודקה כדי להיפרד ולקבל את ברכת הדרך. הסבא קיבלו בחביבות עצומה, הרעיף עליו את כל הברכות הכתובות בתורה, ונפרד ממנו לשלום חם.
הרבנית, שזכרה היטב את דבריו של בעלה הגדול משנה אשתקד, הכינה את עצמה ואת בנה למסע המורכב והמסוכן מעבר לגבול. אולם יום עבר, ויומיים חלפו – והסבא שותק. אין קול ואין קשב, והוא אינו מזכיר את העניין ולו ברמז.
ככל שהתקרב תאריך הנישואין והמתח גבר, לא יכלה עוד הרבנית להתאפק. היא פנתה אל הסבא בתמימות ושאלה: "הרי לפני שנה הבעת התפעלות כה עצומה מאותו בחור מופלא, ואמרת בפה מלא שתשלח את בננו לשמחת נישואיו, גם אם לשם כך יצטרך להבריח את הגבול במסירות נפש. והנה, יום החתונה קרב ובא, ואתה שותק ואינך מדבר על כך כלל?!".
הביט בה הסבא במבט חודר ושאל בדאגה: "האם אמרתי אז שאשלח אותו בכל מקרה, באופן ודאי, או שמא הדבר נאמר רק בגדר אפשרות?". "אכן", השיבה הרבנית בכנות, "לא אמרת זאת כהבטחה מוחלטת, אלא רק כאפשרות".
נשם הסבא לרווחה ואמר: "ברוך השם! אילו הייתי אומר זאת כהבטחה מוחלטת – הייתי מחויב לעמוד בדיבורי ולשלחו. אך כיוון שהיה זה רק בגדר אפשרות – לא אשלח את בננו לשמחה זו בשום אופן!".
כוח התורה והכרת הטוב: המאזן הגורלי
"אך מה השתנה?" תהתה הרבנית לפשר השינוי הדרמטי בעמדתו של גדול הדור.
השיב לה הסבא דברים נוקבים, המרעידים את הלב: "כדי להבריח גבול, מעשה בלתי חוקי לחלוטין הכרוך בסכנת נפשות איומה ובחציית קווי אש, אדם זקוק לכוח שמירה רוחני עצום. הוא זקוק לכוחה של תורה! כל הזמן הזה הייתי בטוח שכוח התורה וההתמדה המבהילה של הבחור הזה יגן עליו, ובזכותו תהיה הגנה ושמירה גם על בננו שלומד עמו בחברותא. אך… באותו היום שבו התארס הבחור, חזיתי במחזה ששינה את דעתי.
כאשר חבריו ובני הישיבה ניגשו אליו בהתרגשות לומר לו 'מזל טוב' ולשמוח בשמחתו, עמדתי מן הצד, התבוננתי בו ובחנתי את התנהגותו בדקדקנות. הנוהג המקובל והטבעי בעולם הוא שכאשר בחור מאחל לחברו שהשתדך ברכת 'מזל טוב', השידוך משיב לו במאור פנים: 'ברוכים תהיו! בקרוב אצלך!'.
אך אצל הבחור הזה, התגובה הייתה אחרת לגמרי. הוא עמד קפוא כגוש קרח. פניו נותרו חתומות, והוא לא הראה לאף אחד מן הבחורים פנים מסבירות או חיוך קל. ייתכן מאוד שבאותם רגעים ראשו היה שקוע בעמקי סוגיה חמורה, והוא הגה במהלך עמוק של הרשב"א או של ה'קצות החושן'… אך בשורה התחתונה: בחור שאין בו הכרת הטוב בסיסית, שאינו מסוגל להחזיר לחברו פנים מסבירות ולברכו בחזרה מתוך הערכה על שמחתו – אין בכוח התורה שלו כדי להגן ולשמור על בננו מסכנות הדרך! ומשום כך, אינני מוכן להעמיד את בננו בספק-סכנת חיים אפילו לרגע אחד".
התביעה הגדולה בשערי ארץ ישראל
התובנה המרעישה הזו של הסבא מסלבודקה – לפיה תורה ללא הכרת הטוב מאבדת את כוח שמירתה הרוחני – היא-היא פתח השער לספר דברים, חומש הפקודים והתוכחות.
בפתח הספר, רגע לפני שהוא נפרד מעמו האהוב ועולה אל הר העברים למות שם, עומד משה רבינו ונושא את נאום חייו: "אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל… בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב" (דברים א, א).
בתחילת דבריו, בוחר משה להוכיח את כלל ישראל ברמזים דקים, ומזכיר את התחנות והמקומות שבהם הם חטאו במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר. ואם נתבונן לעומקם של המקומות הללו ובמהותם של החטאים, נגלה חוט שני אחד, ברור ומבהיל, המקשר בין כולם: כפיות טובה מוחלטת והיעדר הכרת הטוב.
הקדוש ברוך הוא, בזרוע נטויה ובניסים גלויים, קרע להם את הים, והם בכו והתלוננו שמצרים נוסע אחריהם. הוא הוציאם מבית עבדים, מפרך לחרות עולם, והם צעקו במרירות "המבלי אין קברים במצרים?". הוא הוריד להם את המן – לחם אבירים שמימי – והם העזו לומר במיאוס "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". הוא העניק להם ביד רחבה ועשירה ריבוי עצום של זהב, ומתוך השפע הזה הם הלכו ויצרו להם עגל מסכה…
עמד משה רבינו מול העם ואמר להם מלב שותת: "אחיי ורעיי, אנו עומדים כעת בפתחה של הארץ, אנו הולכים לחזור על כל מצוות התורה וללמוד אותה מחדש. אך דעו לכם – לפני שמתחילים ללמוד תורה, ישנו תנאי קדם הכרחי: צריך קודם כל הכרת הטוב! איפה הכרת הטוב שלכם?! כיצד אפשר ללמוד את תורת ה' כאשר הלב אטום ואינו מכיר בטובתו של מקום?!".
יסוד היסודות של עבודת האלוקים
יסוד זה אינו רק מוסר נוקב, אלא חוק קיומי בנפש האדם וברוחניותו. רבנו בחיי, בספרו האלמותי 'חובת הלבבות' (שער 'עבודת האלוקים'), מגדיר זאת בצורה הברורה ביותר: מידת הכרת הטוב היא-היא הבסיס והתשתית לכל עבודת הבורא. בלעדיה, לא תיתכן עבודת השם אמיתית בשום אופן ובשום צורה. כדי להגיע למדרגה כלשהי בעבודת ה', חובה עלינו ראשית לפתח, לטפח ולהעצים בתוך לבנו את רגש הכרת הטוב, להודות על כל חסד וחסד ולא לקבל דבר כמובן מאליו.
גישה זו מאירה באור חדש ומרתק פסוק נוסף המופיע בפרשתנו, כאשר עם ישראל עובר בגבול בני עשו: "אָ֣כֶל תִּשְׁבְּר֨וּ מֵאִתָּ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ וַאֲכַלְתֶּ֔ם וְגַם־מַ֛יִם תִּכְר֥וּ מֵאִתָּ֖ם בַּכֶּ֥סֶף וּשְׁתִיתֶֽם" (דברים ב, ו).
התורה מצווה את העם לשלם מכספם המלא על האוכל והמים שהם מקבלים משכניהם, ולא לקבלם בחינם. ומדוע זה כל כך חשוב? התורה עצמה משיבה על כך מיד בפסוק הבא: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר".
ורש"י הקדוש, בלשונו הזהב, מפרש ומחדד את עומק הכוונה: "לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים".
הגאון רבי משה חברוני זצ"ל עמד על דברים אלו והגדיר את טבעו של האדם ביד אמן: טבעו של האדם הוא להציג את עצמו תמיד כמסכן וחלש. בני אדם נוטים מטבעם להתלונן ולזעוק את חסרונם – "אין לי מספיק כסף", "כואבת לי הרגל", "אני לא מרגיש טוב", "אתמול היה לי יום פשוט נורא". תלונות אלו, כך מסביר הרב, הן פגיעה ישירה ברצון התורה.
התורה מצווה עלינו בדיוק את ההיפך הגמור: חובתנו להראות הכרת הטוב, ואסור לנו להתלונן!
אם חנן אותך השם בכסף ובאמצעים – שמח בחלקך, אל תתחנן לקבל מתנות חינם מאחרים ואל תציג מצג שווא של עוני; הקדוש ברוך הוא העניק לך – הודה לו על כך בגלוי ואל תכפור בטובתו. זכית לגוף בריא ומתפקד? הפסק להתלונן על כל מיחוש קטן, על עייפות או חולשה זמנית. עליך לשמוח! להראות לעין כל שאנו שמחים ושבעי רצון מטובתו השופעת של מקום.
בלי המפתח הזה של הכרת הטוב – הממיס את הקרירות שבנפש והופך את האדם למודה ומאיר פנים לסביבתו – לא ניתן לפסוע ולו צעד אחד בשבילי עבודת השם. זוהי התחנה הראשונה, והיא זו שקובעת את גורל הדרך כולה.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו של אבי מורי, רבי מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
