אימת מלחמת העולם הראשונה הלכה וסגרה על אירופה. מיליוני בני אדם כבר קיפחו את חייהם במערכה המדממת, הממושכת והמיותרת הזו, שהפכה יבשת שלמה לגיא צלמוות.
בתוך התופת הזו התהלך מרדכי גוטרמן, חייל יהודי שומר מצוות, שנדחק בעל כורחו אל בין שורות החיילים הגויים בצבא הקיסר הגרמני. לבו שתת דם; הוא הרגיש בכל רגע כיצד הוא נלחם במלחמה שאינה שלו, נאלץ לראות בעיניו זוועות איומות המצלקות את הנפש.
יום אחד, לאחר קרב מפרך, כבש הגדוד של מרדכי כפר קטן ופסטורלי מידי הצרפתים. השקט שנשקף מבין הסמטאות היה מצמרר. הכפר היה ריק לחלוטין, לאחר שיושביו נמלטו בחרדה מפני פגזי התותחים. מרדכי נשלח יחד עם קומץ חיילים נוספים לעבור בין הבתים הנטושים, לסרוק את החדרים ולוודא כי לא נותרו בהם חיילי אויב האורבים לנפשם.
עם תום הסריקה הקפדנית, הוחלט להקים במקום בסיס צבאי ארעי לצורך התארגנות לקראת המתקפה הבאה. "חצי שעה הפסקה!" הרעים קולו של המפקד בחלל האוויר. החיילים התשושים נפלו אפיים ארצה, מנצלים את רגעי החסד למנוחה קצרה. אך מרדכי, שנפשו כמהה למעט אוויר צח ומרחב למחשבה, החליט להתהלך בין בתי הכפר השוממים. הוא התיישב בחצר אחד הבתים, התמתח קלות, ונתן לזיכרונות לשטוף את לבו המשתוקק.
געגועים עזים הציפו אותו. הוא חשב על רעייתו, היושבת אי שם ואינה יודעת דבר על גורלו – האם הוא בין החיים או שמא נפל בשדה הקרב, האם הוא בריא ושלם או פצוע ומדמם. הוא חשב על בנו הפעוט, נפש קטנה שאותה זכה לראות רק פעם אחת בחייו הקצרים. בעודו שקוע בהרהורים נוגים, נתקל מבטו במראה השמש ההולכת ושוקעת מעבר לרכסי ההרים. צבעי הארגמן של הדמדומים עוררו בו בהלה פתאומית: שעת השקיעה מתקרבת בצעדי ענק, והוא עדיין לא התפלל תפילת מנחה!
מרדכי זינק ממקומו כנשוך נחש ורץ אל הבית הסמוך. הוא פתח את הדלת בתנופה, מאפשר לקרני השמש האחרונות לחדור בעדה ולהאיר את האפילה המצטברת בבית. בזהירות רבה נכנס פנימה, ידו ממיששת ליתר ביטחון את רובו שהיה תלוי ברישול על כתפיו. השטח היה נקי. הוא נעמד סמוך לאחד מקירות הבית, נכון לשפוך שיח לפני בוראו.
הוא שלח את ידו מתוך הרגל אל עבר ראשו, אך לתדהמתו גילה כי ראשו גלוי לחלוטין. ברגע של חוסר תשומת לב, כנראה במהלך הריצה או הסריקה, נפל הכובע הצבאי מראשו. מרדכי הביט בשעונו בפיק ברכיים: נותרו לו שלוש דקות בלבד עד לסיום ההפסקה. ואצל הגרמנים, כידוע, המשמעת היא ברזל וחובה לדייק על השנייה!
הוא החל להתבונן סביבו בקדחתנות, עיניו מתרוצצות בחדר המבולגן. הבית העיד על מנוסה מבוהלת של רגע האחרון; כלים מלוכלכים ושרידי ארוחת צהריים נותרו על השולחן, ספר פתוח הוטל על הכורסה, ומגפיים כהים היו מונחים ברישול מתחת לכיסא. שום פריט לבוש או חפץ שיכול לשמש ככיסוי ראש לא נראה באופק. בהברקה של חוסר ברירה ובייאוש מוחלט, התכופף מרדכי, חלץ את אחד ממגפיו והסיר את הגרב מרגלו. בלית ברירה, החליט כי הגרב הזו תהיה כיסוי הראש שלו לעמידה לפני מלך מלכי המלכים.
הוא דחף את רגלו בחזרה אל המגף הנוקשה, והניח את הגרב הארוכה על ראשו, כששוליה המתוחים מכסים את אוזניו. חיוך מר-מתוק עלה על שפתיו למחשבה על מראהו המוזר והמגוחך, אך הזמן דחק. הוא שפשף את ידיו, פנה אל הקיר והחל ללחוש את מילות הלחש של תפילת שמונה עשרה.
התפילה מילאה את נשמתו בכוח אדיר. הוא שאב חיזוק ועידוד מהמילים הקדושות, כשהוא מכוון ומעתיר על החיילים היהודים הפצועים, על הוריו, ועל זוגתו ובנו הקטן שנותרו על אדמת גרמניה, חרדים ומצפים לאות חיים ממנו. בעודו שקוע כולו בדבקות העליונה, מנותק מן העולם, נשמעו לפתע קולות צעדים רועמים מחוץ לבית. חושיו נדרכו, אך הוא סירב לנתק את חוט התפילה. הדלת נפתחה בתנופה עזה. מרדכי כמעט קפא על מקומו מאימה, אך גייס את כל תעצומות נפשו והמשיך לעמוד כמלאך מול הקיר.
אל החדר פרץ מפקדו הגרמני, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן מתדהמה מוחלטת. המפקד הקשוח נותר פעור פה מול המחזה ההזוי שנפרש לנגד עיניו: חייל בצבא הקיסר עומד ומדבר אל קיר אבן, עיניו עצומות באקסטזה, וגרב צבאי ארוכה ומתוחה משתלשלת מראשו ומכסה את אזניו. כמפקד מנוסה שראה כבר הכל, הוא הגיע מיד למסקנה הרפואית המתבקשת מבחינתו – הלם קרב קשה.
"ווגל!" פקד המפקד בקול חותך על עוזרו הנאמן, "גוטרמן השתגע לחלוטין. שלח אותו מיד ברכבת הראשונה לחופשה, בבית כבר יטפלו בטירוף שלו כמו שצריך".
בעוד מרדכי עושה את דרכו ברכבת הרחק משדה הקטל, מוגן וחבוק בזרועות חופשת שחרור בלתי צפויה, הותקף הגדוד שבו שירת במתקפת פתע אכזרית וקטלנית על ידי חיילי האויב הצרפתי. מכל מאתיים וחמישים החיילים של הגדוד – איש לא ניצל. כולם נטבחו בשדה הקרב, מלבד איש אחד "מטורף", שדיבר אל הקיר כשגרב מונחת על ראשו…
"אלף למטה": הסוד הרוחני מאחורי מערכות ישראל
כוחה של תפילה זו, שהפכה גרב פשוטה לכתר של הצלה, מהדהד בעוצמה בפרשת השבוע שלנו.
"נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ" (במדבר לא, ב). בפרשה זו הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו לצאת למלחמה חסרת פשרות נגד המדינים. מלחמה זו היא מלחמת מצווה, שמטרתה הבלעדית היא להכרית את כל אלו שחטאו והחטיאו את עם ישראל והפילו אותם ברשת המזימה של בעל פעור.
גם המלחמות שניהלו בני ישראל עם כניסתם לארץ המובטחת היו מלחמות מצווה – אך לא משום שהן נועדו לעצם כיבוש השטח הגיאוגרפי, כפי שרבים טועים לסבור, אלא משום שמטרתן הפנימית הייתה למגר ולשרש את שבעת העמים החוטאים והמחטיאים שטימאו את הארץ הרוחנית.
לקראת היציאה לקרב, משה רבנו מצווה את בני ישראל בציווי ייחודי: "אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא" (במדבר לא, ד)
חז"ל הקדושים חושפים את המבנה הפלאי של הצבא היהודי ומבארים: מכל שבט ושבט היו יוצאים אלף לוחמים להילחם בחזית האש, וכנגדם – אלף לוחמים רוחניים שהיו מתפללים ולומדים תורה בעורף.
על פלא זה מקשה המשגיח הנודע, רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, שאלה נוקבת: הרי, כאמור, אין מדובר כאן במלחמת רשות, כזו שאנו בחרנו לצאת אליה מדעתנו כדי להרחיב גבולות או לכבוש עוד עיר ועוד מדינה. זוהי מלחמת מצווה מובהקת שנצטוותה מפי הגבורה, ובה מובטח לנו מראש מפי הבורא שננצח! אם הניצחון מובטח וחתום, למה יש צורך באותם אלף מתפללים בכל שבט? הרי גם בלעדיהם, מאחר ובורא עולם חפץ בניצחוננו – אנו ננצח בוודאות!
בטרם ניגש לתשובתו העמוקה של המשגיח, עלינו להקדים יסוד אדיר ויסודי שמציב רבי יוסף אלבו בספרו האלמותי "ספר העיקרים".
הוא מעורר שם שאלה פילוסופית ותיאולוגית שמנקרת בלב כל אדם: מה מקום יש בכלל לתפילה בעולם? והרי ממה נפשך – אם עדיין לא נגזרה על האדם גזירה רעה משמיים, הרי שאין כל צורך בתפילה כדי לבטלה; ואם כבר נגזרה הגזירה, מה תועיל התפילה לשנות את הרצון האלוקי? הלא נאמר בנביא: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו), והקב"ה אינו משנה את גזירותיו המוחלטות!
מבאר בעל "ספר העיקרים" יסוד מרעיש: האדם, לפני התפילה, אינו אותו אדם כפי שהוא לאחר התפילה! התפילה אינה משנה את הקדוש ברוך הוא, אלא היא משנה את האדם עצמו. לכן, אף אם נגזרה הגזירה הקשה על האדם כפי שהוא היה במצבו הקודם, לפני התפילה – היא מעולם לא נגזרה על האדם החדש, המזוכך והשונה שהתהווה ויצא מתוך מעמקי התפילה!
לפני התפילה, האדם מתהלך בעולם בתחושת גאווה וביטחון עצמי מופרז של "כוחי ועוצם ידי", הוא בטוח שהוא יודע הכל, מבין הכל ויכול לעשות הכל בכוחותיו שלו. אך ברגעי התפילה, כשהוא עומד מול אינסוף, הוא משיל מעל עצמו את הלבושים המדומים הללו, ואומר בלב נשבר: "ריבונו של עולם! אני כלום. אפס מאופס. איני יכול לעשות שום דבר בכוחות עצמי. הכל מגיע מידך הרחבה, ורק אתה לבדך יכול להושיעני".
כשאדם מסגל לעצמו את ההבנה העמוקה הזו, את הכניעה המוחלטת הזו לפני הבורא – הוא הופך לישות אחרת לגמרי, לאדם חדש שעליו לא נגזרה הגזירה מעולם. כביכול, יש כאן מעין "שינוי השם" ושינוי מהות רוחנית.
בנקודה זו שוזר המשגיח, רבי יחזקאל לוונשטיין, את תשובתו המרתקת: נכון הדבר שבני ישראל יוצאים למלחמת מצווה שבה הניצחון מובטח להם מעל לכל ספק, אך הם עלולים, חלילה וחס, לפגום בניצחון האלוקי ואף לאבד אותו, אם תיכנס בראשם מחשבת הפיגול של "כוחי ועוצם ידי". אם במהלך הקרב יחשבו הלוחמים: "יש לנו צבא חזק, טנקים ונשק מתקדם, והטקטיקה שלנו היא שהכריעה את המערכה" – הם עלולים לקלקל ולפגום בגזירה הטובה שנגזרה עליהם מלמעלה!
משום כך בדיוק, מעמידים מולם אלף אנשים בכל שבט, שתפקידם היחיד הוא להתפלל וללמוד תורה ללא הפסק. תפקידם הוא להזכיר, להדגיש ולהחדיר ללבבות שהניצחון בשדה הקרב אינו בא בזכות "כוחי ועוצם ידי" או בזכות הלוחמים המצטיינים והטקטיקות המבריקות. הלוחמים המצטיינים בחזית מקבלים את עצם כוחם הפיזי והרוחני מכוחם של לומדי התורה בעורף!
יסוד אדיר זה מצינו בצורה מפורשת גם במלחמת עמלק, שם נאמר: "וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק" (שמות יז, יא)
ועל כך תמהו חז"ל במשנה במסכת ראש השנה (ג, ח): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלים". לא הנפת הידיים הפיזית ניצחה את עמלק, אלא שיעבוד הלב וההכנעה לבורא העולם.
הגמרא במסכת גיטין (נו ע"א) מספרת את הסיפור המפורסם והדרמטי אודות רבן יוחנן בן זכאי, שביקש להיפגש עם המצביא הרומאי אספסיאנוס בעיצומו של המצור הנורא על ירושלים, וזאת למרות התנגדותם העיקשת והאלימה של הבריונים ששלטו בעיר. בסופו של דבר, לאחר שהצליח לצאת מהעיר כשהוא מחופש למת בתוך ארון, נפגש עם אספסיאנוס ובישר לו על עלייתו לקיסרות. כשאספסיאנוס הנרגש שאל אותו מהי בקשתו, ביקש ממנו רבן יוחנן שלושה דברים, ואחד מהם היה: לתת רופאים שירפאו את רבי צדוק.
במדרש (איכה רבה א, לא) נחשף רובד מדהים של הסיפור, פרטים שאינם מופיעים בטקסט של הגמרא. המדרש מספר כי לאחר מכן הביאו את רבי צדוק לפני אספסיאנוס. הקיסר הרומאי הביט בתדהמה בגופו הצנום, המצומק והחלש של רבי צדוק. מרוב צומות ותעניות שצם רבי צדוק במשך ארבעים שנה כדי שלא תיחרב ירושלים, גופו הפך להיות כמעט שקוף, עד שניתן היה לראות מבחוץ את האוכל שהיה מכניס לתוכו.
והנה, לנגד עיניו של אספסיאנוס, קם רבן יוחנן בן זכאי – מי שהיה ראש כל בני ישראל, ענק שבענקים – מלא קומתו מפני אותו זקן תשוש.
אספסיאנוס התפלא מאוד ואמר בלעג לרבן יוחנן בן זכאי: "אתה, גדול הדור והמנהיג של כולם, קם מפני הסבא הצמוק והחלש הזה?!"
השיב לו רבן יוחנן בן זכאי במשפט אחד קצר, מדויק ומהדהד: "חייך! אי הווה חד דכוותיה, והווה עמך אוכלוסין בכיפלא – לא הוית יכיל כביש" – דע לך קיסר רומא, בשבועת חייך אני אומר לך, אילו היה עוד אדם אחד בלבד כמוהו בתוך ירושלים, ואתה היית מביא צבא כפול ומכופל מכל הלגיונות שהבאת – לא היית מצליח לכבוש את ירושלים לעולם!
הדבר נשמע לאספסיאנוס כמו עניין של בריון סמוי או כוח מאגי נסתר. תמה הקיסר ושאל: "מה חייליה?" – מהו בכלל הצבא שלו? מהו כוחו של הזקן הזה שאינו יכול לעמוד על רגליו?
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: "דאכיל חד גמזוז ופשיט עלוהי מאה פרקין" – הוא אוכל פרי קטן ויבש אחד, ומכוחו הוא לומד ומפרש מאה פרקי משניות שלמות! זהו כל כוחו – כוחה המזוכך של התורה הקדושה והתפילה הטהורה. נגד הכוח העילאי הזה, שום אימפריה ושום נשק בעולם אינם יכולים לעמוד.
הצבא החזק והמתוחכם ביותר של האימפריה הרומית הטיל מצור כבד על ירושלים תקופה ארוכה ולא הצליח להכניעה, וכל זאת אך ורק משום שבתוך חומות העיר ישב יהודי אחד, צנום, חלש ויבש – רבי צדוק – שצם, התפלל, ביטל את ישותו ושיעבד את לבו לאביו שבשמיים!
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי, רבי מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל
