"בחלומות הכי גרועים": הניצול היחידי מאסון הנמ"ר משחזר

דניאל מזביץ’, הניצול היחידי מאסון הנמ”ר של גבעתי, בו נפלו 11 לוחמי גבעתי חזר אתמול אל הטנק החרוך ושיתף את הגולשים בסיפור הצלתו ובטרגדיה הבלתי נתפסת.

מזביץ’ נפצע אנוש בתקרית והיה מורדם ומונשם במשך שבועיים. כשהתעורר הוא יצר קשרים עם הצבא וביקש להגיע אל הנמ"ר.

בפוסט שפרסם בחשבון האינסטגרם שלו, בו נפרד מחבריו הלוחמים הוא כותב כך “איך נאמר, תמונה אחת – אלף מילים… למי שלא מכיר אותי, אני דניאל, הניצול/שורד (תקראו לזה איך שתרצו) היחיד מאסון הנמר, אותו אסון שאירע ב-31 לאוקטובר, ביום החמישי שלנו לכניסה, ובו נהרגו 11 מתוך 12 לוחמים גיבורים שהיו באותו נמר, ונשארתי רק אני.

מה שאתם רואים בתמונה זה הנמר שלי, או לפחות מה שנשאר ממנו אחרי האסון.

את התמונה הזאת צילמתי בערך חודש אחרי האסון, אחרי חודש ששבועיים ממנו הייתי מורדם ומונשם במצב אנוש, כשאותם חבר׳ה שעובדים על הנמר שלי נענו לבקשתי שביקשתי ביום בו התעוררתי, שביום שבו אצליח סוף סוף לחזור לעמוד על הרגליים, יתנו לי להגיע ולראות את הכלי, אותו כלי ששימש לי לבית כמעט חודש בשטחי כינוס, אותו כלי שישנתי בו יותר משישנתי בבית שלי בשנה האחרונה, אותו כלי שדאגתי לו יותר משדאגתי לעצמי וטיפלתי בו יום יום כאילו היה הילד שלי, כדי שיחזיר לי וישמור עליי באותה מידה בשדה הקרב, והנה הוא שמר עליי.

כשיצאנו למלחמה היה לנו ברור שבמלחמה כמו במלחמה, יהיו פצועים, יהיו הרוגים, אולי אפילו מהצוות שלנו, אבל זה לא הזיז לנו כי מול העיניים שלנו הייתה מטרה יותר נעלה מהכל והיא לשמור על הבית שלנו, על הארץ שלנו שאין לנו אחרת ממנה, ועל המשפחות שלנו, שיוכלו לחזור לחיות בשלום ובאין פחד.

אבל את זה? את זה לא דמיינו בחיים, גם לא בסיוטים הכי גרועים שלנו, שככה 11 לוחמים, גיבורים, אגדות ואנשים זהב אחד אחד, ילכו לנו במכה אחת, באותו כלי, באותה שנייה… אני לא יודע איך דווקא אני נשארתי, הרוב אומרים שזה נס, והם כנראה צודקים, אבל דבר אחד אני יודע וזו הסיבה ללמה נשארתי, והיא להנציח את אותם 11 אריות, שהיו לי לבית ומשפחה שנייה לאורך כל הדרך, חלקם היו שם איתי עוד מהיום הראשון בצבא, ועברו איתי כל כך הרבה, ואלו שהכרתי בהמשך, הצליחו להיחרט אצלי בלב ובנשמה, כל אחד בדרך שלו, ואני רוצה שכולם ידעו מי ומה הם היו, מלאכים אחד אחד.

אחים יקרים שלי, חברים שלי, משפחה שלי. היתה לי הזכות והעונג להכיר כל אחד ואחד מכם, ולחוות איתכם את הרגעים האחרונים שלכם, שגם בהם צחקתם, כמו שרק אתם יודעים, כמו שלא צחקתם בחיים שלכם…”