שישה שבועות חלפו מאז הבטחתו של הנשיא טראמפ למפגינים באיראן כי "העזרה בדרך", והשאלה שמעסיקה את כולם נותרה כשהייתה: מתי תהיה התקיפה. אין כמעט מי שלא הגה בדרך זו או אחרת את שלוש המילים הללו "מתי תהיה התקיפה" בשיחה עם חברים, בני משפחה או עם "מקורות מוסמכים" (שאינם יודעים דבר).
בפועל, מאז אותה הבטחה, צברה ארה"ב כוחות אדירים ביבשה ובים, בעוד איראן נערכת מצידה למתקפה ומסלימה את אמירותיה. בתווך נערכו כבר שלושה סבבי שיחות, כולל אתמול בז'נבה. כל זה עדיין אינו מספק תשובה ל"שאלת המיליון דולר" בדבר מועד תחילת המתקפה.
למעשה, כבר שלוש פעמים היו האמריקאים כפסע מתקיפה, כאשר האחרונה שבהן הייתה בסוף השבוע שעבר. כולם מנסים להיאחז בסימנים מהשטח ואלו קיימים למכביר. כך היה גם השבוע, בלילה שבין שני לשלישי, כאשר הופיעו שוב סימנים אפשריים למתקפה קרובה: מטוסי תדלוק אמריקאיים שצולמו מגיעים לנתב"ג, נושאת המטוסים "ג'רלד פורד" שהתקרבה לכרתים, דיווחים על פינוי עובדים לא חיוניים משגרירות ארה"ב בלבנון, ולצדם צעדים דומים של מדינות אירופה בלבנון ובאיראן.
לכל אלה נוסף נאומו החריג של נתניהו בכנסת, בדיון "40 חתימות". בניגוד למנהגו להתעמת עם האופוזיציה ולהפוך את הדיון לבימת קמפיין, נשא נתניהו הפעם נאום קצר וממלכתי שבמרכזו מסר לציבור: "זו אינה העת להתפלמסות; יש לצופף שורות, שכם אל שכם; אנו בימים מאתגרים ומורכבים ומוכנים לכל תרחיש".
העמימות וחוסר הוודאות מעניקים כר נרחב לפרשנים ובעיקר לאנשי ביטחון לשעבר, לנסות לספק תשובות כאילו בידם הידע על מועד התקיפה. כך למשל בשבוע שעבר רמז ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, כי לא כדאי לאיש לצאת לחו"ל בסוף השבוע, כביכול משום שהמתקפה עומדת להתחיל. דבריו זכו להבלטה רבה בשל נחרצותם וגרמו ללא מעט אנשים לשנות תוכניות, שהרי "האלוף לשעבר אומר והוא כנראה יודע".
בפועל לא אירע דבר, אך לפי הערכות שונות זה היה קרוב. היו שטענו כי טראמפ דחה את התקיפה ברגע האחרון בשל מזג האוויר שעלול היה להקשות על הטייסים. אחרים הסבירו כי השיקולים מבצעיים: טראמפ לא יפתח במהלך עד שיהיה משוכנע שיוכל להנחית מכה ניצחת ללא נפגעים אמריקאים.
בד בבד יש המנסים להיכנס לראשו של טראמפ (משימה כמעט בלתי אפשרית) ואחרים מפיצים דיווחי פייק. במקביל, גם נתניהו אינו נקי מאמירות סרק כלליות, כמו המשפט שאמר השבוע בכנסת: "אף אחד לא יודע מה ילד יום", כאילו היה מי שסבר אחרת. ויש גם אמירות של פרשנים שהפכו למשעשעות ואפילו לנלעגות.
הפור נפל
בישראל רגילים שכל הדברים מתרחשים מהר. קשה כאן להמתין להססנות האמריקאית, בפרט כאשר התחושה היא שבסופו של דבר התקיפה אכן תגיע. הבדלי המנטליות ניכרים: בעוד האמריקאים ממשיכים לשנע עוד ועוד כוחות לאזור, להגות תוכניות סדורות ולצאת לפעולה רק לאחר השלמה דקדקנית של כל הפרטים, הרי שבישראל זה פועל אחרת: מתכננים, מאלתרים ויוצאים קדימה. היה מי שכתב על כך (הפרשן אריאל כהנא), שבארה"ב המוטו הוא "נתכנן ונעשה", בעוד שבישראל זה "נעשה ונתכנן".
טראמפ עצמו כבר הוכיח כי אינו בוחל בהפעלת כוח צבאי. הוא מעדיף פעולה קצרה וממוקדת שניתן לסיימה במהירות ולהכריז עליה ניצחון. כך פעל בוונצואלה לפני חודשיים. מסיבה זו גם לחץ על ישראל לסיים במהירות את המלחמה בעזה, וכאשר היא התארכה גילה קוצר רוח. גם במקרה הנוכחי מרכז טראמפ כוחות עצומים במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון, במטרה להנחית מהלומה כבדה ומהירה.
לכולם ברור כי בסופו של דבר התקיפה תבוצע, שכן האיראנים מושכים זמן. בשעה ששורות אלו נכתבות אין לדעת כמובן מה אירע אתמול ביום חמישי בשיחות בז'נבה, ואולי ברגע ששורות אלו נקראות אנו כבר בעיצומה של המתקפה. הכול אפשרי.
כך או כך, ההיערכות נמשכת ועמה גם הניסיון הנואש לחזות מתי תהיה התקיפה. הדבר מוליד לא פעם קטעים משעשעים, כאשר חלק מהפרשנים נוקטים בלשון מיניה וביה כדי לכסות עצמם מכל צד. כך הם הופכים לנלעגים ממש. כזה היה השבוע אחד הכתבים הצבאיים (שמשום כבודו לא נזכיר את שמו).
כאשר נשאל אותו כתב על מועד התקיפה, קבע ב"ידענות נחרצת": "ככל שחולפים הימים אנו מתקרבים". אין ספק שמדובר בפרשנות עמוקה ותגלית מרעישה, ההולמת את אופיים של הימים שאליהם אנו מתקרבים.
אם נלך באותו קו "פרשני", נוכל להצביע על עוד "תחזיות בלעדיות" שהפרשן ודאי מכין לנו. הנה לקט דוגמאות.
על המוכנות המבצעית: "הכוחות יצאו לדרך בדיוק ברגע שהם יפסיקו לעמוד במקום".
על המודיעין המדויק: "היעד יותקף רק אם יוחלט לתקוף אותו".
על התקיפה האווירית: "ברגע שהפצצה תפגע במטרה, המטרה תהיה כזו שנפגעה מפצצה".
על לוח הזמנים: "אם התגובה לא תגיע הלילה, היא כנראה תגיע במועד שאינו הלילה".
על האסטרטגיה: "ניצחון יושג רק אם הצד השני לא יהיה זה שינצח".
על חיל האוויר: "המטוסים ינחתו רק לאחר שיסיימו להיות באוויר".
על חזית הצפון: "אם הגבול ייפרץ, הוא כבר לא יהיה גבול סגור".
והסיכום המנצח: "הפור נפל וזה אומר שהמתקפה תהיה בפורים".
שורה תחתונה: הפרשנות הצבאית הפכה לפארודיה. ואנחנו נישאר עם התובנה המדהימה כי "כל עוד אין הסכם, המצב נותר ללא הסכם".
מהודו ועד כוש
שלשום, ביום רביעי, נרשם לפתע שקט. אחרי ימים של מתח שיא ושמועות על תקיפה קרובה, הגיעה רגיעה זמנית ומתבקשת. הסיבה הייתה ברורה: ביקורו בן 24 השעות של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בישראל. היה ברור לכל כי כל עוד מודי על אדמת ישראל, לא תהיה מתקפה ולא תתרחש הסלמה. הודו, כמעצמה כלכלית ואסטרטגית, אינה לוקחת סיכונים ואינה מאפשרת מהלכים צבאיים העלולים לסכן את מנהיגה או את יוקרתה. "ביטוח מודי", כפי שהגדירו זאת במערכת המדינית.
ראש הממשלה נתניהו נראה (או עשה עצמו) נרגש לצד אורחו ההודי. השניים אינם מסתירים את קרבתם ומדגישים אותה בכל הזדמנות. לפני תשע שנים, בביקורו הראשון של מודי בישראל, שכשכו השניים את רגליהם במימי הים התיכון – רגע סמלי שהוזכר שוב השבוע בנאומים. מאז העמיקו הקשרים האסטרטגיים והכלכליים בין המדינות, והיקפם נאמד כיום במיליארדי דולרים.
בדרכו לטקס קבלת הפנים עצר נתניהו לרגע מול מצלמת חדשות 14 (כמובן), הצביע על שעונו ואמר: "אנחנו בזמנים היסטוריים". הוא המשיך הלאה והותיר לכתבים לפרש את דבריו: האם רמז לביקורו של מודי, או להתפתחויות סביב איראן. כך או כך, התחושה היא שאכן מדובר בתקופה היסטורית. זמן קצר לאחר סיום הביקור נפתח סבב השיחות השלישי בין ארה"ב לאיראן והמערכת המדינית מעריכה כי אנו מתקרבים לנקודת הכרעה.
מי שלא השכילו להתעלות לגודל השעה היו חברי האופוזיציה. הם התקשו להשלים עם החלטת יו"ר הכנסת אוחנה, שלא להזמין את "נשיא בית המשפט העליון" יצחק עמית לטקס, והכריזו תחילה על חרם. בהמשך נכנסו לאולם בזמן נאום מודי, אך יצאו בעת נאומי אוחנה ונתניהו, מהלך מבולבל שהבליט מחלוקת פנימית. בני גנץ וחברי סיעתו כן נכנסו לנאום נתניהו, ובכך אותתו כי אינם חלק אוטומטי מגוש האופוזיציה, בהתאם לקו שגנץ מוביל: "אני לא שייך לשום גוש".
בלשכת יו"ר הכנסת נערכו מראש למהלך ומילאו את השורות בחברי כנסת לשעבר, שמיהרו לתפוס את מקומם של אנשי האופוזיציה. ניכר היה שהם עושים זאת בשמחה מופגנת כמי שזכו לעדנה מחודשת.
קודם לכן, כאשר חברי האופוזיציה יצאו בהפגנתיות, קמו יתר הנוכחים, ח"כים ואורחים והריעו: "ביבי, ביבי, מודי, מודי". התוצאה מבחינת האופוזיציה הייתה עגומה: כך לא מתנהלים בשנת בחירות, וכך לא משאירים זירה בינלאומית ליריבים, בפרט באירוע המשודר לעולם כולו.
ההשוואה הייתה בלתי נמנעת: בביקור טראמפ בכנסת לא החרימה האופוזיציה את הטקס, אף שגם אז לא הוזמן השופט עמית. מה שמותר מול טראמפ, הפך לאסור מול מודי. היו אף שהגדירו זאת צביעות פוליטית צורמת.
שורה תחתונה: "ביטוח מודי" העניק לישראל יום של שקט אסטרטגי, והאופוזיציה, במקום לנצל את הרגע הלאומי, סיפקה מופע של מבוכה פוליטית.
מרד המע"מ
ההפסד של הקואליציה השבוע בכנסת בהצבעה על צו המע"מ של שר האוצר סמוטריץ', היה חריג ומביך, אך לא בהכרח כזה המעיד על קריסת ממשלה או אובדן שליטה של ראש הממשלה. מי שביקש להציג זאת כ"רגע נפילת נתניהו" החמיץ את הסיפור האמיתי: לא מרד בקואליציה אלא מרד נקודתי בסמוטריץ' בתוך מפלגת הפריימריז של הליכוד.
העובדה הבולטת ביותר בהצבעה אינה עצם ההפסד אלא זהות המתנגדים: שרים וח"כים מהליכוד, לצד גורמים קואליציוניים נוספים, שהתקוממו נגד הצו הכלכלי של סמוטריץ'. מדובר בהתנגדות שנבנתה לאורך זמן, על רקע ביקורת כלכלית, לחצי בעלי עסקים ובעיקר מתיחות פוליטית פנימית. סמוטריץ' עצמו תרם לא מעט להסלמה כאשר תקף את מתנגדיו וכינה אותם "שמאל כלכלי" ו"פלג קומוניסטי בליכוד".
גם התנהלות נתניהו השבוע מעידה כי לא ראה בהצבעה מבחן קיומי. בניגוד למצבים שבהם הוא מגייס את מלוא כוחו, מפעיל משמעת סיעתית ומקיים שיחות אישיות ולחץ פוליטי, כאן הותר חופש הצבעה והוא לא נאבק עד הקצה. ההפסד היה צפוי, וההשלכה המיידית שלו ממוקדת: פגיעה פוליטית בסמוטריץ'. די היה לראות את פניהם של השרים ברקת, דיכטר וח"כים נוספים בליכוד כדי להבין עד כמה שמחו בנפילת שר האוצר.
יריביו של נתניהו מיהרו כמובן להכריז כי "הקואליציה מתפוררת" וכי "אין לו שליטה אפילו במפלגתו". האירוניה ברורה: שנים נטען כי הליכוד מפלגה ממושמעת עד כדי דיקטטורה. השבוע, כאשר ח"כים העזו להצביע אחרת, זו כבר הוכחה לחולשתו של נתניהו. מוטב שיחליטו.
האמת, כרגיל, מורכבת יותר. ככל שהפריימריז בליכוד מתקרבים, גוברת העצמאות האישית של הח"כים. חלקם, שסיכוייהם להיבחר מחדש קלושים, פועלים ללא מורא. "הליכוד היא מפלגת פריימריז, ומכאן נגזרים הרבה דברים", הסביר ח"כ ששון גואטה.
השאלה האמיתית אחרי ההפסד השבוע אינה מה קרה אלא מה יקרה הלאה בחוק הגיוס. במערכת הפוליטית מבדילים היטב בין צו המע"מ לבין חוק הגיוס. הראשון נתפס כהצעה כלכלית של סמוטריץ', שזכתה להתנגדות רחבה בתוך הליכוד ואף בקרב שרים בכירים. השני הוא סוגיה קואליציונית ליבתית הנוגעת ליציבות הממשלה עצמה. לכן, בעוד שבהצבעת המע"מ התאפשר חופש הצבעה והמשמעת התרופפה, בהצבעת הגיוס צפויה משמעת מלאה בהרבה.
שורה תחתונה: ההפסד השבוע לא מפיל ממשלה, אך הוא מסמן סדק במשמעת הליכודית ערב פריימריז. צו המע"מ היה הפסד מקומי. חוק הגיוס יהיה מבחן קואליציוני אמיתי. אם המרד יישאר בסמוטריץ', הממשלה תישאר יציבה. אם יזלוג לגיוס, זו כבר תהיה בעיה אחרת לגמרי. נתניהו יודע ומכיר את העובדות היטב. חוק הגיוס יהיה כאמור סיפור אחר.
שעון הבחירות
בדיוק כפי שטראמפ, ורק הוא, יקבע מתי תהיה התקיפה באיראן, כך רק נתניהו יקבע מתי יהיו בחירות והאם יוקדמו. נתניהו הוא היחיד שמחזיק בידו את שעון הבחירות. נטייתו הטבעית היא למצות את הקדנציה עד תומה, להשלים כהונה לאחר המלחמה וליהנות מהישג תודעתי של יציבות שלטונית.
אולם לוח הזמנים הפוליטי מתנגש בלוח השנה הלאומי: סוף כהונתו נופל על אוקטובר, חודש הזיכרון לטבח 7 באוקטובר. מדובר בתזמון טעון שמקשה על קמפיין בחירות. לפיכך הוא שוקל להקדים את הבחירות לאיזור סיון-תמוז. הדבר יקרה רק בתנאי אחד: הישג ביטחוני משמעותי ובראשו הצלחה בזירה האיראנית.
במובן זה, שאלת התקיפה באיראן ושאלת הבחירות בישראל הפכו לשעון כפול: החלטה אמריקאית-ישראלית על מהלך צבאי עשויה להפוך לזרז פוליטי מיידי. תקיפה מוצלחת תייצר מומנטום והישג שיסייעו לקמפיין של נתניהו, בדיוק מה שהוא צריך. מאידך, הסתבכות חלילה, תדחה את הבחירות ותכפה המשך כהונה עד סוף המועד הרשמי של הקדנציה.
כך או כך, היערכותו הפוליטית של נתניהו כבר בעיצומה. הדבר מתבטא בגיוס האסטרטג האמריקני מקלוקלין, קידום חוק הגיוס והמאמץ להשיב את המפלגות החרדיות לממשלה.
מנגד, בגוש מתנגדיו של נתניהו מתרחש ההפך הגמור. אין דבק, אין הנהגה מוסכמת ואין אסטרטגיה משותפת. לפיד נחלש, איזנקוט מתחזק, והמאבק ביניהם כבר גלוי. החיבור של איזנקוט עם בנט כמעט סגור, אך השאלה מי יעמוד בראש פתוחה ונפיצה. איזנקוט כבר לא יגיע כמועמד משני והוא מכוון הכי גבוה שאפשר.
דווקא בנט ממחיש את מצוקת המחנה. בסיס כוחו נשען בעיקר על מצביעי מרכז-שמאל המבקשים להחליף שלטון ולא על ימין אידיאולוגי. לכן כל התחזקות של איזנקוט באה על חשבונו. הזיגזג האחרון של בנט, מ"לא מחרים" את בן גביר לפסילה מוחלטת בתוך יממה, חשף שוב את דפוסו המוכר: התאמת מסר לבייס משתנה. גם הדיבור החוזר על "הממשלה שלי" מלמד שהקרב האמיתי באופוזיציה אינו על נתניהו אלא על הנהגת המחנה.
שורה תחתונה: מועד הבחירות לא ייקבע בכנסת ולא בסקרים אלא בצומת טהראן-ירושלים-וושינגטון ובהחלטה אחת בלשכת ראש הממשלה. כל עוד האופוזיציה מפוצלת ובנט ואיזנקוט נאבקים ביניהם, נתניהו מחזיק גם בשעון הביטחוני וגם בכפתור הבחירות.
ממשלת ביניים
הסימנים לתוכנית אותה חשפנו כאן לפני חודשים ארוכים הולכים ומתרבים. הכוונה לתוכנית שרקמו ראשי מפלגות האופוזיציה להקים לאחר הבחירות ממשלת מיעוט הנשענת על הערבים, ואז ללכת מיד לסבב בחירות נוסף. המטרה: להחזיק בממשלת המעבר ולהעיף ממנה את נתניהו ושותפיו. באופן זה יקל עליהם לנהל קמפיין בחירות, כאשר הם אלו שקובעים את סדר היום. התוכנית הזו כה ברורה, עד שקשה לחשוב אחרת.
קחו למשל את אביגדור ליברמן, המתפאר תדיר כי "המילה שלי היא מילה". בתקופה האחרונה הוא דורש בכל הזדמנות מראשי האופוזיציה להתחייב שלא לשבת בממשלה הבאה עם חרדים ועם ערבים. אלא שליברמן עצמו אינו מתחייב ואינו קורא לחבריו להתחייב, שלא להקים ממשלת מעבר קצרת מועד הנשענת על הערבים. את זה לא נשמע ממנו. גם לא מבנט ולפיד, ובוודאי לא מאיזנקוט, שחשף ראשון את הכיוון הזה. זוהי אפוא תוכניתם ואין בלתה. לרשום ולזכור.
גם ח"כ אחמד טיבי רומז לכך כאשר הוא מצהיר בכל הזדמנות: "נתניהו בונה על זה שהוא יהיה ראש ממשלת מעבר. אני יכול לומר, הוא לא יהיה. ממשלת ימין על מלא לא תהיה יותר. אני מחכה לרגע שהוא יירד מהדוכן במליאה ויעבור לשבת בכיסא של לפיד". ח"כים ערבים נוספים אומרים כי הפעם לא יעמדו מהצד וכי ישנו את זהות הממשלה לאחר הבחירות. הרמז והכיוון ברורים.
כאשר הדבר יתממש, יוכלו בנט וליברמן לומר: "עמדנו במילה שלנו. לא הקמנו ממשלה עם הערבים. הנה, הם מחוץ לקואליציה. בסך הכול העפנו את נתניהו באמצעות הערבים וזהו. עכשיו הולכים שוב לבחירות, ואנחנו אלו שמחזיקים בממשלת המעבר".
את הראיה לכך ניתן לשאוב מן העבר: ליברמן אינו מהסס לגרור את המדינה לבחירות חוזרות ונשנות. הוא זה שתרם במידה מכרעת לחמשת הסבבים היקרים והמיותרים בין השנים 2019–2022. לאחר הסבב הראשון שהסתיים בתיקו 60:60 סירב להצטרף לממשלת נתניהו, אף שבאופן טבעי השתייך למחנה זה. רבים תהו אז מדוע עשה זאת והוביל את המדינה לעוד סבבים. ההערכה הרווחת הייתה כי המניע אישי: ליברמן סבר שנתניהו ואנשיו עומדים מאחורי החקירות שנוהלו נגדו אז, והמתין לעת שבה יוכל לנקום פוליטית.
חשוב להזכיר כי באותה תקופה טרם החל ליברמן בקמפיין החריף נגד החרדים. רק בהמשך, כאשר הבין שהחרדים הולכים עם נתניהו, הציב אותם בראש הכותרות והכריז עליהם מלחמה, עד האמירה כי יש לשלוח "את החרדים יחד עם ביבי על מריצה אחת, למזבלה". עד אז שיתף עמם פעולה ולא ראה בהם אויבים.
כך או כך, ליברמן כבר הוכיח שאינו חושש, אינו מתחשב ומוכן לגרור את המדינה לסבבי בחירות נוספים בעלות עצומה. אין סיבה להניח שהפעם יהיה שונה. זהו התרחיש שאליו הוא מכוון וזו גם הסיבה שלא נשמעת ממנו הכחשה. שהרי, כמאמרו, "המילה שלי היא מילה".
תזת הבגידה
אחת התופעות החריגות והטעונות שנולדו בעקבות טבח שמחת תורה היא התפשטותה של "תזת הבגידה". מדובר בטענה כי מחדל השבעה באוקטובר לא היה רק כשל מערכתי, אלא תוצאה של בגידה מכוונת בתוך המערכת הביטחונית. האצבע הופנתה בעיקר כלפי ראש השב"כ הקודם וגם כלפי הרמטכ"ל לשעבר, שכביכול ידעו על מה שעומד לקרות ונמנעו מלסכל את האסון.
תחילה נלחשה התיאוריה הזו מפה לאוזן כשיח שוליים ברשתות, אך עם הזמן התרחבה לתופעה החוצה מגזרים וגילים, ובולטת במיוחד בקרב צעירים. סקרים שפורסמו לאחרונה מצביעים על שיעור לא מבוטל בציבור, בעיקר בדור הצעיר, הסבור כי ייתכן שהייתה בגידה או העלמת עין מכוונת בדרגים כלשהם.
תחושת חוסר האמון שנצרבה בעקבות האסון, יחד עם קריסת הקונספציות והאמון במערכות, יצרו קרקע פורייה לחשדנות קיצונית. ככל שהזמן חולף והאמת המלאה עדיין אינה גלויה, בין היתר בשל המחלוקת על הקמת ועדת חקירה, כך מתרחב מרחב החשדנות.
על רקע זה פרסמו ראשי שב"כ לשעבר מכתב פומבי לראש הממשלה, שבו קראו לו להתנער מהאשמות כלפי ראש השב"כ בזמן הטבח. אלא שהמכתב עצמו מגלם פרדוקס: הוא נכתב נגד דבר שלא נאמר. נתניהו לא האשים בבגידה. להפך. הוא אמר בפומבי יותר מפעם אחת כי לא הייתה בגידה, וכי מדובר בכשל חמור אך לא במעשה מכוון.
אלא שבמציאות התקשורתית שנוצרה, העובדה הזו אינה משנה. נתניהו מואשם בו זמנית בשתי טענות הפוכות: מצד אחד, כביכול הוא מלבה את תזת הבגידה לצרכים פוליטיים. מצד שני נטען כי אינו יוצא נגדה די הצורך. כלומר גם כאשר הוא מכחיש, האשמה נשארת. כל מה שיעשה לא טוב.
הדינמיקה מוכרת: כאשר גורמים במחנה מסוים מעלים טענות קיצוניות, האחריות מודבקת לראש המחנה, גם אם הביע עמדה הפוכה. כך היה ברצח רבין, כאשר הודבקה האחריות לנתניהו בטענה של ליבוי הסתה, אף שהוא עצמו קרא אז בפומבי: "רבין אינו בוגד". גם כאן הפכה עצם הכחשת הבגידה לראיה נגדו: אם אינו מגנה דיו, סימן שהוא מרמז. ואם הוא שותק, סימן שהוא מאפשר את הפרחת התיאוריה מטעמים פוליטיים הנוחים לו. במבנה כזה, כל תגובה הופכת לאשמה.
המציאות מורכבת יותר: תיאוריית הבגידה אינה תוצר של נאום פוליטי אלא של טראומה לאומית חסרת תקדים וקריסת אמון במוסדות. דווקא הצעירים, שחוו את האירוע כרעידת אדמה תודעתית ראשונה בחייהם, נוטים פחות לקבל הסברים מערכתיים ויותר לחפש כוונה ואשמה ברורה.
שורה תחתונה: תזת הבגידה לא נולדה בלשכת ראה"מ אלא במשבר אמון עמוק שנפער אחרי הטבח. במקום להתמודד עם שורשיו, בוחרים מבקרי נתניהו ובהם גם ראשי שב"כ לשעבר, להאשים אותו בתופעה שהוא עצמו שולל. כך הופך גם המאבק בעלילה לאשמה נוספת נגדו.
דור הטבח
הבחירות הבאות מזמנות לנו נתון שטרם היה כמותו מאז הקמת המדינה: כ-600 אלף בוחרים חדשים יצטרפו לספר הבוחרים והם יכולים להשפיע באופן מכריע על התוצאות. מדובר בדור שעוצב בצל הקורונה, הבידודים והמסכות, חווה את המלחמה במקלטים ובחדרי הממ"ד, נשא את חרדת הטבח הנורא, וגדל בתוך חברה ישראלית מקוטבת ורוויית מאבקים פנימיים.
כתבה שהתפרסמה ב"חדשות 12" ניסתה לפצח את דמותו של הדור הזה דרך שילוב של שיחה קבוצתית עם תריסר מצביעים חדשים, כולם יהודים, לצד סקר עומק שערך מכון "מדגם" בקרב מדגם מייצג של בני 18–21, גם הם יהודים. המשתתפים נשאלו על כוונת הצבעה, זהות אידיאולוגית והתאמה לראשות הממשלה, וכן על סוגיות אקטואליות נפיצות: ועדת חקירה ממלכתית, משפט נתניהו, חוק הגיוס ופרשת קטאר-גייט.
התמונה שעלתה משילוב השיחה והסקר ברורה: הבוחרים החדשים ימניים יותר, מסורתיים יותר ומחוברים יותר לזהות יהודית מאשר הדורות הקודמים. רבים מהם סיפרו כי מאז הטבח התחזקו באמונתם הדתית והדבר מתבטא בחיי היום-יום: נשיקת מזוזות, שמירת כשרות, צום בצומות והנחת תפילין שהחלה בימי המלחמה ונמשכת עד היום. מבחינתם אין כאן התנצלות אלא גאווה וביטוי לזהות שנצרבה דווקא מתוך משבר.
גם במספרים ניכר השינוי: הסקר מגלה כי הליכוד היא המפלגה המובילה בקרב הבוחרים החדשים עם 20% מהקולות. אחריה יהדות התורה: 11%, בנט 2026: 10%, עוצמה יהודית: 7%, ש"ס: 4.5%, הציונות הדתית: 4%, יש עתיד: 3.5%, ישראל ביתנו: 3.5%, כחול לבן: 3.5%, מפלגות אחרות / לא החליטו: 16%.
בחלוקה אידיאולוגית (ימין מול שמאל-מרכז) הפער חד עוד יותר ומגלה פער משמעותי בין הבוחרים הצעירים לאוכלוסייה הבוגרת (הוותיקה). בקרב הבוחרים החדשים: ימין: 75%, מרכז-שמאל: 25%. בקרב הבוחרים הוותיקים: ימין: 68%, מרכז-שמאל: 32%. 14% מהבוחרים החדשים מגדירים את עצמם כ"ימין מאוד", לעומת 7% בלבד בקרב האוכלוסייה הבוגרת (פי 2). רק 5% מהבוחרים החדשים מגדירים את עצמם כ"שמאל".
הצעירים בשיחה הדגישו כי אירועי 7 באוקטובר והמלחמה חידדו אצלם את תחושת האיום הקיומי ואת הצורך בהנהגה ביטחונית תקיפה. לצד זאת עלתה ביקורת על הפוליטיקה הישנה, אך לא נטייה שמאלה אלא להפך: חיפוש זהות יהודית לאומית ברורה יותר.
בתוך השיחות בלטה תפיסה ביטחונית מפוכחת: חשדנות כלפי הסדרים אזוריים, דרישה לנוקשות מול אויבים ורצון באחדות פנימית ובפחות "מלחמות יהודים". בנושאי נתניהו והחקירה הממלכתית ניכרה מורכבות: ביקורת על מחדל, אך גם רתיעה מ"הפלת מנהיג בזמן מלחמה".
שורה תחתונה: דור הבוחרים החדש אינו רק גדול מספרית אלא גם שונה תודעתית. הוא נכנס לפוליטיקה מנקודת ימין עמוקה יותר, עם רכיב אמוני-זהותי מחוזק. אם מגמתו תישמר עד יום הבחירות והוא אכן יגיע לקלפיות, ייתכן שהוא יהיה הגורם שיכריע את הכף במערכת הבחירות הבאה.
בקצרה
"יניב לוין": מיד לאחר סיום הישיבה החגיגית עם ר"מ הודו, נרשמה בחניון הכנסת תקרית משעשעת. היה זה כאשר שר המשפטים יריב לוין, ביקש להגיע לרכבו. אשת משמר הכנסת בלמה את לוין ושאלה לזהותו. לאחר שנאמר לה שמדובר בסגן ראש הממשלה ושר המשפטים, היא התעקשה ושאלה: "אבל מה השם?" יריב לוין אמר את שמו והיא העבירה הלאה: "נמצא פה אחד, יניב לוין". מסתבר שלא כולם מכירים את האיש שהעמיד מדינה שלמה על הרגליים.
נאום מול נאום: נתניהו שידר השבוע בנאומו החריג בכנסת תחושת ערב מלחמה, אבל טראמפ ב"נאום לאומה" של 100 דקות הקדיש לאיראן רק פירורים. רוב הזמן הוא דיבר על בעיות פנים. ככה לא מכינים אומה למלחמה, או שזה פשוט חלק מ"מרחב ההטעיה" המפורסם שלו? אצל טראמפ הכול אפשרי, עם זאת הייתה זו הפעם הראשונה שהוא פירט ברצינות את הסיבות למערכה צבאית. אל תתנו לשקט שלו להטעות אתכם.
הלכות מגילה: חברי הכנסת שמעו השבוע שיעור בהלכות מגילה מהשר יצחק וסרלאוף. היה זה כאשר הוא עלה לדוכן המליאה ונקט בטקטיקת "פיליבסטר", כדי לאפשר לקואליציה להשיג 61 תומכים לאישור צו המיסים של סמוטריץ'. המשימה נכשלה והקואליציה כשלה. לפחות זכו שם בכנסת להתכונן לפורים עם הלכות המגילה.
אופוזיציה תקשורתית: בחדשות 12 מלגלגים בקביעות על חדשות 14 ומכנים אותה "הערוץ הרשמי של הממשלה". בכך הם טוענים כי אנשי 14 אינם עיתונאים אלא שופרות. השבוע התברר מי השופר האמיתי. היה זה כאשר חדשות 12 הצטרפו רשמית ומעשית לאופוזיציה ונמנעו מלשדר את נאומו של ראש הממשלה בכנסת בקבלת הפנים למודי. יומיים קודם נמנע אותו ערוץ לשדר את דבריו של נתניהו בדיון 40 החתימות, ובכך הפסיד את דבריו החריגים בעניין איראן. כשערוץ חדשות מסנן מידע קריטי על איראן רק כדי לא לשדר את נתניהו, הוא כבר לא חדשות. הוא רשמית חלק מהאופוזיציה.
דיאטת הסקרים: לעיתונאי רביב דרוקר, שאינו נמנה על תומכי נתניהו, יש הסבר מדעי לנסיקה של איזנקוט בסקרים: השר השיל 10 ק"ג ממשקלו. לפי דרוקר, אי אפשר להיות ראש ממשלה כשאתה סוחב משקל עודף. הנוסחה פשוטה: מורידים פחמימות, עולים במנדטים. האם בקרוב יערוך איזנקוט את קמפיין הבחירות שלו בחדר כושר?
אין גבול לאירוניה: ראש השב"כ לשעבר רונן בר מקים בית ספר למנהיגות פוליטית באוניברסיטת רייכמן. מדובר במינוי הכי אירוני של השנה. בפורום "מועצת אוקטובר" רותחים. הם טוענים שמי שאחראי למחדל המודיעין הגדול בתולדות המדינה, לא יכול להיות המורה לדור המנהיגות הבא. לפעמים המציאות עולה על כל פארודיה.
279 שקלים: בעיצומו של נאום ביטחוני רגיש, שנשא נתניהו השבוע מול בכירי השב"כ, נרשם רגע מפתיע כאשר ראש הממשלה עצר הכול כדי לחשוף את השעון שעל פרק ידו: שעון "עדי" ישראלי פשוט. "זה עלה 279 שקלים, עובד מצוין", אמר לבכירי הארגון המופתעים, "אל תבזבזו כסף על הדברים היקרים ההם, זה לא שווה כלום". אלא שבעוד רבים החמיאו על ה"עממיות" והפרגון לתעשייה כחול-לבן, היו שמיהרו להזכיר שבימים כתיקונם נתניהו עונד שעון יוקרה שוויצרי. פורים שמח.
