הבית היה דל, הקירות נדמו כזועקים את העוני המרוד, אך בתוכו ישב המאור הגדול, רבי דוד סגל זצוק"ל, בעל ה"טורי זהב", ושקע בים התלמוד. אשתו הרבנית, שבאה מבית נכבד והורגלה בחיי רווחה, ראתה את דוחק הפרנסה המעיק על כתפיהם ולא יכלה להחריש עוד. בלב דואב, דחקה בבעלה הגאון לקבל על עצמו משרה רבנית שתכניס פת לחם לביתם.
באחד הימים, אורו עיניו של ה"ט"ז". הוא ניגש לרעייתו ובשורה בפיו: "מצאתי משרה, ברוך ה'!". השמחה בבית הייתה רבה. בערב שבת קודש, נטלו השניים את מטלטליהם הדלים ושמו פעמיהם לעיירה מרוחקת. כשהגיעו, הובלו אל בקתה רעועה ודלת מראה. הרבנית תמהה בליבה על המגורים העלובים, אך הניחה כי מדובר באכסניה זמנית בלבד, עד אשר יכינו עבור המרא דאתרא את הבית הראוי למעמדו.
בוקרו של יום השבת הגיע. הרבנית הלכה לעזרת הנשים, ליבה מלא תפילה ותקווה. היא לא חיפשה את בעלה בעיניה; היה לה ברור כשמש כי הושיבו את הגאון במזרח בית הכנסת, בראש שולחן המכובדים, כפי שראוי למי שתורתו מאירה את העולם.
לפתע, קול מוכר פילח את חלל בית הכנסת. קולו של בעלה נשא ברבים, אך לא בפלפול תורני, אלא בהכרזה טכנית: "יעמוד ר' פלוני…". היא הציצה מבעד למחיצה ולא האמינה למראה עיניה: בעלה, גאון העולם, עומד ליד הבימה ומשמש כגבאי פשוט! עוד רגע חלף, ושוב נשמע קולו מכריז בביטול עצמי: "יעמוד ר' אלמוני…".
הזעזוע היה כבד מנשוא. הכבוד שרחשה לתורתו והניגוד החד למציאות הכריעו אותה, והיא צנחה ארצה מתעלפת. הנשים סביבה נחפזו לעזרתה בבהלה. "מי את? מה קרה?", שאלו בדאגה. בנשימה קצרה ובתחינה השיבה: "אני אשתו של ה'ט"ז', הגאון רבי דוד סגל!".
"איזה גאון?", תמהו הנשים בביטול. הרבנית הצביעה ביד רועדת: "האיש ששמתם עליכם לגבאי…". השמועה עברה כאש בשדה קוצים אל עזרת הגברים. עיניהם של בני העיירה חשכו מבושה. רב המקום, מזועזע עד עמקי נשמתו, ניגש אל הגבאי החדש בחיל וברעדה. הוא פינה את כיסאו המכובד ואמר בקול חנוק: "כבודו הוא הרב כאן! אם יסכים, אשרת אותו אני בחפץ לב!".
זו הייתה המשרה שמצא לעצמו הט"ז – לא כס רבנות רם, אלא שירות פשוט לציבור. כך, בפשטות מבהילה, התייחסו גדולי ישראל לעצמם.
השורש לענווה המופלאה הזו טמון כבר בפתיחתו של חומש ויקרא: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו" (ויקרא א', א'). כל המתבונן בספר תורה כשר מבחין בסימטריה המדויקת שבו. חוק ברזל הוא לסופר הסת"ם: אין לשנות את גודל האותיות. אם התחיל בקטן – ימשיך בקטן, ואם בגדול – ימשיך בגדול. הסופר חייב להיות אמן של השוואה ודיוק. והנה, בתיבת "ויקרא", חל שינוי מסעיר: האותיות ו', י', ק', ר' כתובות בגודל אחיד, אך האות א' מוקטנת וזעירה, כמעט נחבאת אל הכלים.
מדוע בחרה התורה להקטין דווקא כאן? רבותינו, ובראשם בעל הטורים, מגלים לנו סוד נורא: בכל פרשה שציווה ה' את משה לכתוב, היה מעניק לו עבורה "דיו מהעולם העליון". הכמות הייתה מדויקת להפליא – טיפה לא יותר וטיפה לא פחות. משה רבינו, בנאמנותו המוחלטת, כתב בדיוק את מאמר ה' ללא ייתור של תג אחד.
כשהגיעו לפרשת ויקרא, אמר הקב"ה למשה לכתוב: "ויקרא אל משה". כאן נעצר משה בחרדה. הוא ידע ש"קריאה" היא לשון חביבות נדירה, כדבר איש אל רעהו, לשון שבה משתמשים מלאכי השרת ("וקרא זה אל זה"). ענוותנותו העצומה של משה לא נתנה לו מנוח: "כיצד אכתוב על עצמי שהקב"ה קורא לי בכזו חביבות?".
משה עמד בפני דילמה רוחנית גורלית: לכתוב "וידבר"? אי אפשר, מילה אחת שונה פוסלת את כל ספר התורה. לכתוב "ויקר" (לשון ארעי וטומאה, כפי שנאמר בבלעם: "ויקר אלקים אל בלעם")? חלילה, גם זה פסול.
לבסוף מצא מוצא גאוני של ענווה: הקב"ה אמר לו מה לכתוב, אך לא קבע את גודל האותיות. משה החליט לכתוב את הא' קטנה וזעירה. כך, כשמרימים את ספר התורה ב"הגבהה", הא' כמעט ואינה נראית מרחוק. הוא לא רצה להבליט את חביבותו ולא ביקש לעצמו הילה של כבוד.
משה רבינו בחר להקטין דווקא את ה-א', שערכה הגימטרי הוא הקטן ביותר (1), בעוד ר' שווה 200 ו-י' שווה 10. גם מהאחד הבודד הזה, בחר משה לקצץ עוד… כה הקטין עצמו לפני קונו.
הקב"ה, האוהב את הענווים, הביט במשה ואמר: "משה, אני רואה שבקולמוס נותר דיו… נתתי לך כמות מדויקת, ואתה צמצמת וכתבת פחות!". באותו רגע, לקח השם יתברך את שארית הדיו הרוחנית ומרח אותה על מצחו של משה. זהו המקור ל"קרני ההוד" – אותו אור עליון שגרם לבני ישראל לירוא מגשת אליו, עד שנאלץ לשים מסווה על פניו.
כאן נחשף הפרדוקס היהודי המופלא: בזכות מה זכה משה לאור שאין אדם יכול להביט בו? דווקא בזכות העובדה שביקש להיעלם. ככל שאדם משפיל עצמו יותר, ככל שהוא "בורח מן הכבוד", כך הגדלות והשררה רודפות אחריו. משה הפך לאהוב וחביב לפני ה', עד שהקב"ה הקדים את שמו של משה לפני שמו יתברך ("ויקרא אל משה" ורק אחר כך "וידבר ה'").
רוח זו ליוותה את ענקי הדורות כולם. רבי עקיבא איגר זצוק"ל, במכתב אישי ומרטיט (אגרות, יח), חשף את צפונות ליבו: "מעודי שנאתי הרבנות, והייתי בורח כמטחווי קשת מהינשא על בני אדם. לדעתי, בוחר אנוכי יותר להיות שמש בבית הכנסת או שומר לילה, להתפרנס מיגיע כף, וללמוד רוב היום".
סיפורם של משה רבינו, הט"ז ורבי עקיבא איגר מלמדנו שיעור אחד נצחי: הצנעה היא הדרך הקרובה ביותר אל ה'. הגדלות האמיתית אינה נמצאת על כסאות הכבוד, אלא באותה א' זעירה שבלב.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
