אם נתניהו יפסיד בבחירות הקרובות, ייתכן שיזכרו את יום שלישי השבוע, כ"ה באייר, כיום שבו החלה בפועל נפילתו הפוליטית. למעשה, אפשר לספור את נקודת השבר עוד קודם לכן, כבר בשבועות הראשונים של הקדנציה הנוכחית.
כבר אז החלה הממשלה למצוא תירוצים שונים לדחיית החוק להסדרת מעמדם של לומדי התורה, למרות ההתחייבות המפורשת בהסכם הקואליציוני. תחילה דובר על הצורך לקדם קודם את הרפורמה המשפטית ופסקת ההתגברות, כדי למנוע מבג"צ לפסול בעתיד את החוק. אחר כך פרצה המלחמה, ובהמשך הגיעו ההסברים על הלחץ הציבורי, המאבק המשפטי והחשש שגם חוק מרוכך לא ישרוד בכנסת ובבית המשפט.
אלא שבפועל, המסמר האחרון בארון ננעץ ביום שלישי האחרון. זהו יום שנתניהו יזכור ולא לטובה. סיכוייו לעמוד גם בראשות הממשלה הבאה ספגו מכה קשה; בסיס התמיכה היציב שעליו נשען במשך שנים התערער, והדרך להרכבת קואליציה חדשה בראשותו נראית כעת מסובכת בהרבה.
לנתניהו יש אמרה קבועה ורבת משמעות שעליה הוא אוהב לחזור. לאחרונה השתמש בה כאשר סיפר כיצד החלים מהמחלה שהתגלתה בגופו, משום שאובחנה בזמן. "כשמעירים אותי בזמן, אני פועל", אמר, כשהרמז לאירועי השבעה באוקטובר ברור לחלוטין.
אלא שבכל הנוגע לחוק הגיוס, איש אינו יכול לטעון שלא העירו אותו בזמן. להפך. במשך חודשים ארוכים חזרו הנציגים החרדים והתריעו, דרשו, הזכירו והעמידו אולטימטומים. הם ביקשו פעם אחר פעם לקיים את ההתחייבות שעליה חתם בהסכם הקואליציוני. אולם נתניהו לא התעורר. הוא העדיף לדחות, למשוך זמן, ולמצוא בכל פעם סיבה אחרת מדוע "זה לא הרגע המתאים". השבוע זה הסתיים, לאחר שנתניהו עצמו הודה כי אין לו רוב להעברת החוק.
במערכת הפוליטית ניסו להבין מה באמת עומד מאחורי דבריו. האם אכן אין לו רוב, או שהגיע למסקנה שהעברת החוק תפגע אנושות בקמפיין הבחירות שלו ותספק תחמושת יקרה לבנט, לפיד והאופוזיציה, ולכן העדיף להקריב את השותפות החרדית כדי להציל את מעמדו בציבור הכללי.
אביב בושינסקי, לשעבר דוברו של נתניהו ואחד שמכיר היטב את דפוסי החשיבה שלו, סבור שהמשבר אפילו משרת אותו פוליטית. "הנה, לא נכנעתי לחרדים ולא העברתי את חוק הגיוס", יוכל נתניהו להשיב לבנט וללפיד במהלך מערכת הבחירות, כאשר הסוגיה הזו תעלה שוב ושוב.
אבו גוש
במפלגות החרדיות תלו בנתניהו תקוות רבות וחשבו שהוא יעמוד בהתחייבותו, אך התאכזבו לגלות שהוא כבר אינו מחזיק בידיו את יכולת הביצוע שהייתה לו בעבר. בחודשים האחרונים עוד ניסו לתת בו אמון, פעם אחר פעם, אך השבוע זה נגמר.
מבחינת נתניהו, הקדמת הבחירות היא סכנה מוחשית להמשך שלטונו. אם יפסיד, תהיה לכך גם השלכה ישירה על מרחב התמרון שלו במשפטו. כל עוד הוא מכהן כראש ממשלה, יש לו כוח פוליטי, ציבורי ומערכתי. אם יאבד את התפקיד, הדלת להסדר עתידי, חנינה או פרישה בתנאים נוחים, עלולה להיסגר בפניו.
פרשנים פוליטיים שלא הבינו בתחילה את עומק המשבר, ניסו להציג גם הפעם את האולטימטום החרדי כ"אקדח ללא כדורים". אלא שאז נזעק הפרשן יעקב ברדוגו והבהיר: "כשמדובר בהרב לנדו, זה לא איום סרק. ממש לא. יש כאן כישלון של הקואליציה שלא העבירה בזמן את חוק הגיוס".
במקביל, שופרותיו של נתניהו ניסו להגן עליו והפנו את האשמה לעבר היועמ"שיות של הכנסת ושל ועדת חוץ וביטחון, שלטענתם בלמו את התקדמות החוק. מקורבים אחרים המשיכו לטעון שגם עכשיו עדיין ניתן למנוע את פירוק הגוש.
"יש ניסיונות החייאה. יש עוד דופק", אמר איש התקשורת ינון מגל, ברמז ברור לשיחות שקיים עם נתניהו. אולם גם בתוך המחנה הבינו שרוב הסיכויים כבר מאחוריהם. יותר ויותר קולות הודו כי בסופו של דבר האחריות חוזרת לנתניהו עצמו, שלא הצליח לממש את ההתחייבות המרכזית שעליה נחתם ההסכם הקואליציוני.
בליכוד עוד ניסו לבלום את הסחף וטענו שכל עוד חוק פיזור הכנסת לא עבר סופית ואין תאריך בחירות, עדיין אפשר לעצור את המשבר. אלא שבחדרו של רבנו מרן שליט"א כבר דיברו בשפה אחרת לגמרי: לא עוד דיבורים ומילים. מעכשיו רק מעשים. הכל נגמר!
מכאן עברה המערכת הפוליטית לעסוק ביום שאחרי הבחירות ולתהות האם החרדים יהיו מוכנים בכלל להמליץ שוב על נתניהו. לפתע מתברר ששום דבר כבר אינו מובן מאליו.
ה"גוש", שהיה במשך שנים מקור גאוותו וכוחו הגדול של נתניהו, נפגע אנושות. הוא כבר לא שולט בו כפי ששלט בעבר. הוא כבר לא "אבו גוש". בתוך המחנה שלו עצמו קמו ילדים חורגים, ממורדי הליכוד ועד חלקים בציונות הדתית, שתקעו מקלות בגלגלים והבהירו שיצביעו נגד החוק.
התירוצים השתנו, החוק לא עבר
עקב רגישות הדברים והידיעה הוודאית שכל מילה רשמית שתצוטט כאן בשם אומרה עלולה להזיק בהמשך הדרך, קיימנו בימים האחרונים שיחות עומק עם כמה גורמים שהיו מעורבים בכל פרטי הפגישות וההתייעצויות סביב המשבר הפוליטי. המטרה הייתה להבין מה באמת קרה מאחורי הקלעים, מדוע התקבלה ההחלטה הדרמטית, ומה צפוי לקרות כעת. מהשיחות הללו עולה תמונה ברורה למדי: מבחינת בכירי 'דגל התורה', השותפות עם נתניהו נשברה לא בגלל תרגיל פוליטי, אלא בגלל תחושת הפרת אמון עמוקה.
לטענת אותם גורמים, בשבוע האחרון נשלחו שוב הנציגים לנתניהו כדי לברר האם בכוונתו להעביר את החוק להסדרת מעמדם של לומדי התורה. לדבריהם, ראה"מ הבהיר כי במצב הנוכחי אין לו אפשרות להעביר את החוק, ואף העלה אפשרות לדחות את הסדרת הנושא לאחר הבחירות. עם התשובה הזו חזרו לביתו של רבינו מרן הגר"ד לנדו שליט"א, ושם התקבלה ההכרעה: "השותפות הייתה מותנית בהעברת החוק. ברגע שהתברר שזה לא קורה אין עוד שותפות ואין אמון". המילים בתוך החדר היו נוקבות וחד משמעיות.
באותה שיחה הודגש שוב ושוב כי אין כאן נתק מבוחרי הליכוד ותומכיו, אנשים מסורתיים ברובם הגדול. הטענה מופנית כלפי התפקוד הפוליטי של ראש הממשלה ושל גורמים בליכוד ובציונות הדתית, שלדבריהם לא קיימו את התחייבותם. "בזכותנו הם קיבלו את התפקידים הבכירים שלהם", אמר אחד הגורמים, "וכשהגיע הזמן לבצע את חלקם הם נסוגו".
עוד נטען כי במשך שלוש שנים וחצי ניתנו שוב ושוב הבטחות מנתניהו ואנשיו שהחוק יעבור "מיד אחרי התקציב", "מיד אחרי הרפורמה" או "אחרי המלחמה". התירוצים השתנו בכל פעם, והחוק לא עבר.
התירוץ חזר על עצמו גם סביב המערכה מול איראן, כאשר באותם ימים בהם הוצב האולטימטום להעברת החוק, או פיזור הכנסת, התבשלה המתקפה. בדיעבד הוסבר שלא הייתה אפשרות אמיתית להעביר את החוק, למרות ההבטחות שניתנו בזמן אמת.
בסופו של דבר "מבחן התוצאה קובע", אומרים אותם המקורות. מבחינתם, אין זה משנה האם נתניהו רצה ולא יכול היה כיוון שלא היה לו רוב, או שיכול היה אך חשש מהמחיר הציבורי והפוליטי. בשני המקרים התוצאה זהה.
שורה תחתונה: בדגל התורה מבקשים להבהיר כי מבחינתם הסתיימה תקופה של "שותפות חד-צדדית". כעת, לדבריהם, מי שרוצה את החרדים בתוך הגוש, יצטרך קודם להוכיח שהוא גם יודע לעמוד בהתחייבויותיו.
שותפות לא בכל מחיר
אחת האמירות שחזרה שוב ושוב בשיחות שקיימנו השבוע עם גורמים המעורים במשבר, הייתה הניסיון לנתק את הציבור החרדי מההגדרה האוטומטית של "גוש נתניהו". מבחינת אותם גורמים, המשבר הנוכחי אינו עוד ויכוח נקודתי על חוק כזה או אחר, אלא שינוי תפיסתי עמוק יותר ביחס לשותפות הפוליטית של השנים האחרונות.
לדבריהם, המסר שהועבר בימים האחרונים הוא פשוט: "עד היום היינו איתכם בגוש, אבל אתם לא הייתם איתנו. עכשיו זה מתהפך". במילים אחרות, החרדים אינם רואים עצמם מחויבים עוד אוטומטית למחנה הימין, אם המחנה עצמו אינו מסוגל להגן על הנושא המרכזי מבחינתם, עולם התורה.
אחד הגורמים אף השווה זאת להתנהלותו של בני גנץ בעבר מול גוש המרכז-שמאל: בדיוק כפי שגנץ אותת אז כי אינו שייך אוטומטית לשום מחנה ויכול ללכת גם לצד השני אם ינצח, כך מבקשים כעת ב'דגל התורה' לשדר: "אל תשייכו אותנו מראש לאף גוש".
עם זאת, בשיחות הודגש כי אין כאן הכרזה נוכחית על מעבר לשמאל וגם לא קשר חדש עם לפיד או בנט. ההסבר שניתן הוא פרקטי לחלוטין: אם לאחר הבחירות תקום ממשלת מרכז-שמאל שתצטרך לבחור בין הישענות על הערבים לבין הישענות על החרדים, ברור במי תבחר. "הם ימצאו את כל ההסברים למה נכון להישען על החרדים", אמר אחד הגורמים, "העיקר לזרוק את נתניהו".
במקביל, הודגש כי גם במקרה של ניצחון נתניהו, החרדים עדיין עשויים להיות השותף המועדף עליו, אולי אפילו יותר מבן גביר. "אם הוא יצטרך לבחור בינינו לבין בן גביר, ברור את מי יעדיף", נאמר.
הגורמים עמם שוחחנו גם דחו את הניסיונות לתאר קרע בין דגל התורה לש"ס. לדבריהם, כל המהלכים האחרונים היו מתואמים לחלוטין עם ש"ס ורבניה, "יד ביד ולפרטי פרטים". הטענה על חילוקי דעות, לדבריהם, הייתה ניסיון מכוון "לתקוע טריז".
שורה תחתונה: הנציגים החרדים אינם מכריזים כרגע על מעבר מחנה, אבל בהחלט מאותתים לנתניהו ולימין שהנאמנות האוטומטית הסתיימה. מבחינתם, השאלה מכאן והלאה תהיה פשוטה: מי באמת מוכן לשלם את המחיר הפוליטי עבור שמירת עולם התורה.
לקחי הקואליציה
לצד הכעס והאכזבה מנתניהו, כמה מהגורמים הודו כי בדיעבד נעשתה טעות אסטרטגית משמעותית כבר בתחילת הקדנציה: אי-ההתעקשות להעביר מיד את החוק להסדרת מעמדם של לומדי התורה, עוד לפני הרפורמה המשפטית והמשברים שבאו אחריה.
לדבריהם, באותם ימים שררה תחושה אחרת לחלוטין. בליכוד ובקואליציה שכנעו כי קודם צריך להעביר את הרפורמה ופסקת ההתגברות, כדי למנוע מבג"צ לפסול בעתיד את החוק. אלא שאז פרצה מחאת השמאל, אחריה המלחמה, ובהמשך גם המערכה מול איראן והכול נדחה פעם אחר פעם.
"איש לא חזה את מה שיקרה", אמר אחד הגורמים. "אף אחד לא דמיין מלחמה רב-זירתית, עימות עם המערכת המשפטית, מלחמת תקשורת בלתי פוסקת וכל מה שהתפתח כאן". לדבריהם, החרדים מצאו עצמם בתוך מתקפה משולבת משפטית, תקשורתית וציבורית, שהפכה את הסדרת הנושא לכמעט בלתי אפשרית.
באותן שיחות נשמעה גם תחושת החמצה ואכזבה מכך שנתניהו לא הצליח לעמוד מול היועמ"שית והמערכת המשפטית. "הליכוד פשוט נכשל במאבק הזה", טען אחד הגורמים. עם זאת, הודגש כי בסופו של דבר האחריות חוזרת לראש הממשלה עצמו: "כולם יודעים שכאשר נתניהו מחליט שהוא רוצה משהו באמת ופועל בכל הכוח, הוא בדרך כלל מצליח. אם הצליח לגייס את טראמפ למערכה מול איראן, הוא יכול היה לגייס את כל מורדי הליכוד לתמוך בחוק".
בקרב הנציגים קיימת גם מודעות לביקורת נגדם והם לא מסתירים אותה. "אומרים לנו שזה קרה במשמרת שלנו", הודה אחד מהם, "וזה נכון. אבל צריך להבין שמדובר באירוע חסר תקדים". לדבריהם, גם אם היו פורשים מוקדם יותר מהממשלה, דבר לא היה משתנה בפועל. לכן, לטענתם, הם המשיכו לגלות אחריות ולתת לנתניהו עוד ועוד זמן להסדיר את הנושא.
המסקנה המרכזית שכבר הופקה לקראת הממשלה הבאה ברורה מאוד: "אם ירצו את החרדים בקואליציה, קודם יעבירו את החוק ורק אחר כך יצטרפו לממשלה". מבחינתם, זהו הלקח הגדול של הקדנציה הנוכחית.
הקרב על מועד הבחירות
המכתב החריף והנוקב של מרן רבנו הגר"ד שליט"א והודעת דגל התורה, זכו לפרסום נרחב והפכו מיד לכותרת המרכזית בכל כלי התקשורת. היה ברור כי למהלך תהיה השפעה מידית על המערכת הפוליטית, יותר מכל "מפץ פוליטי" ומכל "חיבור ואיחוד הצלה" כזה או אחר.
כמו כן היה ברור גם, שנתניהו לא יאפשר לאופוזיציה להוביל את סדר היום של פיזור הכנסת ולקבוע את מועד הבחירות. לפיכך שוגר יו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כץ, להגיש את הצעת פיזור הכנסת מטעם הקואליציה עצמה, הצעה שאמורה לעבור כבר בשבוע הבא. לאחר מכן יתחילו הדיונים בוועדת הכנסת סביב התאריך הסופי לבחירות.
במערכת הפוליטית חלוקות הדעות באשר למועד המועדף מבחינת נתניהו. מצד אחד נטען כי ראה"מ מעדיף למשוך עד למועד החוקי המקורי 27 באוקטובר, ט"ז מרחשוון תשפ"ז. הסיבה: ניסיון להגיע עד אז להישגים משמעותיים בזירות איראן, לבנון ועזה. בליכוד חוששים שאם המצב הנוכחי של אי-הכרעה בחזיתות יימשך עד הבחירות, התוצאה עלולה להיות הפסד קשה. לכן, ההיגיון הפוליטי אומר לכאורה: למשוך זמן ולקוות לשינוי במצב הביטחוני והמדיני.
מאידך, נטען כבר קודם למשבר, כי נתניהו דווקא שוקל להקדים את הבחירות כדי להתרחק ככל האפשר מחודש אוקטובר, שבו צפויים טקסים, שידורים ותזכורות לציון שלוש שנים לטבח השביעי באוקטובר. בסביבת ראה"מ מודים כי גם כעת טרם התקבלה הכרעה מהו המועד הנוח יותר מבחינתו.
נכון לעכשיו, שלושה תאריכים מרכזיים מונחים על השולחן. בדגל התורה דורשים על פי ההנחיה שקיבלו, את המועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה חוקית. מדובר ב-י"ט באלול, 1 בספטמבר. בש"ס מדברים על ד' בתשרי, יומיים לאחר ראש השנה. אך בוועדת הבחירות מסתייגים מאוד מהאפשרות הזו בשל קשיים טכניים ולוגיסטיים, החל מהצבת הקלפיות סמוך לחג ועד לספירת המעטפות הכפולות לפני יום הכיפורים.
לתוך כל הכאוס הזה נכנס גם מזכיר הממשלה יוסי פוקס, שניסה לקדם פתרון טכני באמצעות "חוק רציפות" חדש לחוק הגיוס, שיאפשר להמשיך את הליך החקיקה גם בכנסת הבאה מבלי להתחיל הכול מחדש.
לא נלאה בפרטים הטכניים של הצעה זו, אך נדגיש שקבלתה תדרוש דיונים נוספים שימשכו עד תחילת החודש הבא, ואז לא יהיה ניתן לקיים את הבחירות בי"ט אלול. הסיבה: החוק מחייב מרווח של לפחות 90 יום בין ההצבעה על פיזור הכנסת לבין יום הבחירות.
בדגל התורה ראו במהלך הזה ניסיון נוסף למשוך זמן. לטענתם, גם אם החוק ימשיך טכנית לכנסת הבאה, בסופו של דבר המערכת המשפטית או הפוליטית שוב תטרפד אותו. לכן ההצעה נדחתה מיד. "קיבלנו הוראה ברורה לפעול לפיזור הכנסת בהקדם", הבהירו.
השמאל נערך לקרב הבחירות
בגוש השמאל לא מפסיקים לדבר בכל הזדמנות על החשש מפני "גניבת בחירות" בידי הימין ונתניהו. שוב ושוב עולות השוואות לבחירות בארה"ב, להשתלטות על הקפיטול ולסירוב לכאורה לקבל את תוצאות הבחירות.
אלא שבפועל, מי שלא קיבל את תוצאות הבחירות האחרונות ויצא מיד להפגנות המוניות על הגשרים, עוד הרבה לפני הרפורמה המשפטית, היו דווקא אנשי השמאל. במילים אחרות: לא פעם, הדברים שהם מזהירים מפניהם, הם בדיוק הדברים שהם עצמם עשו או מתכננים לעשות.
לצד המאמצים האדירים והתקציבים הגדולים שיושקעו בהבאת מצביעי שמאל מחו"ל, יש מי שחושבים גם בכיוון ההפוך: כיצד מצמצמים את שיעורי ההצבעה בקלפיות המזוהות עם הימין והחרדים. ההנחה הרווחת במערכת הפוליטית היא שהבחירות יוכרעו בעיקר סביב שאלה אחת: מי יצליח להוציא את אנשיו מהבית אל הקלפיות.
תזכורת: כמעט בכל מערכת בחירות נשלחים לקלפיות החרדיות פעילים המזוהים עם השמאל תחת הכותרת של "שמירה על טוהר הבחירות". בפועל, הם מקפידים על בדיקות קפדניות וממושכות שיוצרות עומסים ותורים חריגים, תופעה שכמעט ואינה קיימת בקלפיות אחרות. מנגד, גם בימין ניסו בעבר להרתיע מצביעים ערבים באמצעות רעיון הצבת המצלמות בקלפיות.
אלא שהשבוע נחשף ממד נוסף ומאורגן הרבה יותר של המערכה הזו. ארגון השמאל "איד קואלישן", המזוהה עם מחאת קפלן ו"אחים לנשק", החל לפעול להבאת עשרות אלפי ישראלים מחו"ל לבחירות באמצעות מאות טיסות מיוחדות שיגיעו מארה"ב ומאירופה.
רשמית, מדובר ב"מבצע לעידוד הצבעה". אלא שאז הגיע בכיר במפלגת הדמוקרטים, אבי דבוש, שהסביר כי המטרה היא להביא את "המצביעים הנכונים". כלומר, לא מבצע נייטרלי לעידוד השתתפות דמוקרטית בבחירות, אלא מהלך פוליטי מובהק שנועד להטות את מאזן ההצבעה לטובת מחנה השמאל.
בעקבות הפרסום פנה הליכוד ליו"ר ועדת הבחירות, השופט נועם סולברג, בדרישה לפתוח בחקירה. אלא שבימין מוטרדים לא רק מהטיסות עצמן, אלא גם מהפרסום הנוסף שלפיו פעילי "אחים לנשק" מתכננים להציב בקלפיות "מאתגרות" יוצאי יחידות קרביות וסיירות.
וכך, בזמן שבשמאל ממשיכים להזהיר בלי סוף מפני "גניבת בחירות", הולכת ונבנית במקביל מערכת שטח אגרסיבית במיוחד סביב יום הבחירות עצמו (עם תכניות שכבר ידועות לנו ונרחיב עליהן בעתיד).
מצור "דמוקרטי"
כאמור, קמפיין "גונבים את הבחירות" של השמאל צפוי ללוות אותנו לכל אורך מערכת הבחירות הקרובה. אלא שכאן בדיוק עולה התחושה של "כל הפוסל במומו פוסל". הציבור שהוכיח בשנים האחרונות, באופן המעשי והמוחשי ביותר, עד כמה הוא מסוגל למחאות אלימות, חסימות כבישים, שיבושי סדר ציבורי ואי-קבלת הכרעת הבוחר, מאשים כעת את יריביו ב"שוד הדמוקרטיה". קשה למצוא אירוניה גדולה מזו.
הרי מי שצר על הכנסת, חסם כבישים מרכזיים במשך חודשים, איים בהשבתת המשק, דיבר בגלוי על "מרי אזרחי" ואף טען שלממשלה שנבחרה "אין לגיטימציה" לבצע שינויים, היו דווקא אנשי מחאת השמאל. גם אחרי ניצחון הימין בבחירות האחרונות, נשמעו הטענות כי מדובר רק ב"ניצחון טכני" בגלל נפילת מרצ, ולכן לכאורה אין לממשלה מנדט לבצע רפורמות משמעותיות.
עתה מגיע כאמור השלב הבא: קמפיין האזהרות מפני "קפיטול ישראלי". בשמאל ובחלקים מהתקשורת מנסים לצייר תרחיש, לפיו נתניהו ותומכיו לא יקבלו את תוצאות הבחירות. אלא שבפועל, לא הוצגה שום ראיה לכך שהימין בישראל אי פעם סירב לקבל הכרעת בחירות, גם כאשר היו הפסדים כואבים. מנגד, דווקא השמאל הוא שכבר הוכיח נכונות לצאת למאבק חסר גבולות נגד תוצאות שאינן לרוחו. כך היה עם אנשי "הדגלים השחורים" – "הבלפוריסטים", שצרו על בית ראה"מ עוד לפני הרפורמה.
לאווירה הזו של החשדנות מפני הצפוי בבחירות, נכנס גם השב"כ. לפי דיווחים שפורסמו השבוע, מגדירים בשב"כ את ההגנה על טוהר הבחירות, כ"משימה עליונה" ונערכים למנוע ניסיונות הטיה וזיוף מצד "גורמים פנימיים". הרעיון המרכזי: אם בעבר התמקדו בעיקר באיומי סייבר והתערבות זרה של גורמים עוינים, הרי שעתה מופנה עיקר החשש פנימה אל תוך החברה הישראלית עצמה.
בימין לא הסתירו את הדאגה מהניסוחים הללו. לטענתם, כאשר שוב ושוב מסמנים ציבור שלם כאיום פוטנציאלי על הדמוקרטיה, נוצרת אווירה מסוכנת שעלולה להכשיר צעדים חריגים ביום הבחירות עצמו.
הסערה החריפה עוד יותר לאחר מינויו של עו"ד דין לבנה למ"מ מנכ"ל ועדת הבחירות המרכזית במקומה של המנכ"לית המתפטרת אורלי עדס. עו"ד גיא בוסי, תקף בחריפות את המינוי וטען כי "מערכת הבחירות הוכרעה" ברגע שמונה אדם שהתבטא בעבר נגד נתניהו. לדבריו, גוף שאמור להיות ניטרלי לחלוטין, נתפס יותר ויותר בעיני חלקים מהציבור כצבוע פוליטית. בהקשר זה חשוב לומר כי גורמי מקצוע שעבדו שנים ארוכות מול ועדת הבחירות המרכזית בתפקידים שונים, מציינים את הגינותו וישרותו הרבה של ליבנה, ומדגישים שהמינוי הזה מוצלח ואובייקטיבי ביותר.
שורה תחתונה: מי שמזהיר בלי הפסקה מפני "גניבת בחירות", "מרד דמוקרטי" ו"קפיטול ישראלי", הוא בדיוק המחנה שנוהג כך בעצמו. עד הבחירות אנו צפויים לתלונות רבות מצדם, שיגובו כמובן על ידי התקשורת. המחנה שלא קיבל את תוצאות הבחירות הקודמות, כבר נערך לערער על הבאות.
תרחישי האימה של אהוד ברק
אהוד ברק חזר השבוע לאולפנים עם תרחישי אימה חדשים, והפעם: "גניבת הבחירות" על ידי נתניהו. ראה"מ לשעבר, שהפך בשנים האחרונות לאחד הסמלים הבולטים ביותר של מחאות בלפור, חסימות הכבישים והמאבק הבלתי פוסק נגד ממשלות הימין, מזהיר לפתע מפני סכנה חמורה ל"טוהר הבחירות". האירוניה כמובן זועקת לשמים.
ברק, שלא בדיוק התפרסם לאורך השנים כמי שקיבל בהכנעה הכרעות פוליטיות שלא מצאו חן בעיניו, מתאר את נתניהו כ"חיה נואשת במלכודת" שעלולה לעשות הכול כדי לנצח. לדבריו, קיימים שלושה תרחישים אפשריים: דחיית הבחירות בשל הסלמה ביטחונית, מתקפות "דיפ פייק" שיזרעו כאוס ביום הבחירות, ואפילו הסתערות נוסח הקפיטול על מרכז ספירת הקולות בירושלים.
הבעיה היא, שכאשר ברק מדבר על "מרד דמוקרטי", רבים בימין שומעים בעיקר הדהוד של השנים האחרונות. הרי מי עמד בראש הקמפיין שקרא לאי-ציות אזרחי, מי דיבר שוב ושוב על "מרי", מי עודד מחאות בלתי פוסקות סביב בתי נבחרי ציבור ומוסדות המדינה, ומי הזהיר ללא הרף שהממשלה הנבחרת "אינה לגיטימית"? שוב ושוב חזר אותו מסר: אם הימין מנצח, הדמוקרטיה בסכנה.
עתה מגיע השלב הבא: הכנת הקרקע מראש לאפשרות של הפסד בקלפי. בדיוק כפי שבארה"ב השתמשו הדמוקרטים בטראמפ ובאירועי הקפיטול כסמל אזהרה תמידי, כך מנסים כאן לייצר "קפיטול ישראלי" עוד לפני שנפתחה מערכת הבחירות באופן רשמי. כל אירוע עתידי, מתקפת סייבר, בלגן בקלפי או אפילו הסלמה ביטחונית, כבר נארזו מראש בתוך תיאוריית "גניבת הבחירות".
ברק אף הרחיק לכת כשהביע ספק אם המשטרה, השב"כ או אפילו בית המשפט יפעלו נגד מהלכים כאלה. כלומר, לא רק שהימין חשוד מראש בניסיון להפיכה, אלא שגם כל מוסדות המדינה עלולים, לפי התזה הזו, לשתף פעולה או לעמוד מנגד.
לעיתים נראה כי ברק מדבר מהרהורי ליבו, קרי משרטט תרחישים שהוא עצמו היה מבצע במצב דומה. כך בדיוק נראה התסריט הבא שהוא מצייר: "אני לא מוציא מכלל אפשרות שאם חמישה ימים לפני הבחירות נתניהו לא בטוח שהוא הולך לנצח, תימצא ידיעה שמשקפת פצצה מתקתקת באיראן ונפתח פרק ג' מול איראן או פרק ה' מול חמאס או אינתיפאדה שלישית ביו"ש". לדבריו, בתרחיש כזה, נתניהו עלול להכריז על מצב חירום ולדחות את הבחירות בחצי שנה.
שורה תחתונה: האיש שהפך לאחד מסמלי אי-קבלת תוצאות הבחירות בישראל, מציג עצמו לפתע כ"שומר הסף" האחרון של הדמוקרטיה. כפי שנכתב לעיל: מי שמזהיר בלי סוף מפני "מרד", "כאוס" ו"קפיטול", הוא בדרך כלל מי שכבר ניסה בעבר להצית את הרחובות בעצמו.
בקצרה: כיסאות עפים בעפולה, פרשנות תלושה ודילמת "הליכודניק" של המוסד
פני המחאה: מנהיגת המחאה שקמה ברסלר, צוטטה השבוע כאשר סיפרה שבילדותה בבי"ס בגבעת המרה בעפולה, שרו אדון עולם, ו"אם מישהו היה שם את הבנות שלי היום לשיר אדון עולם, הייתי הופכת למנהלת את הכיסא על הראש". לטענתה הדברים הוצאו מהקשרם. בכל מקרה יממה לאחר האמירה הזו קיבלנו סרטון מרגש מקורא, שרעייתו מנהלת את בית הספר הקירוב "מרום" בגבעת המורה בעפולה, בו נראים התלמידים הרכים שרים אדון עולם, כאשר הוריהם שולחים אותם לבית הספר המשלב חינוך ויהדות. "זו התשובה שלנו מאותו מבנה שברלסר למדה ואולי באותו כיסא", כתב לי הבעל. מתברר שבעוד ברסלר עסוקה בלהפוך כיסאות, יש מי שמעדיף להשתמש בהם כדי לשבת וללמוד יהדות.
תלושה ומנותקת: ישנם פרשנים שמתבטאים וכותבים ב"ידענות" ובביטחון, והם לגמרי תלושים מהמצב. כזו הייתה השבוע אחת הפרשנויות ב"ידיעות" שניסתה להסביר "מיהו הרב שכתב את המכתב על חוסר האמון בנתניהו". המאמר היה כמובן שלילי והוא לא ראוי לאזכור בשל רמתו הירודה. משפט אחד הראה עד כמה כותבת המאמר מחרטטת, היה זה כאשר תיארה את "הרב שכתב את המכתב", ש"ברצותו יחסום כבישים במרכז הארץ באמצע השבוע ובשעות שיא". זה מה שקורה כשפרשני השמאל מנסים להלביש את דפוסי המחאה של קפלן על עולם התורה.
שוברי שוויון: בצלאל סמוטריץ' מביט בדאגה בסקרים ומחפש גלגל הצלה בדמותם של עופר וינטר והרב אברהם זרביב. השילוב בין הגנרל המורחק לדיין שהפעיל D9 בעזה אמור לקרוץ ללב הקונצנזוס של הציונות הדתית. בינתיים השמות בעיקר "מופרחים באוויר", אולי בתקווה שהרוח של וינטר תצליח להרים את המפלגה מעל אחוז החסימה לפני שהסקרים יהפכו למציאות בשטח.
חצויים בהתנגדותם: ב"הארץ" נקלעו השבוע לתסבוכת אידיאולוגית סביב מינוי ראש המוסד. מצד אחד, הם אמורים לחבק את ראש המוסד הנוכחי, דדי ברנע שיוצא נגד גופמן "מקורב נתניהו"; מצד שני, ברנע דוחף למינוי סגנו א', שמתואר במקורות מסוימים כ"ליכודניק" הגדול ביותר בארגון. כשבצד אחד מחכה "פרשת אלמקייס" ובצד שני ממתין סגן שמקורב ללשכה אפילו יותר, לשמאל לא נותר אלא להתפתל.
ציפייה דרוכה: הדד-ליין לחידוש הלחימה עבר השבוע למגרש של טראמפ בסין. בזמן שהעולם עצר נשימה לקראת הפסגה, בכירי המערכת כבר מעריכים שהשקט היה רק פרומו למערכה הבאה. אם טראמפ באמת מכין לנו "מתנה" לחג, כדאי לקוות שהיא תכלול יותר הכרעה ופחות הצהרות, כדי שהפעם זה לא יסתיים בעוד הפסקת אש זמנית.
פורסם לראשונה בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
