היה זה בימים שטרם נוסדו בהיכלי הישיבות הקדושות פנימיות ממוסדות, ותלמידי הישיבה היו לומדים תורה מתוך הדחק, תוך ויתור מוחלט על תענוגי העולם הזה. לחמם היה יבש כעץ, ומנת מימיהם צרה וקצובה, תלויה בחסדי בני העיר שהסכימו להעניק להם ארוחות דלות ('קעסט').
בחירוף נפש קיימו את דברי המשנה במסכת אבות (פרק ו' משנה ד'): "ועל הארץ תישן" – לא כלימוד תיאורטי, אלא כפשוטו ממש. מיטה בישיבה? המושג לא היה קיים, ומשכבם היה על הרצפה הקרה, כששק וחציר משמשים ככרית למראשותם.
אל תוך המציאות הבלתי אפשרית הזו הגיע חיים. בחור צעיר, רך בשנים, שהיגר מגליציה לפולין, שנים ספורות לפני שהתופת של מלחמת העולם השנייה פרצה. הוא הגיע במטרה אחת: לעסוק בתורת ה' התמימה.
סדר יומו היה מסלול ייסורים. בגמר יום הלימודים המפרך, כשהוא מותש, היה הולך לסעוד את לבו אצל אחד מבני העיר. ומשם? שם לא נגמר היום. הוא נאלץ לנדוד עוד כחצי שעה, נדודים ארוכים ומתישים, עד שהגיע לבקתת החלבן בקצה העיר. שם, תמורת שמירה על הרפת מפני זרים, הוקצה לו "מקום לינה" – כמה קרשי עץ חשופים ונוקשים מתחת לשולחן. כך בקיץ הלוהט, כשהזיעה מכסה את גופו, וכך בקרה המקפיאה של לילות החורף. הדרך לבקתת הרועים הייתה קשה לו לחיים, סובל היה מקור ומחום גם יחד, ומפחד הלילות בדרכים החשוכות. אך בתוך כל הקושי, חיים ידע: הטרחה כדאית. הכל כדאי מול הרווח העצום להיות 'בן תורה' ולהמית עצמו באוהלה של תורה.
כעבור שנתיים תמימות של סבל על קרשי העץ, הגיעה הבשורה המשמחת: יש מקום! ספסל בעזרת נשים התפנה, וחיים יוכל ללון עליו. השמחה שלו הרקיעה שחקים. לא בגלל הנוחות, אלא בגלל החשבון הפשוט: הוא לא יצטרך עוד לנדוד כל יום מהכא להתם ומהתם להכא. כל דקת נדידה תהפוך לדקת לימוד. ואכן, כך הווה. התמדתו יומם ולילה נשאה פרי, וזיכתה אותו להיקרא 'צורבא דרבנן'. סדר יומו החדש נמשך כך תקופת מה.
עד שהגיע היום ששינה הכל. הגאון הרה"ק רבי ישעיל'ה מישענע הי"ד הגיע לפולין לצורך טיפול דחוף בראייתו שהידרדרה. לרבי ישעיל'ה לא היה מקום ללון. גם להתאכסן בבתי יהודי העיירה גומלי החסדים הוא לא יכול היה, מפני שקשיי הראייה שלו דרשו סביבה מוכרת וקרובה.
חיים ראה את המצווה מול עיניו. "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה!" – ללא ספקות, בלא שהות של רגע, ובשמחה עצומה, מסר חיים את מיטתו היקרה – אותו ספסל בעזרת נשים – לרבי ישעיל'ה. הוא, חיים, חזר ללא היסוס לישון על הארץ, בבקתת הקש של החלבן. למרות הניסיון הקשה, למרות הידיעה שהוא חוזר לסבל ולקור, חיים שמח שמחה של מצווה על שזכה לעמוד בה בעוז.
חלפו הימים. פני השמים קדרו והנתכסו שחורים עת פרצה מלחמת העולם השנייה. חיות הטרף הנאציות ימ"ש, שביקשו לטרוף כל נפש יהודית, כיתרו את הישיבה. הם חיפשו קרבן, ותפסו את בחיר התלמידים, את חיים.
עלילת דם שפלה נרקמה: "הוא מרגל עבור האויב!", פסקו חד וחלק. חיים התחנן על חייו. הוא הסביר שאין בדבריהם שמץ של אמת, שאין לו בעולמו כלום מלבד ד' אמות של הלכה, שראשו ורובו רק בתורה. אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות ואטומות. ללא דין וללא משפט, נחרץ דינו על אתר: מוות בירייה.
בעת שהיה תפוס בידיו הכבדות והאכזריות של הנאצי הגורר אותו כאחד הריקים החוצה כדי להמיתו, נשא חיים את עיניו הדומעות לשמיים ונושא תפילה לממית ומחיה: "הן אמנם זכות בי – אין, אך אנא זכרה לי זכות מיטתי שעליה ויתרתי ובאומץ רוחי נתתיה לזולתי. את שכה חשקתי מסרתי. אנא, זכותה יעמוד לי להצילני. הושענא והושיעה נא!"
חיים ניעור מתפילתו לקול צעקת הנאצי: "עמוד על מקומך, דום!". המוחש היה מזעזע, המוות קרב. ואז… התרחשה התפנית המצמררת. הנאצי התקרב אליו, ובמקום ללחוץ על ההדק, לחש בארשת פנים משונה: "וכי סבור אתה שרוצח שפל הנני? נדמה לך כי אשפוך דם נקי על לא עוול? קום וברח! מהר ככל שתוכל הרחק מכאן, ולאן שיישאך הרוח, שלא יראו אותך יותר כאן לעולם!".
בעוד חיים בורח כל עוד נשמתו בו, ירה הנאצי ירייה לאוויר. הוא רצה שהקצין היושב בפנים יחשוב שהרגו. כך נשאר חיים בחיים, ונפשו הייתה לשלל.
ימים ושנים לאחר מכן, אותו בחור, חיים, שגדל והתמנה לרבה של אנטוורפן, פוסק הדור והדרו, מרן הרה"ג רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל, שהאיר את הארץ בגאונותו והיה לאבוקת אור תורה לכל שארית הפליטה, היה חוזר ומספר את הסיפור בלהט: "אותה 'עין טובה' שנהגתי לזולת והעברתי לר' ישעילה הי את מיטתי, היא זאת שהצילה את חיי. ומכאן מודעה רבה לאורייתא: 'טוב עין הוא יבורך' (משלי כב ט)!"
ויקח קרח: הטעות שהחריבה, והמתנה שמצילה ממוות
בפרשת השבוע אנו למדים על המחלוקת של קרח היא שורש כל חורבן. התורה פותחת בסיפורו: "ויִַּקח קֹרח" (טז, א), ומסיימת את הפרשה בעשרים וארבע מתנות כהונה: "וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכָל־תְּנוּפֹת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖" (במדבר פרק יח). מהו הקשר בין תחילת הפרשה לסופה?
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, ברחו אלפי בחורי ישיבות לווילנא, עיר הבירה של ליטא, שהייתה אז עדיין ניטרלית. הרבי ממודז'יץ זצ"ל שהה גם הוא בעיר, ובשבת ערך את שולחנו הטהור. בחורים ליטאים רבים, שמעולם לא ראו 'טיש' של רב'ה, החליטו לבוא. הם ראו אותו מחלק שיריים – הובאה לפניו צלחת גדולה, הוא טעם ממנה מעט, ואת השאר חילק לציבור. תמהו הבחורים: "ילמדנו רבנו, מהו סוד השיריים?"
ענה להם הרבי: "השיריים מלמדים שלא תהיה מחלוקת". "הכיצד?" תמהו. והרבי הסביר: "כשאדם מוכן לתת את הצלחת שלו לאחרים – לא תהיה מחלוקת. מחלוקת נובעת ממצב שבו כל אחד רוצה את הצלחת רק בשבילו. וכשהוא עושה זאת מכל מנה ומנה שיש לו – הרי זה משובח".
הרבי הוסיף והסביר: פרשת קרח התחילה מכך שקרח רצה תפקיד לעצמו, זה היה שורש המחלוקת. משום כך מסתיימת הפרשה במתנות כהונה, שהן ההפך הגמור ובהן מלמדים אותנו לתת. קיבלת בן? תפדה אותו. קיבלת בכור בהמה? תן אותו לכהן. יש לך פירות? תן מהן מעשרות. אפית לחם? תפריש חלה. כך עליך לתת מכל מנה ומנה שיש לך. זו הדרך להישמר מפני המחלוקת.
יהודי הרוצה לשמור את עצמו ממחלוקת – צריך להרגיל את עצמו לתת משלו לשני. זה סוד ההצלחה בהימנעות ממחלוקת.
המשגיח, הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל היה נוהג לומר, כי הוא רואה על כל בחור שמגיע לישיבה בבוקר, מיהו ועד כמה הוא בעל מידות טובות. יש בחור שכשהוא נכנס ומגלה שאין לו סטנדר – הוא לוקח סטנדר של חברו. בחור כזה יודעים שיעשה מחלוקות רבות, משום שמטרתו בחיים פשוטה: לדאוג רק לעצמו. לעומתו יש בחור שנכנס פנימה, ומיד מסדר את הסטנדרים לידו ומניח עליהם סידורים לטובת הבחורים שעוד מעט יגיעו. בחור כזה יודעים שהוא אדם מיוחד.
גם בחדר אוכל ניכרים הדברים: יש בחור שמגיע לחדר אוכל, ומיד חצי מגש מן המנה המרכזית אצלו בצלחת… הוא לא חושב שיש עוד אנשים שצריכים לאכול. כל המטרה שלו לתפוס לעצמו. זכורני שראיתי בחור כזה, ועד היום יש לו בעיות בשלום בית. עניין זה רמוז במילים "ויקח קרח" – מקח רע לקח לעצמו, ומכאן שורש החורבן. יהודי שרוצה להצליח בחייו צריך לדעת לדאוג לשני!
לעומת אותה 'טובת עין' שהכניסה את רבי חיים בין החיים, הרי לעומת זאת 'צרת עין' מוציאה את האדם מן החיים, כאותה ששנינו במשנה (אבות פ"ב מי"א) "רבי יהושע אומר עין רעה ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם". ומבאר המאירי (שם) שעין רעה היא 'צרות עין', שאינו יכול לראות בטובת רעהו או בממונו וחומד את שאינו שלו. והפועל יוצא מכך הוא 'שמוציאין את האדם מן העולם', וכדברי רבי אלעזר הקפר (שם פ"ד מכ"א) שאומר: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". היינו הך, ותוצאותיהן הרסניות.
וניתן לומר שכוונת דבריהם על קרח 'שעינו הטעתו' היינו 'שצרת עינו' הטעתו. היא זו שהייתה בעוכריו והוציאה אותו מן העולם. הרי כל מחלוקתו נבעה מצרות עין וקנאה באהרון, במשה ובאליצפן. אותה עי"ן רעה היא זו שהטעתו, והיא זו שהביאה אותו ואת כל אשר לו לעמקי תהום רבה, ונבלעו באדמה. כך מצינו גם אצל אחיתופל שהיה רבו של דוד מלך ישראל, וגדול בתורה היה עד שכינוהו חז"ל (סנהדרין שם) 'מגדל הפורח באוויר' לרוב גדולתו בהשגת התורה. ומה עלתה לו בסופו? נגדע במיתה משונה ואיבד את חלקו בעוה"ז ובעוה"ב. והכל בעבור שהיה צר עין בתלמידו דוד המלך (מכות יא.).
זוהי איפה תוצאתה המרה של אותה 'עין רעה' – אבדון וכיליון. ומדה טובה מרובה: על ידי עין טובה, ויתור ונתינה לזולת – תוצאותיו תוצאות חיים, כרבי חיים שניצל לחיים. והוא מה ששנינו (שם פ"ב מ"ט): "איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר: עין טובה". דרך החיים נתונה ביד העין: עין רעה מוציאה את האדם מן העולם, ועין טובה נותנת חיים.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
