בסמטאותיה הצרות של העיירה בריסק, עמד גוי סמוק צוואר בפתחה של חנות כלים קטנה. ידו הכבדה טפחה על דלפק העץ בזעם, וקולו הרועם סינן לעבר חלל החנות: "היה לא תהיה!". מול פרץ האש והרוגז, נשמע בקעה דממה דקה. קולה המינורי אך הנחרץ של בת ישראל כשרה, נערה צעירה שהצביעה על כד נחושת פשוט למראה, שעמד זנוח בירכתי הפינה, החזיר מלחמה שערה: "מחירו של הכד הוא מאה זלוטי. לא פחות".
הוויכוח הערני, הטעון במתח חשמלי, משך כבמטה קסם את תשומת ליבם של העוברים ושבים. קהל של סקרנים החל להתאסף בפתח, משועשעים ונדהמים מחושה המסחרי המפותח של הנערה. היא הטיחה בקונה את המחיר המופקע, ומיד נפנתה לענייניה באדישות מופגנת, כאילו אין לה שום עניין ורצון שהעסקה אכן תצא אל הפועל.
הקונה הזועם, אובד עצות, פנה אל הקהל המשועמם שהתגודד בחוץ ושיתף אותם במתרחש: "אני מבקש לקנות את כד הנחושת הפשוט הזה, שמחירו בשוק אינו עולה לכל היותר על חצי זולטי! והיא, ברוב חוצפתה, מהינה לבקש עבורו מאה זלוטי שלמים!".
"אין זאת אלא שהשתבשה עליה דעתה", ניסו כמה מן הנוכחים להרגיע את הרוחות, תוך שהם נדים בראשם ברחמים לעבר החנות. "שוב מאוחר יותר", הוסיף אחד השכנים, "אני מכיר את הוריה, בעלי החנות. הם יחזרו ויתנו לך את הכד במחירו הסביר".
אך הגוי סירב להרפות. הוא נכנס שוב אל החנות, הניף אל על את הכד הזעיר, והראה לכל הנוכחים את המחיר הרשום בפירוש בתחתיתו: "רבע זלוטי, הלא כן?" פנה אל הנערה בניצחון. אך היא בשלה, שומרת על חומת שתיקה ומטבע אחיד: "אדוני הנכבד, מאה זלוטי. לא פחות. אפילו לא בתשעים ותשע זלוטי אמכור לך אותו".
משנואש הגוי מהוויכוחים העקרים עם הזבנית הצעירה, הרהר בליבו: "ילדה זו משוגעת היא. אחזור בעוד שעה קלה, כשהוריה יהיו בחנות, ואקנה את הכד במחיר המתאים". הוא סב על עקביו ויצא, בעוד הנערה פוסעת ברוגע אל פינת החנות, סידור תפילה בידיה, והיא מתחילה לשפוך שיח בתפילת מנחה של שבת.
הסוד שמאחורי מחיר העתק
טעות מרה הייתה בידו של קוסטנטין הגוי. הנערה לא הייתה משוגעת כלל וכלל; עמידתה האיתנה הייתה תולדה ישירה של החינוך הטהור שספגה בין כותלי בית הספר.
הוריה היו יהודים רחוקים, שלא שמרו תורה ומצוות. אולם, משנודע להם כי בעיירתם בריסק עומד להיפתח בית ספר, רשמו אותה אליו, למרות היותו מוסד אורתודוכסי אדוק מרשת "בית יעקב". הם פטרו זאת במחי יד וחשבו לעצמם: "נו מילא, שתלמד אצל החשוכים, העיקר שתעשה משהו עם עצמה". כשנפלה ההחלטה, הוסיפה האם ואמרה לבעלה: "ביני לבינך, אולי עקב החינוך האיכותי היא גם תהיה יותר מתורבתת".
ההורים מעולם לא חלמו על התוצאות הרקומות בסתר שיעלו להם מצעד זה. הבת הצעירה "תפסה את העסק ברצינות" דקדושה, ובגיל ההתבגרות קיבלה החלטה אמיצה: "אני שומרת מצוות".
באותה שבת דרמטית בה אנו עוסקים, נסעו הוריה למרחצאות מחוץ לעיר. רגע לפני שיצאו, אמרו לה: "טויבע'לה, הבוקר את מנהלת את החנות במקומנו". הילדה, שלא יכלה לסרב להוריה ולפגוע בכבודם, גמרה בליבה החלטה נחושה: "אפתח את החנות כפי שביקשו, אך מאומה לא אמכור, ויהי מה!".
אלא שמשמים העמידו אותה בניסיון מורט עצבים. קוסטנטין החליט משום מה שהוא דווקא יכריח אותה למכור נגד רצונה. כל שעה או שעתיים נכנס הוא אל החנות ושאל בתקווה: "הורייך עדיין לא הגיעו?", והיא, בפרצוף תמים ובקור רוח, ענתה: "לא, לצערי לא", והוסיפה מיד את חומת המגן שלה: "לא תקבל את העציץ בפחות ממאה זלוטי".
חמתו של קוסטנטין בערה בו להשחית. "וכי מי לימד את היהודונת הזו להתחצף כל כך?!", קצף בליבו. הוא ניסה להפעיל עליה שידולים רכים, החליפם בצעקות רמות, אך הילדה נותרה כסלע איתן: "הכד קטן והמחיר גדול, לא תקבלו בפחות ממאה זלוטי טבין ותקילין!".
כך חלפה לה השבת כולה. בכל שעה עגולה היה הגוי מעלה על פניו סבר פנים נעימות ומזויפות, נכנס אל החנות, משתדל בכל כוחו לשכנע את המוכרת העקשנית למכור, ויוצא החוצה כשהוא עצבני, כועס ומתוסכל.
המהפך בצאת השבת
בעוד השמש שוקעת, פסעה הנערה שלוש פסיעות לאחוריה וסיימה בדביקות עילאית את תפילת "עלינו לשבח". לאחר שעה קלה, משנצצו שלושה כוכבים ברקיע, הופיעו בפתח החנות הוריה המדושנים מעונג של טויבע'לה, שחזרו זה עתה מהדאצ'ה (בתי הנופש). והנה, עודם פוסעים פנימה, והם שומעים משפטים מוזרים ותמוהים שמשמיע גוי חסון העומד מול דלפק חנותם.
האב היסה מיד את ילדיו, והמשפחה כולה עשתה אוזניה כאפרכסת כדי לשמוע את פשר הדבר.
"אומר לך את האמת", נאנח קוסטנטין בפני הנערה, "בניתי בית חדש, ריהטתי את הסלון ברוב פאר והדר. והבוקר, הבוקר כשעברתי ליד החנות, ראיתי את הכד שבדיוק מתאים לשולחן הסלוני הנמוך העומד ליד מכתבתי הסלונית. או אז החלטתי כי כד זה יהיה שלי! אין אני רגיל לוותר על החלטותיי", התאונן הגוי, "משום כך, אכנע לדרישתך המופרזת. הביאי את כד הנחושת הפשוט ואשלם לך תמורתו מאה זלוטי כדברך".
תדהמתם של ההורים גברה והגיעה לשיאה כשראו את בתם אורזת בשלווה את הכד ששוויו האמיתי חצי זלוטי בלבד – אותו כד ביש מזל שהתגלגל בחנותם ממדף למדף זה שנים רבות בלא שיש לו דורש, שאף שימש לא פעם כפח אשפה קטן למשך מספר ימים. ועתה, הנה הוא נרכש בסכום אגדי של מאה זלוטי!
מאותו יום, כשראו ההורים במו עיניהם מהו כוחה הפלאי של שמירת השבת וכיצד היא אינה מפסידה דבר, נפתח ליבם אט אט אל המאור שבתורה, עד שהפכו לבעלי תשובה גמורים.
את הסיפור המפעים הזה סיפר מרן הגרי"ז סולובייצ'יק, רבה של בריסק, בתשובה לאדם שהסתפק והתלבט עמוקות האם יש טעם לקיים פעילות תורנית במקום שבו בקושי יש סיכוי שיבואו אנשים, שכן רוב תושבי המקום אינם שומרי תורה ומצוות. ואכן, מסיים הרב ל.י. את סיפורו, בעקבות המעשה הזה התחלתי ללמד אנשים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות, כאלו שלא היה ניתן להאמין בכלל שילמדו אי פעם תורה. לאט לאט, הצטרפו רבים וטובים לשיעורים, ושינו את אורח חייהם מן הקצה אל הקצה.
סודו של הצעד הראשון
בפרשת השבוע אנו נתקלים בעוצמה הזו בדיוק: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאÈל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם". חז"ל והמדרשים מגלים לנו סוד טמיר: שנים עשר ניסים גלויים נעשו לו לפנחס באותה שעה. בלעדיהם, על פי דרך הטבע, לא היה לו שום סיכוי להצליח במעשהו ולקנא לכבוד ה'.
והדבר מעורר תמיהה עצומה: אם בורא העולם היה צריך, כביכול, לעשות לו שנים עשר ניסים, ואם פנחס יצא לדרך כשהוא נטול כל יכולת טבעית להצליח – לולא ה' עמו ומסייע לו בכל אותם ניסים – אם כן, מה בעצם עשה פנחס?! בגין מה מגיע לו שכר כה כביר ונצחי, ברית כהונת עולם המובטחת לו, והרי הוא עשה בקושי צעד אחד קטן?!
האלשיך הקדוש מגלה לנו כאן יסוד מרטיט ומטלטל: פנחס זכה בכל שכרו העצום אך ורק על הצעד הראשון! הרי כל מה שיהודי עושה – הקדוש ברוך הוא הוא שעושה עבורו בסופו של דבר. כל הישג וכל פסגה שאנו זוכים להגיע אליה – אנו מקבלים אותה במתנה גמורה מיידי השם. כל מה שנדרש מאיתנו, כל חובתנו בעולמנו, היא אך ורק לעשות את הצעד הראשון. הקפיצה למים, ההתחלה, הרצון העז. ואת זה פנחס עשה בכל ליבו – ועל כך בדיוק הוא נמצא זכאי לשכר נצחי, על הצעד הראשוני שבסופו של דבר חולל מהפך קוסמי והציל את כלל ישראל.
כי ההצלחה, בכל תחום שהוא ואצל כל אדם, תמיד מתחילה בצעד אחד יחיד. לפעמים הוא נראה קטן, כמעט לא מורגש, חסר סיכוי כמו עמידה אדישה מול גוי זועם או יציאה מול שבט שלם. אולם זהו הצעד המכריע ביותר, הדרמטי, המשפיע והעמוק ביותר, שבכוחו לשנות סדרי עולם.
כל מה שעלינו לעשות הוא לא לחשב חשבונות של סיכויים, אלא לעשות את הצעד הראשון בכל הכוח, בכל העוצמה, בלי לחשוש ובלי לפחד. לעשות את ההתחלה – וה' הטוב יסייע בידינו להגיע אל היעד ולהגשים את שאיפותינו הרוחניות והגשמיות, אכי"ר!
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
