מרת שרה רבקה בת הרה"ג ר' זאב פרנק זצ"ל, אחי הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, היה לשם דבר בירושלים. כבר בהיותה כבת אחד עשרה עזבה את לימודיה בבית הספר כדי לסעוד את הוריה שהיו חולים מאוד. היא טענה שכל מטרת בית הספר היא כדי ללמוד לקיים מצוות ורצון ה', והנה כעת זימן ה' לידיה אפשרות לעסוק כל העת במצות כיבוד אב ואם, א"כ לשם מה עליה ללכת לבית הספר. גם כאשר נישאה לבעלה, הגאון רבי אברהם דב אויערבך זצ"ל, אחיו הצעיר של מרן הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, המשיכה לכבד את הוריה, והגדילה לעשות כאשר הכניסה אותם לביתה וטיפלה בהם במסירות אין קץ.
לאחר תקופה ארוכה בה גרו אצלה הוריה, והיא ובעלה התמסרו מאוד למילוי כל צרכיהם, הבחינו כי אחד מילדיהם אינו מתפתח כראוי. הוא שכב כל העת על מיטתו בלא תזוזה מספיקה, והם חששו מאוד לבעיה נוירולוגית. בעלה רבי אברהם דב, היה לומד עם מרן החזון איש זצ"ל בחברותא יחד עם הגאון רבי יהודה שפירא זצ"ל בכל יום שישי. בצר לו פנה אל מרן החזון איש ושאל אותו לאיזה רופא נוירולוג כדאי לפנות עם בנם. החזון איש ענה לו שכיון שספק גדול אם בכלל קיימת בעיה, לכן אין צורך לפנות לנוירולוג, אלא שיפנו לרופא משפחה רגיל, וה' הטוב יתן בפיו מענה נכון. פנו ההורים במצוות רבם לרופא המשפחה, ולאחר בדיקה מקיפה, ענה להם הרופא כי הוא לא מוצא שום בעיה רפואית, וכנראה שהילד סובל רק מחוסר תזונה נכונה וחוסר תשומת לב מספקת. כאשר שמעו זאת אחיה של הרבנית שרה רבקה, קבעו שכנראה כל זה קרה כי היא עסוקה מאוד בטיפול בהורים, ולא מספיק שמה לבה אל בנה הפעוט. הם החליטו כי היא לא תחזיק יותר את ההורים בביתה, ומצאו להם מקום אחר. לאחר כמה חודשים מצאת ההורים מביתה, הסתלק אביה רבי זאב פרנק לבית עולמו. מאז, כל ימיה, היה ליבה נוקפה כי בשלה קרתה הרעה הזאת, כיון שהוציאה אותו מביתה, והמקום החדש לא מילא את מקומה כראוי. מחשבה עלתה בליבה, שמא היתה משאירה אותו בביתה, אולי הוא היה עוד מאריך ימים. ביום היארצייט הראשון של החזו"א, הביא רבי אברהם דב הביתה גליון ובו תמונת מרן החזו"א זצ"ל. כשראתה מרת שרה רבקה את התמונה, נבהלה מאד, ושאלה את בעלה מי הוא האיש הלזה, ואמר לה שזהו החזו"א זצ"ל. מיד נפלה האשה והתעלפה. לאחר שהעיר אותה בעלה מעלפונה ונרגעה מעט, שאל אותה: "מה קרה ? מדוע גרמה לך תמונת החזו"א להתרגשות רבה כל כך?" בתחילה סרבה לגלות לו, בטענה כי הוא יגחך עליה ועל חלומותיה, אבל לאחר שהפציר בה ספרה כך: "לילה אחד, רואה אני בחלומי את אבי זצ"ל יושב בראש שולחן גדול, ואור גדול ונפלא היה בחדר. תלמידי חכמים יושבים סביב השולחן, ופניהם מבהיקים כזוהר הרקיע, ואבי מוסר לפניהם שיעור תורה. כל זמן השיעור לא ראה אותי אבי, רק כשסיים את השיעור הבחין בי. הוא התקרב אלי כשחיוך גדול נסוך על פניו, ושני אנשים שליוו אותו, אחד מימינו והשני משמאלו.
את האחד הכרתי – סיפרה הרבנית – הלא הוא היה אחי רבי יהודה לייב פרנק, שכבר לא היה אז בין החיים. ואת השני לא הכרתי, אבי התקרב אלי ואמר לי: 'ידעתי בתי ידעתי, כי יש לך ייסורי מצפון על שהוצאת אותנו מביתך, ואת חוששת שבגלל זה הלכתי לעולמי קודם זמני, אבל תדעי שיצאת ידי חובת מצות כיבוד אב ואם וכך היית צריכה לנהוג, וזה היה זמני להפטר מהעולם. גם אם היינו נשארים בביתך הייתי נפטר בעת הזו. ולעדות שנכונים דבריי, הנני מבטיחך שבקרוב תיפקדי ויוולד לך ילד שיהיה לך ממנו הרבה נחת [היה זה לאחר שכארבע שנים שלא נולדו להם ילדים, והרופא אמר להם שלא יהיו להם יותר ילדים] ושני מלויי יהיו עדים על דבריי', והצביע על האנשים שליוו אותו. לא ידעתי מיהו העד השני, סיימה הרבנית, וכשראיתי את תמונת החזו"א, הבנתי כי הוא היה העד השני שליווה את אבי'. זאת אם כן היתה סיבת התרגשותה הגדולה מתמונת מרן החזון איש. דברי האב התקיימו במלואם, וכעבור עשרה חודשים נולדה להם בת שהיא וצאצאיה הרוו אותה הרבה נחת דקדושה .
אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוִּ ויקרא פרק יט
רש"י מביא את הגמרא בקידושין, דף ל' ע"ב: "איש אביו ואמן תיראו" – אין לי אלא איש, אשה – מנין ? כשהוא אומר "תיראו" הרי כאן שניים, א"כ למה נאמר איש בלבד ? שהאיש הסיפק בידו לעשות, אבל אשה – רשות אחרים עליה. מהמילה 'תיראו' נדרש – שאשה שהיא ברשות עצמה ואינה נשואה, חייבת בכבוד אביה ואמה, אך מהמילה 'איש' מתמעטת אשה שהיא ברשות בעלה.
מסתבר לומר, מציין בעל התורה תמימה, שהמיעוט של אשה שהיא ברשות בעלה, הוא רק ממצות כיבוד אב ואם, כי כיון שהיא משועבדת לבעלה למלאכות הבית, אינה יכולה לעסוק בכבוד אביה ואמה, אך מצות מורא, כפי שמבואר בהמשך הפרשה, שלא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו, אין זה סתירה כלל לשעבודה לבעלה, ובודאי שתהיה מחויבת לירא אותם. ראיה לכך, אומר בעל התורה תמימה שהתורה השוותה מורא אב ואם למורא שמים, ובוודאי שלא נפטור אותה ממורא שמים, משום שהיא משועבדת לבעלה, מטעם זה גם לא תהיה פטורה, ממורא אביה ואמה.
הגמרא מספרת על אבימי בנו של רב אבהו, שהיה מכבד את אביו כהוגן, גם כאשר היו לו חמשה בנים סמוכים על שולחנו. וממחישה זאת הגמרא במעשה, כי כאשר היה רב אבהו נוקש על דלת ביתו של בנו אבימי, לא היה מניח אבימי לאחד מבניו לפתוח, אלא רץ בעצמו לעשות כן, תוך שהוא קורא בקול: כן! כן! כאומר, אני כבר פותח! כדי שאביו לא יצטרך לטרוח לדפוק שוב. יתכן כי הדגשת חז"ל בכך שהם מספרים כי היו לו לאבימי חמישה בנים סמוכים על שולחנו, ללמד נקודה זו; כי למרות היותו איש גדול, בעל משפחה ברוכה, עדיין נותר מכבד וירא מאביו באותה עוצמה ודרגה. למה מכוונים הדברים?
הגאון הצדיק רבי יוסף צבי הלוי דינר זצ"ל, ראב"ד לונדון, בספרו 'מקדש הלוי' על התורה, מדקדק בלשון הפסוק, מדוע במצות כיבוד אב ואם, לא הזכירה התורה כי מצוה זו מופנית דוקא אל 'איש', אלא כתבה: "כבד את אביך ואת אמך", כהוראה כללית לכולם, ואילו בנוגע למצות מורא אב ואם הדגישה התורה כי מצוה זו מופנית אל ה'איש': "איש אמו ואביו תראו"?
כותב הרב דינר כי ניתן לומר בדרך הדרוש, כי כוונת התורה להדגיש, שגם לאחר שגדל האדם והתבגר וכבר נעשה 'איש', בעל בעמיו, עדיין מחוייב במצות מורא אביו ואמו בדיוק כפי שפחד וירא מפניהם בצעירותו, כאשר היה תחת שליטתם. בכל גיל ובכל זמן אינו יכול להשתמט מחובה קדושה זו. אך ההדגשה הזאת, אומר הרב דינר, אינה נחוצה כמובן אלא בנוגע למצות מורא אב ואם, כי על פי הטבע כאשר אדם מתבגר כבר אינו מתיירא מהוריו, כי אינם יכולים להרע או להיטיב לו. אבל לגבי מצות כיבוד אב ואם לא היה מקום להדגיש נקודה זאת, כי היא ברורה מאליה, כי הכיבוד חובה גמורה היא תמיד. אדרבה, בטבע האנושי ככל שהאדם מתבגר הוא מקבל שכל ותובנה רבה יותר לכבד את הוריו, כי מבין ומכיר בטובות הגדולות שגמלו עמו מעודו.
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
