חודש: ינואר 2025

לאחר תגובתו של שר המשפטים אמש למ"מ נשיא ביהמ"ש העליון, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, פרסמה הבוקר (שישי) חוות דעת הקובעת כי על שר המשפטים יריב לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, זאת בהתאם להחלטת בית המשפט.

"על פי החלטת בית המשפט העליון, היה עליך לכנס את הוועדה לבחירת שופטים עד ליום 16.1.25. מועד זה נדחה לבקשתך עד ליום 26.1.25, תוך שבית המשפט הבהיר כי הגורם המוסמך לדון בהסתייגויות בעניינו של מ"מ הנשיא הוא הוועדה לבחירת שופטים. עד כה לא פעלת בהתאם להחלטת בית המשפט", כותבת היועמ"שית.

"במקום לכנס את הוועדה, פעלת במספר נתיבים מקבילים וסותרים – ביקשת מהיועצת המשפטית של משרד המשפטים להתייחס להסתייגויות, על בסיס זה פנית לבית המשפט לדחיית מועד דיון הוועדה, אך מיד לאחר מכן הודעת כי בכוונתך להגיש קובלנה וכי מינית עורך דין פרטי לשם כך. במקביל, פנית למ"מ הנשיא וביקשת את התייחסותו לטענות שפירטת ומענים התקבלו.

נקיטת הפעולות בנתיבים השונים והסותרים, במקום להביא את הדברים בפני הוועדה, מעלה חשש כבד כי המטרה היא להימנע מקיום החלטותיו של בית המשפט העליון.
בפני הוועדה נמצאים הטענות והמענים, ובאפשרותך להביא בפניה כל חומר רלוונטי לדעתך. משכך אין מקום בעת הזו להתייחסות נוספת של גורם כלשהו חיצוני לוועדה, לרבות גורמי הייעוץ המשפטי הציבורי".

היועמ"שית הוסיפה ותקפה: "באשר לקובלנה, על פני הדברים, החלטתך התקבלה בחריגה מפרקטיקות נוהגות, בהליך חפוז, ללא תשתית עובדתית מספקת. הדבר אינו הולם את העובדה שהגשת קובלנה נגד שופט היא סמכות רגישה ביותר, אשר נעשה בה שימוש פעמים בודדות בעבר, בנסיבות שונות לחלוטין. נוכח האמור, לרבות השינויים שחלו בתשתית העובדתית משעה שמ"מ הנשיא השיב לפניותיך, ההחלטה אינה יכולה לעמוד מבחינה משפטית.

זאת ועוד. הבקשה שהעבירה לשכתך ליועצת המשפטית למשרד לפנות לוועדת התכנון והבנייה הראל בנושא הליכי אכיפה בעניינו של מ"מ הנשיא, משקפת ניסיון להתערבות פוליטית פסולה. זוהי חריגה מסמכות ופגיעה נוספת בהפרדת הרשויות". מאשימה.

בעקבות הדברים החמורים של היועצת, שר התקשורת שלמה קרעי במתקפה חריפה, בה קורא להדחתה. "היועמ”שית הכריזה מלחמה על הדמוקרטיה הישראלית! המסמך ששלחה לשר יריב לוין הוא ניסיון לבצע מחטף חוקתי ולהשתלט על סמכויות הממשלה הנבחרת.

במקום לבדוק את הטענות באופן מקצועי, היא מתעלמת מהחוק והסדר ומפעילה לחץ פסול על גורמי המקצוע. אסור להקשיב ליועצת משפטית שהפכה למכשול בפני ניהול תקין של המדינה. נשיא עליון שימונה בהליך פסול, תוך ניגודי עניינים והפרת חוק, לא ייחשב נשיא בעיני העם".

קרעי, שאחרי התפטרות שרי 'עוצמה יהודית' נותר כמעט לבד במאבק נגד היועמ"שית מוסיף ומסיים: "מול הדיקטטורה המשפטית שמנסים לכפות עלינו – נעמוד איתן. לא ניתן להם להרוס את הדמוקרטיה! ההפיכה המשפטית הזו לא תעבור! הביתה!"

בתקופה בה התמנה הרה"ק מבעלזא לרבנות בילגורייא, היו צריכים לקבל אישור מיוחד מטעם השלטונות כדי שיוכלו להתמנות לכהונת רב בערי פולין. לפעמים הייתה קבלת האישור כרוכה בקשיים רבים, וכפי שהיה צפוי להיות אף בנוגע למינויו של רבנו, וזאת כיון שרבנו היה מגליציה והשלטונות העדיפו שיתמנו רבנים שהם אזרחי פולין. לכן מקובל היה באותה תקופה, שהרבנים התמנו בינתיים לרב העיר שלא באופן רשמי, ואח"כ היו מסדרים את האישור, וכך עשו גם אצל רבנו.

בשבת הראשונה שלאחר ההכתרה נהרו המונים לבילגורייא, ואף אחיו כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע הגיע לשבות בבילגורייא. כן בלטו בין הבאים חותנו הרה"ק ר' משה אהרן מקאברין זצ"ל הי"ד, אחיו הרה"ק רבי שלו' רוקח זצ"ל הי"ד אב"ד אפטא, ועוד רבים ונכבדים. גם חסידי בעלזא מכל הסביבה נקבצו ובאו לכבודו.

באותה שבת הראשונה לבואו דרש רבנו בביהמ"ד המרכזי שבעיר והמונים נתאספו לכבודו, בהיותו מפורסם כדרשן נפלא ובקי בכל אוצרות הנגלה והנסתר. והנה במוצש"ק הודיע מושל העיר שברצונו לבקר אצל מרן מהר"א זי"ע. אנשי העיר נבהלו מאוד מהודעה זו, מכיוון שחששו שהוא בא בטרוניא על שמינו את רבנו לתפקידו בטרם קיבל את האישור הרשמי, אולם בהגיע המושל למעונו של מרן זי"ע, התנצל בפניו על שלא ידע מראש כי רב העיר הינו נצר לבית בעלזא, וכי הוא מתנצל על העיכובים באישור המיוחל…

וכדי להסביר את עצמו סיפר המושל כדברים האלה: בימיו של מרן מהר"י מבעלזא אירע פעם שבמוצאי יום הכיפורים נגנבו כל כלי הכסף שבבית. כשרצו לעשות הבדלה, לא מצאו כוס, ובשל כך אף הלכו לחפש בבית שאר בני המשפחה ולא מצאו, עד שהוכרחו לשאול כוס להבדלה מאחד השכנים. מפה לשם, התברר שבעת שהיו כל התושבים בביהכ"נ, נגנבו כלי הכסף וחפצים יקרי ערך מחצר הקודש. מיד אחרי הבדלה הודיעו על כך לתחנת המשטרה, והם נתנו צו מיידי לכל השוטרים בסביבה שיעצרו את כל הנוסעים שימצאו בדרכם ויערכו חיפוש בכליהם עד שיימצא הגנב.

לאחר זמן מה נמצא הגנב, שהיה איש מישראל, שנסע עם עגלה עמוסה בכלי כסף, והוא הובל אחר כבוד על ידי השוטר שתפסו חזרה אל העיר בעלזא. משנודע לאנשי העיר שהגנב הוא איש יהודי, קמה מיד המולה והתחילו להשתדל אצל השוטר שישחרר את הגנב ממאסרו ולא יעניש אותו. אף הציעו לו שוחד תמורת השחרור, אולם הוא סירב.

השוטר נימק את סירובו, היות ואחרי שערך מבצע מוצלח כזה ותפס את הגנב יש לו אפשרות להתקדם ולקבל תפקיד בכיר יותר בצמרת השלטון, לכן לא כדאי לו להתפתות לסכום הכספי המוצע ולהפסיד בכך את קידומו. נתנו החסידים עצה בנפשם ונתנו לשוטר לשתות יין חזק עד שהשתכר ונפלה עליו תרדמה, ואז שיחררו את הגנב לדרכו ויברח.

אחרי שקם השוטר משנתו וראה את אשר נעשה, התחיל לצעוק צעקות נוראות על בני הבית. ניסו לפייסו במאה רייניש, אך הוא חשש לקחת מהם את הכסף אולי ייתפס בעבירת שוחד. תוך כדי כך הגיעו הדברים לאוזני מרן מהר"י מבעלזא זי"ע, והוא ביקש להזמין אליו את השוטר.

משהגיע, אמר לו מרן: "את הכסף ישלחו לך באמצעות הדואר, כך שלא תצטרך לחשוש שיתפסו אותך. ובנוסף לזה הנני מברך אותך בתמורה לשחרור הגנב שתזכה בקידום המיוחל, ובנוסף לזה יזכו בניך להגיע למשרות בכירות בחייהם" ואכן לאחר זמן קצר קידמו אותו והתמנה למפקד המשטרה במחוז בעלזא, וגם בניו ונכדיו התמנו למשרות בכירות, אחד מהם כאחראי על תיק החינוך בוורשא והאחר נעשה מושל בבילגורייא ועוד.

כיון שכך חשים בני משפחה זו הכרת הטוב לאדמורי בעלזא ויוצ"ח, וכאשר ידוע להם שמישהו מהם צריך לאיזו טובה הם משתדלים בעניין בחפץ לב. "אף כעת" הבטיח המושל, "סדר את עניין האישור בהקדם". כיון שרבנו לא הכיר על בורייה את השפה הפולנית, בא הלה לרבנו בטרם עמד למבחן ולימד אותו את השאלות והתשובות, ורבנו עמד במבחן בהצלחה, עד שהתקבל האישור הרשמי בביתו כעבור זמן קצר, בחוה"מ סוכות תרפ"ח.

יֹּ֣אמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן נְטֵ֣ה אֶֽת־מַטְּךָ֔ וְהַ֖ךְ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְהָיָ֥ה לְכִנִּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:[ח, יב]

רש"י בפסוק זה מביא את דברי רבותינו במדרש [שמות רבה י, ז] על ציווי ה' למשה: "אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן": "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן" . כפי שמסופר בפרשת שמות [ב, יא], שמשה ראה איש מצרי מכה יהודי מאחיו, ורצה לעזור לו ולהגן עליו. בזוהר הקדוש כתוב, שמשה לקח את המטה שלו ובו הרגו, "ויטמנהו בחול".

האם בכך עשה החול מעשה מיוחד עבורו? ודאי שלא, אך כיון שהסתייע בחול בעת שטמן את המצרי, צריך לתת כבוד לחול. לכן, אין זה מן הראוי שילקה החול על ידי משה.
ויש להבין, האם לחול יש נשמה? האם מרגיש הוא בצער כלשהו או לחלופין בכבוד שמעניקים לו? מה אכפת לו אם הכינים שרוחשות עליו תגענה מכח הכאתו של משה?

ראש הישיבה רבי מאיר רובמן זצ"ל, חידד באחת משיחותיו, את השאלה הנ"ל ואז לימד אותנו עומק נוסף ביסוד הגדול של הכרת הטוב המובא בספרים הקדושים: חיוב הכרת הטוב אינו דווקא בכדי להחזיק טובה לאותו אדם שהיטיב לנו. אמנם יש ענין להחזיר לו טובה, אבל רואים מדברי המדרש שסיבת הכרת הטוב אינה כדי שעושה הטובה לא ייפגע, שהרי החול אינו מבין שעושים לו טובה, וודאי שאינו יכול להבין שאדם נמנע מלהרע לו, כמו שעשה משה רבנו.

אם כן מה העניין להכיר טובה לדומם – למים ולעפר? אמר הרב רובמן: נכון שהדומם אינו משפע מהכרת הטוב שלנו, אך חובת הכרת הטוב היא עבור האדם בעצמו, שהוא לא ירגיש כפוי טובה! ענין הכרת הטוב אינו מבחינת תגמול למי שעשה לי טובה, אלא שאני בעצמי ארגיש שהדבר הזה עשה לי טובה, וכדי שתהיה לי ההרגשה שמישהו עשה לי טובה, אין זה מן הראוי שלא אחזיר לו טובה, או שאזיק לו.

ואם הוא דומם שאינו מרגיש בכך? לא הוא הסיבה, אלא עליך להתרגל להכיר טובה לכל חפץ ולכל אדם, כדי שהנפש של האדם תהיה רגישה, שיהיה לה את הרגש הנפלא הזה של הכרת הטוב. לכן הורה הקב"ה למשה רבנו שלא הוא יכה את החול, כי עליו להרגיש בתוך תוכו שעשו לו טובה. לומדים אנו מכך, כי ענין הכרת הטוב הוא מעלה בנפש האדם! הנפש של האדם צריכה להתעלות ולהכיר טובה, לכל דבר שעל ידו נעשה לו טוב.

מהו המקור למידה זו של הכרת הטוב? מנין מגיע לאדם הרצון להכיר טובה למי שהיטיב עמו? ביאר ראש הישיבה, הרב רובמן זצ"ל, כי מדת הכרת הטוב נובעת מהכרת שפלות עצמו. האדם העניו, המרגיש שאינו בר מעלה על פני מיטיבו, אינו חש שחברו חייב לו, ומתוך כך אינו מבין: במה זכיתי לקבל את הטובה? הרי אין מגיע לי כלום! אם כן, אני חייב להיטיב עמו כנגד זה והוא משתדל בכל הזדמנות להכיר טובה ולגמול טוב עם מי שעשה לו את הטובה.

ככל שאדם עניו יותר, הוא מרגיש יותר חובה להכיר טובה אפילו על טובה קטנה שנעשתה עבורו. גם לאחר שנים רבות חש הוא, שהוא חייב את נפשו ממש לעושה הטובה!
לעומתו , בעל גאווה מרגיש תמיד שעל כולם לתת לו ולכבד אותו. המחשבה שלו היא: 'מגיע לי!' ואם קיבל ממישהו טובה, הוא אינו מבין מדוע עליו להכיר לו טובה על כך: 'מה הטובה שעשה לי? מי הוא בכלל, שאני צריך להכיר לו טובה?' מחשבות אלה נובעות מגאווה עצמית, ומונעות ממנו להשיב טובה על טובה.

דוגמה קיצונית ראינו אצל המן הרשע, הגאוותן המפורסם, שכל מחשבתו הייתה: 'מגיע לי!' גם לאחר שאחשוורוש גדלו מעל כל השרים ונתן לו זכויות מיחדות, לא הרגיש חייב כלל, אלא להיפך, כאשר דיבר עמו המלך על פרס מיוחד המגיע לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, לא היה לו כל ספק כי מדבר בו עצמו. "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני?" הרי מגיע לי, מגיע לי יותר! אהבת עצמו והגדלת ערכו בעיניו, הביאוהו לחשוב כאלו מגיע לו כל כבוד שנתנו לו, ומדוע עליו להכיר טובה על כך?

כך עלול להיראות לבסוף מי שאינו עובד על עצמו וחושב תמיד שמגיע לו לקבל מבני משפחתו, מחבריו ומעל הכל – מהקב"ה! אולם מי שמכיר בערכו ויודע שאף אחד אינו חייב לו, מתרגל להודות על כל מה שמקבל, גם מאדם פשוט, קל וחומר מבורא העולם.

רבי יהונתן אייבשיץ אמר שאילו בני אדם לא היו כפויי טובה לא היה עולה בליבם לעשות דבר רע, כי ה' נתן לו בגד ואיך יגמול למולו להמרות דבריו ולא לעשות ציצית כראוי, ה' נתן לו לשון מדברת ואיך יגמול לדבר דיבורים אסורים, ולכן הנזהר שלא להיות כפוי טובה לא במהרה יחטא. [יערות דבש]

הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל ולהבדיל, לרפואת בתי היולדת הדסה שולמית בת חנה שתח'י

כמה התרגשנו עם הגעתן של שלוש החטופות משבי החמאס: רומי גונן, אמילי דמארי, ודורון שטיינברכר. כל העם שמח. היו שביקרו את שמחתם של מי שהתנגדו לעיסקה וראו בכך צביעות: "איך אתה מביע שימחה אחרי שהתנגדת לעיסקה ותכלס מבחינתך הן היו עדיין נמקות במנהרות החמאס?".

אני, שדווקא הייתי ואני תומך בכל ליבי בהמשך העיסקה, דווקא יכול להבין לליבם של אישים שלמרות שהתנגדו הם שמחים לראות את החטופות בבית. לאותם אנשים יש חמלה בלב והחמלה הזאת אינה סותרת את השקפתם, הלגיטימית (שאני מתנגד לה, כאמור) ולפיה בטחון ישראל קודם לכל.

אני אישית בדעה שלביטחון אפשר לדאוג גם לאחר שחרור החטופים, ואילו את חיי החטופים אי אפשר יהיה להחזיר. ועדיין, זכותם של מתנגדי העיסקה לשמוח ביציאתן של החטופות לחרות.

בהמשך לכך, אני מוטרד מאד מהשלב השני לעיסקה. זהו השלב, לאחר 42 יום, בו אמורים להשתחרר עוד חטופים, זהו השלב בו עלינו לבצע את הוויתורים הקשים ביותר גם בנסיגות וגם בשחרור מחבלים מרצחים כבדים.

אנחנו מתקרבים לצומת חדה, בו יתנקזו לזמן אחד אינטרסים סותרים: הרצון להביא לשחרור כל החטופים אל מול הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל ממרבית שטחי עזה והשאלה החשובה של השלטון בעזה.

יתכן וחלק מהפתרון נמצא בידיו של נשיא ארה"ב טראמפ. לפני כניסתו לתפקידו טראמפ איים שאם לא ישוחררו החטופים "שערי הגיהנום יפתחו". כולם היו בטוחים שהוא מדבר אל החמאס. זה היה נכון, אבל חלק מזה כוון גם לישראל. ואכן, הלחץ האמריקאי גם על ממשלת ישראל עבד והעיסקה יצאה לפועל. השאלה היא עכשיו מה יקרה לאחר 42 יום? האם ישראל תחזור ללחימה, ואז מימוש העיסקה יתעכב עוד ועוד, האם ישראל והחמאס יגיעו להסכמה על צורת הממשל החדשה ברצועה? מי יהיו השמות של המחבלים הרוצחים הכבדים שישתחררו? 

ישנה כאן משוואה עם כל כך הרבה נעלמים שבאמת קשה לדעת מה יהיה. ותמיד תמיד ישנן הפתעות לא מתוכננות, כמעט תמיד תמיד ישנם אירועים שאיש לא חזה אותם מראש, אירועים שיכולים לשנות לחלוטין את פני הדברים לטוב או לרע.

וכמובן שקיים החשש הפוליטי ממימוש האיום של סמוטריץ' להפיל את הממשלה. כך הוא אמר במפורש. ואני קורא לראש הממשלה, נתניהו, בעת הזאת לא להיות פוליטיקאי, אלא להיות מדינאי בעל שיעור קומה.

נתניהו – תחשוב מה נכון לעם ישראל ותלך עם האני מאמין שלך. נכון, יתכן שכתוצאה מכך הממשלה תיפול, אבל מי שיפיל את הממשלה יפול יחד איתה גם הוא והעיקר: אם נתניהו יעדיף את שחרור החטופים הוא יקבל אהדה רבה ויצא נשכר גם פוליטית, שכן אנשי ימין רך שעזבו את הליכוד – עשויים להכיר תודה לנתניהו ולהעריך אותו מחדש ולחזור למחנהו.

שבוע עמוס בכותרות ולעיתים אפילו שתיים ביום, לא זכור זה זמן רב. אירוע רדף אירוע. עוד בטרם יבשה הכותרת על אירוע מרכזי אחד וכבר התחלפה לטובת אירוע מרכזי אחר. 

זה החל כמובן עם השחרור של שלוש החטופות והפגישה המרגשת עם בני משפחותיהן. קשה היה להישאר שווה נפש לנוכח המפגשים הללו, גם אם מחיר העסקה של שחרור המחבלים קשה לעיכול.

בשמאל ובתקשורת ביקשו ליטול את כל הקרדיט לעצמם, והשחילו לאורך כל סיקור השחרור אמירות פוליטיות נגד מי שמנסה לעכב הלאה את העסקה, וכמובן עם הקמפיין הצפוי: "אפשר היה לעשות זאת מוקדם יותר".

כאשר השר סמוטריץ' כתב בתגובה כי הוא שמח ונרגש יחד עם כולם על חזרתן של החטופות, התנפלה עליו התקשורת בשצף קצף, כיצד הוא "מעז" להגיב באופן הזה, בשעה שהוא התנגד לעסקה. מדובר כמובן בטענה אווילית: להגיד לסמוטריץ' ולמתנגדי העסקה שלא לשמוח עם חזרת החטופים, זה כמו לומר למצדדי העסקה, שלא להצטער בעתיד אם חלילה המחבלים ששוחררו יהיו מעורבים בפיגועים.

למחרת שחרור החטופות ובתזמון מושלם (ומתוכנן), נכנס הנשיא החדש-ישן דונלד טראמפ לבית הלבן. בניגוד לטקס כניסתו הקודם והקודר, הפעם הטקס היה מושלם עם השתתפות של נשיאי ארה"ב לשעבר. הקודרים היחידים היו ביידן וסגניתו האריס. טראמפ דילג על כל הגינונים ונשא נאום טראמפי קלאסי, בו ביטל את מדיניות קודמיו, שלל הגדרות חדשות שהומצאו על ידי הליברלים הדמוקרטים, והציג את תפיסתו בשלל נושאים, תוך חתימה על צווים נשיאותיים שמבטלים את אלו של ביידן. אם אפשר היה לעשות את זה גם בישראל, היינו בעידן אחר.

התקשורת הישראלית החמיאה רבות לנשיא החדש, לאחר שלאורך כל מערכת הבחירות תמכה בהאריס. הסיבה ברורה: טראמפ מצטייר (לפי שעה) כמי שהאיץ וכפה על נתניהו  לבצע את עסקת החטופים, ובכלל כמי שנתניהו חושש ממנו, סיבה טובה לתמוך בו. מנאומו של טראמפ ניתן היה להתרשם כי הוא רוצה להיות משכין שלום עולמי ופניו לפרס נובל לשלום. מעניין יהיה לראות כיצד זה יבוא לידי ביטוי כאן באזורינו.

היו שהתבדחו והזכירו את הפתק שהשאיר לפיד על שולחן נתניהו: "לפיד 2024". על אותו משקל ציינו את הפתק (שלא השאיר) הנשיא היוצא ביידן על שולחנו של טראמפ: "ביידן 2028". ההבדל: לפיד עדיין מצוי בעולם החלומות. ביידן התפכח מזמן.

שכר פרישה 

הכותרות והאירועים נמשכו עם תחילת מבצע "חומת ברזל" בג'נין ובצפון השומרון. שם המבצע מזכיר כמובן את מבצע "חומת מגן" המפורסם, עם קונוטציה ברורה גם ל"חרבות ברזל" בעזה. המטרה: השמדת יכולות תשתית של גדודי הטרור של החמאס והג'יהאד בשומרון.

יממה לאחר מכן הגיע "בום" נוסף, עם הודעת ההתפטרות של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שהייתה אמנם צפויה, אך בכל זאת גרמה לטלטלה צבאית ופוליטית (הרחבה בהמשך).

מכל ה"טוב" הזה ייעדר ח"כ איתמר בן גביר, לאחר ההתפטרות מהקואליציה של "עוצמה יהודית", שנכנסה לתוקף בתחילת השבוע. בזמנו, לאחר פיטורי גלנט מתפקיד שר הביטחון, צוינה העובדה שמיד לאחר הפיטורים החלו המבצעים העוצמתיים והחזקים בצפון ובדרום, דבר שלא היה קודם.

על אותו משקל, אפשר אולי לומר כי מיד לאחר פרישת בן גביר מתחילה המערכת לנוע באופן חיובי. הרמטכ"ל, שנוא נפשו, הולך הביתה, ראש השב"כ בדרך, ומי יודע – אולי גם היועמ"שית תלך באותו כיוון.

כזכור, מזכיר הממשלה יוסי פוקס החל, בתהליך ענייני, לבדוק עד כמה היא מזיקה לעבודת הממשלה ועד כמה אין אפשרות לעבוד איתה. אלא שבן גביר זיהם, כזכור, את התהליך, כאשר הפך את העניין לפוליטי ותבע, בצעד שאינו חכם, את פיטוריה, לאחר שתמכה בבג"ץ בפיטוריו שלו. עתה, כאשר עזב את הממשלה, ניתן יהיה (אולי) לקדם את ההליך בצורה חלקה, ללא הטיעון שמדובר בהדחתה לצורך שלמות הקואליציה.

אם כך יקרה, הרי שניתן יהיה לקבוע, שכמו שהצטרפותו של גדעון סער הועילה והובילה לעסקת החטופים, יציאתו במקביל של בן גביר תועיל לפיטורי היועמ"שית.

"שיקולים ביטחוניים"

איש לא הופתע השבוע מההתפטרות של הרמטכ"ל הרצי הלוי. היא ריחפה כל העת באוויר. מה שהכריע הייתה האווירה. הלחץ עליו לפרוש הגיע מכיוונים רבים. אפילו הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, התבטא זה לא מכבר כי הלוי חייב לפרוש עקב "הכישלון שלא יסולח".

חלק מהכתבים הצבאיים שניזונו ממקורותיו, ביכו על לכתו. קשה להם לאבד מקור (הכי) בכיר בצבא. חלק אחר, דוגמת הכתב הצבאי יוסי יהושע, טענו כי ההתפטרות הזו הייתה צריכה להיות זה מכבר ונעשתה באיחור של כמעט 500 ימים לאחר הטבח.

יהושע, וכמוהו כתבים צבאיים נוספים, סבורים שלאחר התפטרותו תיפתח תיבת פנדורה, ורבים בצבא יפתחו את פיהם ויחשפו עוד דברים רבים על תפקודו של הלוי, דבר שעד כה נמנעו מלעשות, כל עוד היה בתפקיד. "מדובר בתמונה קודרת, חמורה ומטרידה, שלא ניתן לקבל אותה בתקשורת, שם הלוי ודובר צה"ל מיומנים", טוען יהושע.

להערכתו, הרמטכ"ל הפורש מודע לעובדה שהכישלון הנורא של השבעה באוקטובר יהיה רשום על שמו בהיסטוריה. לדבריו, באותו לילה קיבל הלוי את כל ההתרעות האפשריות ואת כל הסימנים המעידים על הצפוי להתרחש, אולם הוא דחה את הדברים לישיבת "חיתוך מצב" בבוקר, בשעה שמונה. אם היה מתעשת בזמן, הוא יכול היה למנוע את האסון באמצעות מתן פקודת כוננות לגזרה הדרומית, להיערך למתקפה רחבה של החמאס, תוך תגבור כוחות והזנקת חיל האוויר. אולם הוא העדיף, כאמור, להמתין עד הבוקר והסוף ידוע.

"ההחלטה ההיא תלווה אותי למשך שארית חיי", הודה הלוי בנאום הפרישה שלו. בדבריו דחה את כל הדיבורים על תיאוריות הקונספירציה והבגידה, והדף את השמועות, לפיהן היו גורמים בצבא פנימה שסייעו לחמאס לבצע את המתקפה.

הלוי, שהודיע כי יסיים את תפקידו בעוד חודש וחצי, יסכם עם פרישתו שנתיים וחודשיים בתפקיד. לדעת כל הפרשנים הצבאיים, הוא לא חשב שכך תסתיים הקריירה הצבאית שלו. במערכת הפוליטית מזכירים את מינויו על ידי שר הביטחון בני גנץ בממשלת המעבר של בנט-ולפיד, שנעשה בניגוד לכללי מנהל תקינים (ובשתיקת היועמ"שית) "משיקולים ביטחוניים" שלא פורטו עד היום. יו"ר האופוזיציה דאז, נתניהו, התנגד למינוי של הלוי ותמך במתמודד מולו – אייל זמיר. 

בהמשך, מיד בתחילת הקדנציה של נתניהו, נרשמו חילוקי דעות בינו להלוי, על רקע שתיקת הרמטכ"ל סביב תופעת הסרבנות. נתניהו סבר שהלוי גילה רכות מול מחאת הטייסים בתקופת ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית.

רמזים עבים

חילוקי הדעות של הלוי עם הדרג המדיני החריפו, לאחר שבני גנץ וגדי איזנקוט פרשו מהממשלה. הלוי הבין שנותר ללא משענת תומכת, ומצא את שר הביטחון גלנט כבן ברית. לאחר פיטוריו של גלנט, הבין שזה הסוף. שר הביטחון החדש, ישראל כץ, הציב בפניו תמרור עצור. ההודעות לתקשורת עם השימוש בגוף ראשון, "הוריתי" ו"הנחיתי", הבהירו להלוי, שיש כאן "בעל בית" חדש. 

כץ סימן לרמטכ"ל את הדרך החוצה, כאשר עצר לו את כל המינויים בצמרת צה"ל, תוך שהוא דורש ממנו להגיש את התחקירים הצה"ליים על כשלי הטבח עד סוף ינואר. הרמזים היו עבים וברורים, וכץ מקבל מכל הפרשנים את כל הקרדיט על לכתו של הלוי.

זמן קצר אחרי הודעת התפטרותו של הלוי, הודיע גם מפקד פיקוד דרום, האלוף ירון פינקלמן, על פרישתו. במערכת הפוליטית אומרים כי כמו הלוי, גם הוא אחראי על הכישלון הנורא. כתבים צבאים דיווחו כי פינקלמן רצה להתפטר זה מכבר, אולם הוא היה נאמן להלוי והמתין עד שהרמטכ"ל יודיע על סיום תפקידו שלו, ורק אז התפטר גם הוא.

התפטרותם של השניים מגיעה אחרי התפטרותו של ראש אמ"ן אלוף אהרון חליוה, של מפקד 8200 תא"ל יוסי שריאל, ושל מפקד אוגדת עזה, תא"ל אבי רוזנפלד (מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, אל"מ חיים כהן, הודח בידי הלוי). גורמים צבאיים מעריכים כי הבאים בתור יהיו ככל הנראה ראש אגף מבצעים, אלוף עודד בסיוק, מפקד המכללות הצבאיות, אלוף נמרוד אלוני (שהיה מפקד אוגדת עזה בשנים שקדמו לשבעה באוקטובר), וראש אגף אסטרטגיה אלוף אליעזר טולדנו (אלוף פיקוד דרום עד שלושה חודשים לפני הטבח).

ההערכה היא, שגל ההתפטרויות יוביל גם לעזיבת ראש השב"כ רונן בר. אולם בשל חלקו המרכזי בשיחות עסקת החטופים, התפטרותו תגיע רק כאשר ימוצו שלבי העסקה המתקדמים. באופוזיציה מאיצים, במקביל, את הקולות הקוראים לדרג המדיני לנהוג כמו הרמטכ"ל ולהתפטר. הלחץ מופנה כמובן לנתניהו. אולם ההקבלה שגויה.

בסביבת נתניהו אומרים כי יש להבחין בין הדרג הצבאי, שהוא הדרג המבצע של מי שנותן לו את ההוראות ויכול לפטרו אם הוא נכשל, לבין הדרג המדיני שנבחר על ידי העם, ורק הוא יכול ומסוגל לפטר אותו באמצעות בחירות במועדן. הדבר יכול להיעשות מוקדם יותר, רק אם הכנסת תצביע אי אמון בממשלה ובכך תביא לבחירות מוקדמות, דבר שבינתיים לא קרה.

יש להניח שנתניהו לא יפרוש מרצונו, בפרט לא עכשיו כאשר טראמפ נכנס לבית הלבן ויש על השולחן מטרות משותפות: שלום עם סעודיה, והשמדת הגרעין האיראני.

מי התנגד למבצע הביפרים ולחיסול נסראללה?

לאורך כל המערכה תודרכה התקשורת כי הצבא בעד ביצוע העסקה, אפילו במחירים גבוהים וקשים, כדי לא להגיע למלחמה בצפון. הדברים הללו היו עוד קודם חיסולם של נסראללה וסינואר. מאוחר יותר, כאשר החלה הלחימה בצפון, תודרכו הכתבים כי הצבא בעד הפסקת הלחימה, כדי שלא נגיע ללחימה אזורית.

כל זה לא הפריע כמובן לתקשורת המגמתית לטעון, כי נתניהו לא רצה במבצע הביפרים ובחיסול נסראללה, ורק גלנט והלוי הכריעו בעד. בלשכת ראש הממשלה מפריכים את הדברים וטוענים כי "נתניהו הוא זה שהוביל בנחרצות את הצעדים ששינו את פני המזרח התיכון. הוא זה שהתעקש על הכניסה לרפיח מול התנגדות עזה של ארה"ב, והוא זה שהתעקש על מבצע הביפרים, על התמקדות בחיסול מערך הרקטות והטילים של חיזבאללה ועל חיסול נסראללה".

בלשכת נתניהו מדגישים, שלכל הדיונים בנושאים הללו קיים תיעוד מלא של החלטות ראש הממשלה, וכן להתנגדות או להססנות מצדם של גורמים בכירים שהשתתפו בדיונים. "כמה מהם אף דרשו לקבל הסכמה מראש של ארה"ב או לעדכן אותה לפני מבצע הביפרים וחיסול נסראללה. ראש הממשלה התנגד לכך בתוקף, ואמר שעדכון כזה יסכל את הפעולות. המציאות הוכיחה שהוא צדק". 

בהקשר זה ראוי להזכיר, כי מתנגדי מבצע הביפרים עשו הכול כדי לסכלו, ובחוסר אחריותם  הדליפו אותו לתקשורת יום קודם. אחד הכתבים הבולטים אכן דיווח על משהו גדול שעומד לקרות. בסופו של דבר המבצע אושר, והתוצאות ידועות. עכשיו יש מי שמנסים לשנות את המציאות ולקחת קרדיט ברמייה.  

איש התקשורת, ארז תדמור, כתב השבוע כי הרצי הלוי ייזכר כרמטכ"ל הגרוע, הכושל וההרסני בתולדות מדינת ישראל, משלוש סיבות עיקריות: 1. נכנע לסרבנים ולממרידים, דרש מהממשלה להיכנע להם ולמעשה איפשר לצה"ל להתפרק במשמרת שלו. 2. מידר את הממשלה בליל ה-7 באוקטובר וקיבל בחוסר סמכות החלטות מופקרות וחסרות כל הגיון שהובילו לאסון החמור. 3. ניהל את המלחמה בעזה בצורה רופסת והססנית תוך התעקשות על אסטרטגיית הפשיטות הכושלת ומבלי לחתור להכרעת חמאס.

לדברי תדמור, הלוי מסמס את הנחיות הדרג המדיני בכל הנוגע לחלוקת הסיוע ההומניטרי ובכך איפשר לחמאס להשתלט על הסיוע. כמו כן, הוא חתר תחת הדרג המדיני עם קמפיין הדלפות של "בכירים בצה"ל" בסוגיית "היום שאחרי" ושאר נושאים מדיניים שאין זה מתפקידו לעסוק בהם.

תדמור מוסיף וטוען, כי "הלוי ייזכר כרמטכ"ל שריסק את אמון הלוחמים בפיקוד הבכיר, שהבינו שיש פוליטיזציה חמורה של צמרת הצבא, שמצד אחד מגלה סלחנות קיצונית כלפי תופעות דוגמת 'אחים לנשק', ומנגד דוחקת ומגרשת מהצבא קצינים מצטיינים דוגמת עופר וינטר רק בגלל שסירבו להתיישר עם הקונספציות הכושלות של המטכ"ל".

"עניין של זמן"

השבוע, כאשר נכנסה הפסקת האש לתוקפה עם שחרור החטופות הראשונות, חלו שינויים גם בתוך הקואליציה, לאחר פרישתה של "עוצמה יהודית". השאלה היא, מה יקרה בתום השלב הראשון של העסקה, קרי בעוד שישה שבועות בסוף פברואר (ר"ח אדר). כמו כן, מה צפוי לקרות בתוך ימי השלב הראשון. האם יחולו עוד שינויים בתוך הקואליציה? האם הממשלה תחזיק מעמד? האם יש סיכוי שסיעות מהאופוזיציה ייכנסו לממשלה במקום מפלגות הימין? הרבה שאלות, הרבה תחזיות ותשובה אין. 

במחנה הימין וגם בקרב השמאל מעריכים, שעוד לפני סיום השלב הראשון של העסקה, קרי: בתוך ששת השבועות הקרובים, יחולו שינויים פנימיים בקואליציה, אך כל צד מפרש את השינויים הצפויים בדרכו שלו.  

בימין סבורים שהחמאס יתקשה לעמוד בתנאי הפסקת האש, והוא יפר אותם עוד לפני 42 ימי ההסכם. לפיכך, חזרתם של שרי "עוצמה יהודית" לממשלה ולקואליציה – קרובה. "זה רק עניין של זמן עד שיחזרו", אומרים בימין.

מאידך, בשמאל סבורים שככל ויחלפו ימי הפסקת האש מבלי שהחמאס יפר את ההסכם, יתקשה השר בצלאל סמוטריץ' לעמוד בלחץ של אנשי מפלגתו. הלחץ הזה יבעבע ויגיע גם מדרגי השטח, שיקראו לו לפרוש מהממשלה. כראיה, הם מציגים את תגובת ההתנצלות הארוכה (כמו תמיד) של סמוטריץ' בתחילת השבוע – "מדוע לא פרשתי מהממשלה" – המעידה על הלחץ בו הוא נמצא כבר עתה. "זה עניין של זמן עד שיפרוש", אומרים בשמאל, במענה לדוברי הימין על חזרתו של בן גביר. כל אחד עם ה"עניין של זמן" שלו.

מנגד, מביטה האופוזיציה על הנעשה ואין ביכולתה לעשות דבר. חדלונה ניכר בכל הרמות ובכל ההיבטים, כפי שהדבר התבטא השבוע במלכודת אליה נכנסה עם ההצבעה על הקמת ועדת החקירה הממלכתית. במקום למשוך את ההצעה ולהמתין להזדמנות נאותה, כפי שביקשו ממנה גם משפחות שכולות, הלכה האופוזיציה עם הראש בקיר, הגישה את ההצעה, הפסידה, ועכשיו לא תוכל להגישה שוב במשך חצי שנה.

גם פרישת בן גביר לא תביא לכניסה מחודשת לממשלה של בני גנץ ולהצטרפות של יאיר לפיד. בעבר הצהירו שהישארותו של בן גביר מונעת מהם להיכנס. אז הנה, הוא פרש, אבל הם נשארים בחוץ.

אפשרות נוספת: ככל שטראמפ ילחץ על נתניהו להשלים את העסקה, וככל שהקואליציה שלו תתרופף, יפנה נתניהו למפלגות האופוזיציה שבראשות גנץ ולפיד (ואולי גם ליברמן), ויציע להם להיכנס לממשלה, לסייע בהשלמת העסקה ואז להגיע להסכם נורמליזציה עם סעודיה. לצורך כך הוא יסכים לקבוע מועד לעריכת בחירות מוקדמות בתוך שנה, ואולי גם הסכמה להקמת סוג של ועדת חקירה ממלכתית.

מי שמכירים את נתניהו מקרוב דוחים את האפשרות הזו ואומרים, כי הסיכוי שיהיה שלום עם איראן, גבוה יותר מהאפשרות שנתניהו יוותר על ה'בייס' שלו ויילך עם לפיד, גנץ וליברמן. את הטעות הזו הוא עשה בעבר, ולא מתכוון לחזור עליה שנית. 

ללא עוצמה

הכותרת "ממשלה ללא עוצמה", מיד לאחר פרישתם של שרי מפלגת "עוצמה יהודית", החמיאה מאוד לבן גביר ולחבריו. לדעתם, ביצוע העסקה פגע בעוצמה של מדינת ישראל וכך הם רוצים שיזכרו את פרישתם.

להתפטרותם של שלושת שרי "עוצמה יהודית", בן גביר, עמיחי ווסרלאוף, היו השלכות מידיות בתוך מפלגת "הציונות הדתית" שהתמודדה יחד, באותה רשימה, עם "עוצמה יהודית" ו"נועם", בבחירות האחרונות לכנסת. כזכור, השר לשעבר עמיחי אליהו התפטר בזמנו מהכנסת על פי החוק הנורווגי ובכך פינה מקום לח"כ צבי סוכות מ"הציונות הדתית". עתה, כאשר אליהו חזר לכנסת, נפלט צבי סוכות החוצה, ובכך הופר האיזון הפנימי בין שתי המפלגות. המשמעות: הציונות הדתית קטנה משבעה לשישה ח"כים, כאשר הקואליציה מונה 62 חברים (עם ח"כ אלמוג כהן).

כדי לפתור את הבעיה, הודיע "השר הנורווגי" הנוסף של "הציונות הדתית", בצלאל סמוטריץ', כי הוא יחזור לכנסת, ובכך ייפלט החוצה ח"כ יצחק קרויזר מ"עוצמה יהודית". הדבר ישאיר את יתרון המנדטים הפנימי למפלגתו של סמוטריץ' ויעלה את מספר החברים בקואליציה ל-63.

להתפטרויות הללו יש משמעות נוספת: על פי החוק, שר שהתפטר במסגרת החוק הנורווגי וחזר לכנסת, אינו  יכול להתפטר שוב במסגרת אותו חוק. לפיכך, אם "עוצמה יהודית" תחזור לממשלה, השרים סמוטריץ' ואליהו לא יוכלו להתפטר שוב מהכנסת כדי להכניס חזרה את סוכות וקרויזר. מי שיצטרכו לעשות זאת, הם שרים אחרים ממפלגותיהם.

ההתפטרות של סמוטריץ' מהממשלה וחזרתו לכנסת (על מנת לשוב ולהיבחר שוב כשר) נחשבת אמנם להליך פרוצדורלי, אולם הדברים יכולים להסתבך. תקדים מתן כהנא מממשלת לפיד-בנט מרחף כצל על כל העניין. תזכורת: מיד לאחר פרישת עידית סילמן מ"ימינה", חשש נפתלי בנט מעריקה נוספת, של ח"כ יום טוב כלפון, שלא יוכל לעמוד בלחצים דומים שיופעלו עליו. לפיכך ביקש מהשר לענייני דתות באותה עת, מתן כהנא, לפרוש מהממשלה ולחזור להיות ח"כ, כדי להוציא החוצה את כלפון (שהיה ח"כ נורווגי). כהנא פרש מהממשלה, חזר להיות ח"כ, וכאשר רצה לשוב ולהתמנות כשר, התקשתה הקואליציה לגייס רוב עבורו. כך הוא נותר ח"כ פשוט (ומתוסכל).  

כדי שסמוטריץ' לא יחשוש מתקדים כהנא, הציעו לו בסביבת ראש הממשלה "עסקה כוללת", לפיה שרים נורווגים מהליכוד יתפטרו יחד עמו, ישובו לכנסת וכולם ימונו יחד מחדש. המטרה: חיזוק הקואליציה. סמוטריץ', כאמור, כבר הודיע כי יתפטר מהממשלה, ישוב להיות ח"כ וייבחר מחדש לשני תפקידיו בממשלה – אוצר ושר במשרד הביטחון. תקדים כהנא לא יחזור. 

אגב, אם מישהו דואג לשני הח"כים שנאלצו לפרוש, סוכות וקרויזר, אפשר להירגע. השניים צפויים לקבל מענק הסתגלות, המחושב החל מהשנה השנייה לכהונתם כח"כים. סוכות יקבל 47,583 שקלים ברוטו, וקרויזר יקבל 51,548 שקלים ברוטו. הסתגלות נעימה.

תפקידים חדשים

המאבק על הכיסאות שהתפנו בממשלה גבל בלחצים מכל הכיוונים. רבים לטשו עין לשלושת המשרדים ובעיקר למשרד שפינה בן גביר – הביטחון הלאומי, או בשמו הקודם – המשרד לביטחון פנים.

לפי הכללים, אם לא ממונה שר מחליף תוך 48 שעות מרגע ההתפטרות, המשרד עובר באופן אוטומטי לראש הממשלה. אולם נתניהו שיכול לכהן כראש ממשלה, אינו יכול להחזיק בתפקידי שר, עקב כתב האישום נגדו. לפיכך עליו למנות שר אחר.

השאלה המרכזית: האם בן גביר יחזור לממשלה, אם וכאשר המלחמה בעזה תתחדש. על פי קולות שנשמעים בסביבת נתניהו, גם אם בן גביר יחזור, הוא לא ימונה לתפקיד השר לביטחון לאומי. הקשיים המשפטיים שתערים היועמ"שית ימנעו ממנו את החזרה למשרד הזה, וגם נתניהו לא רוצה לשוב ולתת לו את הכוח והעוצמה שיש במשרד לביטחון לאומי.

בליכוד עוקבים אחר המהלכים הללו, ומתחת לפני השטח ניטש השבוע קרב איתנים על איוש המשרד. הלחצים הגיעו דרך הפעילים והמקורבים של המועמדים לתפקיד, שלחצו ורצו מאחד לשני. חלקם עשו זאת באמצעות שיגור מסרים לתקשורת, אחרים דרך לחץ על סביבת ראש הממשלה.

המועמדים המרכזיים היו השרים אלי כהן ואבי דיכטר. כהן, כזכור, כיהן כשר החוץ, ואמור היה לחזור למשרד על פי רוטציה נוספת, אולם המינוי של סער שיבש את התכניות והוא נשאר במשרד האנרגיה. כעת אנשיו דרשו כפיצוי את המשרד לביטחון לאומי, והצביעו על מיקומו הגבוה בפריימריז של המפלגה כהוכחה לבקשתם.

מנגד פעלו אנשיו של שר החקלאות, אבי דיכטר, למנותו לתפקיד, וטענו כי אין סיבה שהוא לא יקבל את התיק הזה לאחר הנאמנות שהוא מגלה כלפי נתניהו. לדבריהם, דיכטר הוא האיש הבכיר במפלגה מבחינה ביטחונית, שהסתפק בזמנו בתיק החקלאות, רק כדי לשמור על שקט פנימי במפלגה, אולם עתה יש למנותו לתפקיד הראוי לו.

קרב דומה ניטש על תיק הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, שפינה השר לשעבר ווסרלאוף. השם שהוזכר לתפקיד היה השר דודי אמסלם. גם בש"ס ביקשו את התפקיד לעצמם. מדובר במשרד עם סמכויות החופפות למשרדי ממשלה אחרים (כמו המשרד החדש של זאב אלקין), ואין בו צורך ממשי. עם זאת, וסרלאוף זכה בו לשבחים רבים מראשי רשויות שנעזרו בו. על התיק הנוסף, 'המורשת', שמותיר עמיחי אליהו, לטשה עין "הציונות הדתית". אולם גם בליכוד רצו אותו לעצמם, כאשר המועמדים שהוזכרו היו השרים קרעי ומיקי זוהר. 

לאחר לבטים ולחצים, החליט נתניהו לתת למשמרת זמנית את התיקים לזקן השרים בליכוד חיים כץ. הסיבה: כץ לא יערים קשיים, וישחרר את התיקים כאשר תתבהר יותר תמונת הקואליציה סביב השאלה האם "עוצמה יהודית" תחזור. תחילה הציע את התיקים ליריב לוין, שסירב, לפיכך חיפש כאמור שר שלא יתקשה להיפרד מהם בהמשך, וכך מצא את חיים כץ.

אחדות לרגע

לא בכל יום זוכה איתמר בן גביר לאחד בין גורמי ימין לשמאל. השבוע זה קרה לו. התפטרותו מהממשלה איחדה לרגע את שני קצוות הקשת הפוליטית. אלו גם אלו רצו לראותו זה מכבר מחוץ לממשלה, כל אחד מסיבותיו. היו שאמרו וכתבו ("הארץ") כי השמאל הריע ושמח על התפטרותו, אך בימין עוד יותר.

על פי תזה זו, בשמאל מייחסים לבן גביר השפעה רבה וגדולה, הרבה יותר ממה שבאמת יש לו. בן גביר תורם לכך, כשהוא טוען שמנע עסקאות לשחרור חטופים בעבר ומספר כיצד הוצעו לו הצעות שונות להישאר בממשלה. לשמאל נוח להעצים את בן גביר, כדי להראות שהוא "שולט" על נתניהו וגורם לו לפחד ממנו.

מאידך, גורמים בימין ובקואליציה בזים לבן גביר, וטוענים כי הוא משפיע בעיקר על עצמו ועל (חלק מ)חברי מפלגתו ותו לא. בהקשר זה הם מציינים את נטייתו לריב עם כל הגורמים מסביב, עד שרבים מהם תמכו בכניסתו של בני גנץ לממשלה, כדי לגרום לבן גביר לצאת. מהסיבה הזו תמכו בשמחה גלויה בכניסתו של סער, דבר שצמצם את כוחו של יו"ר "עוצמה יהודית".

אותם גורמים בימין שקיוו וייחלו שבן גביר יתאזן ויהפוך לבוגר יותר, כאשר יקבל תפקיד של שר בכיר, גילו שהוא נשאר בדיוק אותו הדבר כפי שהיה באופוזיציה, לרבות כל הפרובוקציות. גם בציבור החרדי לא רוו ממנו נחת: בש"ס רבו עמו סביב ההצבעה על "חוק הרבנים", וביהדות התורה מחו נגדו על העלייה המופגנת להר הבית. 

בן גביר עצמו נהנה תחילה מהסקרים, כאשר ניסה להיות אופוזיציה מימין בתוך הממשלה לאחר הטבח. אולם ככל שחלפו הימים, ובעיקר לאחר שהחל לגלות התנגדות למהלכי הממשלה, ירדה הפופולריות שלו, כפי שהדבר משתקף בסקרים. לשיא השפל הגיע, כאשר גרם לנתניהו להגיע להצבעה בכנסת ממיטת חוליו בהצבעה על חוקי התקציב. הביקורת שספג, גרמה לו להתנצל, אולם הסקרים שלו עדיין נמוכים.

היריבות שלו עם סמוטריץ' עלתה גם היא לגבהים, והסיכויים שהשניים ילכו יחד בבחירות הבאות, נמוכים יותר מהליכה משותפת של נתניהו ולפיד יחד. עם זאת, בן גביר מקווה שההבטחות שקיבל סמוטריץ' מנתניהו, לפיהן הצבא ישוב להילחם בעזה בתום העסקה, יאפשרו לו לחזור לממשלה.

איתרע מזלו, ויום לאחר שפרש, החל הצבא במבצע "חומת ברזל" בג'נין ובצפון השומרון. בן גביר נותר מחוץ לתמונה ומחוץ למוקדי ההשפעה. השאלה היא, האם ידע מראש על המבצע הצפוי. באם ידע ובכל זאת פרש, הרי שמדובר בצעד חסר אחריות מצידו, בדיוק כפי שטוענים נגדו. אם לא ידע, זה שוב מוכיח כי בשלבי התכנון, כאשר היה עוד חבר הממשלה, איש לא ספר אותו. בכל מקרה הוא יוצא מהסיפור הזה באופן רע.

עמית נגד עמית

אין צביעות גדולה ממה שקורה סביב מינויו הצפוי (בשבוע הבא) של יצחק עמית לנשיא ביהמ"ש העליון. הפרשות שמתגלות סביבו בזו אחר זו, אי הסדרים, ניגוד העניינים, הסתרת המידע, חריגות הבנייה וכל מה שסוקר בהרחבה בנושא, מטויחות באופן שיטתי על ידי רוב כתבי המשפט בתקשורת. על הרבה פחות מזה (עבירת בנייה) נפסל יואב גלנט, בזמנו מלכהן כרמטכ"ל. על הרבה פחות מזה, נפסלים מועמדים שונים למשרות בשירות הציבורי. אבל את עמית מכשירים לתפקיד ומזיזים הכל הצידה.

"זה סיפור לא טוב, אבל אפשר למנותו" הודה ביובש אחד מכתבי החצר. אי אפשר שלא להיזכר בתשובה המגוחכת שניפק בזמנו יאיר לפיד, כאשר נשאל מדוע בהתנתקות הוא קרא לעצור מיד את חוסמי הכבישים ולהשליכם לכלא, בעוד הוא נמנע מלהפנות את אותה קריאה לאנשי המחאה חוסמי הכבישים. לפיד ענה אז את התשובה שתישאר חקוקה לעד: "עברו שנים וזה לא אותם אנשים". הנה לנו אפוא גרסה חדשה לטיוח לו זוכה עמית: "זה סיפור לא טוב, אבל אפשר למנותו"!

עמית סגל שחשף חלק מהחשדות נגד השופט עמית, סביב ישיבתו בדיון בעתירה על הדירקטורים, למרות שאחיו (של השופט) היה מעורב בה, הוכיח ממקרים רבים, עד כמה נזהרו שרים וחכי"ם שלא להשתתף בדיונים על נושאים שנוגעים אליהם, שהיו פחותים בהרבה מזה שבו השתתף השופט עמית. "ליצחק עמית הכל מותר. אין גילוי נאות, ואין ניגוד עניינים הכול מוסדי עקרוני". ציין עמית (נגד עמית).

עמית (סגל) מזכיר כי בעבר התבטא השופט עמית באומרו שיש לשופטים יתרון מוסרי ואישי על פני שאר בני תמותה, שכן הם יודעים להפריד בעצמם בין האינטרס האישי לבין סמכות השיפוט. במילים אחרות: "כבודו" סבור שהכללים לא חלים עליו ולו הכול מותר. 

לאור כל זה פנה שר המשפטים יריב לוין במכתב לשופט עמית, וביקשו כי לנוכח הפרסומים האחרונים מומלץ, מתבקש, וראוי שיסיר באופן זמני את מועמדותו לנשיא ביהמ"ש העליון. עמית כצפוי דחה את הדברים, זכה לגיבוי תקשורתי, והוא ייבחר לתפקיד עם כוכבית שלילית גדולה לצד שמו.

דו עט – המילים שהדהדו השבוע  

"עת הזמיר" – מבין שלושת המועמדים להחליף את הלוי, גוברים סיכוייו של מנכ"ל משרד הביטחון אייל זמיר לזכות בתפקיד. אם כך יהיה, הרי שמדובר בתמונת מראה מעניינת. בזמנו לאחר מלחמת לבנון וההתנתקות, החליף מנכ"ל משרד הביטחון דאז, גבי אשכנזי את הרמטכ"ל הכושל דן חלוץ. זאת לאחר שאשכנזי הפסיד לו בהתמודדות ביניהם על התפקיד. גם במקרה הנוכחי, זמיר הפסיד להלוי, הפך למנכ"ל משרד הביטחון, ויחזור לצבא כדי להחליף את הרמטכ"ל שכשל. ההיסטוריה חוזרת.

"תור הזהב" – נשיא ארה"ב החדש-ישן, דונלד טראמפ בנאומו השבוע מבקש להיות משכין השלום העולמי ומבטיח לעם האמריקאי: "תור הזהב של אמירה מתחיל עכשיו". יש שריף חדש בעיר. הכללים משתנים בהתאם לרוח הבוחר. אם היה כזה בישראל, ייתכן שהכול היה נראה אחרת.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבגליון 'יתד נאמן'

יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, ח"כ אביגדור ליברמן, התייחס היום (חמישי) לסוגיות ביטחוניות ומדיניות בכנס יום הדמוקרטיה 2025 שנערך באוניברסיטת רייכמן. ליברמן קרא להשלמת השבת כל החטופים מעזה לפני חידוש הלחימה ברצועה, והדגיש את הצורך בהכרעה מוחלטת מול חמאס.

"בתור מי שהצביע נגד עסקת שליט, מדובר בעסקת אין ברירה," אמר ליברמן. "בעסקת שליט הייתה טעות טקטית של חיילים שהיו בשדה הקרב. כאן, מדובר בקריסת מערכות מדינית וצבאית. זהו כישלון של המדינה והיא חייבת לשאת באחריות. קודם כל, יש להשיב את החטופים, ואז לוודא שאף אחד מהמעורבים בטבח השבעה באוקטובר לא ימות מוות טבעי."

ליברמן התייחס גם למעורבותו של שליחו של דונלד טראמפ, ניק ויטקוף, וציין כי הוא פועל לקדם את שלב ב' בעסקת השבת החטופים. "ויטקוף בא עם כל הסמכות והעוצמה. אם יש בחירות או לא, ההחלטה כבר התקבלה. זה ברור מבחינה משפטית שגם ממשלת מעבר יכולה ליישם את העסקה, וכל המפלגות ששמות את מדינת ישראל בראש סדר העדיפויות יתמכו בכך."

בנוגע למעמדו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בקואליציה, אמר ליברמן: "לאחר יישום העסקה, אני לא רואה איך סמוטריץ' נשאר בתפקידו. חוק ההשתמטות וחוק התקציב מעלים קשיים משמעותיים, ואני מתקשה לראות כיצד הקואליציה מצליחה להעביר חוקים כאלה".

ליברמן גם התייחס להפסקת האש בצפון ולמצב מול חיזבאללה בלבנון: "צבא לבנון לא מתכוון לפרק את חיזבאללה מנשקו, ולא עמד בהסכמים. במצב הזה, אין לנו למה לצאת משם. אם נצא, לא נוכל להחזיר אף תושב. אנחנו חייבים לדרוש שהצד השני יעמוד בכל ההתחייבויות שלו, אך זה לא קורה כרגע".

מפקד אוגדת עזה, תת-אלוף ברק חירם, נפגש היום (חמישי) עם ראשי קהילות ואנשי ביטחון בעוטף עזה, בעקבות חששות שהתעוררו בקרב תושבי האזור מהתקרבות של עזתים לגדר המערכת מאז כניסת הפסקת האש עם חמאס לתוקף.

הפגישה התקיימה על רקע תחושות של חוסר ביטחון בקרב תושבי העוטף, שחוששים מהשלכות של חוסר תגובה מספקת מצד כוחות הביטחון.

במהלך המפגש הביעו תושבי האזור דרישה חד משמעית לחיזוק הנוכחות הצבאית סביב הגדר ולהסרת האיומים באופן מיידי. הם הזהירו שאם לא יינקטו פעולות תקיפות נגד כל ניסיון להתקרב לגדר, הדבר עלול לעכב את חזרת התושבים המפונים לבתיהם ואף להרתיע רבים מלהשיב את חייהם לשגרה.

"מקבלי ההחלטות עדיין נמצאים בקונספציה – אנחנו, התושבים, לא נחזור תודעתית ל-6 באוקטובר," אמר אוהד כהן, תושב העוטף ופעיל בתנועת "עתיד לעוטף". ישי ספז, תושב נוסף ופעיל בתנועת פורום ישראל, הוסיף: "ככל שנהיה יותר שקטים, אנחנו מבינים שיש שם מישהו שמכין את הדבר הבא. אם לא נכריע אותם, נקבל את זה על הראש שלנו שוב פעם."

בתגובה לדברים אמר תא"ל חירם כי כוחות צה"ל פועלים בנחישות למול האיום הקיים והבטיח כי נמשכת היערכות צבאית מתוגברת. גורמים שנכחו בפגישה ציינו כי נדונו גם תכניות פעולה לעתיד וכי תא"ל חירם הדגיש את הצורך להתמודד עם איומים נוספים ברצועת עזה.

בהודעה שפרסם היום צה"ל לרכזי הביטחון השוטף בצפון הנגב נכתב: "צה"ל פרוס במרחב עם כוחות רבים ומתוגברים וימשיך לבצע בנחישות ובהתקפיות כל משימה שנדרש לה. מרחב הפרימטר מוחזק בתצורה חזקה מאוד על ידי כוחות הצבא".

התושבים, מצדם, ממשיכים לדרוש ערנות מרבית ופעולה מיידית, מחשש שהתארגנות עוינת ברצועה תוביל לאיומים מחודשים על ביטחון האזור.

חברי תנועת עורי צפון הקוראת להקמת התיישבות יהודית אזרחית בדרום לבנון פנו במכתב לחברי הקבינט המתכנס הערב (חמישי) בקריאה לעצור את יציאת כוחות צה"ל מלבנון שצפויה להסתיים בתחילת השבוע הבא.

במכתבם מדגישים חברי התנועה כי למרות ההישגים הרבים של צה"ל עזיבת השטח תסכן את ביטחון אזרחי ישראל ובהם תושבי קו העימות: "מאז כניסת צה"ל ללבנון פועלים הלוחמים בגבורה ובנחישות ומשמידים מדי יום עוד ועוד תשתיות של האויב. אך נראה כי למרות הפעילות הרציפה עדיין ישנה עבודה רבה ומלאכת השמדת ארגון הטרור חיזבאללה לא תמה. מצבורי הנשק העצומים אותם מוציאים הלוחמים מכפרי דרום לבנון הם ההוכחה הפשוטה לצורך החיוני שבאחזקת השטח בידי צה"ל".

"נוכחותו צה"ל בלבנון היא גורם מרתיע משמעותי, המונע מחיזבאללה לבצע פעולות טרור בקנה מידה נרחב. נסיגה תהווה הזמנה לארגון לחזק את אחיזתו בצפון, לפתח יכולות התקפיות משופרות ולהוות איום קיומי על יישובי הצפון. מעבר להיבט הביטחוני, נסיגה מלבנון תפגע במעמדה האסטרטגי של ישראל באזור ותחזק את אויבינו. היא עלולה להוביל להסלמה אלימה ולמלחמה נוספת, שתגבה מחיר כבד בחיי אדם, בנוסף למחיר הכבד ששילמנו זה עתה".

בסיום מכתבם מציינים חברי התנועה את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לדרום לבנון וקוראים לחברי הקבינט להודיע כי צה"ל ומדינת ישראל ישארו בלבנון לשנים רבות: "דרום לבנון אינו רק צורך ביטחוני עבור מדינת ישראל, אלא גם חלק בלתי נפרד מהמורשת ההיסטורית והמוסרית של העם היהודי. אנו בתנועת עורי צפון שבים ומזכירים את חיי הקהילות היהודיות באזור, אשר התקיימו בו לאורך ההיסטוריה – מימי המשנה והתלמוד ועד ימי ההתעוררות הלאומית הציונית. עליכם כקברניטי המדינה לומר בקול רם וברור לעולם – זוהי נחלת אבותינו, איננו כובשים בה ולכן נמשיך לאחוז בה לשנים רבות. אנו קוראים לכם לשקול היטב את ההשלכות של נסיגה מלבנון ולפעול לשמירה על נוכחות צבאית קבועה בלבנון למען ביטחון אזרחי ישראל".