בתקופה בה התמנה הרה"ק מבעלזא לרבנות בילגורייא, היו צריכים לקבל אישור מיוחד מטעם השלטונות כדי שיוכלו להתמנות לכהונת רב בערי פולין. לפעמים הייתה קבלת האישור כרוכה בקשיים רבים, וכפי שהיה צפוי להיות אף בנוגע למינויו של רבנו, וזאת כיון שרבנו היה מגליציה והשלטונות העדיפו שיתמנו רבנים שהם אזרחי פולין. לכן מקובל היה באותה תקופה, שהרבנים התמנו בינתיים לרב העיר שלא באופן רשמי, ואח"כ היו מסדרים את האישור, וכך עשו גם אצל רבנו.
בשבת הראשונה שלאחר ההכתרה נהרו המונים לבילגורייא, ואף אחיו כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע הגיע לשבות בבילגורייא. כן בלטו בין הבאים חותנו הרה"ק ר' משה אהרן מקאברין זצ"ל הי"ד, אחיו הרה"ק רבי שלו' רוקח זצ"ל הי"ד אב"ד אפטא, ועוד רבים ונכבדים. גם חסידי בעלזא מכל הסביבה נקבצו ובאו לכבודו.
באותה שבת הראשונה לבואו דרש רבנו בביהמ"ד המרכזי שבעיר והמונים נתאספו לכבודו, בהיותו מפורסם כדרשן נפלא ובקי בכל אוצרות הנגלה והנסתר. והנה במוצש"ק הודיע מושל העיר שברצונו לבקר אצל מרן מהר"א זי"ע. אנשי העיר נבהלו מאוד מהודעה זו, מכיוון שחששו שהוא בא בטרוניא על שמינו את רבנו לתפקידו בטרם קיבל את האישור הרשמי, אולם בהגיע המושל למעונו של מרן זי"ע, התנצל בפניו על שלא ידע מראש כי רב העיר הינו נצר לבית בעלזא, וכי הוא מתנצל על העיכובים באישור המיוחל…
וכדי להסביר את עצמו סיפר המושל כדברים האלה: בימיו של מרן מהר"י מבעלזא אירע פעם שבמוצאי יום הכיפורים נגנבו כל כלי הכסף שבבית. כשרצו לעשות הבדלה, לא מצאו כוס, ובשל כך אף הלכו לחפש בבית שאר בני המשפחה ולא מצאו, עד שהוכרחו לשאול כוס להבדלה מאחד השכנים. מפה לשם, התברר שבעת שהיו כל התושבים בביהכ"נ, נגנבו כלי הכסף וחפצים יקרי ערך מחצר הקודש. מיד אחרי הבדלה הודיעו על כך לתחנת המשטרה, והם נתנו צו מיידי לכל השוטרים בסביבה שיעצרו את כל הנוסעים שימצאו בדרכם ויערכו חיפוש בכליהם עד שיימצא הגנב.
לאחר זמן מה נמצא הגנב, שהיה איש מישראל, שנסע עם עגלה עמוסה בכלי כסף, והוא הובל אחר כבוד על ידי השוטר שתפסו חזרה אל העיר בעלזא. משנודע לאנשי העיר שהגנב הוא איש יהודי, קמה מיד המולה והתחילו להשתדל אצל השוטר שישחרר את הגנב ממאסרו ולא יעניש אותו. אף הציעו לו שוחד תמורת השחרור, אולם הוא סירב.
השוטר נימק את סירובו, היות ואחרי שערך מבצע מוצלח כזה ותפס את הגנב יש לו אפשרות להתקדם ולקבל תפקיד בכיר יותר בצמרת השלטון, לכן לא כדאי לו להתפתות לסכום הכספי המוצע ולהפסיד בכך את קידומו. נתנו החסידים עצה בנפשם ונתנו לשוטר לשתות יין חזק עד שהשתכר ונפלה עליו תרדמה, ואז שיחררו את הגנב לדרכו ויברח.
אחרי שקם השוטר משנתו וראה את אשר נעשה, התחיל לצעוק צעקות נוראות על בני הבית. ניסו לפייסו במאה רייניש, אך הוא חשש לקחת מהם את הכסף אולי ייתפס בעבירת שוחד. תוך כדי כך הגיעו הדברים לאוזני מרן מהר"י מבעלזא זי"ע, והוא ביקש להזמין אליו את השוטר.
משהגיע, אמר לו מרן: "את הכסף ישלחו לך באמצעות הדואר, כך שלא תצטרך לחשוש שיתפסו אותך. ובנוסף לזה הנני מברך אותך בתמורה לשחרור הגנב שתזכה בקידום המיוחל, ובנוסף לזה יזכו בניך להגיע למשרות בכירות בחייהם" ואכן לאחר זמן קצר קידמו אותו והתמנה למפקד המשטרה במחוז בעלזא, וגם בניו ונכדיו התמנו למשרות בכירות, אחד מהם כאחראי על תיק החינוך בוורשא והאחר נעשה מושל בבילגורייא ועוד.
כיון שכך חשים בני משפחה זו הכרת הטוב לאדמורי בעלזא ויוצ"ח, וכאשר ידוע להם שמישהו מהם צריך לאיזו טובה הם משתדלים בעניין בחפץ לב. "אף כעת" הבטיח המושל, "סדר את עניין האישור בהקדם". כיון שרבנו לא הכיר על בורייה את השפה הפולנית, בא הלה לרבנו בטרם עמד למבחן ולימד אותו את השאלות והתשובות, ורבנו עמד במבחן בהצלחה, עד שהתקבל האישור הרשמי בביתו כעבור זמן קצר, בחוה"מ סוכות תרפ"ח.
יֹּ֣אמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן נְטֵ֣ה אֶֽת־מַטְּךָ֔ וְהַ֖ךְ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְהָיָ֥ה לְכִנִּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:[ח, יב]
רש"י בפסוק זה מביא את דברי רבותינו במדרש [שמות רבה י, ז] על ציווי ה' למשה: "אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן": "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן" . כפי שמסופר בפרשת שמות [ב, יא], שמשה ראה איש מצרי מכה יהודי מאחיו, ורצה לעזור לו ולהגן עליו. בזוהר הקדוש כתוב, שמשה לקח את המטה שלו ובו הרגו, "ויטמנהו בחול".
האם בכך עשה החול מעשה מיוחד עבורו? ודאי שלא, אך כיון שהסתייע בחול בעת שטמן את המצרי, צריך לתת כבוד לחול. לכן, אין זה מן הראוי שילקה החול על ידי משה.
ויש להבין, האם לחול יש נשמה? האם מרגיש הוא בצער כלשהו או לחלופין בכבוד שמעניקים לו? מה אכפת לו אם הכינים שרוחשות עליו תגענה מכח הכאתו של משה?
ראש הישיבה רבי מאיר רובמן זצ"ל, חידד באחת משיחותיו, את השאלה הנ"ל ואז לימד אותנו עומק נוסף ביסוד הגדול של הכרת הטוב המובא בספרים הקדושים: חיוב הכרת הטוב אינו דווקא בכדי להחזיק טובה לאותו אדם שהיטיב לנו. אמנם יש ענין להחזיר לו טובה, אבל רואים מדברי המדרש שסיבת הכרת הטוב אינה כדי שעושה הטובה לא ייפגע, שהרי החול אינו מבין שעושים לו טובה, וודאי שאינו יכול להבין שאדם נמנע מלהרע לו, כמו שעשה משה רבנו.
אם כן מה העניין להכיר טובה לדומם – למים ולעפר? אמר הרב רובמן: נכון שהדומם אינו משפע מהכרת הטוב שלנו, אך חובת הכרת הטוב היא עבור האדם בעצמו, שהוא לא ירגיש כפוי טובה! ענין הכרת הטוב אינו מבחינת תגמול למי שעשה לי טובה, אלא שאני בעצמי ארגיש שהדבר הזה עשה לי טובה, וכדי שתהיה לי ההרגשה שמישהו עשה לי טובה, אין זה מן הראוי שלא אחזיר לו טובה, או שאזיק לו.
ואם הוא דומם שאינו מרגיש בכך? לא הוא הסיבה, אלא עליך להתרגל להכיר טובה לכל חפץ ולכל אדם, כדי שהנפש של האדם תהיה רגישה, שיהיה לה את הרגש הנפלא הזה של הכרת הטוב. לכן הורה הקב"ה למשה רבנו שלא הוא יכה את החול, כי עליו להרגיש בתוך תוכו שעשו לו טובה. לומדים אנו מכך, כי ענין הכרת הטוב הוא מעלה בנפש האדם! הנפש של האדם צריכה להתעלות ולהכיר טובה, לכל דבר שעל ידו נעשה לו טוב.
מהו המקור למידה זו של הכרת הטוב? מנין מגיע לאדם הרצון להכיר טובה למי שהיטיב עמו? ביאר ראש הישיבה, הרב רובמן זצ"ל, כי מדת הכרת הטוב נובעת מהכרת שפלות עצמו. האדם העניו, המרגיש שאינו בר מעלה על פני מיטיבו, אינו חש שחברו חייב לו, ומתוך כך אינו מבין: במה זכיתי לקבל את הטובה? הרי אין מגיע לי כלום! אם כן, אני חייב להיטיב עמו כנגד זה והוא משתדל בכל הזדמנות להכיר טובה ולגמול טוב עם מי שעשה לו את הטובה.
ככל שאדם עניו יותר, הוא מרגיש יותר חובה להכיר טובה אפילו על טובה קטנה שנעשתה עבורו. גם לאחר שנים רבות חש הוא, שהוא חייב את נפשו ממש לעושה הטובה!
לעומתו , בעל גאווה מרגיש תמיד שעל כולם לתת לו ולכבד אותו. המחשבה שלו היא: 'מגיע לי!' ואם קיבל ממישהו טובה, הוא אינו מבין מדוע עליו להכיר לו טובה על כך: 'מה הטובה שעשה לי? מי הוא בכלל, שאני צריך להכיר לו טובה?' מחשבות אלה נובעות מגאווה עצמית, ומונעות ממנו להשיב טובה על טובה.
דוגמה קיצונית ראינו אצל המן הרשע, הגאוותן המפורסם, שכל מחשבתו הייתה: 'מגיע לי!' גם לאחר שאחשוורוש גדלו מעל כל השרים ונתן לו זכויות מיחדות, לא הרגיש חייב כלל, אלא להיפך, כאשר דיבר עמו המלך על פרס מיוחד המגיע לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, לא היה לו כל ספק כי מדבר בו עצמו. "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני?" הרי מגיע לי, מגיע לי יותר! אהבת עצמו והגדלת ערכו בעיניו, הביאוהו לחשוב כאלו מגיע לו כל כבוד שנתנו לו, ומדוע עליו להכיר טובה על כך?
כך עלול להיראות לבסוף מי שאינו עובד על עצמו וחושב תמיד שמגיע לו לקבל מבני משפחתו, מחבריו ומעל הכל – מהקב"ה! אולם מי שמכיר בערכו ויודע שאף אחד אינו חייב לו, מתרגל להודות על כל מה שמקבל, גם מאדם פשוט, קל וחומר מבורא העולם.
רבי יהונתן אייבשיץ אמר שאילו בני אדם לא היו כפויי טובה לא היה עולה בליבם לעשות דבר רע, כי ה' נתן לו בגד ואיך יגמול למולו להמרות דבריו ולא לעשות ציצית כראוי, ה' נתן לו לשון מדברת ואיך יגמול לדבר דיבורים אסורים, ולכן הנזהר שלא להיות כפוי טובה לא במהרה יחטא. [יערות דבש]
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל ולהבדיל, לרפואת בתי היולדת הדסה שולמית בת חנה שתח'י