שבוע עמוס בכותרות ולעיתים אפילו שתיים ביום, לא זכור זה זמן רב. אירוע רדף אירוע. עוד בטרם יבשה הכותרת על אירוע מרכזי אחד וכבר התחלפה לטובת אירוע מרכזי אחר.
זה החל כמובן עם השחרור של שלוש החטופות והפגישה המרגשת עם בני משפחותיהן. קשה היה להישאר שווה נפש לנוכח המפגשים הללו, גם אם מחיר העסקה של שחרור המחבלים קשה לעיכול.
בשמאל ובתקשורת ביקשו ליטול את כל הקרדיט לעצמם, והשחילו לאורך כל סיקור השחרור אמירות פוליטיות נגד מי שמנסה לעכב הלאה את העסקה, וכמובן עם הקמפיין הצפוי: "אפשר היה לעשות זאת מוקדם יותר".
כאשר השר סמוטריץ' כתב בתגובה כי הוא שמח ונרגש יחד עם כולם על חזרתן של החטופות, התנפלה עליו התקשורת בשצף קצף, כיצד הוא "מעז" להגיב באופן הזה, בשעה שהוא התנגד לעסקה. מדובר כמובן בטענה אווילית: להגיד לסמוטריץ' ולמתנגדי העסקה שלא לשמוח עם חזרת החטופים, זה כמו לומר למצדדי העסקה, שלא להצטער בעתיד אם חלילה המחבלים ששוחררו יהיו מעורבים בפיגועים.
למחרת שחרור החטופות ובתזמון מושלם (ומתוכנן), נכנס הנשיא החדש-ישן דונלד טראמפ לבית הלבן. בניגוד לטקס כניסתו הקודם והקודר, הפעם הטקס היה מושלם עם השתתפות של נשיאי ארה"ב לשעבר. הקודרים היחידים היו ביידן וסגניתו האריס. טראמפ דילג על כל הגינונים ונשא נאום טראמפי קלאסי, בו ביטל את מדיניות קודמיו, שלל הגדרות חדשות שהומצאו על ידי הליברלים הדמוקרטים, והציג את תפיסתו בשלל נושאים, תוך חתימה על צווים נשיאותיים שמבטלים את אלו של ביידן. אם אפשר היה לעשות את זה גם בישראל, היינו בעידן אחר.
התקשורת הישראלית החמיאה רבות לנשיא החדש, לאחר שלאורך כל מערכת הבחירות תמכה בהאריס. הסיבה ברורה: טראמפ מצטייר (לפי שעה) כמי שהאיץ וכפה על נתניהו לבצע את עסקת החטופים, ובכלל כמי שנתניהו חושש ממנו, סיבה טובה לתמוך בו. מנאומו של טראמפ ניתן היה להתרשם כי הוא רוצה להיות משכין שלום עולמי ופניו לפרס נובל לשלום. מעניין יהיה לראות כיצד זה יבוא לידי ביטוי כאן באזורינו.
היו שהתבדחו והזכירו את הפתק שהשאיר לפיד על שולחן נתניהו: "לפיד 2024". על אותו משקל ציינו את הפתק (שלא השאיר) הנשיא היוצא ביידן על שולחנו של טראמפ: "ביידן 2028". ההבדל: לפיד עדיין מצוי בעולם החלומות. ביידן התפכח מזמן.

שכר פרישה
הכותרות והאירועים נמשכו עם תחילת מבצע "חומת ברזל" בג'נין ובצפון השומרון. שם המבצע מזכיר כמובן את מבצע "חומת מגן" המפורסם, עם קונוטציה ברורה גם ל"חרבות ברזל" בעזה. המטרה: השמדת יכולות תשתית של גדודי הטרור של החמאס והג'יהאד בשומרון.
יממה לאחר מכן הגיע "בום" נוסף, עם הודעת ההתפטרות של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שהייתה אמנם צפויה, אך בכל זאת גרמה לטלטלה צבאית ופוליטית (הרחבה בהמשך).
מכל ה"טוב" הזה ייעדר ח"כ איתמר בן גביר, לאחר ההתפטרות מהקואליציה של "עוצמה יהודית", שנכנסה לתוקף בתחילת השבוע. בזמנו, לאחר פיטורי גלנט מתפקיד שר הביטחון, צוינה העובדה שמיד לאחר הפיטורים החלו המבצעים העוצמתיים והחזקים בצפון ובדרום, דבר שלא היה קודם.
על אותו משקל, אפשר אולי לומר כי מיד לאחר פרישת בן גביר מתחילה המערכת לנוע באופן חיובי. הרמטכ"ל, שנוא נפשו, הולך הביתה, ראש השב"כ בדרך, ומי יודע – אולי גם היועמ"שית תלך באותו כיוון.
כזכור, מזכיר הממשלה יוסי פוקס החל, בתהליך ענייני, לבדוק עד כמה היא מזיקה לעבודת הממשלה ועד כמה אין אפשרות לעבוד איתה. אלא שבן גביר זיהם, כזכור, את התהליך, כאשר הפך את העניין לפוליטי ותבע, בצעד שאינו חכם, את פיטוריה, לאחר שתמכה בבג"ץ בפיטוריו שלו. עתה, כאשר עזב את הממשלה, ניתן יהיה (אולי) לקדם את ההליך בצורה חלקה, ללא הטיעון שמדובר בהדחתה לצורך שלמות הקואליציה.
אם כך יקרה, הרי שניתן יהיה לקבוע, שכמו שהצטרפותו של גדעון סער הועילה והובילה לעסקת החטופים, יציאתו במקביל של בן גביר תועיל לפיטורי היועמ"שית.

"שיקולים ביטחוניים"
איש לא הופתע השבוע מההתפטרות של הרמטכ"ל הרצי הלוי. היא ריחפה כל העת באוויר. מה שהכריע הייתה האווירה. הלחץ עליו לפרוש הגיע מכיוונים רבים. אפילו הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, התבטא זה לא מכבר כי הלוי חייב לפרוש עקב "הכישלון שלא יסולח".
חלק מהכתבים הצבאיים שניזונו ממקורותיו, ביכו על לכתו. קשה להם לאבד מקור (הכי) בכיר בצבא. חלק אחר, דוגמת הכתב הצבאי יוסי יהושע, טענו כי ההתפטרות הזו הייתה צריכה להיות זה מכבר ונעשתה באיחור של כמעט 500 ימים לאחר הטבח.
יהושע, וכמוהו כתבים צבאיים נוספים, סבורים שלאחר התפטרותו תיפתח תיבת פנדורה, ורבים בצבא יפתחו את פיהם ויחשפו עוד דברים רבים על תפקודו של הלוי, דבר שעד כה נמנעו מלעשות, כל עוד היה בתפקיד. "מדובר בתמונה קודרת, חמורה ומטרידה, שלא ניתן לקבל אותה בתקשורת, שם הלוי ודובר צה"ל מיומנים", טוען יהושע.
להערכתו, הרמטכ"ל הפורש מודע לעובדה שהכישלון הנורא של השבעה באוקטובר יהיה רשום על שמו בהיסטוריה. לדבריו, באותו לילה קיבל הלוי את כל ההתרעות האפשריות ואת כל הסימנים המעידים על הצפוי להתרחש, אולם הוא דחה את הדברים לישיבת "חיתוך מצב" בבוקר, בשעה שמונה. אם היה מתעשת בזמן, הוא יכול היה למנוע את האסון באמצעות מתן פקודת כוננות לגזרה הדרומית, להיערך למתקפה רחבה של החמאס, תוך תגבור כוחות והזנקת חיל האוויר. אולם הוא העדיף, כאמור, להמתין עד הבוקר והסוף ידוע.
"ההחלטה ההיא תלווה אותי למשך שארית חיי", הודה הלוי בנאום הפרישה שלו. בדבריו דחה את כל הדיבורים על תיאוריות הקונספירציה והבגידה, והדף את השמועות, לפיהן היו גורמים בצבא פנימה שסייעו לחמאס לבצע את המתקפה.
הלוי, שהודיע כי יסיים את תפקידו בעוד חודש וחצי, יסכם עם פרישתו שנתיים וחודשיים בתפקיד. לדעת כל הפרשנים הצבאיים, הוא לא חשב שכך תסתיים הקריירה הצבאית שלו. במערכת הפוליטית מזכירים את מינויו על ידי שר הביטחון בני גנץ בממשלת המעבר של בנט-ולפיד, שנעשה בניגוד לכללי מנהל תקינים (ובשתיקת היועמ"שית) "משיקולים ביטחוניים" שלא פורטו עד היום. יו"ר האופוזיציה דאז, נתניהו, התנגד למינוי של הלוי ותמך במתמודד מולו – אייל זמיר.
בהמשך, מיד בתחילת הקדנציה של נתניהו, נרשמו חילוקי דעות בינו להלוי, על רקע שתיקת הרמטכ"ל סביב תופעת הסרבנות. נתניהו סבר שהלוי גילה רכות מול מחאת הטייסים בתקופת ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית.

רמזים עבים
חילוקי הדעות של הלוי עם הדרג המדיני החריפו, לאחר שבני גנץ וגדי איזנקוט פרשו מהממשלה. הלוי הבין שנותר ללא משענת תומכת, ומצא את שר הביטחון גלנט כבן ברית. לאחר פיטוריו של גלנט, הבין שזה הסוף. שר הביטחון החדש, ישראל כץ, הציב בפניו תמרור עצור. ההודעות לתקשורת עם השימוש בגוף ראשון, "הוריתי" ו"הנחיתי", הבהירו להלוי, שיש כאן "בעל בית" חדש.
כץ סימן לרמטכ"ל את הדרך החוצה, כאשר עצר לו את כל המינויים בצמרת צה"ל, תוך שהוא דורש ממנו להגיש את התחקירים הצה"ליים על כשלי הטבח עד סוף ינואר. הרמזים היו עבים וברורים, וכץ מקבל מכל הפרשנים את כל הקרדיט על לכתו של הלוי.
זמן קצר אחרי הודעת התפטרותו של הלוי, הודיע גם מפקד פיקוד דרום, האלוף ירון פינקלמן, על פרישתו. במערכת הפוליטית אומרים כי כמו הלוי, גם הוא אחראי על הכישלון הנורא. כתבים צבאים דיווחו כי פינקלמן רצה להתפטר זה מכבר, אולם הוא היה נאמן להלוי והמתין עד שהרמטכ"ל יודיע על סיום תפקידו שלו, ורק אז התפטר גם הוא.
התפטרותם של השניים מגיעה אחרי התפטרותו של ראש אמ"ן אלוף אהרון חליוה, של מפקד 8200 תא"ל יוסי שריאל, ושל מפקד אוגדת עזה, תא"ל אבי רוזנפלד (מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, אל"מ חיים כהן, הודח בידי הלוי). גורמים צבאיים מעריכים כי הבאים בתור יהיו ככל הנראה ראש אגף מבצעים, אלוף עודד בסיוק, מפקד המכללות הצבאיות, אלוף נמרוד אלוני (שהיה מפקד אוגדת עזה בשנים שקדמו לשבעה באוקטובר), וראש אגף אסטרטגיה אלוף אליעזר טולדנו (אלוף פיקוד דרום עד שלושה חודשים לפני הטבח).
ההערכה היא, שגל ההתפטרויות יוביל גם לעזיבת ראש השב"כ רונן בר. אולם בשל חלקו המרכזי בשיחות עסקת החטופים, התפטרותו תגיע רק כאשר ימוצו שלבי העסקה המתקדמים. באופוזיציה מאיצים, במקביל, את הקולות הקוראים לדרג המדיני לנהוג כמו הרמטכ"ל ולהתפטר. הלחץ מופנה כמובן לנתניהו. אולם ההקבלה שגויה.
בסביבת נתניהו אומרים כי יש להבחין בין הדרג הצבאי, שהוא הדרג המבצע של מי שנותן לו את ההוראות ויכול לפטרו אם הוא נכשל, לבין הדרג המדיני שנבחר על ידי העם, ורק הוא יכול ומסוגל לפטר אותו באמצעות בחירות במועדן. הדבר יכול להיעשות מוקדם יותר, רק אם הכנסת תצביע אי אמון בממשלה ובכך תביא לבחירות מוקדמות, דבר שבינתיים לא קרה.
יש להניח שנתניהו לא יפרוש מרצונו, בפרט לא עכשיו כאשר טראמפ נכנס לבית הלבן ויש על השולחן מטרות משותפות: שלום עם סעודיה, והשמדת הגרעין האיראני.

מי התנגד למבצע הביפרים ולחיסול נסראללה?
לאורך כל המערכה תודרכה התקשורת כי הצבא בעד ביצוע העסקה, אפילו במחירים גבוהים וקשים, כדי לא להגיע למלחמה בצפון. הדברים הללו היו עוד קודם חיסולם של נסראללה וסינואר. מאוחר יותר, כאשר החלה הלחימה בצפון, תודרכו הכתבים כי הצבא בעד הפסקת הלחימה, כדי שלא נגיע ללחימה אזורית.
כל זה לא הפריע כמובן לתקשורת המגמתית לטעון, כי נתניהו לא רצה במבצע הביפרים ובחיסול נסראללה, ורק גלנט והלוי הכריעו בעד. בלשכת ראש הממשלה מפריכים את הדברים וטוענים כי "נתניהו הוא זה שהוביל בנחרצות את הצעדים ששינו את פני המזרח התיכון. הוא זה שהתעקש על הכניסה לרפיח מול התנגדות עזה של ארה"ב, והוא זה שהתעקש על מבצע הביפרים, על התמקדות בחיסול מערך הרקטות והטילים של חיזבאללה ועל חיסול נסראללה".
בלשכת נתניהו מדגישים, שלכל הדיונים בנושאים הללו קיים תיעוד מלא של החלטות ראש הממשלה, וכן להתנגדות או להססנות מצדם של גורמים בכירים שהשתתפו בדיונים. "כמה מהם אף דרשו לקבל הסכמה מראש של ארה"ב או לעדכן אותה לפני מבצע הביפרים וחיסול נסראללה. ראש הממשלה התנגד לכך בתוקף, ואמר שעדכון כזה יסכל את הפעולות. המציאות הוכיחה שהוא צדק".
בהקשר זה ראוי להזכיר, כי מתנגדי מבצע הביפרים עשו הכול כדי לסכלו, ובחוסר אחריותם הדליפו אותו לתקשורת יום קודם. אחד הכתבים הבולטים אכן דיווח על משהו גדול שעומד לקרות. בסופו של דבר המבצע אושר, והתוצאות ידועות. עכשיו יש מי שמנסים לשנות את המציאות ולקחת קרדיט ברמייה.
איש התקשורת, ארז תדמור, כתב השבוע כי הרצי הלוי ייזכר כרמטכ"ל הגרוע, הכושל וההרסני בתולדות מדינת ישראל, משלוש סיבות עיקריות: 1. נכנע לסרבנים ולממרידים, דרש מהממשלה להיכנע להם ולמעשה איפשר לצה"ל להתפרק במשמרת שלו. 2. מידר את הממשלה בליל ה-7 באוקטובר וקיבל בחוסר סמכות החלטות מופקרות וחסרות כל הגיון שהובילו לאסון החמור. 3. ניהל את המלחמה בעזה בצורה רופסת והססנית תוך התעקשות על אסטרטגיית הפשיטות הכושלת ומבלי לחתור להכרעת חמאס.
לדברי תדמור, הלוי מסמס את הנחיות הדרג המדיני בכל הנוגע לחלוקת הסיוע ההומניטרי ובכך איפשר לחמאס להשתלט על הסיוע. כמו כן, הוא חתר תחת הדרג המדיני עם קמפיין הדלפות של "בכירים בצה"ל" בסוגיית "היום שאחרי" ושאר נושאים מדיניים שאין זה מתפקידו לעסוק בהם.
תדמור מוסיף וטוען, כי "הלוי ייזכר כרמטכ"ל שריסק את אמון הלוחמים בפיקוד הבכיר, שהבינו שיש פוליטיזציה חמורה של צמרת הצבא, שמצד אחד מגלה סלחנות קיצונית כלפי תופעות דוגמת 'אחים לנשק', ומנגד דוחקת ומגרשת מהצבא קצינים מצטיינים דוגמת עופר וינטר רק בגלל שסירבו להתיישר עם הקונספציות הכושלות של המטכ"ל".

"עניין של זמן"
השבוע, כאשר נכנסה הפסקת האש לתוקפה עם שחרור החטופות הראשונות, חלו שינויים גם בתוך הקואליציה, לאחר פרישתה של "עוצמה יהודית". השאלה היא, מה יקרה בתום השלב הראשון של העסקה, קרי בעוד שישה שבועות בסוף פברואר (ר"ח אדר). כמו כן, מה צפוי לקרות בתוך ימי השלב הראשון. האם יחולו עוד שינויים בתוך הקואליציה? האם הממשלה תחזיק מעמד? האם יש סיכוי שסיעות מהאופוזיציה ייכנסו לממשלה במקום מפלגות הימין? הרבה שאלות, הרבה תחזיות ותשובה אין.
במחנה הימין וגם בקרב השמאל מעריכים, שעוד לפני סיום השלב הראשון של העסקה, קרי: בתוך ששת השבועות הקרובים, יחולו שינויים פנימיים בקואליציה, אך כל צד מפרש את השינויים הצפויים בדרכו שלו.
בימין סבורים שהחמאס יתקשה לעמוד בתנאי הפסקת האש, והוא יפר אותם עוד לפני 42 ימי ההסכם. לפיכך, חזרתם של שרי "עוצמה יהודית" לממשלה ולקואליציה – קרובה. "זה רק עניין של זמן עד שיחזרו", אומרים בימין.
מאידך, בשמאל סבורים שככל ויחלפו ימי הפסקת האש מבלי שהחמאס יפר את ההסכם, יתקשה השר בצלאל סמוטריץ' לעמוד בלחץ של אנשי מפלגתו. הלחץ הזה יבעבע ויגיע גם מדרגי השטח, שיקראו לו לפרוש מהממשלה. כראיה, הם מציגים את תגובת ההתנצלות הארוכה (כמו תמיד) של סמוטריץ' בתחילת השבוע – "מדוע לא פרשתי מהממשלה" – המעידה על הלחץ בו הוא נמצא כבר עתה. "זה עניין של זמן עד שיפרוש", אומרים בשמאל, במענה לדוברי הימין על חזרתו של בן גביר. כל אחד עם ה"עניין של זמן" שלו.
מנגד, מביטה האופוזיציה על הנעשה ואין ביכולתה לעשות דבר. חדלונה ניכר בכל הרמות ובכל ההיבטים, כפי שהדבר התבטא השבוע במלכודת אליה נכנסה עם ההצבעה על הקמת ועדת החקירה הממלכתית. במקום למשוך את ההצעה ולהמתין להזדמנות נאותה, כפי שביקשו ממנה גם משפחות שכולות, הלכה האופוזיציה עם הראש בקיר, הגישה את ההצעה, הפסידה, ועכשיו לא תוכל להגישה שוב במשך חצי שנה.
גם פרישת בן גביר לא תביא לכניסה מחודשת לממשלה של בני גנץ ולהצטרפות של יאיר לפיד. בעבר הצהירו שהישארותו של בן גביר מונעת מהם להיכנס. אז הנה, הוא פרש, אבל הם נשארים בחוץ.
אפשרות נוספת: ככל שטראמפ ילחץ על נתניהו להשלים את העסקה, וככל שהקואליציה שלו תתרופף, יפנה נתניהו למפלגות האופוזיציה שבראשות גנץ ולפיד (ואולי גם ליברמן), ויציע להם להיכנס לממשלה, לסייע בהשלמת העסקה ואז להגיע להסכם נורמליזציה עם סעודיה. לצורך כך הוא יסכים לקבוע מועד לעריכת בחירות מוקדמות בתוך שנה, ואולי גם הסכמה להקמת סוג של ועדת חקירה ממלכתית.
מי שמכירים את נתניהו מקרוב דוחים את האפשרות הזו ואומרים, כי הסיכוי שיהיה שלום עם איראן, גבוה יותר מהאפשרות שנתניהו יוותר על ה'בייס' שלו ויילך עם לפיד, גנץ וליברמן. את הטעות הזו הוא עשה בעבר, ולא מתכוון לחזור עליה שנית.

ללא עוצמה
הכותרת "ממשלה ללא עוצמה", מיד לאחר פרישתם של שרי מפלגת "עוצמה יהודית", החמיאה מאוד לבן גביר ולחבריו. לדעתם, ביצוע העסקה פגע בעוצמה של מדינת ישראל וכך הם רוצים שיזכרו את פרישתם.
להתפטרותם של שלושת שרי "עוצמה יהודית", בן גביר, עמיחי ווסרלאוף, היו השלכות מידיות בתוך מפלגת "הציונות הדתית" שהתמודדה יחד, באותה רשימה, עם "עוצמה יהודית" ו"נועם", בבחירות האחרונות לכנסת. כזכור, השר לשעבר עמיחי אליהו התפטר בזמנו מהכנסת על פי החוק הנורווגי ובכך פינה מקום לח"כ צבי סוכות מ"הציונות הדתית". עתה, כאשר אליהו חזר לכנסת, נפלט צבי סוכות החוצה, ובכך הופר האיזון הפנימי בין שתי המפלגות. המשמעות: הציונות הדתית קטנה משבעה לשישה ח"כים, כאשר הקואליציה מונה 62 חברים (עם ח"כ אלמוג כהן).
כדי לפתור את הבעיה, הודיע "השר הנורווגי" הנוסף של "הציונות הדתית", בצלאל סמוטריץ', כי הוא יחזור לכנסת, ובכך ייפלט החוצה ח"כ יצחק קרויזר מ"עוצמה יהודית". הדבר ישאיר את יתרון המנדטים הפנימי למפלגתו של סמוטריץ' ויעלה את מספר החברים בקואליציה ל-63.
להתפטרויות הללו יש משמעות נוספת: על פי החוק, שר שהתפטר במסגרת החוק הנורווגי וחזר לכנסת, אינו יכול להתפטר שוב במסגרת אותו חוק. לפיכך, אם "עוצמה יהודית" תחזור לממשלה, השרים סמוטריץ' ואליהו לא יוכלו להתפטר שוב מהכנסת כדי להכניס חזרה את סוכות וקרויזר. מי שיצטרכו לעשות זאת, הם שרים אחרים ממפלגותיהם.
ההתפטרות של סמוטריץ' מהממשלה וחזרתו לכנסת (על מנת לשוב ולהיבחר שוב כשר) נחשבת אמנם להליך פרוצדורלי, אולם הדברים יכולים להסתבך. תקדים מתן כהנא מממשלת לפיד-בנט מרחף כצל על כל העניין. תזכורת: מיד לאחר פרישת עידית סילמן מ"ימינה", חשש נפתלי בנט מעריקה נוספת, של ח"כ יום טוב כלפון, שלא יוכל לעמוד בלחצים דומים שיופעלו עליו. לפיכך ביקש מהשר לענייני דתות באותה עת, מתן כהנא, לפרוש מהממשלה ולחזור להיות ח"כ, כדי להוציא החוצה את כלפון (שהיה ח"כ נורווגי). כהנא פרש מהממשלה, חזר להיות ח"כ, וכאשר רצה לשוב ולהתמנות כשר, התקשתה הקואליציה לגייס רוב עבורו. כך הוא נותר ח"כ פשוט (ומתוסכל).
כדי שסמוטריץ' לא יחשוש מתקדים כהנא, הציעו לו בסביבת ראש הממשלה "עסקה כוללת", לפיה שרים נורווגים מהליכוד יתפטרו יחד עמו, ישובו לכנסת וכולם ימונו יחד מחדש. המטרה: חיזוק הקואליציה. סמוטריץ', כאמור, כבר הודיע כי יתפטר מהממשלה, ישוב להיות ח"כ וייבחר מחדש לשני תפקידיו בממשלה – אוצר ושר במשרד הביטחון. תקדים כהנא לא יחזור.
אגב, אם מישהו דואג לשני הח"כים שנאלצו לפרוש, סוכות וקרויזר, אפשר להירגע. השניים צפויים לקבל מענק הסתגלות, המחושב החל מהשנה השנייה לכהונתם כח"כים. סוכות יקבל 47,583 שקלים ברוטו, וקרויזר יקבל 51,548 שקלים ברוטו. הסתגלות נעימה.

תפקידים חדשים
המאבק על הכיסאות שהתפנו בממשלה גבל בלחצים מכל הכיוונים. רבים לטשו עין לשלושת המשרדים ובעיקר למשרד שפינה בן גביר – הביטחון הלאומי, או בשמו הקודם – המשרד לביטחון פנים.
לפי הכללים, אם לא ממונה שר מחליף תוך 48 שעות מרגע ההתפטרות, המשרד עובר באופן אוטומטי לראש הממשלה. אולם נתניהו שיכול לכהן כראש ממשלה, אינו יכול להחזיק בתפקידי שר, עקב כתב האישום נגדו. לפיכך עליו למנות שר אחר.
השאלה המרכזית: האם בן גביר יחזור לממשלה, אם וכאשר המלחמה בעזה תתחדש. על פי קולות שנשמעים בסביבת נתניהו, גם אם בן גביר יחזור, הוא לא ימונה לתפקיד השר לביטחון לאומי. הקשיים המשפטיים שתערים היועמ"שית ימנעו ממנו את החזרה למשרד הזה, וגם נתניהו לא רוצה לשוב ולתת לו את הכוח והעוצמה שיש במשרד לביטחון לאומי.
בליכוד עוקבים אחר המהלכים הללו, ומתחת לפני השטח ניטש השבוע קרב איתנים על איוש המשרד. הלחצים הגיעו דרך הפעילים והמקורבים של המועמדים לתפקיד, שלחצו ורצו מאחד לשני. חלקם עשו זאת באמצעות שיגור מסרים לתקשורת, אחרים דרך לחץ על סביבת ראש הממשלה.
המועמדים המרכזיים היו השרים אלי כהן ואבי דיכטר. כהן, כזכור, כיהן כשר החוץ, ואמור היה לחזור למשרד על פי רוטציה נוספת, אולם המינוי של סער שיבש את התכניות והוא נשאר במשרד האנרגיה. כעת אנשיו דרשו כפיצוי את המשרד לביטחון לאומי, והצביעו על מיקומו הגבוה בפריימריז של המפלגה כהוכחה לבקשתם.
מנגד פעלו אנשיו של שר החקלאות, אבי דיכטר, למנותו לתפקיד, וטענו כי אין סיבה שהוא לא יקבל את התיק הזה לאחר הנאמנות שהוא מגלה כלפי נתניהו. לדבריהם, דיכטר הוא האיש הבכיר במפלגה מבחינה ביטחונית, שהסתפק בזמנו בתיק החקלאות, רק כדי לשמור על שקט פנימי במפלגה, אולם עתה יש למנותו לתפקיד הראוי לו.
קרב דומה ניטש על תיק הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, שפינה השר לשעבר ווסרלאוף. השם שהוזכר לתפקיד היה השר דודי אמסלם. גם בש"ס ביקשו את התפקיד לעצמם. מדובר במשרד עם סמכויות החופפות למשרדי ממשלה אחרים (כמו המשרד החדש של זאב אלקין), ואין בו צורך ממשי. עם זאת, וסרלאוף זכה בו לשבחים רבים מראשי רשויות שנעזרו בו. על התיק הנוסף, 'המורשת', שמותיר עמיחי אליהו, לטשה עין "הציונות הדתית". אולם גם בליכוד רצו אותו לעצמם, כאשר המועמדים שהוזכרו היו השרים קרעי ומיקי זוהר.
לאחר לבטים ולחצים, החליט נתניהו לתת למשמרת זמנית את התיקים לזקן השרים בליכוד חיים כץ. הסיבה: כץ לא יערים קשיים, וישחרר את התיקים כאשר תתבהר יותר תמונת הקואליציה סביב השאלה האם "עוצמה יהודית" תחזור. תחילה הציע את התיקים ליריב לוין, שסירב, לפיכך חיפש כאמור שר שלא יתקשה להיפרד מהם בהמשך, וכך מצא את חיים כץ.

אחדות לרגע
לא בכל יום זוכה איתמר בן גביר לאחד בין גורמי ימין לשמאל. השבוע זה קרה לו. התפטרותו מהממשלה איחדה לרגע את שני קצוות הקשת הפוליטית. אלו גם אלו רצו לראותו זה מכבר מחוץ לממשלה, כל אחד מסיבותיו. היו שאמרו וכתבו ("הארץ") כי השמאל הריע ושמח על התפטרותו, אך בימין עוד יותר.
על פי תזה זו, בשמאל מייחסים לבן גביר השפעה רבה וגדולה, הרבה יותר ממה שבאמת יש לו. בן גביר תורם לכך, כשהוא טוען שמנע עסקאות לשחרור חטופים בעבר ומספר כיצד הוצעו לו הצעות שונות להישאר בממשלה. לשמאל נוח להעצים את בן גביר, כדי להראות שהוא "שולט" על נתניהו וגורם לו לפחד ממנו.
מאידך, גורמים בימין ובקואליציה בזים לבן גביר, וטוענים כי הוא משפיע בעיקר על עצמו ועל (חלק מ)חברי מפלגתו ותו לא. בהקשר זה הם מציינים את נטייתו לריב עם כל הגורמים מסביב, עד שרבים מהם תמכו בכניסתו של בני גנץ לממשלה, כדי לגרום לבן גביר לצאת. מהסיבה הזו תמכו בשמחה גלויה בכניסתו של סער, דבר שצמצם את כוחו של יו"ר "עוצמה יהודית".
אותם גורמים בימין שקיוו וייחלו שבן גביר יתאזן ויהפוך לבוגר יותר, כאשר יקבל תפקיד של שר בכיר, גילו שהוא נשאר בדיוק אותו הדבר כפי שהיה באופוזיציה, לרבות כל הפרובוקציות. גם בציבור החרדי לא רוו ממנו נחת: בש"ס רבו עמו סביב ההצבעה על "חוק הרבנים", וביהדות התורה מחו נגדו על העלייה המופגנת להר הבית.
בן גביר עצמו נהנה תחילה מהסקרים, כאשר ניסה להיות אופוזיציה מימין בתוך הממשלה לאחר הטבח. אולם ככל שחלפו הימים, ובעיקר לאחר שהחל לגלות התנגדות למהלכי הממשלה, ירדה הפופולריות שלו, כפי שהדבר משתקף בסקרים. לשיא השפל הגיע, כאשר גרם לנתניהו להגיע להצבעה בכנסת ממיטת חוליו בהצבעה על חוקי התקציב. הביקורת שספג, גרמה לו להתנצל, אולם הסקרים שלו עדיין נמוכים.
היריבות שלו עם סמוטריץ' עלתה גם היא לגבהים, והסיכויים שהשניים ילכו יחד בבחירות הבאות, נמוכים יותר מהליכה משותפת של נתניהו ולפיד יחד. עם זאת, בן גביר מקווה שההבטחות שקיבל סמוטריץ' מנתניהו, לפיהן הצבא ישוב להילחם בעזה בתום העסקה, יאפשרו לו לחזור לממשלה.
איתרע מזלו, ויום לאחר שפרש, החל הצבא במבצע "חומת ברזל" בג'נין ובצפון השומרון. בן גביר נותר מחוץ לתמונה ומחוץ למוקדי ההשפעה. השאלה היא, האם ידע מראש על המבצע הצפוי. באם ידע ובכל זאת פרש, הרי שמדובר בצעד חסר אחריות מצידו, בדיוק כפי שטוענים נגדו. אם לא ידע, זה שוב מוכיח כי בשלבי התכנון, כאשר היה עוד חבר הממשלה, איש לא ספר אותו. בכל מקרה הוא יוצא מהסיפור הזה באופן רע.

עמית נגד עמית
אין צביעות גדולה ממה שקורה סביב מינויו הצפוי (בשבוע הבא) של יצחק עמית לנשיא ביהמ"ש העליון. הפרשות שמתגלות סביבו בזו אחר זו, אי הסדרים, ניגוד העניינים, הסתרת המידע, חריגות הבנייה וכל מה שסוקר בהרחבה בנושא, מטויחות באופן שיטתי על ידי רוב כתבי המשפט בתקשורת. על הרבה פחות מזה (עבירת בנייה) נפסל יואב גלנט, בזמנו מלכהן כרמטכ"ל. על הרבה פחות מזה, נפסלים מועמדים שונים למשרות בשירות הציבורי. אבל את עמית מכשירים לתפקיד ומזיזים הכל הצידה.
"זה סיפור לא טוב, אבל אפשר למנותו" הודה ביובש אחד מכתבי החצר. אי אפשר שלא להיזכר בתשובה המגוחכת שניפק בזמנו יאיר לפיד, כאשר נשאל מדוע בהתנתקות הוא קרא לעצור מיד את חוסמי הכבישים ולהשליכם לכלא, בעוד הוא נמנע מלהפנות את אותה קריאה לאנשי המחאה חוסמי הכבישים. לפיד ענה אז את התשובה שתישאר חקוקה לעד: "עברו שנים וזה לא אותם אנשים". הנה לנו אפוא גרסה חדשה לטיוח לו זוכה עמית: "זה סיפור לא טוב, אבל אפשר למנותו"!
עמית סגל שחשף חלק מהחשדות נגד השופט עמית, סביב ישיבתו בדיון בעתירה על הדירקטורים, למרות שאחיו (של השופט) היה מעורב בה, הוכיח ממקרים רבים, עד כמה נזהרו שרים וחכי"ם שלא להשתתף בדיונים על נושאים שנוגעים אליהם, שהיו פחותים בהרבה מזה שבו השתתף השופט עמית. "ליצחק עמית הכל מותר. אין גילוי נאות, ואין ניגוד עניינים הכול מוסדי עקרוני". ציין עמית (נגד עמית).
עמית (סגל) מזכיר כי בעבר התבטא השופט עמית באומרו שיש לשופטים יתרון מוסרי ואישי על פני שאר בני תמותה, שכן הם יודעים להפריד בעצמם בין האינטרס האישי לבין סמכות השיפוט. במילים אחרות: "כבודו" סבור שהכללים לא חלים עליו ולו הכול מותר.
לאור כל זה פנה שר המשפטים יריב לוין במכתב לשופט עמית, וביקשו כי לנוכח הפרסומים האחרונים מומלץ, מתבקש, וראוי שיסיר באופן זמני את מועמדותו לנשיא ביהמ"ש העליון. עמית כצפוי דחה את הדברים, זכה לגיבוי תקשורתי, והוא ייבחר לתפקיד עם כוכבית שלילית גדולה לצד שמו.

דו עט – המילים שהדהדו השבוע
"עת הזמיר" – מבין שלושת המועמדים להחליף את הלוי, גוברים סיכוייו של מנכ"ל משרד הביטחון אייל זמיר לזכות בתפקיד. אם כך יהיה, הרי שמדובר בתמונת מראה מעניינת. בזמנו לאחר מלחמת לבנון וההתנתקות, החליף מנכ"ל משרד הביטחון דאז, גבי אשכנזי את הרמטכ"ל הכושל דן חלוץ. זאת לאחר שאשכנזי הפסיד לו בהתמודדות ביניהם על התפקיד. גם במקרה הנוכחי, זמיר הפסיד להלוי, הפך למנכ"ל משרד הביטחון, ויחזור לצבא כדי להחליף את הרמטכ"ל שכשל. ההיסטוריה חוזרת.
"תור הזהב" – נשיא ארה"ב החדש-ישן, דונלד טראמפ בנאומו השבוע מבקש להיות משכין השלום העולמי ומבטיח לעם האמריקאי: "תור הזהב של אמירה מתחיל עכשיו". יש שריף חדש בעיר. הכללים משתנים בהתאם לרוח הבוחר. אם היה כזה בישראל, ייתכן שהכול היה נראה אחרת.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבגליון 'יתד נאמן'