מיקום כתבה: מגזין חג

אין הרבה אנשים שאפשר לומר עליהם שהם מכירים את שני הקצוות של החיים מתוך הקרביים שלהם. על מורן קורס בהחלט אפשר לומר את זה. מורן חזרה בתשובה בגיל 19, הספיקה המון עד אז, ומאז, וסיפור החיים שלה מתחיל בהמון שאלות ומסתיים במקום בו הכל ברור לה.

מורן של גיל העשרה היא קפליניסטית של 2025, מילים שלה. חילונית, שמאלית, אידיאליסטית, מצביעת מרצ מושבעת, ליברלית – לפחות בתפיסת עולמה ונלחמת על כל מה שהיא מאמינה. לכן היה לה טבעי להיכנס לכלוב של בעלי חיים ל 24 שעות ברצף רק בשביל להפגין נגד ניסויים בבעלי חיים, להרצות על ספינות שעגנו בנמל נגד פגיעה באוזון ולהתעקש ללכת רק עם שקיות בד כדי לקדם אג'נדות של סביבה ירוקה.

מורן היתה תל אביבית בתנועת 'נוער מרצ', בתקופה שבה שמעון פרס עוד ניסה לשכנע את הציבור ברעיון של מזרח תיכון חדש, והיתה יוזמת מפגשי תרבות עם ערבים. היא באמת האמינה במה שהיא עושה, והאמינה שהשנאה שלה לחרדים אמיתית. מורן שנאה חרדים. כל מה שידעה על הציבור החרדי זה על אותו מיעוט שקיבל הרבה מידי פוקוס בטלוויזיה, ששורף פחים וגלגלי מכוניות, וחלק מהליברלויות שלה היתה גם לכעוס שהם משתלטים לה על המרחב הציבורי (למה חשבתי שהרחוב שייך לי?) ולשנוא אותם בכל ליבה.

עד השיעור הראשון אצל הרב יוסי גינצבורג ברמת אביב. שם החלו להיסדק חומות. רק החלו, כי הדרך היתה ארוכה. משהו לא הסתדר לה. הוא לא היה הדמות החרדית שהיא התרגלה כל כך לשנוא, היה בו משהו טוב. טוב מידי בשביל לשנוא, ובטח בשביל להאמין שיש עוד כאלה, בכמויות. 

סיפור החזרה של מורן מורכב מהמון נקודות בחיים, המון תובנות שהיא אספה, חיפוש אינטנסיבי אחר האמת ואפס פחד לשאול שאלות. רגע אחד מרכזי התרחש במהלך התנדבותה בתל השומר במהלך האינתיפדה השניה, אז פגשה את עשהאל שבו, שהיה בן שבע כשמחבל נכנס לביתם ביישוב איתמר, רצח את אמו וארבעה מאחיו ופצע אותו באופן אנוש. 

ברגע של אומץ שאלה את אביו של עשהאל, שאיבד כל כך הרבה ביום אחד, איך אחרי כל מה שעבר – עדיין יש לו כיפה על הראש? איך הוא לא כועס על הקדוש ברוך הוא? 

את התשובה של האב היא כנראה לא תשכח לעולם: "לכעוס על הקדוש ברוך הוא? אני מודה לו כל כך על השנים המדהימות שנתן לי עם אשתי ועם ארבעת הילדים המדהימים שלי".

שם היא הבינה שהיהדות היא המענה לכל השאלות שאין עליהם תשובות בשום מקום אחר, אבל עדיין היתה חייבת לעבור תהליך של קבלה עצמית מחדש. חזרה בתשובה היא הרבה יותר מלשמור שבת ולאכול כשר, זה למצוא את המהות שלך מחדש, את הבן אדם שאתה. להבין במה אתה מאמין, לבנות השקפת עולם. היא כל כך שנאה חרדים שלא הצליחה לעכל את העובדה שהיא נהפכת להיות ממש חלק מהם.

אז היא התנתקה. עברה לצפת לשנה לנסות ללמוד מי זאת מורן החדשה, וגם אחרי שלושה חודשים במכון אלטה, מדרשיה אקדמאית לחוזרות בתשובה, עדיין הצטמררה כשנכנס רב בלבוש חרדי והצליח לרתק אותה. היא חונכה לשנוא מגיל אפס, ופגשה הרבה מידי אנשים שסתרו את הסטראוטיפים הנחרצים שהיו לה.

גם הסביבה שלה היתה צריכה לעכל את השינוי שעברה. היה להם מוזר לראות אותה עם חצאית ולהתרגל לרעיון שהיא שומרת נגיעה, אבל אחרי שנה שהיא התרחקה מכל החיים הישנים שלה ובנתה את עצמה, היה לה קל יותר להתמודד גם עם הסביבה שלה. 

בתחילת דרכה היא לא ידעה כלום על היהדות, כל כך לא ידעה, שכשהחליטה לשמור שבת והתקשרה לשתף חברה מסורתית שהיא שומרת, החברה התפלאה, איך את שומרת שבת אם את מדברת בטלפון? וזאת היתה הפעם הראשונה בחייה ששמעה שלא מדברים בטלפון בשבת.

מורן, הצעירה מבין ארבעה אחים (שני אחיות ואח), גדלה בבית להורים שהתגרשו כשהיתה בת שבע. הגירושים השפיעו מאוד על התא המשפחתי, הקשר עם אביה והאחים התרופף וחזר רק שנים מאוחר יותר, והיא לא הספיקה לחוות בילדותה רגעים משפחתיים, לכן גם הצהירה כבר מגיל צעיר שלא תתחתן ולא תביא ילדים לעולם האכזר שהכירה מאז שהיא ילדה. 

עד השבת הראשונה בה התארחה אצל משפחה חרדית. המראה של אבא, אמא וילדים סביב שולחן שבת הימם אותה. המשפחתיות הזאת ריגשה אותה כל כך שהיא התחילה לבכות ובאותו רגע ידעה להגיד לעצמה שהיא רוצה בדיוק ככה. שבת, שולחן ומשפחה. 

וזה בדיוק מה שיש לה היום. זוגיות יציבה ומאושרת, שישה ילדים שהם כל עולמה ובית של משפחה ואהבה. היא יודעת להודות על הילדות המורכבת שעברה, שהכשירה אותה להתמודד עם החיים, להילחם על הזוגיות שלה דווקא בגלל שגדלה להורים גרושים ולהעריך כל רגע של משפחה.

בחיים המקצועיים שלה מורן עושה המון. תנשמו עמוק. היא פאנליסטית בערוץ 14, מראיינת בתוכנית נשים בהידברות כמו 'זוגיות במבחן' ו'לא מובן מאליו', מנחה כנסים וסדנאות, מרצה ומעבירה שיעור תורה קבוע, מטפלת זוגית,הוציאה שלוש ערכות של קלפים טיפוליים, מנהלת מרכז "מתבוננות" היחיד מסוגו להכשרת מאמנות, כותבת בחמישה מגזינים במקביל (!) ואם כל זה לא מספיק, היא גם בדרך להוציא את הספר הרביעי שלה.

וכן, גם לה יש רק 24 שעות. אל תנסו להבין בכלל איך היא מספיקה הכל, אבל אם יש משהו שהיא יודעת כנראה לעשות הכי טוב זה לתמרן. בין העבודה לילדים (מקדישה שעתיים ביום שהם קודש לילדים. אין טלפונים) בין ההוויה החרדית שלה להורים החילונים (הם קפלניסטים. דמייני לבד כמה קונפליטים יש), בין החילונים לחרדים (יושבת במקביל בפאנלים בערוץ 12, 13 ו14) ותמיד להגיד תודה.

כשחושבים על זה, מורן של 2025 היא גרסה מעודכנת של אותה נערה אידאליסטית, עם אותה תשוקה להילחם ולפעול למען הערכים שהיא מאמינה בהם, רק שהיום תפיסת העולם שלה שונה מזו שהיתה לה בילדותה. אבל מבחינתה ההבדל המשמעותי יותר הוא לא בתפיסות העולם, אלא בנקודות המוצא:

כנערה חילונית היא קידמה רעיונות שנראו לה טוב בעין, ונגעו לה ללב. היום, כאישה חרדית, נקודת המוצא שלה שונה לגמרי. היא לא פועלת מתוך רגש ולא מקדמת אג'נדות רק כי זה נראה טוב בפוסטר – יש תורה, יש דעת תורה והם אלה שמנחים אותה בכל צעד בחיים.    

זה גם אחד ההבדלים המשמעותיים שהיא רואה בין הציבור החרדי לחילוני. התרבות החילונית מעודדת המון עשיה טובה, אבל המניעים לרוב יהיו אינסטקטיביים – לא מתוך ציווי או צורך, אלא מתוך רגש. וכשאין רגש או חיבור, גם אין עשיה. המהות של היהדות לעומת זאת היא לבטל את ה"אני" מול רצונו של הקדוש ברוך הוא. אין מה טוב לי, יש מה רוצה הקדוש ברוך הוא ממני. לא לעשות טוב רק כשמסתדר אלא לעשות טוב כי צריך.

וככה בדיוק היא חיה את החיים שלה. את הפעילות בכל התחומים בהם היא עוסקת היא רואה כמאה אחוז של שליחות. ותמיד תשאל מה צריך ממני, לא מה יש לי כח לתת. מאז השביעי באוקטובר היא לא מפסיקה להתנדב. פוגשת פצועי מלחמה, נוסעת עם משפחתה לשבתות כח של ארגון מנוחה וישועה ומלווה משפחות של חטופים, ברגעים הכי קשים שהם ידעו בחייהם, וגם לה, שהכח העיקרי שלה נמצא במילים ובכתיבה, לפעמים נגמרות המילים. אבל היא תמיד יודעת לחבק, לא פוחדת לבכות עם המשפחות ומנסה לתת תקווה גם ברגעים הכי חשוכים.

כחלק מהעבודה העיתונאית שלה ראיינה מעל למאה סיפורי מלחמה. בתקופה אינטנסיבית יכלה מורן לראיין ארבעה סיפורים בשבוע. סיפורים קשים, ששואבים את כל הסוללה האנושית של בן אדם. הראיונות היו מפרקים אותה. סיפורים קשים, שהלכו איתה הביתה ונשארו בלב הרבה מידי זמן, אבל היא הבינה שזה התפקיד שלה באותה נקודת זמן. ויתרה על טיפולים בקליניקה שלה למרות הפגיעה הישירה בפרנסה, והיתה שם בשביל אלפי העוקבים והצופים, נתנה להם תקווה, חיזקה אותם ברגעים הכי קשים של המדינה הזאת והזכירה לכולם ולעצמה להגיד תודה על המשפחה, על הבית שהם לא נאלצו לעזוב ועל החיים.

גם את הקורס להכשרת מאמנות תודעיות שפתחה השנה היא רואה כשליחות. כבעלת תואר שני היא מבינה את הערך בהסמכה אקדמית מוכרת, אבל כחרדית חשוב לה לא פחות רוח הלימוד ולכן אחרי קשיים בירוקרטיים אינסופיים ועקשנות ונחישות בלתי נגמרת הצליחה להקים מסגרת ייחודית: קורס מאמנות ברוח החסידות, כאשר המשתתפות הן סטודנטיות רשמיות של אוניברסיטת בר אילן ובסיום מסלול הלימודים זוכות בתעודה אקדמית מוכרת מטעם המוסד. 

והיא לא מפסיקה להגיד תודה. תודה על התפקיד, על השליחות, על ההצלחות. אבל היא לא מסתנוורת מכלום. ושלא תבינו לא נכון, היא אוהבת כל רגע במקצוע שלה ויודעת להגיד תודה כשמוחאים לה כפיים בסוף הרצאה או להתרגש מתוכנית שהיא מעבירה אבל תמיד מזכירה לעצמה שלאותה מורן שעומדת על במה גדולה יש שישה ילדים שמחכים לה בבית, וכביסה, הוי הכביסה… 

יש ביטוי בארמית שנעוץ לה בעצמות ומלווה אותה כל יום מרגע שחזרה בתשובה: מבִּירָא עמיקתא לאיגרא רמא, זה אמנם בדיוק הפוך מהמקור אבל היא ממש מרגישה כך בכל שלב בחיים שלה, ומתרגשת לספר שהפסוק שמתחיל ונגמר באותן אותיות שבו השם שלה מתחיל ונגמר הוא – "מקימי מעפר דל  מאשפות ירים אביון".

אבל לא הכל תמיד חלק, וגם על זה מורן יודעת לדבר, בכנות נוגעת ללב. גם עשרים שנה, אחרי היא עדיין חוזרת בתשובה, ויש קונפליקטים שכנראה לא ייעלמו לעולם. אחד מהם הוא מול ההורים שלה. היא אוהבת אותם בכל ליבה, מעריכה אותם ואין לה מילה אחת רעה להגיד עליהם, אבל באותה נשימה גם יודעת להגיד שיש התמודדויות לא פשוטות בכלל. 

במצב הפוליטי הנפיץ להיות ימנית חרדית לאמא קפלניסטית זה מתכון להתנגשות בכל נושא אקטואלי. היא יודעת להתווכח ולא מפחדת להגיד את דעתה אבל בעיקר יודעת לשתוק כשצריך. ויש ויכוחים והמון אי הסכמות, אבל כל דיון נגמר בחיבוק חם, כי הרבה לפני שהן אידיאליסטית הן קודם כל אמא ובת.

פערי האידיאולגיה עמוקים יותר, והם נוגעים לבחירות של מורן בחיים במקומות הכי אישיים שלה. החברה שבה חיה בילדותה לא מקדשת את החיים כפי שמעריכים אותם בציבור החרדי, ואנשים שהתחנכו בתרבות חילונית לא תמיד מצליחים להבין למה להביא כל כך הרבה ילדים. כן, ככה. 

למורן אין את הפריוילגיה הכל כך מתבקשת של כל אישה אחרי לידה להיות חלשה, כי אז היא חשופה להמון ביקורת מאנשים שקרובים אליה ולפעמים אפילו האשמה, שהיא הביאה את עצמה למצב הזה. והיא יודעת שהכוונות תמיד טובות, אבל זה לא בהכרח הופך את ההתמודדות לקלה יותר, לפעמים זה רק מרכך אותה.

ברגע של גילוי לב משתפת מורן על דיכאון שחוותה אחרי אחת הלידות ועוד נסיונות רבים ומורכבים שעברה במשך חייה,
אבל היא תמיד זוכרת לדבר על האנשים שכן תמכו בה ותומכים בה עד היום, להודות על המשפחה הגרעינית שלה שהיא כל עולמה ותמיד מעדיפה להסתכל על הטוב שיש, כי יש המון טוב אם רק מחפשים.. 

לא תמיד קל, אבל מורן לא מחפשת את הדרך הקלה. אף פעם. ויש המון רגעים יפים במהלך הקריירה שלה, רגעים מרגשים של סגירת מעגל שהיא לא מפסיקה להגיד עליהם תודה: שנים אחרי שנכנסה למדרשיה בפעם הראשונה היא חזרה ללמד שם, באותה חזות שהיא כל כך פחדה לראות בימיה הראשונים. גם עם אחד הרבנים שליוו אותה בתחילת דרכה היא זכתה לסגור מעגל מרגש כשערב שהוא פתח עם הרצאה שלו, היא סגרה עם הרצאה שלה.

בעבודתה בתקשורת היא מרגישה סגירת מעגל משמעותית מאוד, ומעריכה את הכח שיש לה להשפיע על יחסי הציבור של הציבור החרדי במיוחד בערוצים שבהם יש המון עוינות כלפי הדת, וגאה על היכולת להציג את העם החרדי בתדמית האותנטית והאמיתית שלו, בניגוד לתמונה המעוותת שהכירה בילדותה.

אבל סגירת המעגל המרגשת בחייה מתרחשת דווקא בתא המשפחתי הקטן שלה. אחרי שהבטיחה שלעולם לא תינשא ולא תביא ילדים, לשבת סביב שולחן שבת עם המשפחה היפה שהקימה יחד עם בעלה, צחוק של ילדים ואור של אהבה – היא יודעת שניצחה את הכל.

יש המון דרכים להתחיל את הסיפור הזה, ואולי דווקא לכן הכי נכון להתחיל אותו מהסוף.

כיום, ארגון מתנת חיים עומד על קרוב ל2000 השתלות. כמעט אלפיים איש נכנסו בריאים לחדר ניתוח כדי לתרום איבר מהגוף שלהם, למישהו שהם לא מכירים. החזון של מייסד הארגון הרב ישעיהו הבר ז"ל היה לחסל את רשימת המועמדים להשתלה, ולשלוח את כל אחיות הדיאליזה להסבה למילדות, הרבנית רחל הבר, אלמנתו וכיום יו"ר הארגון תעשה הכל בשביל להגיע לשם.

היא לא מפסיקה לדבר עליו, ולהתגעגע. חמש שנים מאז נפטר ממחלת הקורונה ועדיין צריכה למצוא כל בוקר את הכוחות לקום בלעדיו. והיא צריכה המון כח. החיים שלה עמוסים. היא אמא לשני ילדים, סבתא לנכדים, מורה מחנכת בכיתה ז' שלא מוכנה לוותר על התפקיד הקדוש של חינוך, ובנוסף להכל יושבת ראש של ארגון החסד העצום "מתנת חיים".

מתנת חיים הוא ארגון שהתחיל מסלון קטן, מחברת חומה, וזוג אנשים שלא מתייאשים מכלום. אחרי שנזקק בעצמו להשתלה והבין כמה מורכב לחבר בין תורם לנתרם, הבין הרב הבר שיש צורך בגוף שיחבר בין האנשים. הארגון, שבתחילה נשא את השם "ידידים למען תורמי כליות" היה צריך לפרוץ שורת מחסומים: הלכתיים, משפטיים, רפואיים ואתים.

אבל הרב הבר לא נרתע מכלום. "היינו יושבים כל מוצאי שבת עם מחברת חומה, ומחפשים דרכים להתקדם". כשהיא מדברת עליו, אפשר ממש לשמוע את הגעגוע בקול שלה. "והוא עשה כל מה שצריך. דיבר עם רבנים, עם רופאים, מנהלי מחלקות, ב2008 הגיע עד הכנסת שחוקק את חוק ההשתלות".

והיא תמיד היתה שם, בכל מקום. שומעת הכל, רואה הכל. הוא תמיד ביקש ממנה להצטרף, והתנצל שהיא צריכה לעשות את זה. אחרי כל השתלה הם היו באים לבקר, את התורם והחולה, ואם על אחת המיטות היתה אישה, תמיד העדיף שהיא תיכנס לפניו."זה נעים יותר לאישה לקבל אישה", ככה היה אומר, והיא היתה שם, איפה שצריך, מתי שצריך.

השעות שבילתה איתו בדרכים, עשרות הטלפונים ששמעה אותו מבצע וההרצאות שהיא עזרה לו לכתוב עזרו לה בדיעבד, לדעת כל מה שהיא יודעת היום. היא בטוחה שבלי לדעת הוא הכין אותה ליום הזה שתצטרך לעשות הכל בלעדיו.

הרב הבר דיבר בכל מקום. הוא רצה להשפיע על כל מי שאפשר – היו לו הרצאות באוניברסיטת תל אביב, בטכניון וברב-תחומי. הוא דיבר בפני פרופסורים ואנשי אקדמיה שהיו מרותקים לכל מילה שלו. אם יש משהו שהרבנית גאה בו יותר ממה שהוא היה – זה מה שהוא נשאר. "הוא היה יהודי טוב, לפני הכל, וככה הוא נשאר. עלה עם הפראק לבמה, לא התרגש, ולא שינה כלום באורח החיים היהודי והשמרני שהקפיד עליו כל כך".

החלון של משפחת הבר פונה להדסה עין כרם, בקו אופקי. אנשים היו מגיעים אליהם הביתה מיואשים, והרב הבר היה לוקח אותם לחלון, מצביע על בית החולים ומעודד: "בבית חולים הזה יש כל כך הרבה אנשים חולים שאין תרופה לבעיה שלהם. למחלה שלך יש". ונכון, לא תמיד הצליחו לעזור. יש הרבה יותר חולים מתורמים, אבל הרב הבר דאג להדגיש בכל הזדמנות שאנחנו לא קבלני הצלחות. "מתנת חיים זה לא רק לתרום כליה, זה לפעמים גם לתת תקווה", היה אומר. "לתקווה יש המון כח, וזה תמיד אפשר לתת".

גם בעבודה שלה היום כמחנכת היא מרגישה שהיא נותנת מתנת חיים לאלפי תלמידות שעברו תחתיה, וזה מה שהיא אומרת גם לאנשים שרוצים לתרום כליה, אבל לא יכולים. כל אחד יכול לתת מתנת חיים, בדרך שלו. לא צריך להיכנס לחדר ניתוח בשביל זה.

אי אפשר לספר את הסיפור שלה, בלי לדבר עליו. הם תמיד היו ביחד. הוא מקדימה, היא מאחורה. גם כשחיכו שש שנים לילד הראשון, ואחריו עוד 13 (!) שנה לבת השניה, הם היו שם יחד, אחד בשביל השני, וגם בשביל הציבור. את כל הידע שהם צברו במהלך הטיפולים הם נתנו לכל מי שרק ביקש. כאלה הם.

גם כשבעלה נפטר ב2020 מסיבוך במחלת הקורונה לא היה לה ספק שמפעל חייו חייב להמשיך. "בעלי נפטר, מתנת חיים לא יכולה למות יחד איתו".היה לה ברור שחייבים להמשיך, וגם ברור שהמון מהתפקידים שלו היא לא תוכל לקחת על עצמה, אז היא פיזרה סמכויות. הרב אוסטרוף, תורם כליה בעצמו הפך להיות הרב של הארגון, שרונה שרמן לקחה את המנכל"ות על הארגון, והיא נשארה אמא. אמא של אלפי תורמים, נתרמים והמשפחות שלהם.

והיא שם. תמיד. "במלחמה האחרונה איבדנו שלוש תורמים שלנו", וכשהיא אומרת איבדנו היא ממש מרגישה שאיבדה מישהו מהמשפחה שלה. היא זוכרת שמות, זוכרת סיפורים. מגיעה לבית העלמין, ולנחם את המשפחה שיושבת שבעה. היא מספרת על הרב נערן אשחר, ר"מ בישיבת הסדר בשדמות מחולה שתרם כליה ארבעה חודשים לפני המלחמה, התגייס למרות שיכול היה להישאר בבית ונהרג בהתהפכות טנק בלבנון. הוא השאיר שני יתומים. שני יתומים של מתנה חיים.

גם עמישר בן דוד היה תורם כליה שנהרג במלחמה, בדרום הרצועה. עמישר השאיר אישה וחמישה יתומים, ומבחינתה של הרבנית הבר הם יתומים שלה. היא הגיעה לבית העלמין בהר הרצל, ללוות אותו בדרכו האחרונה, והתרגשה לספר שהכליה שלו גם הגיעה ללוויה.

אם יש רגע מרגש בסיפור הזה, הוא כנראה דווקא ברגעים הכי קשים.

בשבעה של אליאב אביטבול, תורם כליה שנהרג בלבנון, ישבה ילדה בת 14, ששנתיים קודם קיבלה את הכליה של אליאב והבטיחה להורים השכולים שכל מעשה טוב שתעשה מהיום , ייזקף לזכותו. תרומה לא נגמרת במסדרונות בית חולים, היא רק מתחילה שם ולפעמים נשארת שנים אחרי שהתורם כבר לא פה.

 משהו אחד הייתי חייבת לשאול. הפרסים. בשנת 2014 קיבל הרב הבר את אות הנשיא למתנדב משמעון פרס שהיה אז נשיא המדינה, ב-2016, קיבל הרב אות מגן משר הבריאות למתנדבים מצטיינים, וב – 2023 קיבלה הרבנית הבר פרס מפעל חיים משר החינוך. מדובר בפרסים מדיניים. גדולים. משמעותיים. זה מרגש? מחכים לזה?

הרבנית הבר רק צוחקת כשהיא שוב מדבר על בעלה. "מבחינתו זה היה הקנס של כל הפעילות הזאת, אבל באותה מידה הוא הבין שאין ברירה. חלק גדול מהפעילות שלנו מושתת על הסברה, ואם זה יעודד אפילו עוד מישהו אחד לתרום – זה שווה הכל".

כשהיא מדברת על הסברה והנגשת מידע, שזאת היתה האסטרטגיה מימיה הראשונים של הארגון, חשוב לה להבהיר מה שאולי ברור מאליו. הארגון לעולם לא ישכנע בן אדם לתרום כליה. מדובר בפרוצדורה מורכבת שכוללת כניסה לחדר ניתוח, ואף הליך רפואי לא חף מסיכונים, פחדים וכאבים. חשוב להם שכל מי שנכנס להליך הזה יהיה שלם במאה אחוז עם ההחלטה, ועם גיבוי מלא של המשפחה. הארגון כן מתמקד בהמון הסברה והנגשת מידע, והמון מהתורמים שלהם הגיעו בזכות הפעילות הזאת.

בנאום של הרבנית על הבמה, אחרי שקיבלה את פרס ישראל היא אמרה את מה שאולי מסכם את כל הראיון הזה: "אנחנו רואים אנשים בריאים שנכנסים לחדר ניתוח, נפרדים מחלק מגופם, עוטפים את הכליה בצלופן של אהבה ומעניקים אותה ללא תמורה, לזולתם. והם אלה שמגיע להם את פרס ישראל".

הרבנית, כל שלהם, שלך הוא.

לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם. (אסתר ט, כא – כג)

בגמ' במגילה (ז, ב) מצינו שאביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחליפים סעודותיהם, וכ' רש"י שזה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.
רמב"ם פ"ב הט"ו וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

והקשה הבית יוסף (סי' תרצה) שלא היו מקיימין בזה מצות משלוח מנות, כיון שכל אחד אצל חברו בשנה הבאה, ואם אי"ז משום משלוח מנות מה למדנו בדברי הגמ' מזה, ותירץ הב"ח, שסבר רש"י כיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שש ושמח עם אוהביו, ולהשכין אהבה ואחוה שלום ורעות, ה"ה אם סועדין יחד בשמחה ורעות נפטרים עי"ז מחיוב משלוח מנות, וה"ה בעשירים, ובדרכי משה שם כתב, שבאים להשמיע, דאין צריך דווקא לשלוח מנות, אלא יוצא גם אם חברו אוכל אצלו, ובחידושי אנשי שם כתב, דבאמת היו משלחין מנות בלא"ה, ומה שאמרו שעשו כן כדי להרבות שמחה ורעות, שלא יהא כל אחד שמח בביתו לבדו, וכתב, דמזה נשתרבב המנהג שהולכים בחבורות מרעין מבית לבית ואוכלים ושותים.

וכן מצינו שכתב רש"י, על הפסוק 'משפחה ומשפחה' מתאספין יחד ואוכלין ושותין יחד, אמנם הר"ן והנמו"י, וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הט"ו) פירשו, שאביי ורבי חנינא בר אבין היו עניים, ולא היה להם כדי לשלוח לחברו ולהשאיר גם לעצמו, ולהכי היו שולחים כל סעודתן זה לזה, כדי שיוכלו לאכול סעודת פורים, ולקיים מצות משלוח מנות.

חייב איניש לבסומי

מביאה הגמ' אמר רבא מיחייב איניש לבסומי [וכ' רש"י להשתכר ביין] בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, עוד מבואר שרבה ורבי זירא עשו יחד סעודת פורים, והשתכרו, קם רבה שחטיה לרבי זירא [רבו הביאורים אם שחטו ממש (ר"ן) או שהשקהו עד שחלה (מהרש"א) או שגיחך מתוך השמחה (חת"ס)] והתפלל עליו רבה והחייהו, ובשנה הבאה אמר רבה לרבי זירא שיעשו ביחד סעודת פורים וא"ל שלא מתרחש נס בכל שנה.

וכתבו התוספות בשם ירושלמי, דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ובין ארורה זרש לברוכה אסתר ארורים כל הרשעים וברוכים כל הצדיקים, וכן כתב הר"ן (ג, ב ד"ה גמ') כלומר שאם בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד אפילו שתה הרבה לא טועה, וכתב הר"ן בשם רבינו אפרים שמאותו מעשה שרבה שחטיה לר' זירא נדחו דברי רבא ולא נכון לעשות כן, בארחות חיים (הל' פורים אות לח) כתב, חייב איניש לבסומי בפוריא ולא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט.

וברמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הט"ו) כתב, כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות, וכן הביא הטור (או"ח תרצה) מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

הב"ח הקשה דאפילו אם ישתה הרבה לא יטעה והביא דברי תוס' והר"ן, ובספר צידה לדרך (מאמר ד כלל ז פ"ד) פירש שישתכר עד שלפעמים יטעה לומר להפך ברוך מרדכי ארור המן, וזה לשון האגודה (מגילה סי' ו) יש מפרשים לחשבון כי חשבון ארור המן כמו ברוך מרדכי, וכתב מ"מ צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך רק שתהא דעתו עליו, ובהגהות מיימוניות (פ"ב הט"ו אות ב) כתב בשם ראבי"ה (סו"ס תקסד) כל זה למצוה אבל לא לעכב ובתשובת מהרי"ל סימן נ"ו ביאר טעמו.

כתב בשו"ע (תרצה, ב) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וכתב הרמ"א וי"א דאי"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים.

בעמק ברכה (סעודת פורים) כתב, שבשמחת יום טוב לא צריך לשמוח בבשר ויין שניהם ביחד, אלא יוצאים ידי שמחה ביין לבד, (כמש"נ בפסחים קט, וכן בב"י סי' תקכט) מ"מ בסעודת פורים כיון שנא' 'משתה ושמחה' הרי אין שמחה אלא בבשר ויין, וכיון שנא' 'משתה' והיינו יין הרי יין כבר אמור, א"כ מה אני מקיים "ושמחה" ע"כ דהיינו בשר, וע"כ צריך גם בשר וגם יין.

והביא בשם הג"ר ישראל סלנטר, במה שחייב לבסומי עד דלא ידע וכו' שאינו חייב להשתכר עד דלא ידע, אלא עיקר המצוה היא לשתות יין ולהתבסם, ומ"מ אינו נפטר אם כבר שתה ונתבסם, אלא מחויב עוד לחזור ולשתות, ואינו נפטר עד שישתכר ולא ידע, שאז נפטר ממצוה זו, כדין שכור ושוטה שפטור ממצוה, ששיעור עד דלא ידע הוא רק שיעור להפטר מהמצוה, וכתב שאולי זה כוונת הרמב"ם במש"כ לשון 'וישתה יין' ששותה כל היום, ונפטר רק כשירדם ושוב לא יתחייב כדין ישן, וכן מובא שהיה מתאמץ במצוה זו מאוד וכן מובא על הגר"א במעשה רב.

וכתב בשם הגרי"ז, שלא מצינו בשום שמחה דין כזה שחייב לשתות יין עד דלא ידע, כיון שבכל המועדות עיקר מצות השמחה אינו אלא לשמוח בהשם, ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה (וכמבואר ברמב"ם פ"ו מה' יום טוב ה"כ), וכן הוא במדרש רבה (שה"ש פ"א) 'זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו' איני יודע אם בו ביום או בו בהקב"ה תלמוד לומר 'נגילה ונשמחה בך' אבל בפורים, כיון שנא' 'משתה ושמחה', נמצא שהמשתה הוא גוף המצוה בלי שום אמצעי לשמחה, ולכך תקנו עד דלא ידע, הרי מבואר בדבריו שגדר המצוה היא עד דלא ידע וכל זמן שלא הגיע למצב זה הרי לא קיים את המצוה.

ובביאור הלכה (ד"ה חייב) כתב בשם האליהו רבה, שכל עיקר דין שכרות הוא רק למצוה ולא לעכב, וכ"כ בספר מהרי"ל (הל' פורים) דדוקא למצוה לבסומי ולא חיובא, וכ"כ בדרכי משה (סק"א) בשם הגהות מימוני, ובמהרש"א בב"מ (כג, ב) שבאותם ג' דברים רבנן משנים בדבריהם, מה שאמרו בפוריא, שרבנן משנים לומר שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי גם אם באמת יודע.

סעודת פורים בלילה

בגמ' (שם) אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, והטעם משום שנאמר 'ימי משתה ושמחה', רב אשי לפני אמימר וראה שלא באו חכמים בפורים, ושאלו מדוע לא באו החכמים שמא טרודים בסעודת פורים א"ל שהיו יכולים לאכול בלילה, והביא לו דברי רבא שלא יצא אם אכל בלילה.
כתב המרדכי (סי' תשפז) בשם ראבי"ה שצריך לנהוג כלילי שבת ויומו כמו קריאת המגילה, והקשה דהא רבא למד מהפסוק דוקא ביום, וכתב הרא"ש יש שנהגו שלא לאכול בשר בלילה כדי שלא יטעו ויחשבו שהיא סעודת פורים, וכתוב עוד שם סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו יש מפרשים כעין לילה שאין אבוקה כנגדו דרך שמחה ויום טוב.

ותי' הב"ח דברי ראבי"ה שסעודה חשובה בריבוי מינים אינה אלא ביום כדמוכח ממעשה של ר' כהנא רק שר' כהנא עשה סעודה חשובה בלילה ולכך לא היה צריך לעשות סעודה ביום ולכך אמר לו ר' אשי שרבא אמר שלא יוצא ידי חובה אלא ביום, ומכח זה סבר ראבי"ה שצריך גם לעשות סעודה גם בלילה כלילי שבת ויומו אלא דכבוד יום עדיף שאם אי"צ בלילה כלל א"כ איך טעה ר' כהנא ועשה סעודה בלילה, ולכך סבר שמועיל מה שעשה סעודה בלילה.

וכ"כ הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הי"ד) אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו לא יצאו, וסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו, וכ"פ בשו"ע (תרצה, ב) סעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו, אמנם כ' הרמ"א, ומ"מ גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה.

זמן הסעודה ביום

וכתב הרמ"א שנוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה, וערבית יתפללו בלילה. ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול; ה ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים), ולא כמו שנוהגים להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה הוא ליל ט"ו, וכשחל פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד שבת, ומבואר במ"ב (סק"ח) שבשחרית טרודים במשלוח מנות ונמשכים עד מנחה ולכך חייבים כבר להתפלל, והביא (סק"ט) בשם השל"ה שעדיף אם מתחיל את הסעודה בשחרית ויתאסף עם אנשי ביתו ומכריו.

בתרומת הדשן (סימן קי) כתב לגבי מי שמתפלל מנחה קודם הסעודה ונמשכים בסעודה עד הלילה ורוב הסעודה היא בלילה, והביא טעם וסמך קצת למנהג זה, ששמע מה"ר טוביה בשם ריב"א, שכל מאכל שלוקחים הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות, משום שמחת פורים משעת קריאת המגילה עד לילה סעודת פורים, שהן שני לילות ויום אחד, אין בהם משום גניבה ולא משום גזילה, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן, ומשמע שהלילה השני הוא עיקר סעודת פורים, ונמצא שמתחילים את הסעודה ביום ונמשכים עד הלילה, ונחשב הכל סעודה אחת.

על הניסים

וכתב הטור (או"ח תרצה) שאם התחיל בסעודתו ביום ומשכה עד הלילה כתב הרא"ש שאין אומר על הניסים, ובבית יוסף הביא מהגהות מיימוניות שכתבו בפרק ב' מהלכות מגילה (הי"ד אות א) בשם הר"מ שצריך לברך על הנסים כמו שמצינו שרב התפלל של שבת במוצאי שבת וכן כתב בארחות חיים (שם) בשם הר"י מקורבילו.

וכתב המגן אברהם (סק"ט) אם שכח על הנסים בברכת המזון מחזירים אותו שהרי חייב לאכול סעודה (של"ה, רש"ל) ומ"מ צ"ע שהרי בתפילה שהיא חובה אם שכח על הניסים אינו חוזר, וכ"ש בברכת המזון, ולכך כתב שאם כבר אכל סעודה ביום שוב אין מחזירין אותו, שאינו חייב יותר בסעודה, כיון שמן הדין אינו חוזר כיון שלא מצינו שחייב לאכול פת בפורים ויכול לפטור את עצמו בשאר מיני מטעמים.

והביא דברי המרדכי שכתובים בקלף, היה אוכל סעודת פורים בע"ש יתפלל ויפרוס מפה ויקדש ובמזון יאמר על הניסים, ובמנהגים כתבו הואיל ולא התפלל ערבית, משמע דאם התפלל שוב אינו אומר על הניסים וכ"כ של"ה ומהרי"ל (בתשו' סי' נ"ו) לכן נ"ל שיברך ברכת המזון תחלה ואח"כ יתפלל ערבית להוציא עצמו ממחלוקת וגם שלא ישתכר ולא יברך ברכת המזון, וכן הביא במ"ב.

ובמור וקציעה (סימן תרצה) כתב, שבפורים יש חובה בעצם הסעודה שהיום גורם לזה ולכך מחזירים אותו, ומה שכתב שאין חיוב בפת הרינאמר 'ימי משתה ושמחה', שצריך סעודה קבועה בפת, וכבר פירש"י במגילה שכל המשתה נקרא ע"ש הלחם, ואמרו [ב"ר מח, יא] מן התנ"ך מצינו רפתא סעדתא דלבא, הרי שלזה נקראת סעודה בעצם, וכן הוכיח ממה שלא באו לבית המדרש שהיו טרודים בסעודה ומוכח שאין החובה רק בטעימה בעלמא.

לבסומי ביין

והנה בטעם הדבר שחייבו חכמים להתבסם ביין בפורים, כתב בביה"ל (תרצה ד"ה חייב) בשם האליהו רבה, שכל הניסים שנעשו לישראל בפורים היו על ידי משתה היין, כי בתחלה נטרדה ושתי ע"י משתה היין ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו היה ע"י משתה היין, ולכן חייבו להשתכר כדי שיהא נזכר הנס הגדול ע"י שתיית היין, וכ"כ החיי אדם (כלל קנ"ה דין ל'), וכ"כ האבודרהם (דיני פורים).

ויש לדון האם צריך לשתות דוקא יין או גם בכל מיני משקים המשכרים, והנה בגמ' במגילה (ז' ע"ב) לא הוזכר דהחיוב להתבשם הוא ע"י יין, ומלשון הרמב"ם שכתב, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו וכן מרש"י במגילה (שם) לאבסומי להשתכר ביין, משמע דדוקא ע"י יין, ונראה שאם הטעם שתיקנו לאיבסומי בפוריא הוא, לפי שכל הניסים נעשו על ידי משתה היין, ולכך חייבו שיהיה נזכר הנס על ידי שתיית היין תיקנו ביין דוקא, והגר"נ קרליץ סבר, דודאי מצוה מן המובחר היא ביין, כיון שהנס היה ע"י יין, אבל מ"מ אין זה מעכב בעיקר המצוה, ומקיים המצוה גם בשאר משקין המשכרים, כמו שמצינו כעין זה גבי נרות חנוכה, דמצוה מן המובחר בשמן זית כיון שהנס נעשה בשמן זית, ומ"מ גם שאר שמנים כשרים, וה"נ יוצא גם בשאר דברים המשכרים אף שהנס היה ביין.
והמהר"ל באור חדש (בהקדמה) כתב, וצריך שיהיה השכרות כל כך עד שיסתלק השכל, וכמו שאמרו צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע, ובד"ה ומאמר אסתר כתב, שעיקר חיוב השכרות היא להגיע למצב של הסרת השכל, ופירש שם טעם הדבר, ומשמע דס"ל דמצות היום היא בשכרות דוקא, ולפי דבריו אפשר בכל דבר המשכר, ואם טעם המצוה היא משום זכרון הנס שנעשה ע"י יין, ודאי מסתבר דעיקר המצוה היא ביין דוקא.

ובשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן סה) כתב, כמו כן אם אפשר לשלוח קצת בשר בהמה לכבוד שמחת פורים, הגם שנסתפקו האחרונים אי בעי בשר בהמה, אולם נראה בפשיטות דאין שמחה אלא בבשר [עיין מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ו וע"ע דרכי תשובה סי' פ"ט ס"ק י"ט].

פורים המשולש

כתב השו"ע (תרפח, ו), אם חל ט"ו בשבת, אין עושים סעודת פורים בשבת אלא ביום ראשון, והנה בגמ' במגילה (ה, א) מצינו באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין, ופרש"י בזמנים של מגילה אם חל י"ד בשבת, והרי"ף הביא שם בשם הירושלמי, אבל סעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ופירש הר"ן טעם החילוק בין מקרא מגילה לסעודת פורים, שנא' 'ולא יעבור' דוקא על קריאת המגילה, ולא לשמחה ומשתה, ובשבת אין לעשותה שנא' 'ימי משתה ושמחה' ששמחתו תלויה בב"ד, ושבת שמחתו בידי שמים הוא, ואינו ניכר שהיא משום שמחת פורים, ובערב שבת אין לעשותה, לפי שלא הגיע זמן חיובא עדיין, ואין ראוי לקובעה קודם שהגיע זמנה אלא לאחרה.

בקרבן נתנאל (שם בסק"ד) והמג"א (סק"י) הביאו בשם תשובת מהרלנ"ח (סי' ל"ב) שהוכיח, שהגמ' חלקה על סברת הירושלמי, וצריך לעשות את הסעודה בשבת, ודחו ראיותיו, והכריעו להלכה כדעת השו"ע שהסעודה היא ביום ראשון, וכ"כ המ"ב (שם סקי"ח).

ויש לעיין לענין חייב איניש לבסומי בפוריא וכו', אם זמנו גם בשבת שהוא יום הפורים, או שתלוי בסעודת פורים, וזמנו ביום ראשון, והנה לדברי הגרי"ז שדין זה דחייב לבסומי בפוריא הוא מדיני הסעודה וצריכה להיות בתוך הסעודה, ולפי"ז נראה שבפורים המשולש נוהג דין זה ביום ראשון.

תורה קודם סעודת פורים

כתב הרמ"א (שם) טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר 'ליהודים היתה אורה ושמחה' (אסתר ח, טז) ודרשינן אורה, זו תורה.

ובדרכי משה הביא מהר"י ברי"ן שכתב, ממה שמצינו בגמ' שרב אשי אמר מדוע לא באו רבנן לבי מדרשא וכו' אמר ליה שעסקו בסעודת פורים שמע מינה דסעודת פורים דוחה תלמוד תורה, מכל מקום כיון דדרשינן (טז ב) אורה (אסתר ח ט) זו תורה מצוה לעסוק בתורה קודם הסעודה והיא מגינה עליו שלא יארע לו קלקול בסעודה.

משתה ושמחה

באור חדש (אסתר ט, יט) כתב, ועשו אותו יום משתה ושמחה, ובפסוק שאחריו כתוב שמחה ומשתה, ובפסוק שאחריו (שם ט, יז-כב) ימי משתה ושמחה, ופירושו כי המשתה הוא יותר מן השמחה ולכך שייך לומר ימי משתה ושמחה כי היום נקרא על שם שבו משתה ושמחה אבל אין נקרא על שם השמחה, אבל המשתה צריך אליה הכנה ג"כ לתקן הסעודה וגם יש בו השמחה, לכך השמחה היא קודמת, ועוד נראה כי מפני שכתוב אחריו ויום טוב לכך אמר ימי שמחה ומשתה וי"ט כי כל אחד הוא יותר, כי כאשר האדם שמח הוא בשלימות וכאשר יש לו צער הוא בחסרון, וכאשר יש לו משתה הוא יותר בשלימות כי במשתה הוא טוב לב לגמרי [כמש"נ 'טוב ב משתה חמיד'] וכאשר יש לו י"ט הוא יותר בשלימות, ולכך הוסיף לומר ומשלוח מנות איש לרעהו כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי הוא ג"כ משפיע לאחרים מטובו [כמו שהתבאר למעלה אצל ויתן משאות כיד המלך] וכאשר הוא עצמו חסר ואינו בשלימות אין משפיע לאחרים ולכך כל אלו הדברים שהזכיר ר"ל שיהיה האדם בשלימות ויוסיף עוד שלימות על שלימותו עד שהוא משפיע לאחר, אבל בשאר מקום בודאי ראוי להקדים משתה לשמחה כי מתוך המשתה בא לידי שמחה.

בפחד יצחק (פורים – עניינים ענין כז) כתב, בלבם של תלמידי חכמים מבקשי השם, לוחשת תמיד החששא, פן ואולי נדחקים הם בחזקת היד למקומות למעלה מראשם, והם מוכיחים על ידי כך שאין בכח הדעת שלהם סגולת ההבדלה. אלא שכל זה הוא בשאר ימות השנה, אבל בשעת שמחת פורים, שמהלך הנס היה על ידי ה'לא נקראתי לבוא אל המלך', וכל מקום שנאמר המלך סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר, הרי סדר ההנהגה של שמחת פורים מחייב, כי מי שהשתוקקות הקדושה דוחפת אותו פנימה, זוכה למציאות חן, ואדרבה מושיטים לו את שרביט הזהב, ואם תאמר, הלא על הנכנס בלי קריאה נאמר עליו שאין בו דעת, ויש לומר, אדרבה הלא בשמחת פורים אין העדר הדעת חסרון כלל. עד דלא ידע.

לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com

אחרי שבועיים של הצבעות למצעד המוזיקה היהודית לשנת תשפ"ד, עשרות אלפי גולשי 'המחדש' קבעו את זהות זמר השנה, אלבום השנה, שיר השנה, דואט השנה, פריצת השנה, ושיר המלחמה.

בתום ההצבעה עם עשרות אלפי הצבעות, הגולשים בחרו את המועמדים שלהם, כשבחלק מן המקרים מדובר בקרבות צמודים ממש ולעיתים בפער של אלפי קולות בין המקום הראשון למקום השני.

אז מה היה שם? ישראל רוזן עורך המוזיקה של 'המחדש' ושלוימי בוקשפן, בעל אולפני הפודקאסט המשובחים Ve cast, מגישים משדר מיוחד לסיכום שנת תשפ"ג עם המנצחים, המקומות השניים, אלו שכמעט והגיעו לפסגה וגם הפספוסים של השנה ויש לכם גם כמה מילים מהמנצחים!

האזינו כעת וצפו במילות התודה.

שיר המלחמה

מקום שלישי: קובי ברומר ובני הורביץ – אזעקות של אמונה
מקום שני: אברהם פריד – לנצח
מקום ראשון: אבישי והאחים בכר – אלוקי נשמה

זמר השנה

מקום שלישי: שמוליק קליין
מקום שני: נפתלי קמפה
מקום ראשון: ישי ריבו

פריצת השנה

מקום שלישי: בני הורביץ
מקום שני: אבי ריימי ויאיר בודנר (ממתק לשבת)
מקום ראשון: שמוליק סוכות

אלבום השנה

מקום שלישי: שמילי אונגר – שלום עליכם
מקום שני: יעקב שוואקי – גוף ונשמה
מקום ראשון: ישי ריבו – סוף חמה לבוא

קליפ השנה

מקום 3: שמחה פרידמן – אם ירצה השם
מקום 2: אבי אילסון – ארץ ישראל
מקום 1: מוטי וייס – שבוע טוב יותר

דואט השנה

מקום שלישי: נמואל ומוטי ויזל – יום הדין
מקום שני: חיים ישראל, שמוליק סוכות ובנצי שטיין – אלו ואלו
מקום ראשון: ישי ריבו ומרדכי בן דוד – אתה זוכר

שיר השנה

מקום חמישי: שמוליק קליין – לראות בנים
מקום רביעי: יענקי היל – מילה של נחמה
מקום שלישי: אלייצור – תמיד אוהב אותי
מקום שני: ישי ריבו ומרדכי בן דוד – אתה זוכר
מקום ראשון: שמוליק סוכות – עברתי בחושך