מיקום כתבה: שבת

הפתיעו את האורחים עם מנה אישית ומעוצבת שמשלבת מראה של קונדיטוריה איכותית עם טעמים ביתיים. אז בואו נתחיל להכין.

מצרכים – רשימת קניות

250 גרם גבינה לבנה 9% (חובה לסנן מראש מנוזלים לפחות שעתיים).
100 גרם חמאה רכה בטמפרטורת החדר
1/2 כוס סוכר לבן
2 כוסות קמח לבן, מנופה
1 כפית תמצית וניל איכותית
קורט מלח
1/2 צנצנת ריבת חלב איכותית
1 כוס קוקוס טחון
50 גרם שוקולד מריר או לבן (להמסה ועיטור)
20 מקלות עץ מעוצבים להגשה

הוראות הכנה

סוד הקסם טמון בטמפרטורת החומרים ובעבודה עדינה. ודאו שהחמאה רכה בטמפרטורת החדר ושהגבינה יבשה לחלוטין מנוזלים, שכן עודף לחות עלול להכביד על הבצק ולפגוע במרקמו. עבדו את התערובת בעדינות מבלי ללוש יתר על המידה, כדי לשמור על האווריריות של כדורי הגבינה, ודאגו לצנן אותם היטב לפני הציפוי כדי להבטיח גימור מושלם.

שלבי הכנה

בקערה רחבה, טורפים את החמאה הרכה עם הסוכר ותמצית הווניל עד לקבלת קרם בהיר וקרמי.
מוסיפים את הגבינה הלבנה המסוננת ומערבבים היטב עד לאיחוד מלא.
מנפים פנימה את הקמח והמלח, ומערבבים בתנועות קיפול עדינות עד לקבלת בצק אחיד ורך.
יוצרים כדורים בגודל בינוני, מניחים על תבנית מרופדת בנייר אפייה ואופים בתנור שחומם ל-180 מעלות כ-15 דקות עד להזהבה קלה.
מצננים את הכדורים לחלוטין. לאחר הצינון, נועצים מקל עץ במרכז כל כדור.
טובלים כל כדור בריבת חלב ומגלגלים בקוקוס טחון.
ממיסים את השוקולד, מעבירים לשקית זילוף קטנה, ומזלפים פסים דקים של שוקולד על חלק מהכדורים לעיטור אלגנטי.
מעבירים למקרר להתייצבות של כ-15 דקות לפני ההגשה.

טיפ של קונדיטור: כדי לקבל עיטורים דקים ומדויקים, המתינו שהשוקולד יהיה בטמפרטורה פושרת – זה ימנע ממנו לנזול מהר מדי ויעניק מראה מקצועי ומוקפד לקינוח שלכם.

שולחן השבת שלכם עומד לארח את השילוב המתוחכם והעמוק ביותר של העונה, כזה שמוכיח שלא צריך טיפת חלב כדי להגיע לטעם עשיר וממכר. המפתח למנה הזו טמון במפגש המרהיב בין מגוון פטריות בשרניות שנצרבו בדיוק במידה, לבין ערמונים ואקום נימוחים שמעניקים חמימות אגוזית עמוקה. מעל הכל מנצח רוטב בלסמי מצומצם וסילאן, שעוטף את הפטריות החמות בברק יוקרתי, ומחבר ביניהן לבין מצע של עלים ירוקים ורעננים שמאזנים כל ביס ברעננות מושלמת.

מצרכים – רשימת קניות

• הבסיס הרענן: 1 חבילת עלי חסה פריכים וצעירים, 1 שקית עלי רוקט או בייבי מוברשים ושטופים.
• כוכבי המנה: 1 סלסילת פטריות שמפיניון טריות, 1 סלסילת פטריות מוצקות, 1 חבילת ערמונים קלופים ומוכנים לאכילה (בוואקום).
• להקפצה ולתיבול: 3 כפות שמן זית מעולה, 3 שיני שום פרוסות דק, 2 גבעולי בצל ירוק קצוצים לעיגולים דקים.
• לרוטב המקורמל והעשיר: 2 כפות חומץ בלסמי איכותי, 2 כפות סילאן טבעי, 1 כפית מיץ לימון סחוט טרי, חצי כפית מלח אטלנטי, ורבע כפית פלפל שחור גרוס גס.

הוראות הכנה

הסוד של הסלט הזה הוא הגשת הניגודיות: מכינים את רוטב הפטריות והערמונים החם במחבת, ויוצקים אותו בעודו מבעבע על מצע העלים הקר ממש עם הישיבה לשולחן.

שלבי הכנה

המסע הקולינרי שלנו מתחיל בטיפול בפטריות. מנגבים אותן בעזרת נייר סופג (לא שוטפים, כדי לשמור על מרקמן) וחותכים אותן לרבעים או לפרוסות עבות ובשרניות. את הערמונים מהוואקום חותכים גס לחצאי או רבעי יחידות.

מחממים מחבת רחבה ועמוקה עם שמן הזית על להבה גבוהה. כשהשמן חם, מטילים פנימה את פרוסות השום ואת פטריות הפורטובלו והשמפיניון. מקפיצים במרץ במשך כ-4 עד 5 דקות, עד שהפטריות מתחילות להשחים, לאבד מעט מנפחן ולהפיץ ניחוח משכר בכל הבית.

זה הזמן לצרף את הערמונים אל החגיגה שבמחבת. מנמיכים מעט את הלהבה, ומוסיפים פנימה את החומץ הבלסמי, הסילאן, הלימון, המלח והפלפל השחור הגרוס. מערבבים היטב ומניחים לרוטב להצטמצם, להתעבות ולעטוף את הפטריות והערמונים בגלזורה מבריקה ושחומה למשך כ-2 דקות נוספות. מכבים את האש ומפזרים חצי מכמות הבצל הירוק.

מרכיבים את המנה: בקערת הגשה שטוחה ורחבה מסדרים את החסות ועלי הרוקט. ממש לפני ההגשה, יוצקים את תערובת הפטריות והערמונים החמה, יחד עם כל הרוטב העשיר שנשאר במחבת, ישירות על מרכז העלים. מעטרים ביתרת הבצל הירוק ומגישים מיד, כשהאדים והניחוחות ממלאים את החדר.

טיפ של שף: כדי להעניק לסלט מראה יוקרתי של מסעדת בשרים נחשבת, קלו על מחבת יבשה חופן שקדים פרוסים או אגוזי מלך, ופזרו אותם מעל הסלט ברגע האחרון. השילוב בין הרכות של הערמונים לפריכות של השקדים הקלויים ייצור חגיגה של מרקמים בפה.

צוות העובדים של בית החולים 'קינגס קאונטי' בברוקלין כבר היה רגיל למראה הדמות היהודית האצילית, שהייתה סובבת לאורך המסדרונות הארוכים והאפרוריים יומם וליל. היה זה הגאון רבי שלמה דב שפירא זצ"ל, מארזיה הרוחניים של יהדות ברוקלין. עבור החולים הרבים שגדשו את כותלי בית החולים, שימש הרב שפירא כעין 'מלאך' מושיע ממש. בעיניים דומעות וביד חמה היה יושב שעות ארוכות לצד מיטותיהם בשעותיהם הקשות והחשוכות ביותר. לעתים, היה זה חולה גלמוד וערירי, שראה ביהודי עוטה הזקן היושב לצדו את ידידו היחיד והנאמן עלי אדמות.

אך ישיבה זו, מתוך אמפתיה עמוקה, הייתה רק פסיפס קטן מתוך מסכת עיסוקיו הענפה של הרב, במסגרת תפקידו הרשמי כרב בית החולים – או "צ'פלין", כפי שקראו לו בלשון המקומית. הצ'פלין האמריקני, בין אם בין כותלי בית החולים ובין אם בשורות הצבא, משמש כאיש דת שתפקידו המוצהר הוא לדאוג לכל הצרכים הדתיים של הנזקקים להם. ב'קינגס קאונטי' פעלו כמה צ'פלינים כאלה; לצד הצ'פלינים היהודים, פעלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם כאלו שאינם בני ברית – אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים.

עבודה, כמובן, לא הייתה חסרה לרב שפירא. הוא היה הדמות המרכזית שדאגה במסירות נפש לאספקת מזון כשר למהדרין עבור החיילים והמאושפזים היהודים. לעתים תכופות, נדרש לגייס זוג תפילין מהודרות או טלית כשרה עבור נשמה יהודית שביקשה להתרפק על צור מחצבתה. מעבר לכך, עול שימור צביון החגים היהודיים בבית החולים רבץ על כתפיו: החל מתקיעת שופר מעוררת רחמים בראש השנה, דרך הדלקת נרות חנוכה המפזזים באורם הזך במרכז המסדרון, ועד קריאת מגילה בפורים ושאר חובות היום-יום. מעל הכל, עיקר תפקידו כרב לא נפקד, ועמו שאלות הלכתיות הרות גורל, כמו פיקוח נפש וצום ביום הכיפורים וכדומה.

האויב המושבע שבקצה המסדרון

במהלך שיטוטיו בין כותלי בית החולים, היה הרב שפירא פוגש תדיר בכומר הפרוטסטנטי, שמילא, להבדיל, תפקיד מקביל לתפקידו שלו בקרב החולים שלא היו בני ברית. מטבע הדברים, בין השניים נקשרה לא פעם שיחה קצרה. אולם, ניכר היה בכל ניד ועפעף כי הכומר הפרוטסטנטי אינו רוחש חיבה יתירה, בלשון המעטה, ליהדות. הוא לא ניסה כלל להסתיר או לייפות את איבתו העמוקה והיוקדת. הייתה זו שנאה יצוקה, מעין "איבת עולם לעם עולם" שאינה תלויה בדבר.

הרב שפירא, מצידו, ניחן באצילות רוח ולא נפגע מיחסו העולב והמתנשא של עמיתו לעבודה. גם כאשר סיפר לו הכומר בגאווה על שנותיו הצעירות, שעה שהקדיש את מיטב מרצו וזמנו לעבודה מיסיונרית קדחתנית לצוד נפשות תועות, לא הופתע הרב שפירא. "וכי מה כבר אפשר לצפות מכומר נוצרי נוקשה?" הרהר לעצמו בביטול והמשיך בדרכו. אך מאוחר יותר, שרשרת אירועים דרמטית הוכיחה כי דווקא יש ויש למה לצפות.

היה זה באחד ממוצאי השבת החורפיים והקרים של שנת תשי"ט. בביתו של הרב שפירא אך זה עתה כבו נרות המבדיל בין קודש לחול, וניחוח הבשמים עוד עמד בחלל האוויר. לפתע, פילח צלצול הטלפון את השקט המבורך. הרב הרים את השופר, ומעברו השני של הקו נשמע קול מוכר היטב – היה זה קולו של הפקיד הממונה בבית החולים 'קינגס קאונטי'.

המסר שבקש הפקיד להעביר נשמע תחילה שגרתי לחלוטין. עוד קריאה דחופה אל בית החולים, עוד הזמנה בהולה למיטתו של חולה הנוטה למות המבקש לראות רב. "מיהו החולה?" שאל הרב שפירא, כשהוא מוכן לרשום את השם לתפילה. "רעוורענד סטאניסלאב ואן קליין", ענה הפקיד בקור רוח.

השם היה מוכר לרב מיד, אך מטרת ההזמנה הכתה בו כרעם ביום בהיר. היה זה אותו כומר פרוטסטנטי זקן, מיסטר ואן קליין, ראש בית המיסיון המפורסם שברחוב טילארי בברוקלין! האפשרות על שינוי כלשהו בעולם ערכיו של ה'שיגץ' הנוקשה בן ה-82, לא נראתה מעולם באופק מחשבותיו של הרב שפירא. אך מתוקף תפקידו הרשמי והמוסרי, ידע הרב שהוא חייב להיענות לכל פנייה שכזו. סוף סוף, גם בדברי הימים הסוערים של בית החולים, לא נרשם מעולם אירוע מוזר ומסתורי כמו הזמנת רב יהודי למיטת חוליו האחרונה של כומר נוצרי מובהק.

את הדרך המושלגת לבית החולים ליוו מחשבות שונות ומשונות, תלי תילים של דמיונות וסימני שאלה נוקבים. המחשבות לא הרפו ממוחו של הרב גם תוך כדי צעידה מהירה במסדרונות הארוכים והקרים של המרכז הרפואי. במזכירות נמסר לו בקצרנות כי סטאניסלאב ואן קליין אושפז לפני שלושה ימים, לאחר שהתגלו אצלו ליקויים קשים וחמורים בפעילות הכבד, ומצבו מידרדר במהירות.

הרב פנה בצעדים מהססים אל החדר המבודד שבו שכב ואן קליין לבדו. כבר מפתח החדר, מבעד לזכוכית, היה אפשר להבחין בהבעת פנים רצינית ותהומית שהסתמנה על פניו של החולה הישיש. הכומר מדד במבטו החודר והחלש את הרב הנכנס, כמי ששוקל בפעם האחרונה והמכרעת את החלטת חייו.

"סגור בבקשה את הדלת", ביקש בקול רועד מן הרב.

הדלת נסגרה בקול נקישה עמום. בחדר המצומצם שררה דממה מתוחה. היו שם רק שניהם: הרב היהודי המלובש בבגדי השבת, והכומר הפרוטסטנטי השוכב חסר אונים. ואז, ללא כל גינוני הקדמה פתלתלים, זרק הכומר אל חלל החדר בשורה מטלטלת שזעזעה את הכתלים: "שלום עליכם! אני יהודי!"

הרב שפירא קפא על מקומו, נעתקה נשמתו. לא היה מקום להטיל ספק באמיתותה של הזעקה הנוראה הזו, שכן השפה שבה נאמרה המילים הללו הייתה כל כך יהודית, כל כך חמה, וכל כך לא פרוטסטנטית. הייתה זו שפת האידיש המקורית! "ובכן…" הרהר הרב במוח סחרחר, "סטאניסלאב ואן קליין, הכומר המיסיונר המושחז, הוא בן ברית?!"

הכומר, שהרגיש מיד במבוכתו העצומה ובתדהמתו של הרב, המשיך לדבר באידיש רהוטה וקולחת, כמעיין המתגבר שסכרו נפרץ: "אם יש לכבודו זמן, אספר לו את תולדות חיי המיוסרים. נולדתי בפראג המעטירה. לאבי קראו מרדכי זאב קלינאוויץ, ולאמי חיה קיילא. תקופת לימודי הילדות שלי עברה עלי בנעימים, בדיוק כמו על יתר הילדים היהודים הכשרים בפראג. למדתי ב'חדר' ואחר כך בבית המדרש. כשגדלתי, התחלתי לחלום חלומות גדולים ומסוכנים… היו לי הרבה תאוות ויצרים בוערים, ואתה הרי יודע שאם לא עובדים עליהם ומכניעים אותם, עלולים להגיע על ידם לגרוע מכל. וכך הובילו אותי יצריי, שבהיותי כבן ארבעים הגעתי לאמריקה. שנה לאחר מכן, נכנסתי אל הסמינר התיאולוגי המתודיסטי כדי ללמוד לכמורה. אז כבר הייתי גוי גמור במחשבתי ובמעשיי.

כעבור חמש שנות לימוד, התחלתי בפעילות מיסיונרית אקטיבית. במשך 12 שנה רצופות עסקתי בפעילות מיסיונרית הרסנית; נדדתי על פני כל הגלובוס והטפתי לנצרות להמונים. נסעתי לאורכה ולרוחבה של אמריקה, בדרום אמריקה, בצפון אפריקה ובאפריקה הדרומית. כמיסיונר מצטיין רצו לשלוח אותי גם לארץ ישראל, אלא שלשם – ניצוץ יהודי קטן שעוד נותר בי – לא הסכמתי ללכת בשום אופן. בתום פעילותי המיסיונרית חזרתי לאמריקה. שם שימשתי בכבוד ככומר קהילתי באלבאני, בסיראקוז, בסט. לואיס, בסרטוגא, בספרינגס ובג'ורגייה שבדרום. כך נדדתי מכנסייה לכנסייה, מטמיע את עצמי בין הגויים, עד שמלאו לי 75 שנה".

בסוף וידויו המרטיט של ואן קליין, סיפר הלה בקול חנוק, כי את שבע שנותיו האחרונות בילה בבית המיסיון שברחוב טילארי בברוקלין שבניו יורק, פועל נגד עמו שלו. כך היה עד לפני שלושה ימים בלבד. "כעת", לחש הכומר הישיש כשדמעות חורשות את קמטי פניו, "כשאני שוכב על ערש דווי, הדמיונות והתאוות נחלשו ואבדו. אני רואה בחוש ובאור בהיר איך שנפלתי לתהומות איומים של חטא ועוון, כל כולי טמא ומשוקץ! ואני משתוקק בכל נימי נפשי לנסות להחזיר את הגלגל אחורנית כמה שאוכל… הרי אמרו חז"ל ש'אין לך דבר העומד בפני התשובה'…" ציטט לפתע מזיכרונות ילדותו הרחוקים ב'חדר' בפראג.

כשהוא נאנח אנחה עמוקה ומלאת משמעות, כולו חשש מפני העתיד לבוא ויד הדין המתוחה, סיים ואן קליין את נאומו הדרמטי: "עכשיו אני רוצה למות כיהודי! נולדתי יהודי ואני רוצה למות כיהודי. שמי היהודי המקורי הוא: שמעון בן מרדכי זאב. אני מעוניין שזאת תהיה גם הכתובת היחידה שתיחקק על המצבה שלי".

הדרישה הנוקבת של הרב והמכתב האחרון

דממה מעיקה, כבדת משקל, השתררה בחדר המלון הרפואי. הכומר המשומד פרק את מטען חוויותיו המר והחטאים של חיים שלמים עד תום, ואילו הרב היהודי לא היה יכול לפצות את פיו מרוב הלם. בוהה בחלל האי-ודאות ישב הרב שפירא צמוד לכיסאו, מנסה לברור את מילותיו במשקל חסידי והלכתי כאחד. שערי תשובה אמנם לא ננעלו לעולם, אך האם רצונו הגולמי של מומר ומיסיונר להיקבר כיהודי יכול להיחשב כהרהור תשובה אמיתי המועיל להצלת נשמתו?

הרב שפירא עמד מכיסאו. מתח עצור עמד בחלל החדר המחוטא כשהרב טייל קצרות לרוחבו, ידיו מאחורי גבו. האחיות שהסתובבו באותה עת במסדרון שמאחורי הדלת הסגורה לא שיערו כלל את גודל הדרמה ההיסטורית שהתחוללה במרחק פסיעה מהן. את הדממה המעיקה הפסיק לבסוף קולו החותך והתקיף של הרב:

"איננו מעוניינים ביהודים מתים! אנחנו מעוניינים ביהודים חיים, כאלה שחיים בפועל כיהודים. כאשר בא זמנם, כמובן, הם גם מתים כיהודים, אך זהו רק סופם של אלו שחיו כיהודים. ובכן, אם אתה מתכוון בווידוי שלך ברצינות גמורה, עליך להתחיל לחיות כיהודי כבר עכשיו, ממש ברגע זה!"

החולה נענע בראשו החלש לאות הסכמה מוחלטת. בשלב זה, הציע הרב שפירא את התוויית צעדיו הראשונים והמעשיים של ואן קליין בדרכו החבולה חזרה לדת אבותיו:

"מעכשיו אתה מפסיק לחלוטין לאכול מאכלי טריפה. מעכשיו תהיה חייב להוציא מתפריט בית החולים שלך את כל אותם מאכלים שאינם כשרים. החל ממחר בבוקר תתחיל להניח תפילין ולהתפלל שלוש תפילות ביום – שחרית, מנחה וערבית. תתחיל להתנהג בכל אורחותיך בדרך שבה צריך יהודי להתנהג על פי השולחן הערוך. את כל רכושך הרקוב, בכסף ובשווה כסף, תצטרך להקדיש למוסדות תורה ולמפעלי צדקה יהודיים. רק אז, ורק כך, יתברר כי אתה באמת מתכוון למה שאתה מצהיר".

כאן ביקש הרב מהחולה לכתוב הצהרה מלאה בכתב ידו: סיפור מלא של תולדות חייו, הבהרת מחשבותיו ורגשותיו, ורגשות החרטה העמוקים על העבר. בהצהרה זאת, דרש הרב, יתחייב החולה להצהיר קבל עם ועדה כי ברצונו לחזור בתשובה שלמה באמת ובתמים, ולחיות כיהודי לכל דבר. "עם זאת", הבהיר לו הרב ברחמנות מהולה בדין, "עליך לזכור ולא לשכוח כי אתה משומד ומיסיונר, אדם שחשבון כבד מנשוא של פשעים רובץ על כתפיו, אדם המוגדר הלכתית כמסית ומדיח".

בשקט מופתי שכב החולה הישיש במיטתו, מאזין כמו נאשם בבית דין של מעלה לגזר דינו הנוקב של הרב. הדברים הקשים והתובעניים ששמע עתה לא נעמו לאוזנו, אך חדרו כחץ לליבו. כמעט בלחש, בקול סדוק, אמר: "הדרישות הן מוצדקות…"

עוד לפני שנפרד הרב מהחולה, הספיק האחרון לבקש מהרב בדם ליבו שיצור קשר מהיר עם בן דודו, עורך דין יהודי מוכר בניו יורק, ויבקש ממנו להגיע בדחיפות עליונה אל בית החולים. "ספר לו על שיחתנו ועל החלטתי", ביקש החולה מהרב.

הרב שפירא מיהר ויצר קשר עם אותו עורך דין. תגובתו הראשונה של עורך הדין, לשמע הסיפור, הייתה נזעמת ופגועה! "מי בכלל צריך את המשומד הזה?! האיש שעשה בושות וחרפות לכל בני משפחתו במשך יובל שנים!" זעק בטלפון. אך יותר מאוחר, כשהתרכך קמעא לנוכח הפצרות הרב, הסכים לעשות את דרכו ל'קינגס קאונטי הוספיטל'.

כשהגיע עורך הדין המיוחס, התברר לו כי איחר את המועד. אי אפשר היה בשום אופן ליצור קשר של שיחה עם החולה, שכן ואן קליין כבר היה שרוי בתרדמה עמוקה (קומה). בשעה 9 בבוקר של יום שני, הגיע שוב הרב שפירא אל מיטתו של ואן קליין. את החולה מצא במצב של חוסר הכרה מוחלט. כמעט ברור היה ששיחה נוספת עמו לא תהיה עוד בעולם הזה.

אך ליד מיטתו, על השידה, נמצאה פיסת נייר מקומטת, כתובה בכתב ידו הרועד באידיש: "נולדתי כיהודי וברצוני למות כיהודי, כש'שמע ישראל' על שפתי ובלבי. הדרך חזרה קשה ומרה, אך אין דרך אחרת. שמעון בן מרדכי זאב קליין".

הסערה המשפטית והפסק של גדול הדור

הידיעה המרעישה על הווידוי הלילי וגילויו של הסוד הגדול זעזעו לחלוטין את כל צוות בית החולים. החולה, שהיה הכומר הרשמי של בית החולים, לא היה זר להם כלל; כנציגה הרשמי והנכבד של הנצרות שימש בבניין זה שנים רבות.

אולם, גדול יותר היה הזעזוע והזעם בין חבריו ועמיתיו, חברי בית המיסיון המרכזי שברחוב טילארי. אלו ניסו בכל כוחם ליצור רושם קשה ותעמולתי, כאילו מנסים החרדים "לחטוף" מהם נשמה נוצרית טהורה ברגעיה האחרונים. גם שאלת הירושה הגדולה והנכסים הרבים שהותיר אחריו הייתה תלויה בחלל האוויר ועוררה תיאבון רב.

אך גם הרושם הקשה, האיומים והלם ההפתעה, לא עמדו בפני החוק האמריקני היבש. לא רק בן הדוד עורך הדין נחשב חוקית כיורשו הקרוב והחוקי של ואן קליין, אלא גם הצוואה המפורשת, הכתובה כולה בכתב ידו הברור של ואן קליין, לא השאירה שום פתח או מקום לבירור משפטי מצד הכנסייה.

מה שהעיק באמת על הרב שפירא היה הפן ההלכתי הטהור של העניין: האם מותר, על פי דין תורתנו הקדושה, לקבור כומר לשעבר, משומד ומיסיונר פעיל, בתוך בית קברות יהודי מקודש, שבו שוכנים צדיקי וקדושי עליון?

את השאלה החמורה והסבוכה הזו הפנה הרב שפירא לפתחו של פוסק הדור באמריקה, הגאון האדיר רבי יוסף אליהו הענקין זצ"ל, מראשי ומתווי ההלכה בארצות הברית. לאחר ששמע הרב הענקין בקשב רב את כל פרטי הסיפור המרעיש, וראה את המכתב בכתב היד, פסק פסק דין היסטורי: אין שום מניעה הלכתית לקבור את המת בבית קברות יהודי!

התמונה ההלכתית שהצטיירה לנגד עיני הפוסק הראתה בבירור, כי אמנם הכומר שחי כל ימיו כמסית וכמדיח נורא, חזר בתשובה שלמה ואמיתית ברגעי חייו האחרונים, ומחשבתו הייתה טהורה. וכך, בלוויה שקטה ומרטטת, כשהוא עטוף בתכריכים לבנים וכשרים ובטלית מצוייצת, נקבר שמעון בן מרדכי זאב קליין בבית הקברות היהודי, כבן השב אל חיק אמו.

לעשות סולמות אל השמים

בפרשת השבוע, פרשת שלח, אנו מוצאים את שורש המהפך הנשמתי המופלא הזה. התורה הקדושה מתארת את רגע השבר של המרגלים המוציאים דיבת הארץ, ומולם את עמידתו האיתנה של כלב בן יפונה: "וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב … וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרัשְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ". רש"י הקדוש, בפירושו על אתר, מביא את דברי חז"ל הקדושים במסכת סוטה (לה.): "'עלה נעלה וירשנו אותה' – אפילו בשמים היא והוא אומר לנו עשו סולמות ועלו לשם, נעשה כן ונצליח".

דברי חז"ל אלו מעוררים תמיהה גדולה ועצומה בלב כל מעיין: וכי על ידי בניית סולם עץ או חבלים יש אפשרות ריאלית וגדולה יותר להגיע לשמים מאשר בלא סולם? לשם מה אמר להם כלב בן יפונה עצה תמוהה זו, לעשות סולמות פיזיים כדי להגיע לגרמי השמים? הרי לעלות לשמים צריך מהלך ניסי לחלוטין, ומה יועיל ומה יושיע סולם גשמי לכך?

ומכוח קושיה עצומה זו, ייסד מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, בעל ה'אגרות משה', יסוד אדיר ונצחי לכל אדם בדרך עבודת השם יתברך. רבים הם האנשים המגלים סימני ייאוש עמוקים בראותם את 'גודל המאמץ' ותעצומות הנפש הנדרשים מהם כדי להגיע לדרגות רוחניות גבוהות, כדי להיות יהודי רוחני באמת, שומר תורה ומצוות בדקדוק. מסקנתם המיידית והרסנית של אותם אנשים היא – 'זה פשוט לא בשבילי, זה גדול על כוחותיי'. משכך, הם נשארים תמיד בדרגה רוחנית נמוכה, מבלי שאיפות להתגדל, להתפתח ולהתרומם בעבודת השם, ומבלי היכולת המנטלית להתגבר על המכשולים הגדולים והרבים שהיצר הרע מייצר בכל דרך ובכל שעל.

כאן בדיוק גילו לנו חז"ל לימוד חשוב ונשגב מאין כמוהו עבור "המתייאש המצוי": הקדוש ברוך הוא אינו דורש מאיתנו בכוחותינו הבשר-ודמיים 'להגיע לשמים' בעצמנו! הקדוש ברוך הוא דורש מכל אחד ואחד שיעשה את המקסימום מאמץ מצידו, ויראה באופן אקטיבי את רצונו העז להידבק בו ובדרכיו, להראות שהוא מנסה בכל כוחו לרצות ולהצליח.

זהו עומק כוונת המאמר: 'עשו סולמות ועלו לשמים'. בוודאי שאי אפשר להגיע עם סולמות לשמים, זהו אבסורד, אבל הקדוש ברוך הוא רק מבקש: תעשו מצדכם את המאמץ הקטן, שימו את הסולם, תתחילו לטפס שלב אחר שלב, ואני כבר אדאג משם ל'מעלית מהירה' – לסיעתא דשמיא ניסית – שתעלה אתכם במהירות עצומה עד הפסגה, 'כי יכול נוכל לה'.

אי אפשר לבקש מהקדוש ברוך הוא שישלח לנו הצלחה והארה במעשינו ללא מאמץ ורצון מינימלי מצידנו. אך כאשר אנחנו מראים ועושים מאמץ מעשי, שמים סולם בעולם הזה ומתחילים לעלות, אז הקדוש ברוך הוא כבר דואג להעלות אותנו בדרכיו הנשגבות, ונראה ברכה והצלחה בכל דרכינו הרוחניות. בדיוק כפי שדרש הרב שפירא מאותו כומר ישיש: "שים סולם, תתחיל ברגע זה לאכול כשר ולהניח תפילין, והשם כבר יקבל את תשובתך".

אצבעו של רבי חנינא בן דוסא

מעשה מופלא ומרטט המשלים יסוד זה מובא במדרש קהלת רבה. מעשה על התנא האלוקי רבי חנינא בן דוסא, שראה את בני עירו שמעלים נדרים ונדבות יקרות ערך לירושלים לבניין ונוי בית המקדש. אמר בליבו בעצב: "הכל מעלין נדרים ונדבות לירושלים, ואני איני מעלה דבר?"

מה עשה מתוך דלותו העצומה? יצא אל המדבר השומם, ומצא שם אבן אחת טובה וגדולה. ישב שעות על גבי שעות, שבבה, סיתתה ומירקה אותה עד שהייתה מבהיקה ביופייה. אמר: "הרי עלי להעלותה לירושלים!"

ביקש לשכור פועלים חזקים שישאו את האבן הכבדה, ונזדמנו לו חמישה בני אדם. אמר להם: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו: "תן לנו חמישים סלעים ונעלנה". ביקש רבי חנינא לחפש בכיסיו ולא מצא סכום עצום שכזה, הניחוהו הפועלים והלכו להם לדרכם.

מיד זימן לו הקדוש ברוך הוא חמישה מלאכי שרת בדמות אנשים בשר ודם. אמר להם רבי חנינא: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו המלאכים: "תן לנו חמישה סלעים בלבד ונעלנה, ובלבד שתיתן ידך ואצבעך איתנו [תעזור לנו במשא]". נתן רבי חנינא את ידו ואצבעו הקטנה איתם יחד על האבן, ולפתע מצאו את עצמם כהרף עין עומדים בשערי ירושלים, והעלו האבן לירושלים.

בעומדם בשערי העיר, ביקש רבי חנינא לתת להם את שכרם המובטח – חמישה סלעים, אך המלאכים נעלמו כלא היו ולא מצאם עוד. נכנס רבי חנינא ללשכת הגזית שבבית המקדש ושאל את החכמים היושבים שם: "הראיתם חמישה סבלים שהעלו איתי אבן?" אמרו לו החכמים: "דומה היה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים…"

והקשה על כך מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל קושיה עצומה: לשם מה חיכה הקדוש ברוך הוא לעשות לו נס גלוי כזה, רק אחרי שרבי חנינא ניסה לחפש פועלים בשר ודם, ורק אחרי שראה שאין ביכולתו המעשית לעשות יותר בעבור זה? מדוע לא עשה לו הקדוש ברוך הוא נס מיד כשמצא את האבן, מבלי שיצטרך להתייגע בחיפוש פועלים? וביותר יש להבין: מדוע התנו המלאכים (ששליחי השם הם) את עזרתם הניסית בכך 'שיתן ידו ואצבעו עמהם'? וכי אצבעו החלשה של רבי חנינא היא שתרמה באמת להרמת האבן המסיבית?

אמר ה'חפץ חיים' יסוד מרעיד קירות: כשאדם, גם כשהוא רואה שכלו כל הקיצין ואין באפשרותו בשום דרך של הטבע לעשות כלום, ידע הוא בידיעה ברורה שאם הוא יעשה מצדו את כל ההשתדלות המקסימלית וימצה את טיפת כוחותיו האחרונה בעבודתו, אז – ורק אז – ישלח לו הקדוש ברוך הוא את עזרתו בדרך נס מעל הטבע!

זו הייתה הסיבה המדויקת שהקדוש ברוך הוא נתן לרבי חנינא בן דוסא לעשות תחילה את כל המאמצים המפרכים, כדי להראות שגם כשאדם רואה שהאפשרויות הראליות העומדות בפניו אינן קיימות כלל, יעשה הוא באמונה את אשר נדרש ממנו, ואפילו יהיה זה בדמות נתינת " יד ואצבע" בלבד. ואחר שהאדם עושה את כל שביכולתו ובכוחו הדל למען עבודתו הרוחנית, ישלח לו השם יתברך עזרתו גם בדרך מופתית וניסית שאינה משוערת.

במישור הרוחני, לכל אדם ואדם מישראל יש כוחות טמירים של 'בעל מופת' להשיג הישגים רוחניים אדירים מעל דרך הטבע, ואף בצורת נס ממש! התנאי היחיד הוא: רק יעשה כל מאמץ והשתדלות קטנה מצידו, ישים את הסולם, יושיט את האצבע, וכבר זוכה הוא מיד לסיעתא דשמיא עצומה בקיום מבוקשו הרוחני, בדיוק כמו אותה נשמה אבודה של שמעון בן מרדכי זאב, שמצאה את דרכה חזרה הביתה ברגע האחרון.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

שבת שלום לאחי ואהובי! אנחנו נמצאים בשבת פרשת שלח-לך.

אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו רוצים להיות, פרפר או זבוב? אם ישאלו את הפרפר: "תגיד לי, מה יש בעולם הזה? מה אתה יכול לספר לנו?", הוא יגיד: "בעולם הזה, וואו יש פרחים כל כך יפים. צוף מתוק. פשוט תענוג!".

ישאלו את הזבוב: "תגיד לי, נו מה יש בעולם הזה?", הוא יענה: "בעולם הזה, אחח איזה זבל. איזה רפש. איזה זה… פשוט משהו מיוחד". אז מה יש בעולם הזה, פרחים ריחניים? צוף מתוק? או זבל מרוכז? זה הכל תלוי בעיני המתבונן.

כאשר אומר הקדוש ברוך הוא למשה (י"ג, ב') "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". וכאשר הם הלכו כתוב (דברים א', כ"ד) "וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ". מה ההבדל? תייר, מה הוא מחפש? הוא מחפש את הנופים, את המקומות היפים מרהיבי העין, זה מה שהוא רוצה לתפוס. מרגל, מה הוא מחפש? את נקודות החולשה, את נקודות התורפה של המקום, זה מה שמעניין אותו.

הקב"ה רצה "ויתורו את ארץ כנען", תהיו פרפר. תראו את המקומות היפים שבארץ ישראל. והם, יצרם דחף אותם "וירגלו אותה", להיות מרגלים. להיות זבוב. לחפש את נקודות החולשה.

בואו אחים יקרים נהיה פרפרים! בואו נראה את הטוב שאבא שבשמים נותן לנו, את הטוב שבכל יהודי, ונזכה שגם מהשמים יראו את הטוב שבעם ישראל, והקב"ה ישמור על חיילנו ועל כל אחינו בית ישראל בכל מקום שהם. ונזכה לעין טובה מאיתנו לאחרים ומלמעלה כלפינו.

שבת שלום ומבורך!

יש משהו חגיגי ומלא הוד בעוף שלם, שחום ומבריק, שמגיע למרכז שולחן השבת. המנה הזו היא סיפור של הפתעה ורושם: מבחוץ מעטה קריספי ומקורמל בגוון ענברי עמוק, ומבפנים – מילוי עשיר, רך וחם שספג במהלך הצלייה הארוכה את כל מיצי העוף המשובחים. השילוב בין הבצל המקורמל, המתיקות המעודנת של החמוציות והפריכות של השקדים הקלויים בתוך האורז, הופך כל ביס לחגיגה של מרקמים.

זהו לא סתם עוד עוף בתנור, אלא מנה שמסמלת שפע ועונג שבת אמיתי, כזו שגורמת לכולם להמתין לרגע שבו נחתוך את העוף והמילוי הריחני יישפך החוצה אל הצלחת.

מצרכים – רשימת קניות

המרכז: עוף שלם, נקי וטרי (במשקל של כ-1.8 עד 2 ק"ג).
הבסיס למילוי: 1 כוס אורז בסמטי (שטוף ומסונן).
המתוק והפריך: חצי כוס חמוציות ללא סוכר, חצי כוס שקדים פרוסים מולבנים, 3 כפות צנוברים.
הארומה: 1 בצל גדול קצוץ דק, 3 שיני שום כתושות.
הציפוי המלכותי: 4 כפות סילאן טבעי, 3 כפות שמן זית, 1 כף פפריקה מתוקה בשמן, חצי כפית כורכום, חצי כפית קינמון, מלח ופלפל שחור גרוס.
נוזלים: 1.5 כוסות מים רותחים.

הוראות הכנה

הסוד במנה הזו הוא בישול חלקי של האורז מראש, כדי שישלים את ספיגת הטעמים והריכוך שלו בתוך העוף עצמו. אנחנו מתחילים בהכנת המילוי הארומטי, עוברים למילוי קפדני של העוף ועיסויו במרינדה העשירה, ומסיימים בצלייה ארוכה ואיטית בתנור – תחילה תחת כיסוי כדי לשמור על העסיסיות, ולאחר מכן בחום גבוה לקבלת הצבע השחום והמושלם.

שלבי ההכנה

מקרמלים ומכינים את המילוי: מחממים שתי כפות שמן זית במחבת עמוקה. מטגנים את הבצל הקצוץ עד שהוא נהיה שקוף וזהוב. מוסיפים את השום, השקדים והצנוברים, ומקפיצים יחד עוד כדקה עד שריח נפלא עולה מהמחבת.

חצי בישול לאורז: מוסיפים למחבת את האורז הבסמטי ואת החמוציות. מתבלים ברבע כפית קינמון, מלח ופלפל. מוזגים חצי כוס מים רותחים, מנמיכים את הלהבה, מכסים ומבשלים כ-7-8 דקות בלבד, עד שהמים נספגים והאורז חצי מוכן. מכבים את האש ומצננים מעט.

מלאכת המילוי: מייבשים את העוף היטב בעזרת נייר סופג (מבנים ומבחוץ). דוחסים את תערובת האורז והפתעות לתוך חלל העוף (לא לדחוס חזק מדי, כדי לתת לאורז מקום להתרחב). קושרים את רגלי העוף בחוט בישול או יוצרים חתך קטן בעור ונועלים את הרגליים פנימה כדי שהמילוי לא יברח.

עוטפים בזהב: בקערה קטנה מערבבים את הסילאן, שמן הזית, הפפריקה, הכורכום, שאר הקינמון, מלח ופלפל. מעסים את העוף מכל כיווניו במרינדה הזו בנדיבות, עד שהוא מכוסה כולו בשכבה מבריקה ויפה.

הצלייה המלכותית: מניחים את העוף במרכז תבנית עמוקה, כשהחזה פונה כלפי מעלה. מוזגים לתחתית התבנית כוס מים רותחים (בזהירות, לא על העוף). מכסים את התבנית בנייר אפייה ומעליו נייר אלומיניום באופן אטום. מכניסים לתנור שחומם מראש ל-180 מעלות למשך שעה וחצי.

הפינאלה הזוהר: מסירים את הכיסוי, מעלים את חום התנור ל-200 מעלות (או למצב גריל), וצולים עוד כ-15-20 דקות, תוך כדי שמדי פעם יוצקים בעזרת כף מהרוטב שבתחתית התבנית על העוף, עד שהוא מקבל גוון שחום, קריספי ומהפנט.

טיפ של שפים

אפייה אטומה וטכניקת ההרטבה, הן הסוד המשמעותי שלנו. כדי שהעוף לא יתייבש והחזה יישאר עסיסי בטירוף, הקפידו על שני דברים: ראשית, איטום מוחלט של התבנית בשלב הראשון – האדים שנכלאים בפנים עושים פלאים לבשר.

שנית, בחמש דקות האחרונות של האפייה ללא הכיסוי, הברישו שוב את העוף במעט סילאן מהול בנוזלי התבנית. הסוכרים יתקרמלו ברגע ויעניקו לעוף מראה "גלאז'" נוצץ של מסעדת שף.

שנת תר"צ. הימים ימי טרום עליית הנאצים ימח שמם לשלטון, והבהלה כבר ניכרה היטב על פניהם של יהודי האזור. רוחות שחורות של פחד ואי-ודאות החלו לנשב ברחובות, והתחושה שהאדמה עומדת לרעוד לא נתנה מנוח. בתוך המערבולת הזו מצאה את עצמה משפחת שכטר. אב המשפחה, רבי יעקב שכטר, היה איש רם המעלה – דמות מוכרת בעולם המסחר והתעשייה כמנהל בתי חרושת מצליחים, שלצד עסקיו פעל ללא לאות להקמת ארגוני חסד מפוארים ברחבי הונגריה.

הסכנה לא איחרה לבוא: צו גירוש אכזרי ריחף מעל ראשם. ללא אזרחות מקומית, הם עמדו בפני השלכה אל מעבר לגבול – פולין סירבה לפתוח את שעריה, ובדרכים המיועדות ארבו שודדי דרכים רצחניים שהיו עושים את מלאכתם הנוראה. ברגע של תושייה עילאית ונועזת, החליטה אם המשפחה לזייף מסמכים רשמיים שהעידו כי היא ובעלה נולדו על אדמת הונגריה.

אך המזל לא האיר פנים לאורך זמן; השלטונות עלו על הזיוף. מהר מאוד הפך הבית החם לזירת מאבק משפטי מתיש ומורט עצבים שנמשך שמונה שנים ארוכות, כשתחת ראשם של בני הזוג מרחפת סכנת מאסר ממושך.

הקץ הגיע ביום הדין הסופי, לאחר שנים של דיונים חוזרים ומאסרים ארעיים לפרקים. רבי יעקב פנה לעורך דינו כדי לשמוע הערכת מצב כנה. תשובתו של הפרקליט הייתה קודרת: אם נצליח להפחית את העונש לשש שנות מאסר בלבד, זה ייחשב כהישג אדיר מאין כמותו.

באותו רגע קיבל רבי יעקב החלטה בלתי נתפסת. הוא שילם לעורך הדין את מלוא שכרו, אך ביקש ממנו דבר אחד: להישאר בבית ולא להעז להגיע לאולם. עורך הדין נדהם מהצעד המסוכן, אך שמח לקבל את הכסף מבלי לבזבז זמן יקר על טיעונים.

אל אולם המשפט המאיים הגיע רבי יעקב בגפו. השופט ההונגרי הביט סביבו, החמיר את מבטו ותהה היכן המייצג החוקי שלו. רבי יעקב יישר את קומתו והשיב בביטחון גמור: "אינני זקוק לעורך דין, אני אייצג את עצמי".

"אם כן", שאל השופט, "מה יש לך לומר להגנתך?".

רבי יעקב ענה באומץ לב שזעזע את הנוכחים: "הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, והוא זה שמכניס במוחם ובפיהם של השופטים המכובדים מה לחשוב ומה לומר. לכן, אני בוחר לפנות ישירות לבורא העולם – שיכניס במוחם של השופטים הנכבדים לזכות, ולהוציא דין אמת לאמיתה".

קשה לדמיין הצהרת "אין עוד מלבדו" עוצמתית מזו. מול גזר דין שיכול להחריב את חייו, הוא עמד ללא מורא בשר ודם, והשליך את יהבו על החלטת הבורא. השופט ההמום נאלץ לקטוע את הדיון ולהכריז על הפסקה בת רבע שעה כדי להירגע. כשחזר, הודיע בהתרגשות: "אדון שכטר, אתה בעל אופי נעלה. אני פוטר אותך מכל אשמה, אתה זכאי!".

לצד הזיכוי המוחלט, פסק השופט כי על המשפחה לחסל את כל עסקיה המששגשגים תוך שנה אחת, ולעזוב את תחומי הונגריה לצמיתות. הבעייה הייתה שבאותה שנה, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, העולם סגר את שעריו, וקבלת אישורי כניסה לארצות הברית או סרטיפיקטים לארץ ישראל הייתה משימה דמיונית.

רבי יעקב פנה לשופט ואמר: "אתה מורה לי לעזוב, אך שום מדינה לא תקבל אותי ואת משפחתי". השופט קיבל את הטיעון והטיל צו יוצא דופן: על ממשלת הונגריה עצמה מוטלת האחריות להשיג עבור המשפחה ויזות לאמריקה או אישורי עלייה לארץ ישראל.

ארצות הברית של אותם ימים נתפסה כארץ החופש והזהב, בעוד בארץ ישראל שלט המנדט הבריטי ושרר עוני מחפיר. המצב הרוחני בארץ היה ירוד, והציונים ניסו להצר את צעדיהם של שומרי המצוות. אולם, להוריו של רבי אריה היה מצפן אחד בלבד – חינוך הילדים.

השיקול הבלעדי היה היכן יוכלו לגדל את צאצאיהם בדרך התורה והיראה. הם הפנו עורף למנעמי אמריקה, ובד' בניסן תרצ"ט דרכו על אדמת הקודש.

שלוש שנים מאוחר יותר התבררה המציאות המבעיתה: יהדות אירופה הוכחדה בשואה. כמעט כל קרובי משפחתם שנשארו מאחור נרצחו, ה' ישמור.

רק אז נפתרה התעלומה שניקרה במוחם של רבים במשך השנים, שאלה שבנו, הגאון הצדיק רבי אריה שכטר זצ"ל נהג להציף כשסיפר את הסיפור ברטט: "מדוע אנשים בעלי מידות נעלות כל כך, שכל חייהם היו שרשרת של חסד לפנים משורת הדין, נפגעו בצורה כה אנושה ממידת הדין?"

זוהי קושיה שמנקרת אצל מי שמנסה לחקור בשכל אנושי, אבל מי שמתהלך בתומו – אינו שואל שאלות! הוא פוסע בעולם מתוך ידיעה ברורה שיש אבא רחום בשמים, שהוא "קֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד), ומאמין באמונה שלמה כי "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" (ברכות ס, ב).

אחרי שהתמונה התבהרה וזוועות השואה נחשפו, התברר שכל אותן תלאות וייסורים שחוו במשך שמונה שנים בבתי המשפט ובבתי הסוהר לא היו עונש – הם היו תוכנית ההצלה האלוקית. דווקא המשפט המתיש שכפה עליהם לנטוש את ביתם, הוא זה שחילץ אותם מגיא הצלמוות.

אך מדוע נגזרו עליהם שמונה שנים של סבל מוקדם? התשובה לכך מטלטלת: הבורא ידע על הגזירה הנוראה המתרגשת ובאה על משפחות רבות, ורצה להציל את משפחת שכטר בזכות מעשיהם הטובים. כדי למנוע קטרוג מצד המלאכים שישאלו "מה נשתנו אלו מאלו?", ניתנה להם ההזדמנות למסירות נפש עילאית.
רוב אחיותיו ואחיו של רבי אריה נולדו במהלך אותן שנות משפט מייגעות. להורים לא היו חישובים כלכליים או חששות מגידול משפחה ברוכת ילדים בתנאי אי-ודאות קשים; הם ביטלו את רצונם בפני רצון ה' והשליכו את עצמם על התורה.

הרעיון העמוק הזה מהדהד בפרשת השבוע, בחטא הנורא של בני ישראל: "וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י ה' וַיִּשְׁמַ֤ע יה' וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ" (במדבר יא, א). רש"י הקדוש חושף את שורש התרעומת שלהם: "אמרו, אוי לנו, כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך". ועל כך יצא הקצף האלוקי, כפי שרש"י ממשיך ומסביר שהקדוש ברוך הוא אמר: "אני הייתי מתכוון לטובתכם שתכנסו לארץ מיד".

המסר הזה נצחי ונוגע לכל אדם בכל דור – ברגעים של צרה, אסור לאדם להתרעם ולשאול בקובלנה 'על מה עשה ה' ככה'. יש לזכור שכל מאי דעביד רחמנא לטב עבידא, והקושי אינו אלא המצע שעליו תצמח הטובה. הבורא מכוון לטובתנו גם כשהשכל האנושי קצר מלהבין, ועלינו להישמר מלהיות כמו אותם מתאוננים, שעליהם נאמר: 'אני הייתי מתכוון לטובתכם ואילו הם מפרשים אותה לרעה', חס ושלום.

עדות חיה נוספת לעיקרון הזה סיפר מגיד המישרים הגאון רבי יענקל'ה גלינסקי זצ"ל על קורותיו בשואה. בשבת קודש פרשת בהעלותך תש"א, רגע לפני הפלישה הגרמנית, העלו הרוסים כמאה בחורי ישיבה – ורבי יענקל'ה ביניהם – על רכבת משא שנסעה במשך חודש ימים לסיביר. באותם רגעים עולמם חשך בעדם, והם לא תיארו לעצמם שהגירוש המפרך הזה הוא נס ההצלה שימנע מהם ליפול לידי הגרמנים ביום למחרת, שכן כל חבריהם שנשארו בעיר נלקחו למחנות.
הם התנחמו בכך שהיו קבוצה מגובשת ושהצליחו לשמור איתם תפילין, ספרי קודש, מגילת אסתר ושופרות. אך ביום ראשון לפרשת מטות-מסעי, עם הגעתם למחנה העבודה, החרימו השומרים את כל חפצי הקודש ושרפו אותם לנגד עיניהם. הייאוש וההלם היו מוחלטים; הבחורים חשו אבודים ללא תפילין וספרים.
אך בנובהרדוק אין ייאוש. באותו ערב, אחרי שעות של עבודה מפרכת, התכנסו בחשאי בפינה אפלה ל"ועד של חיזוק". הסכנה הייתה עצומה – ניהול מחתרת בתוך מחנה סובייטי גרר עונש מוות. הם העמידו שומרים, וכל מי שביקש לדבר קיבל קצבת זמן קשיחה של דקה וחצי בלבד.

רבי יענקל'ה נצר בליבו את דבריו של חברו, רבי הרציל דורגוצ'ינער זצ"ל, שנעמד באותה דקה וחצי וציטט את דברי הנביא ישעיהו: "מַה־תֹּאמַ֤ר יַעֲקֹב֙ וּתְדַבֵּ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל נִסְתְּרָ֥ה דַרְכִּ֖י מֵֽהָ֑' וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר׃ הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם ׀ הָ' בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַף־וְלֹ֖א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ" (ישעיהו מ, כז-כח).
רבי הרציל שאל: אדם שמרגיש שהאלוקים הסתיר ממנו פנים – כיצד המילים "בורא קצות הארץ" מהוות עבורו נחמה?

ההסבר הוא עמוק: הסבל הגדול ביותר בייסורים הוא הפחד שהם יימשכו לנצח ללא קץ, מחשבה שמפילה את האדם לייאוש עמוק מתוך מחשבה שכמו שהבורא הוא אינסופי, כך גם עונשיו. לכן משיב לו הנביא: אמנם "אלוקי עולם ה'" הוא נצחי, אך הוא "בורא קצות הארץ" – כלומר, את העולם הזה וכל המתרחש בו הוא ברא עם גבול ותחום מוגדר. "אין חקר לתבונתו", וכפי שהוא מביא את הצרות, כך הוא שם קץ לחושך.

על כך אנו אומרים בהגדה של פסח: "ברוך שומר הבטחתו לישראל… שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ". הגמרא במסכת עבודה זרה (נה.) מביאה את דברי רבי יוחנן על הפסוק "וחוליים רעים ונאמנים" – "רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתן, שנשבעין לצאת בזמן הקצוב להם".

לכל צרה יש זמן קצוב ומדויק, ושנייה אחת לאחר מכן היא לא תישאר. כשעם ישראל עמד לצאת ממצרים, הגאולה הגיעה בדיוק ברגע המיועד. הבצק של הלחם עוד לא הספיק להחמיץ והם נדחקו לצאת לדרך – משום שברגע שהגיע קץ הגלות, אי אפשר היה להמתין אפילו רגע נוסף עבור לחמניות טריות. הכל מדוד ומתוזמן בדיוק לפי כוחו של האדם, ולא יימשך אפילו שבריר שנייה מעבר לצורך. הכל מדוד ומתוזמן בדיוק לפי כוחו של האדם, ולא יימשך אפילו שבריר שנייה מעבר לצורך. כפי כח סבל האדם, והוא לא יהיה רגע מעבר לו.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל