עלטה מוטה
"מה עושים עם הגנרטורים": כך קרסו בזו אחר זו כל התחזיות המפחידות ערב המלחמה
השאלה המרכזית בה התחבטו השבוע תושבים לא מעטים בצפון (ואולי במקומות נוספים בארץ), לא נגעה עוד לשאלת האזעקות – היכן נמצאים עכשיו הילדים ושאר בני המשפחה. גם לא לשאלה: האם הבום החזק הינו תוצאת נפילה או יירוט. כל זה היה בס"ד מאחורינו החל מיום רביעי בבוקר. השאלה שנותרה עתה: מה עושים עם הגנרטורים, שישיות המים, פריכיות אורז וכל המצרכים והמוצרים שנרכשו ערב המלחמה בעיצומה של הפאניקה, לאור כל אזהרות "המומחים" מפני מה שצפוי להיות כאן.
התחזיות כזכור היו קודרות ומרות: אפשרות ל-72 שעות של עלטה מוחלטת, 15 אלף הרוגים רח"ל, 3000 טילים מדי יום, שינוי קו הרקיע של תל אביב לאחר הפלת מגדלים רבים, ואף אמירה של ר"ע חיפה, כי יהיה על התושבים להסתדר עצמאית במשך כמה ימים עד שהסיוע יגיע. כל זה בס"ד לא קרה.
איש ממומחי הביטחון "הלשעברים" מיושבי האולפנים וכמובן אף לא אחד מהפרשנים, שחזו את כל הקטסטרופה הזו, לא ייתן את הדין על כך. איש לא מתנצל ואין סיכוי שזה יקרה. העלטה המאיימת הייתה מוטה (פוליטית).
השבוע המשיכו אותם פרשנים ממש להסביר את ההסכם בלבנון, הכול כמובן מנקודת מבטם הפוליטית: מתנגדי נתניהו הסבירו עד כמה ההסכם רע, מלא חורים ומהווה סכנה הלאה לתושבי הצפון. במסגרת זו ניסו להסביר כי נתניהו עשה את ההסכם, והכניס את צרפת למנגנון הפיקוח, רק כדי שהצרפתים יסירו ממנו את צו המעצר שהוצא נגדו בהאג. "הוא רוצה לטוס לפאריס", הסבירו ברשעות. מנגד היו גם מתי מעט בתקשורת, שניסו למנות את ההישגים של ההסכם, אך קולם היה חלש.
מציאות מוחשית
ההבדל בין מלחמת לבנון השנייה לזו הנוכחית, ומדוע לא חותמים בעזה על הסכם דומה?
"מדוע הוא לא עושה הסכם כזה בעזה", סנטו מתנגדיו הפוליטיים של נתניהו. "מה שונה ההסכם הנוכחי, מההסכם שעשה אולמרט ב-2006, לו התנגד בזמנו נתניהו וטען שזה הפוגה עד הסבב הבא"? הזכירו בלהט.
השואלים התעלמו במודע מהתשובות הפשוטות: בעזה יש חטופים והמחיר שדורש החמאס, הוא שחרור כל האסירים הביטחוניים כולם (כולל הנוחבה). הדבר מעורר ויכוח פנימי קשה וכואב, לאור מה שזכור מעסקת שליט ושחרור המחבלים הרבים, בהם סינואר. מלבד הצד הביטחוני הבעייתי, עסקה כזו תפרק את הממשלה, תביא לבחירות מוקדמות, השסע הפנימי יגבר ונחזור שוב לנקודת ההתחלה עם תיקו נצחי שלא יביא שום פתרון.
במאמר מוסגר: אנשי שמאל ומחאה (אייל ולדמן, אילן שילוח ועוד), מצהירים כבר עתה שאם נתניהו יגבר שוב בבחירות הבאות, הם ישקלו לרדת מהארץ, דבר שדווקא מאיץ את הרצון לצאת לבחירות..
ובאשר לשאלה השנייה: קיים הבדל משמעותי בין מה שארע ב-2006, שם הסתיימה המלחמה מול החיזבאללה בתיקו (ופחות). ישראל הגיעה אז להפסקת אש בעמדה לא נוחה. הפעם בס"ד מסתיימת המערכה בניצחון מוחלט: נסראללה לא קיים, כל הצמרת שלו חוסלה, מערך הטילים והרקטות ספג מכה קשה (יש מחלוקת כמה אחוזים ממנו הושמדו – ההערכות שזה נע סביב 80%). לפיכך הפסקת האש מגיעה עתה מתוך עמדת ניצחון.
שורה תחתונה (והכי חשובה): המלחמה בלבנון לימדה את כולם, מה זה חסדי שמיים ומה זה ניסים. לא צריך מבט מעמיק כדי לראות את הדברים במוחש: הטילים הבודדים שלא יורטו, וגרמו לנזק סביבתי גדול ולעיתים גם לנפגעים ספורים בנפש, הבהירו כמה אסונות נמנעו לאורך כל המערכה.
טורי ההשקפה נכתבים אמנם בחלק הראשון של עיתון זה, אך חשוב לציין את העובדה הזו גם כאן, משום שאין מדובר בהשקפה, אלא במציאות מוחשית בה חזו כולם.
תגובה ולא הבלגה
המבחן המעשי הראשון של נתניהו בגבול הצפון יקבע את עתידו הפוליטי וגם את עתיד ההסכם
מצעד האבסורדים החל מיד לאחר שההסכם פורסם. אותם אנשים בשמאל ובאופוזיציה, שטענו כל העת שצריך להפסיק את המלחמה בדרום, כדי להגיע להסדרה בצפון על מנת להחזיר את התושבים לבתיהם, שאפו להגיע להסכם עוד לפני שהחיזבאללה חטף. והנה עתה הם יוצאים נגד ההסדר בצפון, רק בגלל שנתניהו עומד מאחוריו.
המבחן הגדול של ראש הממשלה יהיה כאמור באכיפת ההפרות. רק אז נדע האם מדובר בהפוגה לקראת הסבב הבא, או שהפעם זה שונה. מדובר במבחן קשה ולא פשוט, כיון שתמיד יהיו תירוצים והסברים מדוע להימנע מלהגיב ובכך להלהיט שוב את הגבול. פעם זה בגלל עונת התיירות והצימרים, פעם זה לפני החגים ופעם בגלל שההפרות "לא ממש קשות". נתניהו יצטרך כאמור לגלות מנהיגות ולעמוד מאחורי ההחלטה: לא מכילים אלא מגיבים על כל הפרה.
כדי לעשות זאת, יש לחזור לאחור ולבדוק מה ארע מאז החלה המלחמה בצפון. מתברר שנסראללה שגה פעמיים בתוך 24 שעות: בפעם הראשונה זה היה בשבעה באוקטובר כאשר לא הצטרף למתקפה מהירה על ישראל מהצפון. למחרת כאשר כן הצטרף, הוא עשה זאת בהיקף מוגבל, באמצעות ירי רקטות ולא דרך כניסה קרקעית, למרות שכוחותיו היו ערוכים לכך. אילו היה מצטרף בשמחת תורה, היה קשה עד בלתי אפשרי לבלום אותו בכוח שהיה קיים אז.
מנגד, מיד לאחר הטבח הגיעו לישראל סימנים מדאיגים שהחיזבאללה עומד להצטרף לחמאס. הרמטכ"ל הגיש כזכור תכנית להתקפת-פתע על חיזבאללה, שקיבלה את האישור של גלנט. הדבר היה ארבעה ימים לאחר הטבח. מי שמנע זאת היה נתניהו (יחד עם גנץ ואיזנקוט, שהצטרפו באותו יום לקבינט). נתניהו הסביר אז שאי אפשר לנהל חזית מלחמתית כפולה, ויש למקד את הפעילות בדרום. גם האמריקאים הטילו את כל כובד משקלם להימנע מכך.
לצד השבחים שקיבלו אז גנץ ואיזנקוט (ולא נתניהו כמובן) על המהלך, הרי שלאחר שיצאו מהממשלה, עברו אנשי התקשורת משמאל, לגנות את נתניהו על חוסר יכולתו לקבל החלטה כבר אז לצאת למתקפת פתע. "זה רק מראה עד כמה נתניהו היה חלש ופחדן", ציינו בלעג.
בין הקורונה לטבח
מה היה קורה לו היו מקבלים את עמדת מערכת הביטחון לפתיחת מערכה מוקדמת בצפון?
הכניסה בפועל ללבנון, הייתה רק לאחר שהושגה שליטה בעזה, ורק לאחר שהצבא התכונן היטב למערכה בצפון, הרס מהאוויר מאגרי רקטות, חיסל את נסראללה והוציא לפועל את מבצע הביפרים.
המראות שנגלו לעיני הצבא, לא היו מוכרים למודיעין: מנהרות מחומשות היטב מהן התכוונו אנשי כוח רדואן לחדור ארצה. הכול היה מוכן לקראת אותה פעולה, עליה עמל החיזבאללה שנים ארוכות.
במבט לאחור: אם היו מקבלים את עמדת הרמטכ"ל וגלנט, והיו פותחים במלחמה בצפון מיד לאחר הטבח, כאשר ארה"ב לא העניקה לכך הסכמה, וכאשר החיזבאללה היה מחומש היטב, התוצאות עלולות היו להיות הרות אסון.
מיותר להזכיר שכל האלופים כולם היו בדעה אחת בעד תקיפה, ואילו "האזרח" נתניהו היה היחידי שהתנגד. לאחר מעשה: איש מהאלופים לא הודה בטעותו, היחידי שהודה ואמר "טעיתי -בשעתו", היה השר סמוטריץ'.
בהקשר זה ממש, אפשר (ורצוי) לבקר את נתניהו על מהלכים רבים שהוא מבצע. אולם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא פעל היטב בכל הקשור לחזית הצפונית. אם נלך עוד יותר לאחור, אפשר לנסות ולדמות את מה שקרה לאחר הטבח, למה שארע בקורונה. נתניהו כזכור התעשת ראשון במגיפה, שהפתיעה את העולם, ומיד במוצאי פורים (2020), הכריז על הפרדה חברתית. בהמשך הביא ראשון את החיסונים לישראל ובכך ניצלו חיי אלפים. (בניגוד לארה"ב שם מתו רבבות, בגלל האיחור של שבועיים בהבנת המציאות ובחיסונים)
כך בדיוק נהג גם עתה, כאשר ידע להפריד בין הזירות: בדרום אין כמעט ירי., מול החותים יש רגיעה והרתעה, יש הסכם בצפון, ועתה נתניהו מחכה לטראמפ לטפל בבעיה האחרונה שנותרה: איראן.
ואי אפשר לסיים את הקטע הזה בלי להזכיר את דברי ראש המוסד השבוע בקבינט: "ניצחנו את המערכה בצפון". תזכורת: כאשר שר הביטחון החדש ישראל כץ, אמר זאת, לעגו לו כולם (גם כאן). זה הזמן להתנצל כלפיו, אך להוסיף מילה אחת על דברי הניצחון: בס"ד.
ליקוי מאורות
"האדמה כאן תרעד אחרי שאיסור הפרסום יוסר": המסמך המדובר כלל לא הופיע ב'בילד'
הכותרות השבוע על ההסדרה בצפון, דחקו מעט הצידה את "פרשיית המסמכים", שהתקשורת מתעקשת לכנותה "הפרשייה החמורה". אולם אט אט ככל שמתבררים הפרטים, עולה תמונה שונה לחלוטין מזו שניסו לצייר בהתחלה.
כך לדוגמא התברר השבוע, שהמסמך, שעל פי החשד הודלף ל'בילד' הגרמני, ובו הנחיות של צמרת החמאס כיצד להטיל על ישראל את האשמה שאין עסקה וכיצד לסכסך בין משפחות החטופים לבין הממשלה על מנת ליצור כאוס פנימי בישראל, כלל לא פורסם בעיתון הגרמני.
תזכורת: המסמך המודלף הוא אחד הסעיפים המרכזיים בפרשה, כיון שעל פי כתב האישום, המסמך שהועבר מהקצין א' לדוברו של נתניהו פ' ומשם לעיתון "בילד" הגרמני, חשף את שיטת עבודת המודיעין הישראלי, שסייעה לכאורה לחמאס להבין ש'יושבים' עליהם, ולכן הם ייזהרו יותר. והנה מתברר שהמסמך עצמו (קרי צילום אותנטי שלו) כלל לא פורסם ב'בילד', אלא רק תוכנו, בדיוק כמו שמתפרסמות הדלפות רבות. לפיכך לא נגרם לכאורה שום נזק, שהרי אין הוכחות מעשיות לקיומו.
כל זה לא הפריע השבוע לבית המשפט להאריך הלאה את מעצרם של פ' ו-א' למגינת ליבם של בני משפחותיהם. הגדילו לעשות אנשי השב"כ שביקשו למנוע מבני המשפחות לדבר עם יקיריהם, אותם ראו פעם ראשונה לאחר ימים ארוכים. ביהמ"ש דחה את בקשת השב"כ והורה לאפשר את המפגש עם בני המשפחות. "זו הטריטוריה שלי, לא שלכם" כעס השופט על בקשת השב"כ. עם זאת בסוף הדיון החליט בית המשפט כי הם יישארו במעצר עד החלטה אחרת.
"האדמה כאן תרעד אחרי שאיסור הפרסום יוסר", אמרו עורכי דינם של השניים. "אחרי שעברנו על החומר ואחרי ששמענו את טיעוני המאשימה, אנחנו סבורים שמדובר בליקוי מאורות והמתבונן מהצד לא יכול להבין מדוע וכיצד המדינה מתנהגת כפי שהיא מתנהגת".
תזכורת קצרה: כתב האישום נגד פ', דוברו של נתניהו, הוגש בשבוע שעבר, והוא מואשם בהחזקת ידיעה סודית ומסירת ידיעה סודית כדי לפגוע בביטחון המדינה – עבירה שהעונש עליה היא מאסר עולם. במקביל, הוגש כתב אישום נגד הנגד במילואים א', המואשם בגניבת מידע סודי ומסירת ידיעה סודית. רוב הפרטים עדיין חוסים תחת צו איסור פרסום.
הציבור שמנסה לעקוב אחרי פרטי הפרשה, שהולכת ומתבהרת כהגזמה פרועה וכישלון נוסף של הפרקליטות, מתרשם לפי שעה ש'לא כצעקתה'. הסקרים שבדקו את העניין מגלים כי הציבור מפקפק בכינוי הפרשה הזו כ'ביטחונית' – בקטע הבא.
מעצרים ללא מעצורים
מכל שלל ה'פרשיות' נגד לשכת ראש הממשלה נותרה אחת בלבד וגם היא אינה סופית
סקר 'דיירקט פולס' שפורסם השבוע ובמרכזו השאלה: האם הפרקליטות נוהגת בהגינות בחקירת פרשת ההדלפות או שיש אפליה בהתנהלותה, מגלה, כי 53% סבורים שיש אפליה, 40% אומרים כי מדובר בהתנהלות הוגנת, ו-7% אינם מביעים דעה. הסקר גם מגלה, כי 53% סבורים שתנאי המעצר והחקירה של החשודים מוגזמים וחריגים. 37% סבורים שמדובר בתנאים סבירים כמקובל, ו-10% לא יודעים.
לבסוף הגיעה השאלה המרכזית: מהו המניע המרכזי שהוביל לחקירת הדלפת המסמכים. 49% השיבו כי מדובר בניסיון לפגוע בנתניהו. 44% אמרו כי מדובר בניסיון למנוע הדלפות, 7% איני יודע.
מסקנה: מהיכן שלא מביטים על הסיפור הזה, מגיעים בסופו של דבר לנתניהו, שכזכור התנער תחילה מ-פ' ("איני מכירו, הוא לא עבד בלשכה") ולאחר מכן שינה את טעמו וטען כי פ' הוא "איש יקר שלעולם לא יפגע בביטחון המדינה".
מכל זה עולה, שכאשר יבואו בעתיד לסכם את "הפרשה החמורה" לבטח יזכירו כיצד היא החלה בקול רעש גדול, עם אמצעי חקירה קיצוניים ביותר של השב"כ והפרקליטות. במסגרת זו בוצעו המעצרים של פ' ו-א' כאילו מדובר במחבלים המחזיקים בפצצה מתקתקת שבכוונתם להוריד עוד רגע קט את מגדלי עזריאלי.
המעצר בוצע על ידי לוחמים רעולי פנים, שהגיעו לבתיהם באישון ליל, פירקו את החדרים, הארונות וכל מה שהיה שם, הבהילו את בני המשפחה האחרים, ונטלו את "הפושעים" אזוקים בידיים וברגליים עם עיניים מכוסות. לאחר מכן עצרו אותם לתקופה בלתי מוגבלת, לא נתנו להם להיפגש עם עורכי דין, ועל פי עדויות בני משפחותיהם, ניסו לשבש את דעתם באמצעות הצגת מצגי שווא, על אירועים שכלל לא היו. באחד המקרים נשאל אחד החשודים (על פי עדות עורך דינו), מה הוא חושב על רצח רבין, במטרה להראות כביכול לביהמ"ש עד כמה האיש מסוכן…
התקשורת עטה כמובן על כל החקירה הזו כמוצאת שלל רב. הנה יש כאן ריבוי של פרשיות שחיתות נגד לשכת ראש הממשלה: מעשה סחיטה של הלשכה נגד שר ביטחון, חשד למעשה סחיטה נגד קצין בכיר, חשד לזיוף פרוטוקולים, חשד של הפעלת גורמים בתוך הצבא שהעבירו את המסמכים העלומים, חשד שלשכת ראה"מ פעלה נגד משפחות החטופים, חשד שלשכת ראה"מ פעלה ושיבשה את מטרות המלחמה – החזרת החטופים, חשד לפגיעה בביטחון המדינה ואפילו מציאת פרשה ישנה נושנה של שוחד כביכול נגד ראש המל"ל, צחי הנגבי – מקורבו של נתניהו.
הכותרות הציגו כמובן את כל הפרשיות הללו בסמיכות זו לזו, כדי להוכיח שמדובר בלשכה מושחתת – לשכת פשע וארגון עוין. הכתבים שידרו, הפרשנים חגגו, והכותרות כאמור זעקו.
והנה לאחר שבועות ארוכים, כאשר הפרטים אט אט מתבהרים, עולה תמונה רגועה הרבה יותר. מכל שלל הפרשיות לעיל, נותרה אחת: הוצאת מסמך סודי על ידי קצין במילואים, שחשב שחובתו להעביר את המסמך לידי ראה"מ. כל הדברים האחרים כלל לא היו. לא סחיטה, לא זיוף פרוטוקולים ממשי ולא פגיעה בביטחון המדינה.
עם הנרטיב
"אם רוצים להזיז את נתניהו ולשכתו ממקומם, יש לעשות זאת באמצעות הקלפי ולא בחדרי חקירות"
העיתונאי ארי שביט, שמעיד על עצמו כי אינו נמנה על אוהדי נתניהו, אלא בדיוק להפך, מתח ביקורת חריפה (במאמר שפרסם ב'מקור ראשון') נגד התנהלות השב"כ והפרקליטות בפרשה הזו, וציין כי צריך לשנות את שמה, מ'הפרשה הביטחונית החמורה' ל'פרשה הדמוקרטית החמורה'.
לדבריו, גורמים עלומים בדרג הצבאי והחשאי פעלו בחסות הדרג המשפטי באופן בלתי סביר, כאשר התיעוב שלהם כלפי הדרג המדיני הנבחר, גרם להם לעשות מעשים שלא ייעשו. הדבר התבטא בשבירת כללי יסוד של הדמוקרטיה, רמיסת זכויות אדם ושיבוש תהליכים מכוון. באופן זה ניסו להוליך שולל את דעת הקהל וליצור מצג שווא של 'פגיעה בביטחון המדינה', בעוד שהם עצמם האשימו את לשכת ראה"מ, שהיא זו שמנסה להנדס את תודעת הציבור.
שביט מציין כאמור, שהוא לא נמנה על תומכי נתניהו ולדעתו לשכתו של ראש הממשלה היא 'לשכה כושלת'. אולם אם רוצים להזיז את נתניהו ולשכתו ממקומם, יש לעשות זאת באמצעות הקלפי ולא בחדרי חקירות. "את המאבק הפוליטי מנהלים באופן דמוקרטי ולא באופן פלילי".
המסקנה של שביט: יש למנות נציב מיוחד במשרד המשפטים, שתפקידו יהיה לפקח שהאכיפה במדינה תהיה שוויונית ולא בררנית. זאת משום שלא יתכן שמתוך מאות הדלפות חמורות במהלך המלחמה, בין השאר מתוך חדרי הקבינט (כפי שטוען נתניהו), תיחקר רק הדלפה אחת. לא יתכן שמדליפים בכירים נהנים מההדלפות שלהם, בעוד מדליף זוטר מוגדר כ'אויב המדינה'. לא יתכן להפעיל אמצעים פליליים ומשפטיים נגד יריב פוליטי. צריך לעשות סדר בשלטון החוק ולומר די לאכיפה הבררנית.
גם איש התקשורת, ארז תדמור, סבור שיש לשנות את שם 'הפרשה הביטחונית' ל'פרשת המידור'. זאת בגלל ההחלטה השערורייתית למדר את נתניהו מאותו מסמך. לדבריו, במערכת הביטחון אומרים, שזכותם לא להעביר את כל המידע לראש הממשלה וזה חמור מאד, עד כדי ניסיון הפיכה. "לא יתכן שראש ארגון ביטחוני ממדר את ראש הממשלה ומעמיד לדין את מי שמעבירים את המידע, שהיה צריך וחייב להגיע אליו".
נתניהו עצמו רמז על כך בנאומו (בן תשע הדקות) לפני שבוע, כאשר ציין כי המידור הזה לא קרה בפעם הראשונה. הרמז היה ברור: גם בשבעה באוקטובר הוא מודר והתוצאות ידועות. הפרשה הזו עוד תיטיב עם הנרטיב של נתניהו.
איום מוסווה
"ראש השב"כ מרסן את כוחו מול נתניהו": "מדוע מגיעים לצמרת השב"כ רק אנשי שמאל ושמאל רדיקלי"?
בשבוע שעבר תהו רבים – מי יקדים לפטר את מי: האם נתניהו את ראש השב"כ רונן בר, או ראש השב"כ את נתניהו, באמצעות הפעלת לחץ נוסף על פ' והפיכתו לעד מדינה נגד ראה"מ.
מאבק הכוחות בין השניים, מעסיק את המערכת המדינית והביטחונית מאז הטבח הנורא. בסביבתו של נתניהו מפנים אצבע מאשימה לעבר ראש השב"כ עקב מידורו של נתניהו באותו לילה מהמידע. מנגד, בתקשורת טוענים (בשם השב"כ), כי נתניהו הוא זה שאשם במה שארע, כיון שהוא זה שמימן את החמאס לאורך השנים באמצעות מזוודות הכסף מקטאר. המאבק הזה נמשך ולא עומד להסתיים.
על רקע זה ועל רקע השמועות על פיטוריו האפשריים של רונן בר, התראיין ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן, ב'חדשות 12' בשבוע שעבר, ועורר סערה גדולה עם משפט אחד ששתל בתוך הראיון. כהן כינה את התנהלותו של נתניהו "מנהיגות נלוזה" והוסיף: "ראש השב"כ ריסן את כוחו מלפעול נגד נתניהו".
המשמעות אינה משתמעת לשתי פנים: ראש השב"כ הנוכחי אינו פועל כרגע נגד ראש הממשלה ואינו מפעיל את כוחות השב"כ נגדו כיון שהוא "מרסן את עצמו". השאלה מה יקרה ביום שרונן בר, האיש שמונה על ידי ממשלת לפיד בנט, יפסיק לרסן את כוחו. האם אז יפעיל את השב"כ נגד נתניהו? מדובר בשאלה מטרידה ביותר.
דבריו אלו של כהן התפרשו כאיום ישיר על ראה"מ ועוררו כאמור תגובות רבות. מקורות בסביבתו של נתניהו, אמרו, כי התחושה היא, שהוא תודרך קודם הראיון על ידי רונן בר עצמו, והתבטא באופן מפחיד, כאילו מדובר במדינה לא דמוקרטית, בה לשב"כ יש כוח משלו לפעול נגד נתניהו, אם רק יחליט ראש השב"כ, שלא לרסן את עצמו. "מכאן קצרה הדרך להפיכה צבאית", אמרו אותם גורמים.
"מדובר בשילוב כוחות בין השב"כ לפרקליטות כאשר התקשורת מחפה ונותנת גב לכל מה שקורה", הזהיר הפרופ' למשפטים משה כהן איליה, איש שבעבר היה בשמאל ומאז התפכח.
שר המשפטים יריב לוין, שהתייחס גם הוא לדברים, אמר כי זו "אמירה מטורפת". לוין הזכיר שכאשר יורם כהן כיהן כראש השב"כ, הוא מנע כל ביקורת על השירות. גם שר הביטחון ישראל כ"ץ הצטרף למחאה נגד דברי כהן, ותקף את הבכירים לשעבר במערכת הביטחון שהופכים לפרשנים. "הפעם זו לא הייתה פרשנות, אלא הסתה נגד ראה"מ". לדברים הללו הצטרף גם שר התפוצות עמיחי שיקלי, שציין, כי דברי כהן מהווים איום מפורש על בכיר נבחרי הציבור בישראל. "זו אמירה מחרידה שאני מאוד מקווה שלא נעשתה בשליחותו של ראש השירות המכהן".
בדבריו העלה שיקלי שאלה מטרידה נוספת: "כיצד מגיעים שוב ושוב לצמרת המערכת אך ורק אנשי שמאל או שמאל רדיקלי: עמי איילון וכרמי גילון, שהביעו תמיכה פומבית בארגון 'שוברים שתיקה', ונדב ארגמן ויובל דיסקין שתמכו בסרבנות במהלך הרפורמה המשפטית. האם הארגון החשוב הזה הפך לדאבון הלב להיות ארגון פוליטי"?
מבדיקה שערכנו טרם שיגור המדור לדפוס עולה, כי השר שיקלי (בינתיים) אינו עצור.
משימה ומזימה
מדוע טראמפ סבור שכל החטופים מתים: סיפור על רגל אחת שמגלה כיצד עובדת התקשורת
רבות נכתב על המאמץ התקשורתי להנדסת תודעה נגד נתניהו וממשלתו. אין יום שזה לא קורה. אין מהדורת חדשות, שהפרשנים והכתבים לא ימצאו את 'הסיפור' ו'הפרשיה' כדי לדחוף ממש בכוח הערכות ופרשנויות בכיוון הפוליטי האישי שלהם, והכל כביכול באופן 'מקצועי' וללא נגיעות. ואם למישהו עוד נותר ספק, שזה מצוי אך ורך בדמיונו של הכותב (שחוזר על כך שבוע אחר שבוע) עם דוגמאות אין ספור. הנה לפניכם עוד סיפור שפורסם השבוע.
נשיא המדינה יצחק הרצוג, שוחח עם הנשיא טראמפ לאחר בחירתו, ולאחר מילות הנימוסים ואיחולי ההצלחה, אמר לו: "שחרור 101 החטופים המוחזקים בעזה זה צורך דחוף ממש. ביכולתך להציל את החטופים". מקורות שעודכנו בפרטי השיחה, סיפרו כי טראמפ ענה להרצוג, שלמיטב ידיעתו רוב החטופים כבר מתו. בתגובה אמר לו הרצוג, כי שירותי הביון הישראלים מאמינים שמחציתם עדיין בחיים. "טראמפ הופתע מהדברים ואמר שהוא לא מודע לזה וחשב שרוב החטופים כבר לא בין החיים", סיפרו אותם מקורות שהיו מעורבים בפרטי השיחה.
הסיפור כולו התפרסם השבוע באחד מערוצי החדשות, והפרשנים באולפן החלו לנתח את הדברים. תרשים הזרימה מדהים והוא מלמד היטב על המזימה והמשימה. "מדוע טראמפ חשב שהחטופים אינם בין החיים", תהה אחר הפרשנים. "מדוע שיחשוב כך". הפרשן לצדו מיהר להשיב: "כנראה שמישהו אמר לו את זה כמה פעמים, עד שטראמפ הפנים זאת".
"מי יכול היה להגיד לו את זה"? תהה הפרשן, ומיהר להשיב: "כנראה מישהו מלשכת ראה"מ, ואולי אפילו ראה"מ בעצמו". כ"ראייה" לכך, הזכיר הפרשן את דברי נתניהו לאחר בחירת טראמפ, כשסיפר שהוא (נתניהו) כבר דיבר מספר פעמים עם הנשיא הנבחר. "לבטח באותן שיחות הוא אמר לו שהחטופים כבר לא חיים", הגיע הפרשן למסקנה "המתבקשת" מבחינתו. "זו הסיבה שטראמפ אמר להרצוג שהוא מופתע לשמוע ממנו שלפחות מחצית מהם חיים".
בנקודה זו הגיע כתב נוסף שהצטרף לניתוח הדברים: "אני מתקשה להבין מדוע נתניהו אמר כך לטראמפ, שהרי זה סותר את הדברים שאמר בשבוע שעבר בכנסת, בדיון '40 חתימות', כשהצהיר שהוא מתכוון להחזיר בקרוב עשרות חטופים". הכתב לא הסתפק בכך והמשיך: "הרי בסביבתו אומרים בשמו, שהוא משוכנע שחמישים אחוז מהם בחיים. אז לא מובן מה היה האינטרס שלו לומר לטראמפ שכולם מתים"?
לפני שנעבור להתייחסות של הפרשן הבא לנושא, הבה נעשה אתנחתא קלה כדי לחזור על מה שהיה לנו: 1. טראמפ אומר להרצוג, שהחטופים מתים. 2. פרשן באולפן מעלה ספקולציה שהמידע לטראמפ הגיע מלשכת ראה"מ, ובעצם מנתניהו עצמו. 3. הדברים לא הסתדרו לכתב נוסף, שמצא "סתירה מפורשת" מדברי ראה"מ בשבוע שעבר בכנסת. קשה אם כן מיניה וביה.
לא נותר אלא להגיע לפרשן הנוסף שהיה באולפן להיות המכה בפטיש (תרתי משמע) ולתהות בקול: "ואולי בכלל זו משאלת לב של נתניהו". במילים אחרות: נתניהו רוצה את החטופים מתים, וזה מה שאמר לטראמפ.
הנה אפוא לפניכם תרשים הזרימה, שמגלה כיצד עובדת התקשורת – שלב אחרי שלב. כך מהנדסים תודעה בשידור חי. כמה טוב שהציבור לא קונה את זה.
תגובה מדודה
היעד הפוליטי הבא של גלנט: מהן האפשרויות העומדות בפניו, ומהי האפשרות המפתיעה?
בין שלל התגובות על הסכם ההסדרה בלבנון, בלטה גם תגובתו של שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, האיש שניהל עם נתניהו ועם הדרג הצבאי את המערכה בלבנון עד שפוטר. גלנט, שטרם החליט סופית על עתידו הפוליטי, עדיין נזהר מלתקוף באופן בוטה את נתניהו. הוא עדיין לא בוגי יעלון, אבל אין לדעת מה יהיה הלאה.
לגלנט היה חשוב להבליט את חלקו בהובלת מערכת הביטחון לאורך המלחמה, ולכן שיגר תגובה מדודה על הסכם ההסדרה, בה הבליט את הישגי הצבא מול החיזבאללה: חיסול נסראללה וכל שרשרת הפיקוד שלו, השמדת למעלה מ-80% מיכולות הרקטות והטילים ופירוק תשתיות הטרור בדרום לבנון.
לאחר מכן הוסיף גלנט את מה שכולם אומרים: "במזרח התיכון אין משמעות למילים, להצהרות ואפילו להסכמים כתובים. את עתיד הצפון וביטחון התושבים יקבע רק דבר אחד: נחישותה של ממשלת ישראל להנחות את מערכת הביטחון לתקוף בעוצמה כל ניסיון הפרה של חיזבאללה באופן מיידי". בסוף התגובה הגיע המשפט החשוב מבחינתו, בו דיבר על עצמו בגוף ראשון (יש לו ממי ללמוד). "זה העיקרון עליו עמדתי לאורך כל המלחמה בשיחותיי מול המתווכים השונים ובהנחיות לצה"ל – למדינת ישראל הזכות והחובה לאכוף את ההסכם בכוחות עצמה".
התגובה של גלנט יכולה לכאורה ללמד על כוונותיו הפוליטיות: הוא לא רוצה לשבור את הכלים מול נתניהו והליכוד, אך טרם החליט לאן מועדות פניו. האפשרויות שלו אינן רבות ודי מוגבלות, אך יש אחת שיכולה להפתיע. האפשרות הראשונה היא הישארות בליכוד והתמודדות מול נתניהו על ראשות המפלגה לקראת הבחירות הבאות. גלנט ינסה לרכז סביבו עוד מאוכזבים מבפנים, דוגמת יולי אדלשטיין, וליצור מחנה לעומתי ליו"ר המפלגה. מרבית הסיכויים שהוא ייכשל בגדול.
אפשרות נוספת: גלנט לא נועד להיות ח"כ פשוט שעוסק בחוקים זוטרים כאלו ואחרים. הוא הרי הגיע לפוליטיקה לאחר טרפוד מינויו לרמטכ"ל, וסימן את משרד הביטחון כמטרת על. לאחר שכבר היה שם, הוא לא ייסוג לאחור. ולכן יש לו אפשרות לפרוש מהליכוד כדי להשתלב באחת המפלגות האחרות האנטי ביביסטיות, כראש מפלגה או שותף. המסגרת המתאימה לו היא מפלגת ימין ליברלית, אותה מנסים להקים בנט וליברמן. כמו כן הוא יכול להצטרף למפלגת מרכז-שמאל שתוקם אולי על ידי קבוצת ביטחוניסטים לשעבר במודל 'כחול לבן'.
אם בוחנים את הסקרים האחרונים ואת האפשרויות הפוליטיות השונות, ייתכן מאד שגלנט ימצא את עצמו לבסוף כמספר 2 של מפלגת בנט וכמועמדו לשר ביטחון עתידי. בנט שנהנה עתה מסקרים טובים (כמו תמיד – עד הבחירות בלבד), זקוק לביטחוניסטים שיעטרו את רשימתו, וגלנט יכול להתאים לו.
עם זאת בנט מעוניין הפעם באנשים שיהיו נאמנים לו, כדי לא לחזור מבחינתו על שגיאותיו מהעבר (שיקלי, סילמן וניר אורבך). לפיכך הוא ישקול היטב, האם הוא צריך את גלנט ברשימה, לאור עברו הפוליטי הבעייתי. גלנט, כזכור, הסתכסך עם משה כחלון שהביא אותו לפוליטיקה, וסיים בצורה רעה עם נתניהו. ולמרות כל זה, לא נהיה מופתעים אם בקרוב יכריז בנט על השותף החדש שלו: יואב גלנט.
הטור נכתב ופורסם במקור במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן
