בזה אחר זה נחשפו השבוע עוד ועוד כשלים ומחדלים, בתחקירים שפורסמו על ידי הצבא והשב"כ, על הטבח הנורא ועל מה שקדם לו. הכשלים נרשמו לאורך כל הציר, מנתיב העשרה דרך נחל עוז, ניר עוז, כפר עזה, קיבוץ בארי והלאה. כך, לדוגמה, בנחל עוז הגיע כוח משמעותי רק לאחר 7 שעות מתחילת המתקפה, בנתיב העשרה הצבא כשל מול 3 מחבלים, בבארי נותרו הכוחות בחוץ במשך שעות, בעוד המחבלים רוצחים ושורפים מכל הבא ליד.
הצבא הודה בשגיאותיו. גם השב"כ הודה, אך עם הסתייגות. "כשלנו, אבל". האצבע הופנתה כמעט בשווה לדרג המדיני, בניסיון ליצור נרטיב שייזכר לדורות, כמו אותם תחקירים לאחר מלחמת יו"כ. זו הסיבה שבלשכת נתניהו מיהרו להגיב בחריפות ודחו מיד את התחקיר של ראש השב"כ, רונן בר, בטענה שהוא לא עונה על שום שאלה, ובעיקר לא על ההחלטה להימנע מלהעיר את נתניהו באותו לילה.
אך טבעי היה שלאחר התחקיר, בו כשלים רבים של השב"כ, יודיע רונן בר על סיום תפקידו ויפרוש בדיוק כמו שעשו הרמטכ"ל, אלוף פיקוד דרום, ראש אמ"ן ונוספים. אבל בר, בגיבוי התקשורת, נאחז בכיסאו ואינו מרפה. בשיחות סגורות (שלא הוכחשו) מתנה בר את התפטרותו בשני דברים: הקמת ועדת חקירה ממלכתית ובחירה באחד משני סגניו למחליפו. התנאים הללו אינם בסמכותו, ומכאן הכעס הגדול עליו בלשכת ראה"מ, שם מזכירים שהחוק קובע שיש בידי ראש הממשלה את כל הסמכות לפטרו.
מי שנחלצה לסייע לו היא היועמ"שית בהרב מיארה, ששיגרה הודעה לראש הממשלה שאי אפשר לפטר את בר בלי להתייעץ עמה תחילה. הסיבה: השב"כ חוקר את הקשר בין לשכת ראה"מ לקטאר, ולכן יש בהליך פיטוריו ניגוד עניינים לכאורה. בלשכת ראה"מ סבורים שהיועמ"שית שוב נכנסת לתחומים הפוליטיים כפי שהיא עושה לכל אורך הדרך.
וכך, ביום בו נכנס השבוע רמטכ"ל חדש לתפקידו, החלו ההליכים להדחת היועמ"שית (מאוחר מדי), כשברקע עומדים גם פיטוריו של ראש השב"כ. הדברים רק מסתבכים והולכים, כאשר הכול הופך לאישי ופוליטי, כולל הקמת ועדת חקירה ממלכתית, עליה נסוב השבוע דיון 40 חתימות בכנסת. "לא מספיק לומר 'ממלכתית'", אמר נתניהו, "צריך שהחקירה באמת תהיה ממלכתית ולא מוטה".
בר פלוגתא
"כשלנו ולא מנענו את הטבח", הייתה הכותרת של תחקיר השב"כ, "אילו פעלנו אחרת – הטבח היה נמנע". התחקיר מפרט את הכשלים בעבודת המודיעין, טיפול חסר במידע, התעלמות מתוכנית "חומת יריחו" ועוד.
שר בקבינט שצוטט השבוע, השווה את המצב למידע שהיה בידי המוסד בלבנון, באומרו שאם לשב"כ היה את המידע על עזה כמו שהיה למוסד על לבנון, אפשר היה למנוע את כל המלחמה הזו. חכמה שבדיעבד.
השב"כ מצידו לא הסתפק, כאמור, בדו"ח על כישלונותיו, ותלה אותם בדרג המדיני, בטענה שנתניהו טיפח את החמאס במשך שנים עם הכסף הקטארי, שהועבר במזוודות לעזה. התחקיר לא מזכיר את ממשלת בנט, שהמשיכה את הנוהל הזה ואף הגדילה את מכסת הפועלים מעזה שנכנסו ארצה. בסביבת נתניהו מיהרו להזכיר שרונן בר והרצי הלוי מונו על ידי ממשלת בנט, ואולי זו הסיבה…
"ראש השב"כ נכשל. הוא היה שבוי בקונספציה, אפילו לא העיר את נתניהו. עליו ללכת הביתה מעצמו לפני שיפוטר", אומרים בסביבת ראש הממשלה. מנגד, בשמאל מגוננים על בר, בדיוק כפי שהם מגוננים על היועמ"שית ועל נשיא ביהמ"ש העליון. השלושה הפכו מבחינתם ל"חוד החנית" של שלטון החוק, "המונעים בגופם את הפיכת מדינת ישראל לדיקטטורה". לא פחות.
"מגונני הדמוקרטיה" לא מזכירים כמובן את העובדה שהיועמ"שית חורגת מתפקידה והפכה להיות "קפלניסטית" על מלא, כשהיא מקשה על עבודת הממשלה בכל תחום ופוסלת כל מהלך. הדבר מתבטא ב-800 עמודים שהגיש שר המשפטים לוין לצורך הדחתה. בד בבד גם נשיא ביהמ"ש העליון מינה את עצמו באופן יהיר לתפקידו למרות כל ניגודי העניינים שנחשפו בהקשרו.
לשיא השלילי מגיעים הדברים בכל הקשור לרונן בר (פלוגתא). הנוהל הקבוע של השמאל והתקשורת להגן על כל מי שחייב ללכת הביתה רק בגלל שנתניהו דורש זאת, צורם ביותר. ראש השב"כ אשם יותר מכולם במחדל, משום שלא ידע לזהות ארבע שעות קודם תחילת המתקפה, כיצד אלפי מחבלים נערכים לכניסה לישראל מהים, מהיבשה ומהאוויר. מדובר בכשל חמור אף יותר מהכשל של ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, שלא מנע את רצח רבין. אגב, גילון נחשב היום לאחד מראשי המחאה ולכן מתייחסים בסלחנות לכשל שלו.
יש הטוענים שזו גם הסיבה לסלחנות שמפגינה התקשורת לרונן בר (מלבד היריבות שלו מול נתניהו). "זה לא סוד שראש השב"כ רונן בר, היה חבר קרוב מאד למפגיני קפלן", העיד השבוע מיכה קובי, לשעבר בכיר בשב"כ. לדבריו, יש רבים מ"שומרי הסף" שמשתייכים לאותה חבורה והם מתכנסים ומדברים כיצד ינהגו ולמי יצייתו במשבר החוקתי, אם וכאשר יגיע. קובי קורא לבר להתפטר, וכמוהו גם ראש שב"כ נוסף לשעבר יעקב פרי, שקרא לבר להתחיל לארוז.
בין הדחה לפיטורין
התקשורת משתמשת בשני מונחים שונים בכל הקשור לסיום תפקידם האפשרי של ראש השב"כ רונן בר והיועמ"שית בהרב מיארה. על ראש השב"כ מדברים במונחים של פיטורים, ואילו על היועמ"שית משתמשים במונח הדחה. המשמעות שווה, אבל הצליל שונה.
לשרי הממשלה, כולם כאחד (כולל גדעון סער), היה ברור שהיועמ"שית אינה יכולה להמשיך בתפקידה, מאז הפכה להיות יועצת פוליטית ומגמתית. שרים רבים דחקו בראש הממשלה ובשר המשפטים לפטרה. נתניהו נמנע מכך כיון שהוא מצוי בניגוד עניינים: היועמ"שית נחשבת לתובעת הראשית במשפטו. במקביל, לוין המתין עם הצעד הזה עד לאחר אישור החוק של שינוי בחירת נציגי תלונות הציבור על השופטים, שעבר השבוע ביום שלישי.
כמו כן, רצה לוין להמתין עד שיעבור החוק שלו ושל סער לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, אולם לאחר שנוכח לראות באופן סופי שהיועמ"שית מתכוונת להוציא חוות דעת נגד מתווה הפשרה שלו, הבין שכלו כל הקיצין וניגש להליך ההדחה.
מבחינת לוין זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא היה בטוח שהפשרה שהגיע אליה יחד עם סער תביא לרגיעה משפטית. לאחר שהיא נדחתה, יצא לוין לדרך (הארוכה) של הליך ההדחה. יש להניח שגם לאחר שוועדת האיתור תאשר את ההדחה וגם לאחר שהממשלה תעשה זאת, עדיין יש את מחסום הבג"צ. היועמ"שית מצידה יודעת שתקבל את הגיבוי משופטי הבג"צ, ולכן אין סיכוי שהיא תשנה את התנהלותה הלאה.
כך או כך, סוגיית הליך הדחתה של היועמ"שית נמצאת במוקד הסערה. מחד, ארגוני מחאה וארגוני שמאל יוצאים במתקפה חריפה נגד המהלך, מנגד, גורמים בקואליציה טוענים כי היועמ"שית חרגה מסמכותה והתערבה בסוגיות פוליטיות.
סקר "חדשות 12" שבדק השבוע מה חושב הציבור על כך, מצא כי 42% סבורים שיש להדיחה לעומת 41% המתנגדים. התיקו הפוליטי המוכר.
"ברית המשרתים"
האפשרות שגדי איזנקוט יעמוד בראש "המחנה הממלכתי" במקומו של בני גנץ צוברת תאוצה. השבוע פורסם כי מדובר במהלך נרחב, הכולל גם אפשרות להצטרפותו של יאיר לפיד למערך הכוחות הזה. על פי הדיווחים, איזנקוט פועל לאיחוד כוחות על מנת להציג חזית משותפת, מול נפתלי בנט, של כלל מתנגדי הממשלה.
במסגרת זו מנסה איזנקוט להכניס גם את יאיר גולן למערך הכוחות הזה, תחת הכותרת "ברית המשרתים". המשמעות ברורה ומטרידה: המרכז, השמאל והימין הליברלי יאחדו כוחות, כאשר הכבש (הפוליטית) שתישחט לצורך האחדות הזו, יהיו החרדים.
על פי מקורות במערכת הפוליטית, נערכות כבר שיחות בין לפיד לאיזנקוט בנושא, כאשר יו"ר "יש עתיד" לא פוסל את האפשרות להיות מס' 2 תחת איזנקוט. זה מצידו כבר לא מוכן להיות מס' 2 של גנץ. בסביבתו של איזנקוט מזכירים שכאשר נכנס למחנה הממלכתי קיבל הבטחה לעריכת פריימריז לראשות הסיעה ולרשימה לקראת הבחירות הבאות. זו הסיבה שהוא העדיף את גנץ על פני לפיד. אלא שבפועל, אנשי גנץ דוחים את הקרב על ראשות המפלגה ומבקשים לקיים אותו רק בעוד שתי מערכות בחירות ולא באלו הקרובות.
בסביבת איזנקוט אומרים, שבכל הסקרים רואים שרק הוא או בנט יכולים לגבור על נתניהו. לדבריהם, לפיד הבין זאת והוא מוכן לוותר, ועתה הגיע תורו של מי שטוען בכל הזדמנות ש"ישראל לפני הכול". הרמז ברור: גנץ חייב לפנות את מקומו.
שלשום כבר נבחנה מועמדותו של איזנקוט בראש מערך שכזה, בסקר של מנו גבע ב"חדשות 12". הסקר כלל את השאלה: למי היית מצביע אם בנט היה מתמודד בבחירות, ובנוסף תתמודד רשימה חדשה של המחנה הממלכתי ויש עתיד בראשות גדי איזנקוט. במצב כזה, הליכוד זוכה ב-24 מנדטים, הרשימה של איזנקוט מקבלת 23 מנדטים, והמפלגה השלישית בגודלה היא מפלגתו של בנט, עם 22 מנדטים.
בתרחיש כזה, ש"ס והדמוקרטים זוכים ל-9 מושבים, יהדות התורה וישראל ביתנו – 8 מנדטים כל אחת. עוצמה יהודית זוכה ל-7 מנדטים וחד"ש-תע"ל ורע"ם – 5 מושבים כל אחת. מתחת לאחוז החסימה: בל"ד, הציונות הדתית והימין הממלכתי. בחלוקה לגושים: האופוזיציה זוכה ל-67 מנדטים, הקואליציה הנוכחית מקבלת 48 מושבים וחד"ש-תע"ל זוכה ב-5. עם זאת, בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה זוכה נתניהו ב-38% בעוד איזנקוט עם 28% בלבד.
לפיד קורא ורואה את הסקרים, ואם נגזר עליו לוותר על חלומו לשוב לכיסא ראש הממשלה אותו החזיק חודשים ספורים, הוא יעדיף את איזנקוט, ובלבד שזה לא יהיה גנץ – יריבו משכבר הימים. מי שבינתיים אינו חושב לחבור למהלך הזה, הוא יאיר גולן, שמעדיף להתמודד לבד. גם בנט וליברמן לא יחברו לגוש הזה, אלא אם יעמידו אותם בראשו.
לזימי לא לבד
מאז הטבח הנורא, נשאלות שוב ושוב כמה שאלות פוליטיות מסקרנות: כיצד יתכן שנתניהו עדיין מקבל תמיכה ציבורית רחבה, כפי שהדבר מתבטא בסקרים, למרות כל המחדלים להם אחראים בין השאר גם הדרגים המדיניים, והוא בראשם. כיצד הכול חולף מעל ראשו ובסיס התמיכה בו עדיין איתן. והאם זה ייפסק במועד כלשהו? האם יש בכוחם של התחקירים לכרסם במעמדו?
נדמה שהתשובה לשאלות הללו נעוצה בצד השני, קרי במחנה הרל"ב (רק לא ביבי): כל זמן שאנשי השמאל, המחאה והתקשורת, יחריפו את התקפותיהם נגדו ויעשו זאת עם האשמות הזויות ומופרכות, התמיכה בנתניהו תגבר. דוגמאות לא חסר.
בשבוע שעבר זה קרה עם ח"כ נעמה לזימי, שתיכנס גם היא להיסטוריה של האשמות הזויות נגד נתניהו. היה זה כאשר טענה כי יאיר נתניהו, בנו של ראה"מ, נמצא בחו"ל (במיאמי) לאחר שהוגלה לשם בעל כורחו על ידי שירות הביטחון כיוון ש"היכה את אביו". מדובר כמובן בהמצאה מפוברקת, אותה ניסו למכור לעיתונאים לפני זמן רב, אך היא נשללה בוודאות (כפי שהודה באומץ העיתונאי גיא פלג, שאינו נמנה על אוהדי נתניהו). לזימי לקחה את השמועות והפכה אותן למציאות, תוך ניצול החסינות שלה.
מיותר לומר שסיפור כזה רק מחזק את נתניהו בקרב אנשיו, וגם בקרב ציבור רחב ששוב רואה כיצד מנסים להלביש עליו סיפורים שלא היו ולא נבראו. ההיקש הציבורי ברור: אם הסיפור הזה תלוש מהמציאות, כנראה שגם הסיפורים האחרים מפוברקים. במילים אחרות: ח"כ לזימי באה לקלל ונמצאה מברכת. יש להניח שבמערכת הבחירות יעשה הליכוד שימוש בסיפור שלה, כדי להראות עד כמה ממציאים סיפורים נגד נתניהו. הניסיון מראה, שתעמולה כזו אינה חוזרת ריקם.
כך היה בזמנו עם "איש הרוח" יאיר גרבוז, שדיבר נגד "מנשקי המזוזות" כך בעבר הרחוק יותר עם "הבדרן" דוד טופז, שכינה בלעג את הליכודניקים "צ'חצ'חים", וכך עם אחרים שהשתמשו באותם מוטיבים. בסופו של דבר, כולם סייעו לליכוד לזכות במערכות הבחירות. הפעם היה זה תורה של לזימי.
כאשר מכונת השקרים והסיפורים ההזויים נכנסת להילוך גבוה, האמת נדחקת הצידה. השבוע זה קרה פעם נוספת בבית המשפט ברמלה, שם נופץ עוד סיפור שקר, כפי שסוקר שלשום ב'יתד נאמן'. כיוון שמדובר בסיפור בלתי ייאמן, ראוי לחזור עליו בקצרה (עם כמה דוגמאות דומות נוספות) – בקטע הבא.
רלב"ת ממארת
לא בכל יום נקבע דיון בבית המשפט שאמור לעסוק במצבו הרפואי של ראש ממשלה. אבל זה מה שקרה השבוע באולמו של השופט מנחם מזרחי בביהמ"ש השלום ברמלה. בסופו של הדיון קבע השופט: אין ראיה שיש לראש הממשלה מחלת סרטן או מחלה מוסתרת אחרת.
הדיון נערך במסגרת תביעת דיבה שהגישו פרקליטיו של נתניהו נגד עו"ד גונן בן יצחק, מאנשי המחאה הפעילים והבולטים, המשמש גם כפרקליטם של אנשי מחאה שנעצרו במהלך חסימת כבישים, וכן כפרקליטם של הארבעה שירו פצצות תאורה לביתו של נתניהו בקיסריה.
בן יצחק הפיץ כבר לפני כשנה כי נתניהו חולה במחלה סופנית. החרו החזיקו אחריו שני אנשי תקשורת, אורי משגב מ"הארץ" עם תיאורי קונספירציה ובן כספית מ"מעריב". הדברים היו מלווים בציטוט של "גורמים עלומים", לפיהם "ראש הממשלה לא כשיר". מיותר לומר שכאשר אין עדות מוסמכת עם שם, אפשר לתמיד להשתמש ולהסתתר תחת "גורמים עלומים".
כך או כך, בעקבות תביעת הדיבה נגד שלושתם, הוצג התיק הרפואי של נתניהו בפני השופט, שקבע כי אין שחר ויסוד לדברים שפורסמו על "המחלה" של נתניהו.
הדברים הללו מתווספים לסיפורים המומצאים בסגנון דומה: הפרוטוקול שזויף בלשכת ראה"מ, שלא היה ולא נברא, סיפור הסחיטה כביכול של קצין ע"י לשכת ראה"מ, שגם היא לא הייתה, דיווחים על קריאות בוז בזמן נאומו של נתניהו בטקס סיום קורס קצינים, בעוד שהמציאות הייתה שונה, ועוד סיפורים כיד הדמיון הטובה על המפיצים האינטרסנטיים.
הסיפורים הללו נפתחו בקול רעש וצלצולים וזכו לכותרות ענק, אולם כאשר התברר שאין בהם מאומה, איש לא טרח להתנצל או לפחות לכתוב (באותו גודל וכותרת) שלא היה ולא נברא. באופן זה מפיצים אנשי הרל"ב שמועות כיד הדמיון הטובה עליהם, מתבלים את הסיפורים עם אינטרסים אישיים, והנה לנו פרשייה שמחלחלת ונתפסת. בפועל, עד שהציבור מספיק ללמוד את העובדות, השקר כבר הופץ והתקבע בכל ערוצי החדשות, בשיח הציבורי וברשתות החברתיות על ידי הכתבים ה"חרוצים".
בשמאל נוהגים לכנות את "שופרות" נתניהו כמכונות רעל, אך הם מתעלמים מהעובדה שהם עצמם מפעילים, כאמור, מכונת שקרים 24 שעות ביממה ללא הפסקה. אם מפוצצים בלון שקר אחד, מיד מגיעים עוד שניים אחרים. כך היה גם כאשר נתניהו הגיע לטול כרם בעת הפעילות של כוחות הביטחון במקום. פרשנים מטעמם מיהרו לטעון שהצילום שלו הוא בכלל מהבית (מאחורי 'מסך ירוק') ולא מהשטח, דבר שגם הוא התברר כשקר מוחלט.
השופט ברמלה נאלץ אפוא להרים את המסך ולהכריז קבל עם, שלא מצא אף ראיה לכך שנתניהו סובל מסרטן הלבלב או מבעיה רפואית אחרת שלא דווחה לציבור. שורה תחתונה: הרלב"ת היא מחלה ממארת חשוכת מרפא. רפואה שלמה.
מפריחי הפייק
מפריחי הפייק לא עוצרים לרגע. במסגרת המאבק שלהם נגד נתניהו, הם מפיצים שקרים שפוגעים במדינת ישראל ומבצעים בה פיגועים הסברתיים. כך אירע בשבוע שעבר עם משפחת ביבס. בעוד המדינה מלווה אותם בדרכם האחרונה, עסקו אישים בשמאל הקיצוני בקידום עלילת הדם לפיה האם שירי וילדיה כפיר ואריאל, הי"ד, נהרגו כתוצאה מתקיפות צה"ל ברצועה. באופן זה הדהדו את המסרים של החמאס.
בהמשך, גם לאחר שהתברר על פי הממצאים שהשלושה נרצחו בזמן שביים, המשיכו אותם גורמי שמאל קיצוני להתעקש, שהצבא הוא שהרג את בני המשפחה. טענתם החלולה הייתה ש"צה"ל אינו מספק תשובות ולכן יש להטיל ספק בכל דיווחיו". הנה שוב הסתבר כיצד תעשיית הספינים והכזבים לא נחה לרגע גם בשיא המלחמה. היעד הוא כמובן ראשי המערכת ובראשם נתניהו, אבל השקר הזה משרת את אויבי ישראל.
שקר נוסף, שנופץ בשבוע שעבר, עסק בטענה שהפיצו בשמאל מיד לאחר הטבח, לפיה הצבא הסיט בימים שקדמו לשמחת תורה תשפ"ד את רוב כוחות הצבא מעוטף עזה לתגבור יו"ש, כדי לשמור בין השאר על הסוכה שהקים ח"כ (לשעבר) צבי סוכות בחווארה.
השקר הזה עשה לו כנפיים, ולמרות שהופרך אין ספור פעמים על ידי דובר צה"ל, חזרו על כך כתבים צבאיים ואישי שמאל ובהם עיתונאים בולטים, כאילו מדובר בעובדה. הגדיל לעשות העיתונאי אילן כפיר, שחזר על כך בספרו. סוכות הגיש תביעה נגד כפיר, ולאחר הליך גישור פרסם כפיר את ההודעה הבאה: "אני מבהיר רשמית – לא הוסטו כוחות צה"ל מעוטף עזה לשומרון בעקבות הסוכה של ח"כ סוכות. החיילים הגיעו כחלק מתכנון מראש עוד מחודש אוגוסט". כפיר התחייב גם לפרסם את הדברים המתוקנים בספרו הבא.
תיאוריית קשר נוספת של השמאל קשורה למגה פיגוע שנמנע בחסדי שמים מרובים וגדולים לפני שבועיים בגוש דן. כזכור, מחבלים הטמינו מטעני חבלה באוטובוסים בבת ים ובחולון, אך כיוונו את השעון באופן שגוי, שגרם להתפוצצות המטענים ב-9 בלילה ולא ב-9 בבוקר.
עד מהרה החלו לצוץ ולהתפרסם קונספירציות בשמאל, לגבי זהותם של העומדים מאחורי "הפיגוע המרושל". הרמזים ההזויים היו, שגורמים מהקואליציה אחראים למטעני הנפל הללו, כדי להראות לציבור בישראל, עד כמה ראש השב"כ רונן בר, כושל בתפקידו ועד כמה יש צורך דחוף להחליפו. אין גבול להזיות!
חטופים בטפטופים
המילה "סליחה" שמונפת בשלטים ונאמרת מעל הבמות לאורך המאבק להחזרת כל החטופים, הפכה למילה עם משמעות פוליטית: סליחה שהופקרתם! סליחה שלא השיבו אתכם בזמן! סליחה מהחטופים שעדיין נמצאים בעזה!
אשמה זו מופנית כלפי הממשלה והעומד בראשה, תוך טענה שנתניהו לא עושה די לשחרור החטופים, אינו רוצה בהחזרתם ואפילו מעדיף אותם מתים. מדובר בטענה רל"ביסטית שקרית ונבזית. אילו נתניהו היה רוצה להימנע מהעסקה, הוא יכול היה לאמץ בקלות את עמדת טראמפ, שלא להתקדם בפעימה האחרונה עד שישוחררו כל החטופים כולם. בד בבד, גם ההיסטוריה של עסקאות חטופים, לאורך השנים, מגלה כי ממשלות הימין בראשות הליכוד שילמו מחירים כבדים ביותר עבורן.
מי שבדק את הנושא הוא יוסי סוויד, חוקר "מרכז מורשת בגין". במאמר שפרסם לא מכבר ב"ישראל היום", הוא מוכיח כיצד כל ראשי הממשלות מטעם הליכוד חתמו על הסכמים לשחרור חטופים, הרבה יותר מראשי ממשלות אחרים. על פי המחקר שלו: הליכוד ביצע עד כה שבע עסקאות חטופים, והחזיר 92 ישראלים תמורת 6,560 מחבלים (ללא חישוב הפעימה הנוכחית). להלן הפירוט:
הראשון שביצע עסקת חטופים היה לוי אשכול מהמערך, שב־1968 שחרר 24 מחבלים תמורת 34 ישראלים שנחטפו בטיסת אל על לאלג'יריה. מדובר במקרה היחיד בו מספר המחבלים המשוחררים היה קטן ממספר הישראלים המשוחררים. אחריו שחררה ממשלת מנחם בגין מהליכוד ב־1979, 76 מחבלים תמורת החייל אברהם עמרם, שנשבה בלבנון על ידי אנשי החזית העממית לשחרור פלשתין לאחר תחילת מבצע ליטני. בכך נקבע רף תקדימי: חייו של ישראלי אחד שווים הרבה יותר ממחבל אחד.
בהמשך, ב-83', בתקופת יצחק שמיר מהליכוד, נחתמה "עסקת ג'יבריל הראשונה", במסגרתה שוחררו 4,765 אסירים מכלא אנסאר שבלבנון תמורת שישה חיילי נח"ל. הרף: 794 משוחררים על כל ישראלי. ב-85', חתם ראה"מ שמעון פרס מהמערך על עסקה שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חטופים, ו־700 מחבלים נוספים תמורת 39 נוסעי TWA שנחטפו בידי ארגון קש של חיזבאללה.
אחריהם הגיע אריאל שרון, שכיהן כראש ממשלה מטעם הליכוד ושחרר ב־2004 450 מחבלים תמורת השבת אלחנן טננבאום ותמורת גופות החיילים בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. גם אהוד אולמרט, בכהונתו כראש ממשלה מטעם "קדימה", שחרר ב-2006 חמישה מחבלים תמורת גופותיהם של שני חיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
עוד קודם, ב־1998, שחרר נתניהו (בקדנציה הראשונה שלו) 65 מחבלים תמורת גופותיהם של איתמר אליה, רז טבי וגיא גולן מאסון השייטת. בהמשך, ב־2011, שחרר 1,027 מחבלים תמורת גלעד שליט. חודש לאחר הטבח הנורא שחרר נתניהו 240 מחבלים תמורת 80 ישראלים – ביחס של 1:3.
בסיכום כולל, החזיר הליכוד הרבה יותר מחבלים תמורת חטופים, מראשי ממשלות מטעם העבודה וקדימה. לפיכך, כל הטענות על ממשלות ימין ובעיקר נתניהו, שנמנעות מעסקאות להחזרת חטופים – בשקר יסודן. ההיסטוריה מוכיחה.
מפגש מרגש
מדור זה עוסק אמנם בעיקרו בנושא פוליטיקה, תקשורת, צבא ומדיניות. אולם יש גם דברים שהם מעבר לכך וראויים לאזכור. כזה הוא האירוע הפנימי (הביתי) בו הייתה לי הזכות להשתתף בליל שישי שעבר: יובל למקהלת "רננו חסידים" בניצוחו של המלחין המיוחד והוותיק הרב חיים בנט – איש חיפה, מחסידות סערט ויז'ניץ.
לביתו של ר' שאול חסדיאל, יליד חיפה המתגורר כיום בבני ברק, הגיעו עשרות בוגרים (רבים מהם מוכרים לציבור), שלמדו בילדותם בת"ת המפואר "תורת אמת" בחיפה, בהם דיינים, רבנים, אנשי מעשה וראשי ארגונים ומוסדות. המשותף לכולם: בוגרי המקהלה לדורותיה.
מאחורי הרעיון המיוחד עמד תושב חיפה גם הוא, ר' אריק אליוביץ, שדאג יחד עם צוות נוסף לאתר במשך חודשים ארוכים את הבוגרים הרבים, לדורותיהם, על מנת לכנסם יחד. הרעיון היה להפתיע את המנצח והמלחין, שהצליח להצית את ליבותיהם ולחברם יחד בעת ילדותם, דבר המשפיע עליהם (על פי עדותם) עד היום.
ר' חיים עצמו לא ידע מאומה על ההפתעה שמכינים לו, וכאשר הגיע למקום באמתלה של הרצאה שהוא אמור למסור, הופתע והתרגש עד דמעות בראותו את עשרות הבוגרים שקיבלו אותו בחום ובלבביות רבה. התרגשותו גברה מרגע לרגע כאשר זיהה את "הילדים" שהפכו עם השנים להורים ולסבים.
וכך במשך שלוש שעות ישבו הבוגרים סביב השולחן והנעימו בשירי ילדותם, שירים שהפכו עם השנים לנכסי צאן ברזל של כולנו, שירה יהודית אותנטית עם יצירות טהורות מהיכל השירה של מעלה: "יהא רעווא קדמך", "שמע קולנו", "מכניסי רחמים", "אבינו אב הרחמן", "שמע בני", "נר לרגלי" ועוד ועוד.
ר' חיים תיבל את האירוע בסיפורים רבים של אמונת חכמים, בהם הרחיב ותיאר כיצד הולחנו חלק מהשירים, כיצד הוקמה המקהלה, וכיצד השירה היהודית הטהורה היא זו שמחברת וגוברת על כל השינויים ועל המודרניזציה שמחלחלת (ופוגמת) במוזיקה החסידית. ההדים הרבים של הערב המיוחד, התיעודים וההקלטות שיצאו ממנו, העידו עד כמה הציבור (כולל הצעיר) מחובר למוזיקה היהודית הטהורה והאמיתית.
כמי שגדל בפתח תקווה ולא נמנה על חברי המקהלה בחיפה (לנו, כילדים בת"ת "שארית ישראל", היה את הרב יחיאל איגוז, שביים את ההצגות החינוכיות הבלתי נשכחות "שר האוצר היהודי" "חלומו של קמצן" ועוד), הייתה זו הזדמנות לפגוש את החיפאים הוותיקים, איש איש בתחומו ופעילותו, ולראות את פירותיה המשובחים של "העיר האדומה". אילן אילן במה אברכך (עוד שיר מבית היוצר של ר' חיים בנט).
דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע
מחכים לשליח: השבוע הקרוב נחשב למכריע, האם תימשך העסקה או שתחודש הלחימה. האזהרה החריפה הנוספת ששיגר אתמול טראמפ לחמאס לשחרר מיד את החטופים, לפני שהוא משחרר לישראל עוד ועוד תחמושת להכריע את החמאס, מאותתת על הכיוון. אם בכל זאת תהיה עסקה, היא תעניק לחמאס עוד תקופה קצרה יחסית של הפסקת אש בתמורה לשחרור מעט חטופים. כולם מחכים לשליח וייטקוף שאמור להגיע לאזור ולהזיז את הדברים לכאן או לכאן.
"נכשלנו, אבל": במקביל לכשלים בהם הודה השב"כ, מאשים הארגון את הדרג המדיני ונתניהו בראשו בבניית כוחו של החמאס לאורך שנים. בכך מנסים בשב"כ לחפות על כישלונותיהם ולצבור אהדה תקשורתית. הדברים מגיעים לאבסורד, כאשר בכירים בשב"כ שנשאלו מדוע לא העירו את נתניהו, השיבו כי הוא היה צריך להתעורר לבד לנוכח ההתרעות שהונחו בפניו כמה חודשים קודם. לביקורת הזו לא שותפים כל אנשי השב"כ. סביר להניח שגם מ', אחד משני סגני ראש השב"כ, סבור אחרת. לא מן הנמנע שבקרוב הוא זה שיחליף את בר.
טקס צנוע: בניגוד לטקס הפרישה של ראש אמ"ן הפורש אהרון חליווה, שזכה לביקורת נוקבת בשל ראוותנותו, התקיים השבוע טקס חילופי הרמטכ"לים באופן צנוע במיוחד, ללא שטיחים אדומים וללא נוכחות תקשורתית נרחבת. הצבא עשה הכל להתאים את האירוע למצב. הרמטכ"ל הפורש, הרצי הלוי, לא סיים את הקדנציה, אלא אולץ להתפטר בעיצומה, בגלל כישלונו במחדל. הלוי, שמונה בשלהי כהונת ממשלת בנט על ידי שר הביטחון דאז בני גנץ, קיווה לסיים אחרת את תפקידו, אך הוא יכנס לדפי ההיסטוריה כרמטכ"ל המחדל.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבגליון סופ"ש בעיתון 'יתד נאמן'
יש ספק שהשמאל הארור הוא הנזק הגדול של המדינה