הגאון בעל ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש נסע פעם ברכבת. הוא ראה לפניו אדם יושב בספסל ממולו, מוציא כריך עם בשר "דבר אחר" ואוכל. הגאון ראה את המעשה וצעק על האדם ההוא: "יהודי, אסור לך לאכול בשר זה!"
הנוסע הביט ב"מנחת אלעזר" בפליאה, כמי שתמה על ההערה שיצאה מפיו, ואמר לו: "אינני יהודי, ולכן מותר לי לאכול את הבשר הזה!" אך הגאון האדיר, שפסקי ההלכה שלו הופצו עוד בחייו ברחבי העולם היהודי כולו, פנה אל האדם בשנית וחזר ואמר לו: "יהודי, אל תאכל בשר זה!"
הוא, מצידו, התעקש אף הוא והצהיר שאינו יהודי. אך כשהגאון ממונקאטש אמר לו בפעם השלישית שלא יאכל את הבשר, קרה משהו… האיש שאכל את בשר ה"דבר אחר" ניגש אל חלון הרכבת, השליך את הבשר החוצה, ניגש אל הגאון והודה בפניו שאכן הוא יהודי. הוא פרץ בבכי וביקש לדעת איך הצליח לזהותו כיהודי. "'אני נפגש עם הרבה אנשים, ואף אחד מהם לא אמר לי שאני יהודי, וכיצד הצלחת לראות שאני יהודי?'" שאל האיש את הגאון.
ה"מנחת אלעזר" אחז בידו של היהודי, חיבק אותו בחום ואמר לו: "'די היה להביט בהתנהגותך בעת שאכלת את הבשר, כדי לדעת שהנך יהודי!'"
מכיוון שהאיש לא הבין את פשר הדברים, הסביר הגאון שהשולחן ערוך [אורח חיים סימן קע סעיף י'] אומר: "לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השולחן". והטעם, כפי שמביא המשנה ברורה, הוא "מפני שנמאסה לבריות". ולכן, המשיך הגאון והסביר לאיש ההוא, נהגו יהודי פולין שכאשר הם אוכלים לחם, הם חותכים בסכין את החתיכה שברצונם לאכול ומכניסים רק אותה לפיהם, והלחם עצמו נשאר נקי. הדבר מקובל גם באכילת תפוח וכל כיוצא בזה – שלא נוגסים בתפוח עצמו, אלא חותכים את החתיכה הראויה בסכין. "כך נהגו יהודי פולין", ציין הגר"י זילברשטיין שליט"א, "'ואני זוכר גם את אבותיי ואבות אבותיי שהתנהגו כך'".
"הסתכלתי עליך בשעת אכילתך את בשר ה'דבר אחר'", אמר ה"מנחת אלעזר" לאיש, "וראיתי שגם אתה אוכל בצורה כזו, דהיינו שלא נגסת בכריך עצמו, אלא אחזת סכין בידך וחתכת לעצמך את החתיכה שרצית לאכול. זה הספיק לי כדי לדעת בבירור שאתה יהודי, וכזה בוודאי ראה אצל הוריו את קיום ההלכה ההיא בסימן ק"ע, ולכן גם אתה מתנהג כך. לא ייתכן שגוי יתנהג בצורה שכזו! לא ייתכן!" האיש הודה והתוודה שכל דבריו של הגאון הם אמת ויציב, והוא אכן גדל בבית יהודי לכל דבר. ובגלל תוקף הצרות והמצוקות שפקדו את העם היהודי בתקופה ההיא, הגיע לאן שהגיע והתדרדר לאן שהתדרדר, עד שהגיע למצב בו הוא אוכל בשר "דבר אחר". אבל קיום ההלכה שראה בבית הוריו לא נשכחה ממנו. האיש הפך להיות אחד מחסידיו הנלהבים של הגאון ממונקאטש. הוא הרגיש שה"מנחת אלעזר" נגע לו בדיוק בנקודה הרגישה ביותר בחייו, וקיבל על עצמו מהיום והלאה להישמר ולהיזהר בקיום כל ההלכות בשולחן ערוך.
"נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:" [במדבר ד', כ"ב]
עלינו להבין, מה באה התורה להשמיענו באומרה: "גם הם לבית אבותם"? וכי יעלה על הדעת שלא לפקוד את בני גרשון? הרי כל השבטים נפקדו, ומדוע לא יפקדו את בני גרשון? נראה לבאר כי "בני גרשון" הם רמז לאלו שנטו מן הדרך, התגרשו מהתורה והמצוות וגורשו מעל שולחן אביהם שבשמיים. מצווה אותנו התורה: "נשא את ראש בני גרשון" – אל תדחה ואל תרחיק אותם. אדרבה, "נשא את ראש בני גרשון", תרומם ותקרב אותם אל אביהם שבשמיים. אם תרצה לדעת על מה ולמה? – על כך מוסיף הכתוב: "גם הם לבית אבותם".
לעתים אנו פוגשים אדם שכלפי חוץ נראה רחוק מתורה ומצוות, אורחות חייו רחוקים מדרך ה', דעותיו מנוגדות לדרך התורה והשקפותיו פסולות. אך אם נתחקה אחר שורשיו, יתברר לנו שאבות אבותיו היו רבנים וגדולי תורה. בשל נסיבות החיים הידרדר הוא לאן שהידרדר, אבל אסור לנו להתנכר לו! צריך לגלות כלפיו יחס של קירבה, לרומם ולמשוך אותו בעבותות אהבה אל בורא עולם ואל דרך ה', לקרבו אל התורה והיראה ואל שמירת המצוות. אלו אינם דיבורים בעלמא; בדורנו זכינו לראות את הדברים במוחש.
לפני כמה שנים הגיעו לישיבתנו כמה בחורים שהיו בעלי עדינות נפש מיוחדת. שאלתי אותם לשם משפחתם. השם היה מתורגם לשפה העברית ['דקל'], ושאלתי מה שם משפחתם המקורי. לאחר דרישות וחקירות על מוצאם, גילינו שהם נצר לאחת המשפחות המיוחסות בישראל, מצאצאיו של אחד מגדולי ישראל הקדמונים – רבנו המהריק"ש, רבי יעקב קשטרו זצ"ל, מחבר הספר "אוהלי יעקב", רבה של מצרים, שחי לפני כארבע מאות שנה והיה בן דורו ורעהו של מרן הבית יוסף. הוא בעצמו רצה לחבר ספר הלכות כדוגמת ה"שולחן ערוך", אך כיוון שכבר יצא לאור ספרו של מרן הבית יוסף, כתב בספרו רק הגהות על ה"שולחן ערוך".
כשמורנו ורבנו, מרן רבנו הגדול, גאון עוזנו והדר תפארתנו הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, היה במצרים, אחד ממשפחת קשטרו ביקש לכבדו ונתן לו את כתבי היד של זקנו, רבי יעקב קשטרו זצ"ל. מרן שמח מאוד על המתנה היקרה, וכשבא לארץ ישראל ניגשו אליו מהאוניברסיטה ורצו לקנות ממנו את כתבי היד בסכום כסף גדול, אך מרן זצוק"ל לא הסכים למכור את כתב היד הקדוש הזה בשום פנים ואופן!
זכתה הישיבה הגדולה "תל ציון" להחזיר את הבנים לשורשם, וראינו בחוש שמתקיים הפסוק: "לֹֽא־יָמ֡וּשׁוּ מִפִּ֡יךָ וּמִפִּי֩ זַרְעֲךָ֨ וּמִפִּ֤י זֶֽרַע־זַרְעֲךָ֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה מֵֽעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם" [ישעיה נט, כא], כמו שדרשו רבותינו [בבא מציעא פה ע"א]: "כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם… אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה."
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
