בין כתליה של ישיבת חברון המעטירה, קודם מאורעות הדמים המזעזעים של שנת תרפ"ט, שקד על תלמודו בחור צעיר שהגיע מאמריקה הרחוקה. באותם ימים סוערים, חרדה עמוקה מילאה את לבם של הוריו מעבר לים; השמועות על המתיחות מול השכנים הערבים הדירו שינה מעיניהם. בלב רוטט, הם שיגרו מכתב בהול אל ראש הישיבה, גאון התורה מרן רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, ובו תחינה: אנא, שלחו את בננו חזרה לאמריקה, אולי שם, בין כותלי ישיבה מקומית, ימצא מנוח לחששותינו.
מרן הגרמ"מ אפשטיין נחרד. הוא הבין כי עזיבת הארץ וניתוקו של הבחור מצור מחצבתו הרוחני בישיבה עלולים להמיט עליו הפסד רוחני בל יתואר. במקום להשיב להורים המודאגים, פנה בצעד דרמטי אל עמוד ההוראה, רבה של ירושלים וגדול הדור, הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל. הוא ביקש ממנו להפעיל את כובד השפעתו ולשלוח מכתבים דחופים אל הרבנים במקום מגוריהם של ההורים בארצות הברית, כדי שאלו ישפיעו עליהם ויפצירו בהם להותיר את בנם בהיכלה של הישיבה.
המהלך כביר המחשבה הצליח. ההורים התרצו, והבחור נשאר בין ספסלי בית המדרש בחברון. אולם, ההשגחה העליונה גזרה אחרת. זמן קצר לאחר מכן, בעיצומו של יום השבת הקדושה, פרץ הפוגרום הנורא. דם קדושים נשפך כמים, ולמרבה הצער והכאב העמוק, אותו בחור אמריקאי נהרג באכזריות על קידוש השם.
שבר גדול פקד את הנהלת הישיבה. פחד ואימה נפלו על כולם מפני תגובתם של ההורים השכולים, עד כדי כך שראשי הישיבה נמנעו לחלוטין מלנסוע לאמריקה כדי לאסוף כספים להחזקת הישיבה, מתוך חשש כבד ומבוכה עמוקה לעמוד פנים אל פנים מול האב השבור. אך מן השמים גלגלו מפגש בלתי נתפס. באחת החתונות בארצות הברית, מצאו עצמם נציגי הישיבה ניצבים מול האב. הדפיקות בלב רעמו, אך האב, בגבורה עילאית המרעידה את הלב, פתח את פיו וענה: "זמן חייו היה קצוב. לכל הפחות זכינו שנסתיימה שירת חייו כבן ישיבה על קידוש השם".
הסיפור המופלא הזה התפרסם בעבר, אך השלכת הסיפור והמשכו המצמרר נותרו עלומים וטמונים בערפילי הזמן, עד אשר נחשפו לאחרונה על ידי נכדו, הרב יעקב פראנק, שגולל עדות מדהימה:
"סבי הגרצ"פ פרנק זצ"ל", סיפר ר' יעקב, "היה נתון כל שנותיו בסערת נפש פנימית. הוא היה חדור ברגשות אשמה כבדים ומייסרים על כך שבעידודו הישיר, ובשל אותם מכתבים ששיגר, נותר הבחור בישיבה עד שנהרג באותו טבח נורא. אנו, בני המשפחה, מעולם לא העזנו לדבר איתו על הפצע המדמם הזה. שתקנו בכאב, כנועים אל מול גזירת שמים, ותוהים מי ידע בסודות הנהגת שמים והשגחתו הפתלתלה".
"שלושים ושתיים שנים חלפו מאז אותם מאורעות. נקראתי לשירות מילואים ארוך ומתיש. באחד הלילות, בעיצומו של אימון מפרך ומפרך תחת מטר גשם צולף ורוח סוערת, מצאתי את עצמי תופס מחסה יחד עם יהודי אחד, שבמחזות החיים הרגילים היה חוקר בעל שם לתולדות היישוב בארץ ישראל. תוך כדי שיחה, מתוך סערת הרגשות שבאותו לילה, סיפרתי לו על משא המצפון הכבד הרוחש בלבו של סבי, על אותה עצה גורלית שגרמה למותו של הבחור האמריקאי".
החוקר נותר המום למשמע השם. עיניו נפערו והוא קרא בהתרגשות: "בוא ואני אשלים לך את הפאזל ההיסטורי!"
וכך סיפר החוקר המופתע: אביו של אותו בחור שנהרג לא היה אדם פשוט, הוא היה סנטור אמריקאי חשוב ובעל השפעה עצומה בממשל. לאחר הטבח, הוא לקח את האסון האישי והפרטי שלו, ומינף אותו כדי לזעזע את אמות הסיפים בוושינגטון. הוא הוכיח לחבריו בסנאט כי הבריטים, השולטים בארץ ישראל, נוטים בבירור לטובת הפורעים הערבים ומפקירים דם יהודי.
הזעזוע חולל תפנית: מערכת הדיפלומטיה האמריקנית הפעילה לחץ כבד וחסר תקדים על המעצמה הבריטית. בעקבות הלחץ, הבריטים נאלצו להזיז את ההנהגה הקודמת ושלחו לארץ מושל ומפקד עליון חדש בשם הגנרל ארתור ווקופ.
המושל החדש הגיע עם רצון טוב והפך את הקערה על פיה לחלוטין. הוא העמיד מיד למשפט את פורעי חברון השפלים וחלקם אף הוצאו להורג. ביד ברזל הוא השתיק בכוח את ראשי המסיתים והמרצחים, כמו עז א-דין אל-קאסם ימ"ש ודומיו. ועלית על כולנה – הוא פתח לרווחה את שערי הארץ לעולי פולין (העלייה החמישית), ואלו שינו באופן דרמטי את המאזן הדמוגרפי בארץ ישראל לטובת היישוב היהודי. הודות לכך, בניסיונות ההתקוממות הערבית הבאים, נהדפו הערבים אחור ברחמי שמים מול כוחו של היישוב היהודי שגדל.
נמצא אפוא קשר עקיף, אך ברור, איתן ומצמרר: מותו של הבחור על קידוש השם בחברון, הוא זה שהביא חיים, הצלה ותקומה למאות ואלפי יהודים שבאו אחריו לארץ, וניצלו מגיא ההריגה הנורא של השואה באירופה! היה זה מימוש מוחשי של הפסוק: "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
"כששמעתי את הדברים", ממשיך ר' יעקב בהתרגשות, "חשתי שאיני יכול להתאפק. לא המתנתי לביקור הקבוע אצל סבי בליל שבת כמדי שבוע. הקדמתי את בואי ובאתי אל ביתו ביום רביעי, בדיוק בשעה שבה נהג לנוח את מנוחת הצהריים שלו. נכנסתי לחדרו וסיפרתי לו, מילה במילה, את התגלית המרעישה לה נחשפתי בימי המילואים".
הסבא הישיש, רבה של ירושלים, הקשיב בקשב רב. מעיניו הטהורות החלו לזלוג דמעות חמות – דמעות של התרגשות עצומה, של שמחה עילאית ושל התרת הספקות המייסרים שליוו אותו במשך למעלה משלושה עשורים. בקול רוטט אמר לנכדו: "לא היית צריך לטרוח לבוא במיוחד, אך אני מעריך זאת מאוד. תודה שלא המתנת עד שבת".
בליל שבת קודש, כשהיה ר' יעקב בדרכו הקבועה לבקר את סבו כמדי שבוע, הכתה בו השמועה המרה: הסבא הגדול כבר שבק חיים לכל חי ונפטר לבית עולמו. באזניו של הנכד המזועזע צלצלו שוב ושוב דבריו האחרונים, שקיבלו כעת משמעות שמימית ומצמררת: "תודה שלא המתנת עד שבת…"
הסיפור הנורא הזה מעניק לנו כוח עצום והבנה עמוקה בקשר לזמן ולמאורעות הקשים הפוקדים אותנו בתקופה האחרונה. מול השכול והכאב המר, מי יודע אם לא יתברר לעתיד לבוא שבמותם של הקדושים, הם ציוו חיים לכלל עם ישראל כולו בהנהגה הנסתרת של בורא עולם.
הרעיון העמוק הזה משתקף בדבריו הנפלאים של מרן החתם סופר זצ"ל בדרשותיו, שם הוא מעלה שאלה נוקבת: מדוע אנו קוראים את מגילת רות דווקא מיד לאחר מעמד הר סיני בחג השבועות?
כדי להבין זאת, נתבונן במה שהתרחש בפרק א' במגילת רות. נעמי חווה שבר אחר שבר: בעלה אלימלך מת, ושני בניה, מחלון וכליון, מתים גם הם בארץ מואב. היא נותרת גלמודה, חסרת כל וריקה. במצב שפל זה, היא מחליטה לשוב לבית לחם.
הפסוקים מתארים את רגע הגעתה: "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְקֹוָק לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיקֹוָק עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי" [רות פרק א, ו-כא].
בתוך ליבה הסוער, נעמי מנסה למצוא שביב של תקווה. היא חושבת לעצמה כי אולי בועז – שהיה דוד שלה מצד בעלה (שהרי אלימלך וסלמון אבא של בועז היו אחים, כדברי הגמרא במסכת בבא בתרא) והיה עשיר גדול ומנהיג הדור – יעזור לה בפרנסתה ויהיה לה למשיב נפש בדלותה.
אולם, כאישה צנועה וחסודה, היא אינה מסוגלת ללכת ישירות ולדבר עם בועז הגבר. היא מתכננת לפנות לאשתו של בועז, לבקש ממנה מזור ומחיה. אך מיד עם כניסתה לעיר, היא סופגת זעזוע עמוק נוסף שמנפץ את תקוותה האחרונה. הפסוק אומר "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר" – ורש"י הקדוש מפרש שם את פשר המהומה: כל בני העיר נתקבצו ויצאו למסע הלוויה של אשתו של בועז, שנפטרה באותו היום ממש.
נעמי עומדת מול ההמון, רואה שכולם עסוקים בקבורת אשתו של בועז, ואומרת בליבה ביאוש: אין לי שום תקווה, אין לי ממי לבקש עזרה, המשענת האחרונה שלי קרסה. ועל כן היא זועקת במרירות: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד".
אומר החתם סופר זצ"ל: תראו את נפלאות ההשגחה! אילו רק הייתה נעמי מחכה עוד קצת, היא הייתה מגלה שהשבר הגדול ביותר – מות אשתו של בועז באותו היום – הוא-הוא הפתח לישועתה הגדולה. הרי בזכות מות אשתו, התפנה בועז והיה יכול בהמשך לשאת את רות המואבייה לאישה. מאותו זיווג נפתרו כל מחסורוניה של נעמי, ולא עוד אלא שנולד מהם עובד, שממנו יצא דוד המלך – נעים זמירות ישראל וממנו יצמח מלך המשיח!
נמצאנו למדים: דווקא בתוך הנקודה החשוכה והגרועה ביותר, שם בדיוק הייתה טמונה הישועה הנשגבת ביותר של נעמי ושל כלל ישראל. מאותו מקום שגרם לה לזעוק "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי", צמח מלך המשיח שיגאל את ישראל.
מתוך התובנה הזו אנו ניגשים ליום הקדוש של קבלת התורה. כפי שנאמר בפיוט: "תּוֹאַר כַּלָּה מְאֹד נִתְעַלָּה, בְּקַבָּלַת יוֹם זֶה".
בחג השבועות, הקדוש ברוך הוא מחדש את קשר הנישואין המקודש שבין החתן והכלה – הוא יתברך ואנחנו, בניו אהוביו. זהו הזמן המקודש שבו אנו עומדים עימו יחד תחת החופה, ושמחים בשמחת הכלולות הרוחנית. הספרים הקדושים המשילו את חג השבועות לחג הנישואין הנצחי שלנו עם אלוקינו אוהבנו.
לכן, מלמדים אותנו רבותינו, זהו זמן של שמחה ואהבה מוחלטת שבין מקבלי ומחדשי הקשר הנפלא בינינו. אין זה הזמן לעשות תוכניות גשמיות לעתיד, ואף לא להצטער או להתבוסס בחרטה על הקשר הלא טוב שהיה לנו איתו יתברך עד כה. חתונה היא זמן שבו העבר נמחק והאהבה פורצת גבולות.
לקראת רגע נשגב זה, עלינו לבוא מוכנים אל החתונה. וכשם שהכלה מביאה עימה נדוניה יקרה לחתן, כך נביא אנו, כנסת ישראל, את הנדוניה שלנו למלכו של עולם: נקבל על עצמנו לקראת החג להוסיף עוד שעה של לימוד תורה, עוד דף גמרא ועוד התמדה, ובכך נשמח את לב הקב"ה ונזכה לראות בישועתם ונחמתם של ישראל מהרה בימינו, אמן.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
