הדרמה הפוליטית בדמות האיחוד בין נפתלי בנט ליאיר לפיד, אינה מבשרת על "רוח חדשה" או על "בשורה של תקווה", כפי שמנסים אנשי היח"צ למכור לציבור. כשמקלפים את עטיפת הצלופן המבריקה, נחשפת האמת הפשוטה והמרה: זהו איחוד שנולד מתוך ייאוש, ניסיון הישרדות כפוי של שני פוליטיקאים שחשים את האדמה רועדת תחת רגליהם.
הנתונים מדברים בעד עצמם. יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שעומד בראש הסיעה הגדולה בגוש, מי שרק לפני רגע ראה את עצמו כאלטרנטיבה שלטונית, מבין כנראה שהסקרים האמיתיים, אלו שאינם מלטפים, מציבים אותו בסכנה קיומית על סף אחוז החסימה. בצעד של חוסר ברירה, הוא בחר ב"הנשמה מלאכותית": הוא משלם בבכורה, מוותר על המקום הראשון ומעמיד את אנשי השטח והמשאבים הכספיים של מפלגתו לרשותו של בנט, רק כדי לא להימחק מהמפה הפוליטית.
מנגד, נפתלי בנט הסיר סופית את המסכה: החיבור ל"סדין האדום" של הימין, יאיר לפיד, הוא הודאה רשמית בכך שבנט ויתר על הבייס הימני שלו. בנט נואש מקולות הימין, והחליט להמר על כל הקופה: הפיכה לראש גוש המרכז-שמאל. עבור בנט, התואר "ימין" הפך לנטל בדרך אל הכיסא, והוא מוכן להקריב את שאריות האידיאולוגיה לטובת המאבק הפנימי מול גדי איזנקוט על הנהגת הגוש.
האיחוד הזה הוא לא פחות מ"מתנה" לקמפיין של בנימין נתניהו. קמפיין "ממשלת עבאס 2" כבר כותב את עצמו בלוחות המודעות. הציבור הישראלי זוכר היטב את הממשלה הקודמת, והפעם בנט אפילו לא טורח להסתיר את הכיוון: חזרה אל אותה ברית אחים כושלת, שנשענת על קולות השמאל הקיצוני והתנועה האסלאמית. באופן רשמי, לבטח יכחישו. אולם באופן מעשי, זה הכיוון.
המרוויח הגדול מהצד הוא אביגדור ליברמן, שנותר כעת המפלט היחיד עבור "הימין הרך". מדובר באותם מצביעים שלא רוצים את נתניהו, אך מזדעזעים מהמחשבה להצביע למפלגה שלפיד הוא חלק ממנה. ליברמן חוגג על חורבות ה"ימינה" של בנט, כשהוא מציג עצמו כמפלגת הימין היחידה שנותרה באופוזיציה.
בתווך נמצא גדי איזנקוט עם מפלגתו "ישר". כרגע, איזנקוט משחק את "המשחק הקשוח". הוא מבין שבלעדיו אין לבנט וללפיד ממשלה. הוא ירוץ לבד כדי לבחון את כוחו בשטח ולאסוף את מאוכזבי לפיד שלא סובלים את החיבור עם בנט. אם המספרים שלו בסקרים יהיו חזקים מספיק, הוא יגיע לשולחן המשא ומתן, לא כדי לבקש, אלא כדי לדרוש: מקום ראשון או מקסימום רוטציה על ראשות הממשלה.
אל תופתעו אם יתברר שגם ללפיד יש איזה "הסכם קטן" בכיס לכהונה קצרה. כפי שלמדנו מההיסטוריה הלא רחוקה, בנט כבר הוכיח שאפשר להיות ראש ממשלה גם עם שישה מנדטים, בממשלה שבה האינטרס האישי גובר על טובת המדינה.
השורה התחתונה ברורה: כשהמרכז-שמאל מתגבש ומתאחד, גם אם מתוך פחד וייאוש, הימין חייב להתעורר. הגוש הלאומי לא יכול להרשות לעצמו פיצולים או ריצות של מפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה. המסכות הוסרו, הבריתות הישנות-חדשות נחשפו, ובקרוב יהיה תורו של הבוחר להחליט: האם הוא רוצה שוב את "ממשלת השינוי" של בנט ולפיד, או שלמד והפנים את הלקח.
פורסם לראשונה בעיתון 'יתד נאמן'
