הימים ימי מוצאי הבחירות לכנסת ה-25. האופוריה בגוש הימין 'מלא מלא' הייתה בשיא תוקפה. חלומות הפז שהתבררו לימים כחלומות שווא, יכלו לפרסם ספרים עבי כרס והפוליטיקאים החרדיים הסתובבו בכל פינה כחתני השמחה והחלו להעביר את החוקים השונים בזה את החוקים ש-"ציפור הנפש" תלויה בהם, אם זה חוק הנבצרות, ואם זה חוק המשטרה, או שאר חוקים שאפילו לא שרדו את מבחן בג"ץ שנוא נפשם.
אבל דווקא אז, באותם ימים, היה אחד שקרא את המפה הפוליטית בפיכחון: חבר הכנסת מאיר פרוש. הוא לא הפסיק להתריע: "אם לא נקדם את חוק הגיוס לפני הקמת הממשלה, זה פשוט לא יקרה".
לימים הוא אפילו סיפר בדם לבו על המשא ומתן המפוקפק: "היה זה ראש הליכוד אשר הבטיח לי באופן אישי ולחבריי ביהדות התורה במהלך המשא ומתן הקואליציוני שהחוק יאושר לפני התקציב. להגיד לכם שסמכתי יותר מידי על האמירה הזו? לא ממש. העדפתי, ואף דרשתי, שנעביר את החוק לפני הקמת הממשלה. אם נתניהו היה רוצה אז, זה היה קורה. בוודאי זכור לכם שהיו כאלו שקידמו אז חוקי נבצרות, חוקים אישיים, חוקים פוליטיים. והיו כאלו שבחרו לוותר, בחרו להסתמך על האמירה שחוק הגיוס יהיה חופף תקציב. אומרים האומרים: למכולת לא הולכים עם אמירות. לצערי, זו לא בדיחה. נתניהו מכר את מרכולתו, אני לא קניתי, היו שבחרו כן לקנות אותה".
באותם ימים, קריאתו של פרוש הייתה כמו סיכה בבלון הנפוח שכולם העדיפו לא לראות. כמו הזבוב הטרדן שהעדיפו רק לגרש, אבל במבחן התוצאה הוא צדק. נתניהו, כדרכו, העדיף למכור מרכולת פגומה. והטרגדיה? שהיו מי בנציגות החרדית שבחרו לקנות אותה.
בזמן שפרוש הבהיר ש"למכולת לא הולכים עם אמירות", הדרג הפוליטי שלנו התעסק בחוקי נבצרות, בחוקים אישיים ובסידורי עבודה פוליטיים. הם בחרו להסתמך על הבטחות "חופפות תקציב" וגילו באיחור כואב שנתניהו מכר להם אוויר, והם – ביהירותם – חתמו על השטר.
עכשיו, כשהבלון התפוצץ ועתידו של גוש הימין לוט בערפל, הגיע הזמן לבקש מפרוש: סליחה.
הכישלון הזה לא רשום רק על שמו של נתניהו, אלא גם על שמם של "שותפים" שהפכו לאויבים מבית. קחו למשל את אופיר סופר, מי שלקח על עצמו את תפקיד מקרר האמבטיה הלאומי והיה הראשון לתקוע סכין בגב ההסכמים. בציניות פוליטית שאין לה מקום, הוא היה החלוץ שהתנגד לחוק הגיוס ופתח את הסכר לכל שאר הטרמפיסטים שזיהו הזדמנות להיבנות על חשבון הציבור החרדי. עיינו ערך דן אילוז האלמוני ומשה סעדה, המוצנח שדואג להצניח גם את נתניהו.
היהירות של סופר מתנפצת היום אל מול המציאות המרה. לסחורה הפוליטית שלו אין קונים, והסקרים ששולחים את מפלגתו לתהום הנשייה הם העדות הניצחת לכך שמי שבוגד בשותפיו בשעת צרה, סופו להיפלט מהמערכת בבושת פנים ותהא הפוליטיקה אשר תהא. בין אם יעבור למפלגה אחרת ובין אם מפלגתו תייצר שריון או חיבור כלשהו.
ועם כל הביקורת החריפה על נתניהו ועל הטעויות הפוליטיות הקשות של הנציגות החרדית, אסור לנו להשלות את עצמנו: בצד השני של המתרס לא מחכה פתרון, אלא גרדום. ההכרזה שאנחנו לא חלק אוטומטי מ"גוש הימין" היא צעד אסטרטגי מתבקש כדי להנמיך להבות, אבל השמאל-מרכז של היום הוא לא מה שהכרנו.
כשנפתלי בנט מצהיר הערב: "לא נממן יותר בתי ספר שמחנכים על נמות ולא נתגייס", הוא לא מחפש פשרה – הוא מחפש הכנעה. זה נכון שגם אם יחתום בשידור חי על ההצהרה הזאת, צריך לקחת אותה בערבון מוגבל, אבל הכיוון הוא ברור.
היו גם כאלו שהשתעשעו בכך שאולי ביום שאחרי הבחירות, ליברמן ומפלגתו יעדיפו לשוב לחיק הימין, אבל כנראה שאותם שהעדיפו להתעלם מפרוש וזעקותיו, מעדיפים להשתעשע שוב בחלומות ללא כיסוי.
להזכירכם: כשליברמן היה שר אוצר, בשלהי ימי ממשלת בנט, היו מספר גורמים חרדיים – באישור גדולי ישראל – שניסו להוביל מהלך של רשת ביטחון מבחוץ, תמורת שמירה על תקציבי מוסדות החינוך החרדיים. אבל ליברמן סירב, גם כשהיה ברור שהסירוב הזה יוביל להדחתו ולהליכה לבחירות.
ליברמן שהוכיח שהוא מוכן לשרוף את המועדון ולא להגיע להסכמות עם החרדים, גם כשהם באופוזיציה, הוא רק דוגמא לאין עתיד עבור החרדים תחת ממשלת שמאל.
אם תרצו לסכם את הפלונטר הפוליטי, אנחנו נמצאים במלכוד היסטורי: בין ראש ממשלה שמרח אותנו בזמן שהוא ונציגינו שלוחי דרבנן, רדפו אחרי חוקים פרסונליים, לבין אופוזיציה שחורטת על דגלה מלחמה טוטאלית בעולם התורה.
אם היינו מקשיבים לפרוש בזמן, אולי לא היינו צריכים לעמוד היום מול שוקת שבורה, בלי חוק ובלי שותפים.
