שלום וברכה מורי ורבותי!
והנה שאלה שלכם, שאלה שהגיעה משני כיוונים שונים לחלוטין, מגבר בפני עצמו ומאשה בפני עצמה.
שניהם, כל אחד לגופו של עניין, עבר מספר בדיקות.
לשניהם נאמר על ידי הרופאים שמשהו כאן לא כשורה, לכל אחד מכיוון אחר, לכל אחד באיבר אחר, ולשניהם קראו לסדרת בדיקות מעמיקה יותר.
אבל לשניהם מאותו רגע חייהם אינם חיים, כמו שאומרים.
הם לחוצים, הם מפוחדים, הם מסתכלים על המשפחה ואומרים: "אוטוטו אני הולך לעזוב את העולם", והפחד מחלחל, מצב הרוח מתחת לכל ביקורת והם שואגים: "אנא הושיעה נא".
שימו לב טוב מורי ורבותי!
דבר ראשון, למה להמית על עצמינו שואה בטרם היא הגיעה אלינו על ידי הקדוש ברוך הוא?
הרי עוד לא ברור שיש כאן את האסון האיום והנורא, אז למה אנחנו כבר רוצים להיות עצובים ומדוכאים על החשבון הלא ברור הזה? תמיד אנחנו חיים על חשבון הדברים העתידיים שלנו, משלמים בתשלומים בכדי להנות עכשיו מהחיים על חשבון העתיד.
באותה מידה, למה אנחנו צריכים לקחת בדיוק להיפך את הצער שאולי אמור להיות בעתיד ואולי לא ולחיות איתו כבר מעכשיו? עוד אין תשובה ברורה, אז בואו ונתמקד בטוב.
מעבר לכך, גדולי ישראל מלמדים אותנו שהתפילה לפני הבדיקות יש בכחה להושיע הרבה יותר מהתפילה שלאחר הבדיקות, כי לאחר הבדיקות אם חלילה וחס מתברר שיש כאן מחלה קשה, הרי שצריכים נס גלוי.
לפני הבדיקות המדובר הוא בנס שאינו גלוי וקל יותר לפעול אותו.
והדבר האחרון, הצער ועוגמת הנפש, הדיכאון והעצבות, הם אלו שהורסים גם את הגוף ולא רק את הנפש, הם מייבאים מחלות, הם קוראים לנגיפים ולחיידקים.
מרגע זה והילך מתמקדים בשמחה עצומה.
תפילה ושמחה אלו שני הדברים היחידים שאנחנו אמורים לעשות במצב הזה ולסמוך על הקדוש ברוך הוא שהוא יודע טוב יותר מאיתנו מה הכי טוב, ואיך לצאת מכל בעיה.
רפואה שלמה, הצלחה רבה,
וברוכים תהיו!