רבבות בני אדם משתתפים במוצאי השבת בכותל המערבי שריד בית המקדש בקריאת מגילת איכה ואמירת קינות בסמוך למקום החורבן.
לראשונה, מקיימת 'הקרן למורשת הכותל המערבי' בליל תשעה באב סיור ייחודי למשפחות שכולות שיקיריהן נפלו בקרבות על הגנת ירושלים וארץ ישראל, תחת הכותרת "ובירושלים תנוחמו". בני המשפחות יצעדו בסמוך לאבני החורבן, בסיור מעצים המחבר בין כאב האובדן האישי לזיכרון הלאומי של חורבן הבית.
בגמרא במסכת תענית נפסק ש-"כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם (תענית ל, ב)". הטעם לכך הוא מפני שאסור להסיח את דעתו מהאבלות.
כאתר המסונן הגדול ביותר בעולם, המיועד לציבור שומרי התורה ואוהביה, יראי השם וחושבי שמו, מערכת 'המחדש' מצטרפת אף היא אל האבל הכבד, אבלו של העם היהודי כולו, במלאות 1957 שנים לחורבן בית מקדשינו ולשריפת היכלנו.
אשר על כן, החל מצאת השבת, כניסת הצום ועד לשעה שלאחר סיום יום האבל הלאומי, האתר יעבוד במתכונת מצומצמת וצוות האתר יעלה חדשות במתכונת חירום בלבד. ללא ידיעות בנושאי כלכלה, או ידיעות אחרות שמסיחות את הדעת מן האבלות. ידיעות מהמלחמה שמגיעה בעקבות הגלות הקשה, ימשיכו להתפרסם לאורך כל היום.
בנוסף, לאורך כל שעות הלילה והיום, יועברו שידורים חיים ממוקדים שונים ברחבי הארץ, יועלו זיכרונות מגדולי ישראל זצוק"ל ויתפרסמו תיעודים מגדולי ישראל שיבדלחט"א, דרשנים ידועי שם והמחשות על חורבן הבית, לצד ידיעות נוספות הנוגעות לעיצומו של יום, בתפילה ובתקווה שכבר במהלך היום נזכה לדווח על ביאת גואל צדק.
ככל שנזכה לגאולה השלימה במהלך יום תשעה באב, 'המחדש' יעבור למתכונת מיוחדת של שמחה וגאולה. אם חלילה לא נזכה לכך, אף על פי שיתמהמה, עם כל זה כולנו מחכים לו.
זמני יציאת הצום בירושלים 19:55. תל אביב, באר שבע ועזה 19:53. חיפה 19:56.
לוח שידורים חיים
מוצאי שבת קודש – ערב תשעה באב
21:45 – בשנה קשה זו שעברה על עם ישראל מזה דורות, אלפי בני נוער, צעירים ומבוגרים יתכנסו למעמד האחדות הגדול בראשות הרב רפאל רובין בעיר נתניה. המעמד יועבר בשידור חי.
22:00 – שידור חי משריד בית מקדשינו, הכותל המערבי, בהשתתפות רבבות אלפי ישראל
22:00 – שידור חי מאמירת הקינות ומגילת איכה מפי הגאון רבי אליהו מאיר פייבלזון – ראש ישיבת 'פתחי עולם'.
22:15 – בלעדי ב'המחדש': שידור חי מעצרת הקינה והנהי, בראשות המגיד מישרים הגה"צ רבי אהרון בירנצוויג – מבית המוסר בעיר ביתר עילית.
יום ראשון – תשעה באב
18:30 – שידור חי ממעמד תפילה מרגש לקראת צאת הצום שיחל בשעה 19:00 כאשר עם ישראל כולו יתאחד ברחבת הכותל המערבי לתפילה לאחדות ישראל ביום חשבון הנפש על שנאת חינם ובתפילות לשובם של החטופים, לשלומם של החיילים והפצועים. במעמד: רב הכותל המערבי, רבנים ואישי ציבור, משפחות החטופים ומשפחות שכולות.
מעשה נורא שאירע בעיר סלוצק מלמד על החומרה שבה התייחסו גדולי ישראל לפגיעה בכבוד התורה.
בעיר סלוצק, קמו חמישה מחברי ועד הקהילה ומינו על דעת עצמם דיין, בניגוד לדעתו של המרא דאתרא, הרידב"ז, שכיהן פאר באותה תקופה. בשבת בבוקר, לפני קריאת התורה, נעמד הרידב"ז ליד ארון הקודש ופתח בדברים: "עמדתם ומיניתם כאן דיין ללא רשותי כדי להכעיסני. ואני אומר: ריבונו של עולם, אילו הייתי אני יעקב דוד סנדלר, האם למישהו היו טענות עליי? לא, וכי למה שיהיו טענות כלפי סנדלר? ואילו היה יעקב דוד נגר, כלום מישהו היה בא בטענות נגדו? לא. אם כן, מה הטענות שיש לאותם הגבאים עליי? מפני שאני לומד את תורתך הקדושה! ריבונו של עולם, אם כן צא אתה למעני ועמוד לימיני". הוא הרכין את ראשו לרגע, ולאחר מכן הזדקף והכריז: "אותם חמישה מחברי ועד הקהילה שעשו מה שעשו – לא יוציאו את שנתם". מיד התעורר רעש גדול בבית הכנסת. קללה שכזו! "לא יוציאו את שנתם"? האם באמת עשו מעשה חמור כל כך, שבשלו יתחייבו מיתה?!
רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שעמד בסמוך לרב, סיפר לימים כי באותו רגע חשב לעצמו: אמנם אותם אנשים עשו עוול חמור, אבל עד כדי כך צריך להחמיר בעונשם? הוא רצה לגשת אל הרידב"ז ולומר משהו, אך באותו רגע הבחין ברבי שלום מאיישישוק, שנכח אף הוא במקום וכעת פילס דרך אל הרב. "מן הסתם הוא כבר יעיר על הדיבורים החריפים הללו", הרהר לעצמו, "ואין אני צריך להתערב בעניין".
אלא שבין כך ובין כך, הבין שלרבי שלום הפריע עניין אחר, שכן הוא לחש לרידב"ז: "אמרתם שהם לא יוציאו את שנתם, אבל אם הם כן יוציאו את שנתם, יהיה בזה חילול ה' גדול". שמע הרידב"ז את דבריו, עלה שוב על מדרגות ארון הקודש ואמר לקהל: "הואיל והעירו כי עלול להיות חילול ה' אם יוציאו שנתם, לכן הריני מודיע שלא יעברו עליהם אפילו חמישה חודשים!" ומיד ירד. מיותר לציין שהדברים התקיימו במלואם, וכל חמשת חברי ועד הקהילה לא היו בין החיים כחמישה חודשים לאחר אותו מעשה.
אמר על כך רבי חיים קנייבסקי זצ"ל: "זכו אותם חברי ועד שתוך חצי שנה התקדש שם שמים על ידם, שכן אלמלא תיקון זה, מי יודע כמה גלגולים היו צריכים לעבור כדי לתקן חטא זה!" תיקונו של זורק האבן על זכריה אינו תמיד קל כל כך. לעיתים עוברת הנשמה גלגולים על גבי גלגולים עד שהיא זוכה להגיע לתיקון המלא.
"אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם" (דברים א, יב). פירש רש"י: "ומשאכם – מלמד שהיו אפיקורסין".
מדוע העובדה שהיו אפיקורסים גורמת להם להיות "משא" כבד? העניין הוא כזה: מי שמאמין בה', בחז"ל ובתלמידי חכמים – אין לו בעיות, כל דבר קל עבורו. אם הלך לקנות לחם וחלב ומצא את החנות סגורה, הוא אומר: "לא נורא, גם זו לטובה". הנהג של האוטובוס ברח לו ולא עצר בתחנה. עכשיו הוא צריך לחכות עוד חצי שעה לאוטובוס הבא. מה הוא אומר? "כל עכבה לטובה". קרתה לו איזושהי תקלה? הוא לא מתעצבן, אלא אומר בנחת: "הכול משמיים". לאדם המאמין קל בלב, לבו אינו עמוס בכעס, בתסכול ובקנאה. הוא לוקח הכול בקלות, אומר תהילים, שר שירי תהילה, וממשיך הלאה בשמחה.
מי שלא מאמין – קשה לו מאוד. לבו מלא כעס וטינה, וגם דאגות. "למה המשכורת לא נכנסה בזמן?! אוף, איזה פקק נורא!" הוא מתחיל להתעצבן, לקלל ולגדף. תשאלו את כל הקרדיולוגים, איך כל זה משפיע על לבו של האדם. ערכו סקר וגילו שבקרב אנשים מאמינים, שומרי תורה ומצוות, אחוזי בעיות הלב קטנים בהרבה מאשר אצל אנשים חסרי אמונה. ולמה? כי אפיקורסים זה "משאכם". קשה מאוד לחיות כאפיקורסים, רחמנא ליצלן. אשרי מי שמאמין בבורא עולם, "וְהַבֹּטֵ֣חַ בַּֽה' חֶ֣סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ".
ירמיהו הנביא מקונן ואומר: "שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן…". במה דברים אמורים? הגמרא (גיטין נז ע"ב) מספרת: "אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתיים ואחת עשרה ריבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת, עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה". תשעים וארבע ריבוא, בחשבון פשוט, הם למעלה משלושה מיליון יהודים.
כשהגיע נבוזראדן לבית המקדש, הוא ראה את דמו של זכריה הנביא תוסס במשך מאתיים וחמישים שנה. אמר נבוזראדן: "אני אשתיק אותו ואפייס אותו!" הוא הרג עליו למעלה משלושה מיליון אנשים מובחרים, ועל כך מקונן הנביא: "אשר טיפחתי וריביתי אויבי כילם" – כמה יגיעות מתייגעים עד שמגדלים ילד ועד שמגדלים תלמיד חכם, וברגע אחד עומד נבוזראדן והורג שמונים אלף פרחי כהונה, סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה – כל התלמידי חכמים הגדולים ביותר שישנם. ולמרות כל זאת, דמו של זכריה עדיין לא שקט. או אז, נתן נבוזראדן צעקה גדולה ואמר: "טובים שבהם הרגתי. האם אתה רוצה שאאבד את כולם?" מיד נח דמו של זכריה ונרגע, לאחר מאתיים וחמישים שנה שבהן תסס.
שאל על כך המשגיח מפוניבז' זצ"ל: אם חטא הריגת זכריה היה כל כך חמור, עד שגם אחרי שנהרגו שלושה מיליון אנשים הוא לא התכפר, איך פתאום נרגע הדם כשנבוזראדן נתן צעקה? אלא, שלמרות תסיסת הדם במשך מאות שנים, עדיין לא הכירו ישראל בעומק החטא. רק באותו רגע שנבוזראדן צעק האם זכריה רוצה שהוא יהרוג את כולם, הבינו כלל ישראל שאם יש ביזוי התורה וביזוי תלמיד חכם, חס ושלום, מרחפת סכנת כליה על עם ישראל! באותו רגע הם התעוררו לתשובה, ואז מיד נעצר הדם. אילו היו מתעוררים לתשובה קודם לכן, היו חוסכים את הדם הזה ואת כל ההרג של שלושה מיליון יהודים. כמה חמור עוון ביזוי התורה!
שאלנו את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, פוסק הדור, מה צריך לתקן בעניין המחלה הנוראה שרחמנא ליצלן כל כך הרבה חולים בה, ואין לשער ולתאר את הצער והייסורים שעובר החולה ובני המשפחה, וכמה יתומים ואלמנות נהיו כתוצאה מכך. הוא אמר שזהו קול קורא מן השמיים להתחזק בכבוד התורה ובכבוד תלמידי חכמים, ממש כפי שאומרת הגמרא (שבת קיט ע"ב): "כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו". על הפסוק "פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה" (ישעיהו א, ו) כתב המלבי"ם: פצע הוא מכה פתוחה, וצריך לחבוש אותה כדי שתתאחה, וחבורה זו מכה פנימית, שצריך לפתוח אותה כדי שהמוגלה והזוהמה תתנקז ותצא החוצה. אך כשיש גם פצע וגם חבורה באותו מקום, אין תרופה, שהרי מצד אחד צריך לפתוח ומצד שני צריך לסגור. על כך אומר הנביא: "אֵ֣ין בּ֚וֹ מְתֹ֣ם", ולכן אומרת הגמרא: כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו. זהו משחק באש שאין לו תרופה!
מאידך, אדם שחוסם את פיו ואינו מדבר גם בשעת ניסיון, מלבד זכותו לעולם הבא, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשערה, הוא זוכה להביא לכל העולם ישועות ורפואות בלי סוף. את חורבן ירושלים תולים חז"ל בביזוי תלמידי חכמים, שנאמר: "לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ע"ב). רבנו יונה אומר שחכמי ישראל הם אלו שמעמידים את התורה ואת יראת השמיים ומעמידים את יסודות הדת, ולכן הם היסוד של כלל ישראל. וכשחס ושלום מבזים תלמידי חכמים, הורסים בכך את כל עמוד התווך של עם ישראל.
בתורה כתוב, שבחטא הנחשים והשרפים אמרו כלל ישראל (במדבר כא, ז): "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַּה' וָבָךְ" – גם על ה' וגם על משה רבנו. משה, שהיה עניו מכל האדם, סלח להם ובנוסף לכך גם התפלל עליהם. לאחר מכן אומר לו הקב"ה: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס" (שם, ט). מה פירוש 'עֲשֵׂה לְךָ'? שואל רבנו בחיי, ומתרץ: הקב"ה אמר, מה שדיברו כנגדי אני סולח בזכות תפילתך, אבל מה שדיברו נגדך וביזו את כבוד התורה – על זה אינני סולח. ולכן, 'עֲשֵׂה לְךָ' – בשביל כבודך וכבוד התורה אני מקפיד. הרי לנו שהקב"ה מקפיד על כבוד תלמידי חכמים יותר מאשר על כבוד שמיים.
כאשר משה רבנו השרה שכינה בכלל ישראל, ביום השמיני למילואים, הוא קרא לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. אולם ברגע שבו נדב ואביהוא הקטירו קטורת בלי לשאול את משה ואהרן, והייתה במעשיהם פגיעה קלה בכבוד התורה – מיד נענשו ומתו. בימים אלו אנו צריכים יותר ויותר להתחזק בכבוד התורה ובכבוד תלמידי חכמים, ולהוקיר טובה לבחורי הישיבות ולאברכי הכוללים ולחזק אותם.
קרא על כך ה"בן איש חי" את הפסוק "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחַי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ" (תהילים קה, טו): 'משיחיי' אלו הם ילדי תשב"ר. כשמבזים חכמים ורבנים, גורמים בכך לזלזול אצל "משיחיי", אצל הילדים, שכן כאשר הילדים רואים כבוד לתלמידי חכמים, נכנס בהם חשק ללמוד. וכשהם רואים שמבזים תלמידי חכמים – יוצא מהם כל החשק. "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחַי" – איך נוגעים בילדים ומוציאים אותם מן הלימוד? על ידי שמדברים על רבנים ותלמידי חכמים!
בעיתון פולני פורסם דו"ח על ויכוח שהיה בין רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל ורבנים בוילנא, שבו ה"חפץ חיים" נכנס לעובי הקורה ויצא מגדרו כדי להביע תמיכה ברבי חיים עוזר. הכתב בעיתון ציין באירוניה כי לעת זקנה נכשל ה"חפץ חיים" בלשון הרע. כאשר הגיעו הדברים אל ה"חפץ חיים", הוא טרח לפרסם בעיתון כי מעודו לא נכשל אפילו באבק לשון הרע, אבל עניין כזה נוגע לכבוד תורתו של רבי חיים עוזר. וכשמדובר בביזיון תלמיד חכם, מוטל עליו לעשות מה שעשה. ההנהגה כלפי עם ישראל היא מידה כנגד מידה – אם הם מכבדים את הקב"ה, את התורה ואת החכמים, מביא להם הקב"ה כבוד. בני קורח זכו לחזור בתשובה ברגע האחרון וניצלו מן העונש הנורא שאירע לאביהם ולכל עדתו. בזכות מה הגיעו לכך? כחמש דקות לפני שנבלעו כולם באדמה, בא משה רבנו לומר להם מוסר, ובראות בני קורח את משה רבנו, הם קמו לכבודו. בשל אותו כבוד שכיבדו תלמיד חכם, זכו להינצל, לחזור בתשובה ולהגיע לדרגה כזאת שיצא מהם שמואל הנביא! זו תורה וזו שכרה!
בכל ציבור וציבור ישנן קהילות רבות, וכל קהילה צריכה לכבד את חברתה. כמה עלינו לתקן את מעשינו! ושנזכה יחד לגאולה שלמה במהרה בימינו וברחמים, אמן.
יהיו הדברים לע"נ מו"ר אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
נשיא המדינה יצחק הרצוג, דמות ייצוגית בלבד, ממשיך ללבות שנאה ולהסית נגד הממשלה, גם בערב תשעה באב.
בפוסט שפרסם ברשת החברתית X, תוקף הפעם הרצוג את כוונת הממשלה להעלות להצבעה את הדחת היועצת המשפטית לממשלה, בהתאם להודעת ועדת השרים המיוחדת.
"קראתי שהחלטת הממשלה לדחות את הדיון בהדחת היועמ"שית נשענה על הכוונה 'לא להרבות מחלוקת בעם לפני תשעה באב', ואני מזכיר שאין שום חובה להרבות מחלוקת בעם אחרי תשעה באב! להיפך, יום חורבן הבית לא אמור להיות אי בודד של מתינות בלוח השנה אלא זמן של הפקת לקחים, של חשבון נפש, של שינוי ואיפוק שצריך לבוא לידי ביטוי בכל ימות השנה" פותח הרצוג את הפוסט בניסיון להסוות את מניעיו.
"כבר הבעתי את התנגדותי להליך להדחת היועמ"שית שעולה שוב ביום שני. אני שב ומדגיש: מי שמאיים שלכל תשעה באב יש מוצאי תשעה באב, לא הפיק שום לקח היסטורי. אנחנו מציינים בעת הזאת 20 שנה להתנתקות, וקריטי שנלמד מהטעויות שהובילו ציבור גדול להרגיש שאין הקשבה ורגישות לכאבו המטלטל. זה הזמן לבנות את הגשרים בינינו מחדש!" טוען בוז'י למרות שנמנה על מחנה השמאל שסירב לשמוע אז את תחושות הימין ועושה הכל כדי לפגוע במחנה הימין, גם כשזה זכה ברוב משמעותי בבחירות.
בוז'י מוסיף וכותב לסיום, תוך שהוא מגייס את האיומים ברצח כלפי נתניהו, תוך שהוא לא מזכיר אותם מפורשת, אך מגייסם לטובת היועמ"שית: "לפני עוד החלטה שתטלטל את הספינה היהודית והדמוקרטית. לפני שזורקים עוד גפרור לחבית חומר הנפץ. לפני עוד גל של שנאת חינם, השתלחויות הדדיות, חרמות, הדחות, איומים באלימות ואפילו איומים ברצח – חייבים לעצור! חייבים לגלות אחריות לאומית ולשמור על הבית המשותף שלנו.
כנשיא המדינה, המצב אליו הגענו מעורר בי דאגה עמוקה. כולנו מחפשים עוגן של תקווה, ולא יכול להיות שאפילו בשעה הקשה הזאת יש מי שמוסיפים שמן למדורה" דברי הרצוג שבחר להוסיף שמן למדורה.
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. (דברים א, יב)
במדרש (איכה רבתי פ"א) אמר רבי לוי שלשה אמרו בלשון איכה. משה ישעיהו ירמיהו משל מה הדבר דומה למטרונה שהיו לה ג' שושבינין, אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה אותם בשלותן אמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם ישעיהו ראה אותן בפחזותן אמר איכה היתה לזונה וגו' (ישעיה א). ירמיהו ראה אותה בניוולה אמר איכה ישבה בדד (איכה א).
אסור לאדם למלא פיו שחוק
הנה מצינו בגמ' בברכות (לא, א), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהילים קכו, ב) 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה', אימתי בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה', ואמרו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מאותו זמן ששמע מרבי יוחנן רבו.
האיסור משום החורבן או הרחקה מעבירות
והרמב"ן (תורת האדם ענין אבלות ישנה) מבאר, כלומר בזמן גלות שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה' אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ומבואר בדברי הרמב"ן שכל האיסור הוא בזמן הגלות ואחרי הגאולה לכאורה יהיה מותר, ונראה שהאיסור משום זכר לחורבן.
והרבינו יונה (ברכות כא, א מדפי הרי"ף) הקשה על הרמב"ן, שהרי בלשון הגמ' מבואר שאסור למלא שחוק בעולם הזה ולדברי הרמב"ן היה צריך לומר בזמן הזה משחרב בהמ"ק, ומוכח שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן ביהמ"ק היה אסור למלאת שחוק פיו בעוה"ז, ומבאר שהטעם לפי שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצוה, ומה שאמרו בגמ' שבזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה אז ימלא שחוק פינו, היינו מזמן שיעשה עמנו נסים ויושיענו ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו הגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתנו ויבושו, ושמחה כזו שהוא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא, ומבואר שהאיסור גם בזמן ביהמ"ק שלא יבוא לידי עבירה.
וכתב הטור (או"ח סי' תקס), ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו', וכתב הבית יוסף (סעי' ה), שמפרש הטור שאסור דוקא בימי הגלות וכך פירש הרמב"ן, אבל רבינו יונה פירש שגם שלא בזמן הגלות אסור לפי ששמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח מהמצוות, ולמד כן בדברי הטור שכתב שאסור למלא דחוק פיו בזמן הזה ולא כדברי הגמ' שאסור למלא שחוק פיו בעולם הזה.
ובספר האשכול (הלכות תפילה) כתב, שיש לנו לדאוג על חורבן בית המקדש, משל לתלמיד אחד היושב לפני רבו ורבו מיצר אף הוא מיצר עמו, ומשחרב בית המקדש אין שחוק לפניו לפיכך אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, ומבואר כדברי הרמב"ן, וכן מבואר בספר חסידים שכתב, הישמר בכל מאמצי הכח שלא תמלא פיך שחוק בעולם הזה שלא בעתו כי אם בחנוכה ובפורים תשמח לשם שמים, ולעולם גיל ברעדה וזכור ירושלים בראש שמחתך, אבל כל השנה לא תשמח כי דיו לעבד להיות כרבו כי אפי' הקב"ה לא נמצא שחוק לפניו מעת החורבן, וכדברי הרמב"ן.
ובשיטה מקובצת (ברכות שם) מבואר, שמה שאסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק אבל לימות המשיח שאין יצר הרע אין לחוש, והוא כדברי רבינו יונה.
ובעמק שאלה, (קנח פירוש ה) הביא בדעת השאילתות, שכתב את הדין שאסור למלא פיו שחוק בהלכות החורבן, ומשמע ששייך לחורבן בהמ"ק וכדברי הרמב"ן, ואי"ז בשחוק של הוללות, אלא אפי' שמחה של ישועה ששמחים בישועתו יתברך אסור בזמן החורבן עד שוב ה' את שיבת ציון, ובמה שהקשה רבינו יונה שהיה צריך לומר מזמן שחרב בית המקדש, כתב ליישב, משום שלא תלוי דוקא בחורבן בהמ"ק אלא אפי' היה בהמ"ק קיים רק שאנו היינו מטורפים בגלות.
אמנם הרי"ף הביא דרשה זו על הפסוק (משלי יד, כג) 'בכל עצב יהיה מותר', ומשמע שהוא משום חורבן הבית, וברבינו יונה (ברכות נז, א – מדפי הרי"ף) כתב, 'בכל עצב יהיה מותר' כלומר, בכל עצב שהאדם עצב, יש בו יתרון, כדי שלא ישמח וימשך אחרי תענוגי העולם הזה, ואינו רוצה לומר שישתדל האדם שיהיה עצב, שהעצבון חולי הגוף, וכשאדם חולה אינו יכול לעבוד הבורא יתברך כראוי, אלא שלא יהיה שמח ולא עצב כי אם על אמצעי.
שחוק בשמחה של מצוה
והנה בשולחן ערוך (או"ח תקס, ה) כתב, אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, וכתב הט"ז (סק"ז), שמשמע שנקט כדברי רבינו יונה לפי שכתב בעולם הזה ולא כדברי הטור, וכתב שיש לחלק בזה דלענין שמחה שאינה של מצוה ודאי אסור גם שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק, אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שביהב"ק קיים, כגון שמחת בית השואבה ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז, ובזמן הגלות אסור כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק.
ובשו"ת בני בנים (ח"א סי' טז) דחה את דברי הט"ז שאוסר גם בשמחה של מצוה בה' קושיות והוכיח שאין איסור בשמחה של מצוה כלל.
ובשערי תשובה (או"ח סי' תרצז) כתב, שמבואר (סי' תקנט) שאדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטווינו על הוללות וסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר, וכן מבואר ברמב"ם, ובמפרשים פירשו בפסוק 'לשחוק אמרתי מהולל' דהיינו שיש בשחוק בחינה של הוללות, 'לשמחה מה זו עושה' היינו שיש שמחה שהיא מותרת בשמחה של מצוה, ולכן יש ליתן לב לדעת אם היא שמחה של מצוה או לא.
ובמגן אברהם (סקי"ב) כתב, ששחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וכדברי רבינו יונה, ויש להקשות לדבריו, מדוע הזכיר השו"ע בהלכות האיסורים משום החורבן, ואפשר לבאר שגם לדברי רבינו יונה כשיבנה בית המקדש יהיה מותר השחוק שנא' 'אז ימלא שחוק פינו', לכך כללו השו"ע בהלכות החורבן.
האיסור בשחוק בעולם הזה
וכתב הלבוש (סעי' ד), שמכל מקום אסור לכל אדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השמחה היתרה מרגילה את האדם לעבירה, וכתיב 'אז ימלא שחוק פינו' בעולם הבא שנהיה נהנין מזיו שכינה ולא בעולם הזה, אמנם בדברי רבינו יונה מבואר שבזמן הניסים יהיה מותר בשחוק, וכן מבואר בערוך השולחן (סעי' ח) כתב, אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וזהו אפילו בזמן המקדש אסור וזהו כשעוסק בשחוק זמן מרובה עם אחרים אבל שחוק בעלמא אין לחשוש, וכדברי רבינו יונה.
והמהר"ל (נצח ישראל פרק כג) מבאר, שהאדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות, שהוא בפעל הגמור, ולא כך השמחה שהוא שייך בלב, שנאמר (תהלים ד, ח) 'נתת שמחה בלבי', אבל השחוק הוא בפעל, כאשר יש לו שחוק ואי"ז ראוי לעולם הזה כלל, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפעל, רק לעתיד, ואז נאמר 'אז ימלא שחוק פינו' כי יאמרו 'הגדיל ה' לעשות עם אלה' כי כאשר יהיה לעתיד שלא היה האדם קודם בפעל השלימות, ומה שאמרו שאסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, אינו מצד החורבן, שהרי אמרו 'בעולם הזה', ודבר זה משמע אף בשעת בנין הבית אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, עד שיהיה העולם בשלימות בלא חסרון.
ובעין יעקב בברכות כתב, שאסור להיות בשמחה שלימה עד שלא תבוא הגאולה השלימה.
והנה ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות רס) כתב, שצד ההיתר בליצנות הוא ליצנותא דעבודה זרה, ויש להקשות שהרי אסור למלא פיו שחוק אלא שרק מעבודה זרה גמורה שכבר ביטלו ליצרא דעבודה זרה מישראל מזה יוכל כל אחד מישראל להתלוצץ, משא"כ בשאר ליצנות.
אם היה מותר שחוק בבית שני
במהרש"א (חדושי אגדות ברכות לא, א) כתב, שלכאורה היה יותר מבואר אם היו מביאים את הפסוק 'את שיבת ציון היינו כחולמים' שהוא הזמן שימלא שחוק פינו, ולא כפי שהביאו 'אז יאמרו בגוים הגדיל ה' וכו', וכתב לבאר לפי שהפסוק בראשון מדבר בזמן שעלו מבבל שהיתה הגלות שבעים שנה לאחר חורבן בית ראשון, ועדיין לא היתה גאולה שלימה שעדיין היו תחת מלכות פרס ואח"כ מלכות יון ואח"כ תחלת מלכות רומי, ולכך הביאו מסוף הפסוק שמדבר בגאולה העתידה שתהיה לימה שיאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה יותר מהגאולות הראשונות, כמו שנאמר (ישעיה מג, יח – יט) 'אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו, הנני עשה חדשה עתה תצמח וכו'.
וברי"ף (על עין יעקב ברכות אות פב) תירץ, ונראה עם מה שאמרו בזוהר (פרשת אחרי מות) שבדברים של חול אסור בשחוק אבל בדברי תורה נאמר 'עבדו את ה' בשמחה', ובתחלת הפרק נראה שאסור גם בדברי תורה, אבל מסוף הפסוק מבואר שבזמן שיאמרו הגדיל ה' לעשות עמנו, שכיון דאיכא קידוש ה' יש למלאות שחוק, ולומדים מזה לעוסקים בתורה שמקדשים שם ה' בתלמוד תורתם שיש למלאות פיהם שחוק, ובתי' השני כתב כדברי המהרש"א.
יאמרו בגוים הגדיל ה' – שמחה בקידוש ה'
וכתב בפרישה, לבאר את דברי רבינו יונה, במש"כ 'אז ימלא שחוק פינו' שאינו בעולם הבא, אלא בימות המשיח או בימי בית שני שהרי הפסוק הראשון עוסק בזמן הגאולה של בית שני, ולכך ביאר שבעולם הזה אפילו בזמן שבית המקדש קיים אסור למלאות שחוק פינו כל זמן שיצר הרע גובר עלינו משום שהשמחה גורמת שישכח את המצוות ואפילו לימות המשיח אסור, עד שיעשה לנו ה' יתברך ניסים ונפלאות שמותר לשמוח משום פרסומי ניסא, דהיינו מתוך שיראו האומות שנהפך לנו אבל ליום טוב ולשמחה אז יכירו בגודל טובותינו ויאמרו הגדיל ה', ואם לא נשמח לא יוכר הבדל בין מה שהיינו בו בזמן השעבוד לזמן הגאולה, ומיד שיפורסם הנס יחזור הדבר לאיסורו והיינו כל זמן העולם הזה, עד שנזכה לעולם הבא ואז אין יצר הרע יגבר עלינו כי בלע המות לנצח, ואז יהיה מותר השמחה על כל פנים, ולזה אי"צ ראיה שמותר, ולפי"ז מה שמביאים ראיה מהפסוק אינה להתיר אלא שרק בזמן הנס יהיה מותר בשביל שיאמרו הגוים וכו', ודלא הלבוש שכתב שכל הפסוק הוא לעולם הבא.
ובחידושי הגר"א כתב, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, כי העני יש לו שמחה גדולה בטוב שיהיה לו אף בדבר מועט אבל לעתיד לבוא תהיה כל כך טובה לישראל עד שאף האומות יאמרו הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים אף שהאומות היה להם רוב טובה גם קודם לכן אעפ"כ יקנאו לישראל מחמת שגדלותם תהיה הרבה מאוד וזה לא היה עדין אף בזמן הבית כי לא היה להם רב טוב כל כך.
שמחה של מצוה בדברי תורה
ובשערי תשובה (או"ח סי' תרצז) כתב, שכיון שיכול להמשך לשחוק וקלות ראש מתוך שמחה של מצוה, יקח תבלין לבסם השמחה בד"ת וחדוות ה' יהיה מעוזו, ויטב לבו בד"ת, וזה מש שאמר 'וטוב לב משתה תמיד', ויה"ר שיהיה לנו לב אחד לאבינו שבשמים ונשא לבבנו אל כפים אל הפותח יד בתשובה יהיו אמרינו לרצון לפני אדירי כל חפצם לשקוד על דלתות התורה והמצוה ליישר מסילה באורח חיים, ואשר יספוק עלימו בדינים או חתום באפוקי מגינים בשערי תשובה ויד אפרים יאיר עינים, ויקרא שם המקום מחנים, וה' ישיב שבותינו בישיבת ציון וירושלים, והיו לאחדים עץ יהודה את עץ יוסף אשר ביד אפרים.
🙤🙦
החורבן בתורה
טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'. (איכה ב, ט)
הרי מבואר, שבזמן הגלות אין תורה, ויש להקשות שהרי יש גם בזמן הגלות את התורה ואם כן מה ביאור הפסוק שאין תורה.
הנה מצינו בגמ' בבבא קמא (נט, א) שאליעזר זעירא הלך עם נעליים שחורות [פירש"י כמנהג האבלים], ואסרו אותו תלמידי ריש גלותא עד שהתברר שהוא אדם גדול בתורה, שאל"כ אינו ראוי להתאבל על ירושלים, ומבואר שהאבלות שייכת במי שהוא ת"ח.
ותן חלקנו בתורתך
והנה כתב הרמ"א (או"ח קכג, א), שנהגו לומר אחרי התפילה, 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות', כי התפלה במקום העבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש, וצריך לבאר את הקשר בין בנין בית המקדש למה שיתן חלקינו בתורה.
והנה מצינו במשנה באבות (פ"ה, מ"כ), יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, וכתב הגר"א, שהיה צריך לומר את היהי רצון בסוף הפרק, ובסוף הפרק כתב, שהיה צריך לומר יהי רצון וכן בסוף מסכת תמיד, לפי שהוא כלל התורה שמשה קבל תורה מסיני וכו', ואין תורה בלא בית המקדש, כמש"כ 'מלכה ושריה בגוים וגו', וכמו שכתוב (ישעיה יא, ט) 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'.
חכמת התורה שהסתלקה
ובאורות הגר"א (ליקוט תקו"ז נג, א) כתב, שכן הוא בתורה שעכשיו אין אנו מקבלים שום דבר חידוש בתורה כמו בזמן בית המקדש אלא מה שאנו מוצאים כתוב בספרי הראשונים, ובמן בית המקדש היו משקים לתורה, כמו שכתוב על ר"ע (במד"ר יט, ד) 'דברים שלא נתגלו למרע"ה ודריש על כל קוץ וקוץ' וזו היא השקאת התורה, משא"כ עתה 'מלכה ושריה בגוים אין תורה' ואין לנו אלא ספיחי הראשונים הלואי שנוכל להבין דבריהם, וכתב הגר"א (אד"א מלכים א א, כא), וזה שאמר על ר' יוחנן בן זכאי עמוד הימיני פטיש החזק, שהם כנגד ג' עמודים שהעולם עומד עליהם, אך שבעונותינו אין בית המקדש, ושני עמודים נחסרו, עבודה ותורה, כי מלכה ושריה בגוים אין תורה, לכך לא נזכר עמוד אצל הימיני שהוא גמ"ח וכנגדן מצות עשה, ופטיש החזק הוא כנגד מצוות לא תעשה שמתגבר על יצרו ומפוצץ אותו כפטיש יפוצץ סלע, ונר ישראל הוא נגד התורה אור, וכן מבואר בגר"א (משלי ז, כ), נגד החכמה אמר כי אין האיש בביתו שבית המקדש חרב והקב"ה אינו שוכן בציון שמשם באה החכמה.
הרי מבואר בדברי הגר"א שאמנם נשאר בידינו התורה אבל אין את החכמה, וכל מה שנשאר בידינו הוא ספיחי הראשונים והלואי שנוכל להבין דבריהם.
השפעת החכמה מבית המקדש
ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' צד) כתב בביאור מצות השבת, שנתפרש בתורה הטעם (שמות לא, יז) 'כי ששת ימים עשה ה' וגו', יש בענין השבת סוד נשגב מאד, ואולם גם הטעם הזה הנגלה כולל ענינים לא יכילום ספרים, למי שדעתו יפה, שיכולתו יתברך לברוא נבראים רבים ונכבדים מן האפס הגמור כשמים וכל אשר בם והארץ וכל אשר עליה ולעשות שאינו ישנו, כי זה כלל כל מעשה בראשית ומי בראו ברוך הוא, וכן במצות הסוכה וכן מקצת מן המצות כל שכן את אשר לא נתפרש טעמם בתורה, ודע כי לכל אלו יש לבעלי סודות התורה טעמים נכבדים מאד, אף כי בעון הדור נסתתמו מעינות חכמה אחר שגרם החטא ונחרב בית קדשנו ותפארתנו שמשם היה משך הנבואה והחכמה נמשך לחכמים ולנביאים.
ובתוספות (בבא בתרא כא, א) כתב, שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כמו שדרשו בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה, הרי מבואר שהטעם שהיו עוסקים בתורה ביותר יראת שמים.
בדרשות הר"ן (דרוש ח) כתב בענין החכמה והנבואה, שכמו שבזמן שבית המקדש קיים, היה המעון ההוא המקודש, מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא, היה שופע על כל ישראל, כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם גם אם לא ישתתפו עמם, אבל מצד המצאם בדורם, שהם עצמם כמו המקדש המקודש.
החורבן בחלק הנשמה הרוחני
ובמהר"ל (נצח ישראל פרק ט), מבאר בדברי הגמ' בחגיגה (ה, ב), שנאמר (ירמיה יג,יז) 'במסתרים תבכה נפשי', ומעמידים שבוכה ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי 'הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו', כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בברכות (י, א) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים, ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי הנשמה שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש, שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועתה הם חסרים, אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון.
והנה בשיר השירים (ח, א) 'מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי', וכתב הגר"א, שאז תהיה אהבה גלויה שגם אם אמצאך בחוץ אשקך ולא יהיה בוז לי, והנמשל הקב"ה הוא האיש וישראל היא האשה וסודות התורה הם הנשיקות, והענין שאחר החורבן אין רשאין לגלות פנימיות התורה והן הסודות, אך הש"ס והוא הפשוטין יכולין ללמוד, ובאבן שלמה (פכ"ח, כו) כתב שהאגדות שלפי הנראה הם דברים בטלים בהם גנוז כל הסודות, וזה מרומז במש"כ 'והוא מחולל מפשעינו' שלעתיד יתגלה הסוד שבתוכו והיא התורה החדשה שתתגלה לעתיד, ועכשיו א"א לגלות את הסוד שבתוכו, וכן מבואר בגמ' בחגיגה (ה, ב) שכיון שגלו ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה.
החורבן בבנין בית שני
עוד מצינו בגמ' בבבא בתרא (ג, ב) שבבא בן בוטא ניצל מכל החכמים שהרגם הורדוס, ונתן לו עצה לכפר על מעשיו שישבור ויבנה את בית המקדש יותר יפה, וכתב החתם סופר (נדרים סו, ב) לבאר לפי"ז את דברי הגמ', שהאשה השליכה שתי נרות על בבא בן בוטא, לפי שהשיא עצה להורדוס לבנות את בהמ"ק שמיום שנבנה בית שני ע"י רשיון כורש נסתמה הנבואה, ומיום שנבנה בנין המפואר ע"י הורדוס העבד אז נחלקו ב"ש וב"ה ונעשה תורה כאלפים תורות, מפני שהיה יד עכו"ם באמצע, הרי גרם בבא לכבוי ב' המאורות נר תורה ונר עבודה, וסבר שלך השליכה עליו את הנרות, ולכך אמר שיצא ממנה שני בבא כיון שאם היה עוד חכם שנשאר לא היה משיא עצה להורדוס.
ובכסף משנה (פ"ב הל' ממרים ה"א) כתב, מדוע אין האמוראים חולקים על התנאים, לפי שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה, ולכאורה זה תלוי בחורבן ביהמ"ק שנטלה התורה.
לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com
שר המורשת עמיחי אליהו אמר השבוע בראיון רדיו שיש להגדיר את החטופים כ"שבויים" ויש להתעסק בהם רק בסיום המלחמה. דבריו מצטרפים לדבריה של השרה אורית סטרוק לפיהם יש לצאת לקרב הכרעה מול חמאס גם במחיר שחטופים עלולים להיפגע.
שני השרים – אליהו וסטרוק – מביעים סנטימנט קיים בקרב מצביעי מפלגותיהם – עוצמה יהודית והציונות הדתית. הדעה הרווחת שם היא שאמנם חשוב להציל את החטופים, אבל חשוב יותר לנצח את החמאס. אלה הן אמירות המקוממות קהלים אחרים, למעשה חלקים נרחבים מאוד בעם.
מרבית אזרחי המדינה בדעה שסדרי העדיפויות הנכונים הם קודם כל דאגה לשחרור החטופים ורק אחר כך מיטוט החמאס.
בעת הזאת ממשלת ישראל פוסחת על שני הסעיפים: מצד אחד לא מקיימים מלחמת חומרה נגד החמאס באופן שאינו מתחשב בחטופים ומצד שני גם לא פועלים בכל הנחישות להביא לשחרור החטופים.
דרך פעולתנו הפושרת גם לא מביאה תוצאות מספיקות בשטח, אחרי קרוב לשנתיים, וגם מביאה עלינו את זעמו של העולם.
יש בינינו האומרים שאיננו צריכים כלל להתחשב בדעתו של העולם. אני בדעה שזו טעות קשה. העולם סוגר עלינו. זה לא רק שמדינות רבות מאיימות עלינו שיכירו במדינה פלסטינית – זה תרגום הכעס על ישראל למעשים בחרמות מסוגים שונים: באקדמיה ובכלכלה ובספורט וכו'.
אמר השבוע השר לשעבר גלעד ארדן, מי שכיהן גם כשגריר ישראל בארה"ב ובאו"ם: "נרטיב בינלאומי נגד ישראל יכול להיות חזק לא פחות מטנקים". אמנם בראשית ימיה של המדינה לראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון הייתה חשיבה אחרת :"לא חשוב מה יאמרו הגויים – חשוב מה יעשו היהודים". כיום, אני כופר במחשבה הזאת.
נכון, אנחנו לא צריכים להיכנע לכל גחמות העולם, אבל מצד שני אסור לנו, לטעמי, לזלזל ברוח הנושבת מהעולם.
אז מה עלינו לעשות? ברור לנו שאנחנו צודקים. וזה נכון. אנחנו נלחמים נגד ארגון טרור רצחני ביותר ועלינו לפעול כדי לצמצם אותו באופן דרמטי כדי למנוע ממנו לסכן את בטחון תושבי ישראל, אבל מצד שני המלחמה נמשכת זמן רב מדי ולא מביאה את התוצאה המוחלטת, שלא לדבר על החטופים הנמקים בשבי החמאס.
לכן, עלינו להיות חכמים ולהודיע שאנחנו מוכנים לסיים את המלחמה בתנאים שחשובים לביטחוננו ובתנאי לשחרור כל החטופים את זה העולם יבין. אומרים לי: "אבל חמאס לא יסכים". תשובתי פשוטה: עוד לא ניסינו להציע זאת. אנחנו נאבקים עכשיו על חצי עיסקה ומוכנים לשלם מחירים מאד גבוהים.
בואו נציע עיסקה מלאה ויקרה אחת מהשתיים: או שהחמאס יקבל את התנאים ובכך נביא לשחרור כל החטופים, או שהעולם ייראה שאנחנו שוחרי השלום והצד השני הוא הסרבן. את הדבר הפשוט הזה עוד לא ניסינו. הגיע הזמן.
כוחות צה"ל, שב״כ ומשטרת ישראל ממשיכים לפעול לסיכול תשתיות הטרור בגזרת פיקוד המרכז.
השבוע, הכוחות סיכלו פעילויות טרור לייצור, הברחה והחזקת אמצעי לחימה בלתי חוקיים. במהלך הפעילויות, נמצאו והוחרמו כ-30 אמצעי לחימה ברחבי פיקוד המרכז.
במרחב חטיבות יהודה ועציון נמצאו שני נשקים מסוג ׳קרלו׳, חלקי נשק מסוגים שונים ואמצעי לחימה נוספים.
במהלך מבצע גדודי בענבתא שבחטיבת אפרים הכוחות החרימו מספר אמצעי לחימה, בכפר א-ראם שבחטיבת בנימין נמצא נשק ציידים, באודלה שבחטיבת שומרון נמצא אקדח וציוד לחימה נוסף, ובחטיבת מנשה הוחרמו 7 נשקים.
"כוחות הביטחון ממשיכים לפעול נגד ארגוני הטרור על מנת לשמור על ביטחון תושבי מדינת ישראל" נמסר מצה"ל.
יום רביעי שלשום. בזמן שצונאמי ממשי הולם בחופי הוואי ומאיים על ארה"ב, מכה בישראל "צונאמי מדיני" מדומיין. הכותרות צועקות על הכרה מתרחבת במדינה פלשתינית, לקראת כינוס עצרת האו"ם בעוד פחות מחודשיים. אך בניגוד לדאגה האמיתית שהופגנה כלפי אסון הטבע, התקשו הפרשנים והכתבים בישראל להסתיר את שמחתם למראה "הצונאמי המדיני" נגד הממשלה וראשיה. סוף סוף, כך נדמה, הצליחו לנפץ את תדמיתו של "מר ההסברה", שמתקשה לבלום את הסחף.
לצד "קמפיין הרעב" בעזה, שזכה להדהוד עולמי נרחב (נרחיב לקמן), מיהרו הכתבים לדווח על "מצור מדיני" ועל מדינת ישראל שהופכת ל"מדינה מצורעת". אולם באותה נשימה ממש, התעלמו ממי שהפיץ והדהד את הקמפיין השקרי שפגע במדינת ישראל, וממי שהתמסר לתעמולה שיצרה את "גלי הצונאמי" הללו. "עוד רגע קט ולא נוכל לטוס לשום מקום", התלוננו בדמעות תנין ובצער מדומה, שוכחים את חלקם בקידום הנרטיב העולמי.
בהקשר זה ראוי להזכיר כי המונח "צונאמי מדיני", הפך זה מכבר לאובססיה תקשורתית. אהוד ברק (עם ה-צ' החריגה שלו) היה הראשון שטבע את הביטוי, ומאז הוא מדלג בין השמאל לאולפנים ובין האופוזיציה למחאה. כל משברון, כל מורת רוח, אפילו עם מדינה זוטרה, והנה זה שוב "צונאמי".
בפועל, לא כצעקתה. הגלים רחוקים ואינם מכים בחוף, אף שבריטניה הצטרפה השבוע לצרפת וציינה כי היא שוקלת להכיר במדינה פלשתינית, וכך גם 12 מתוך 27 מדינות באיחוד האירופי. המציאות כאמור שונה.
כאן המקום לציין כי "מדינת פלשתין" הוכרה באו"ם כבר לפני למעלה מעשור על ידי כ-150 מדינות, אך הכרה זו חסרת כל משמעות מעשית. מדובר בצעד סמלי בלבד, ניסיון להגביר לחץ דיפלומטי על מדינת ישראל, ללא השלכות פרקטיות. "פלשתין" היא חברה משקיפה באו"ם, על הנייר בלבד, ללא גבולות, ללא ממשלה וללא ריבונות.
עיתון "הגארדיאן" הבריטי היטיב לתאר זאת בקריקטורה: מס שפתיים הנוזל אל תוך סירי עוני ריקים בעזה. כשתאי העינויים של חמאס פועלים ללא הפסקה.
שורה תחתונה: אותן מדינות שמכריזות כעת על הכרה, לא עשו דבר כשחמאס ביצע את הטבח הנורא בשמחת תורה תשפ"ד, האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה. הן גם אינן עושות דבר לשחרור החטופים בעזה. אין מנוס מלקבוע, לצערם של רבים מהפרשנים במדינת ישראל, שזה אינו צונאמי מדיני אמיתי, אלא יותר "צומי מדיני" – ניסיון למשוך תשומת לב, ללא תוצאות ממשיות בשטח.
הכפשה והחלשה
בשבוע שעבר סקרנו כאן את "קמפיין הרעב" בעזה שמתנהל בתקשורת השמאל. הקמפיין היה אז בתחילת דרכו, אך לא היה ספק שאם הוא יימשך, זה יוביל למקומות לא רצויים. ואכן זה קרה. העולם אימץ בחפץ לב את הקמפיין והתוצאות בהתאם: מתקפות חריפות נגד מדינת ישראל.
עיתון "הארץ", המוביל את הקמפיין עם כותרות יומיות על "חרפת רעב ברצועה", מסתמך על נתונים מ"משרד הבריאות בעזה", גוף הנשלט על ידי חמאס. השבוע, יכול היה "הארץ" לחגוג: התעמולה שהדהד הצליחה מעל למשוער. העולם השתכנע בקיומו של רעב ממשי בעזה, דבר שהוביל למתקפות עזות נגד מדינת ישראל.
שום הוכחות של דובר צה"ל, לא תמונות של הצנחות סיוע מהאוויר ולא תיעוד משאיות עמוסות מזון ואספקה בדרכן לעזה, לא עזרו. הכול נפל על אוזניים ערלות. תעמולת השמאל צלחה. הכול מותר כדי להבאיש את ריחה של מדינת ישראל בעולם, במטרה לפגוע בממשלה ובראשה.
וכך, מי שקורא את עיתונות השמאל הישראלית ומאזין לפרשנים (לא מומלץ), מקבל באופן ישיר את תעמולת החמאס (בעברית). מדובר בקמפיין המוצלח ביותר של ארגון הטרור העזתי מאז הטבח. הקמפיין רצוף שקרים, עיוותים ותמונות מבוימות, נועד בעיקרו לשרת את המטרה העליונה של החמאס: הפסקת הלחימה בתנאים שלו, כשהוא נותר בעזה בעמדת שלטונית וצבאית. למרבה הצער, נעשית התעמולה הזו על גבה של תקשורת השמאל הישראלית.
בהקשר זה, חשוב להזכיר את המסמכים שנחשפו ב"בילד" הגרמני (ללא קשר לחקירת ההדלפה), שהראו כיצד חמאס מנצל את המחאה הישראלית לצורך הקשחת עמדותיו בעניין עסקת החטופים. תופעה דומה מתרחשת, עם "קמפיין הרעב" המנוצל על ידי חמאס בסיוע ישיר של חלק מהתקשורת הישראלית.
כאמור דובר צה"ל הכחיש מפורשות את טענות התקשורת הישראלית ופרסם תיעוד מפורט של מחבלי חמאס חמושים בוזזים באלימות סיוע הומניטרי ומונעים את הגעתו לאזרחים. בעוד שבעבר קיבלו בשמאל ובמחאה את דברי דובר צה"ל הקודם, דניאל הגרי, כשאלו שימשו נגד הממשלה, הרי שעתה הם מתעלמים לחלוטין מדברי דובר צה"ל החדש, כיוון שהוא מחליש את טענותיהם באמצעות עובדות וסרטונים.
מעגל ההכפשה וההחלשה ברור: תקשורת השמאל מסתמכת על נתוני חמאס, המוצגים על ידי "משרד הבריאות בעזה", ומוציאה את דיבת "הארץ" רעה. ואז, כאשר העולם מגיב נגד ישראל, טוענים אותם אנשי תקשורת כי הממשלה והעומד בראשה הם האשמים. "גלגל של רוע".
בפועל, "קמפיין הרעב" מזיק לחטופים בעזה וגורם להרעבתם עוד יותר, כפי שהעידו חטופים ששוחררו. האבסורד הוא שאנשי המחאה והשמאל, המצהירים על דאגתם לחטופים, מזיקים להם בפועל באמצעות קמפיין זה.
התמונה והתלונה
בימין עוקבים אחר הקמפיין התקשורתי המכפיש, ומצביעים על המניע העיקרי שמאחורי מאמצי השמאל והמחאה: החשש שמדינת ישראל תנצח במערכה, והקרדיט יירשם על שמו של ראש הממשלה. "שנאת הממשלה קודמת לניצחון", מסבירים שם. מדובר בדפוס פעולה מוכר, כמו בתקופת המאבק ברפורמה המשפטית, עת הובילו קריאות להברחת הון ממדינת ישראל וגרמו נזק ישיר להשקעות הזרות ולהייטק הישראלי.
לשיא הגיעו הדברים עם תמונת הפייק של "ילד רעב" מעזה כולו שלד ועצמות, שפורסמה ב"ניו יורק טיימס", תוך הסתמכות על כלי תקשורת ישראלים. התמונה הוצמדה לכתבה שכותרתה, "עזתים מתים ברעב", והפכה לכתב אישום נגד מדינת ישראל, עדות למצב ההומניטרי ברצועה.
התמונה גרמה לזעזוע רב, אך מהר מאד התברר כי הילד סובל ממחלה גנטית ומקבל טיפול רפואי באיטליה. לאחר מחאות נגד העיתון הניו יורקי רב התפוצה, נוספה לתמונה הערת עורך: "לילד בעזה שאובחן כסובל מתת-תזונה חמורה, היו גם בעיות בריאותיות קודמות". אלא שבניגוד לתמונה שפורסמה במקום בולט וזכתה ל-55 מיליון עוקבים, פורסמה ההתנצלות (באישון לילה) במקום זניח ושולי וצפו בה 55 אלף עוקבים בלבד. לשקר אין רגליים ומסתבר שגם הרבה פחות עיניים.
"מצער שהתקשורת הבינ״ל נופלת פעם אחר פעם לתעמולת השקרים המתועבים של חמאס. קודם מפרסמים – אחר כך בודקים", הגיב הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק אופיר אקוניס, שהגיש תלונה נגד התמונה. אגב, התקשורת הישראלית ואותם שפרסמו גם את התמונה הזו ותמונות פייק דומות, טרם התנצלו.
כך או כך, קמפיין השקרים רבי העוצמה, כאילו יש רעב ברצועה, גרם כאמור ללחץ מדיני מכל הכיוונים, כולל מהנשיא טראמפ, ואילץ את נתניהו להורות לחיה"א להצניח בעצמו אספקה לאזורים שהחמאס שולט בהם. בד בבד הוגדלה באופן דרמטי כמות המשאיות שנכנסות ישירות לעזה. הדבר נעשה בניגוד להחלטת הקבינט שהתקבלה לפני כמה חודשים על מדיניות סגר. לתקשורת השמאל זה הספיק כדי לדווח על "התקפלות ישראלית".
התחושה היא שקמפיין הרעב הצליח מעל למשוער, כיון שהעולם מנסה לתפוס עליו טרמפ כדי לעצור את המלחמה בעזה. כמו כן ברור כי ההסברה הישראלית כשלה לחלוטין. הדרג המדיני השאיר אותה בידי הצבא, במקום שמשרד החוץ ומטה ההסברה הלאומי ייקחו זאת על עצמם באופן מקצועי ויעיל, כמי שיודעים לזהות מראש את המגמות בתקשורת העולמית.
התוצאה מתבטאת באנטישמיות העולמית הגוברת, עם סיפורים מכל העולם. יהודים שמזוהים על פי העברית שבלשונם, נזרקים ממסעדות או מוכים באיטליה, יוון, ספרד ועוד. כל יום סיפור נוסף. השבוע נספרו ששה אירועים אנטישמים חמורים שכאלו.
ולסיום הקטע הזה, נקודה למחשבה: גדולי ישראל שליט"א מתריעים כל העת שהם מודאגים ממה שעלול לקרות למדינה ולזכיותיה בגלל הפגיעה בלומדי התורה. והנה בשבועיים האחרונים מאז החרפת הפגיעה בלומדי התורה, שיגור הצווים, הגברת האכיפה המתוכננת, המעצרים והכשלת חוק הגיוס, מתמודדת מדינת ישראל מול "קמפיין הרעב" ומול ההכרה הגוברת במדינה פלשתינית, שהובילו להחרפה מדינית ולמידורה של מדינת ישראל. כאמור נקודה למחשבה.
"מסך עשן"
שתי עובדות בולטות, שאי אפשר להתעלם מהן, רומזות השבוע כי משהו משמעותי במיוחד מתבשל מאחורי הקלעים הפוליטי-מדיני: 1. השר דרמר היה בוושינגטון. 2. השליח וייטקוף הגיע אתמול לישראל. בעוד שביקורו של דרמר, המכהן כשר חוץ בפועל לענייני ארה"ב, נחשב לשכיח, שכן הוא מרבה לטוס לתיאומי עמדות, הרי שבואו ארצה של ויטקוף מעורר שאלות כבדות משקל.
השליח האמריקאי הבכיר אינו נוהג להגיע לכאן סתם כך, או לטיול בוקר. בפעם הקודמת, לפני כשלושה חודשים, הגיע רק עם שחרור החטוף עידן אלכסנדר, לאחר שהפרטים כבר היו סגורים וחתומים. לפיכך, ביקורו הנוכחי מפתיע, שכן הוא נוהג להגיע רק ב"ישורת האחרונה" של הסכמים, אם בכלל ישנם כאלה.
האמריקאים, בהודעותיהם הלקוניות, מגדירים את ביקורו כ"קריטי" ו"הזדמנות האחרונה" להגיע לעסקה. ייתכן אפוא שכל אירועי השבוע, כולל ההתבטאויות המנותקות והמופרכות של טראמפ על "רעב בעזה" ושלל האמירות הנוספות מצד גורמים בינלאומיים, אינם אלא מסך עשן עבה לקראת מה שעומד להתחולל.
ואכן, לאורך כל השבוע ניתן היה לחוש ולהתרשם שקורים כאן דברים שקשה להסבירם באופן שגרתי ורגיל. מי שליבה את השמועות בצורה הבולטת ביותר היה השר בצלאל סמוטריץ'. בימים כתיקונם, לאחר שנתניהו שוב הפר את הבטחותיו ושינה את מדיניות הסיוע ההומניטרי לעזה, היה צריך סמוטריץ' לזעוק מרה ולאיים ביציאה מהממשלה. תחת זאת, הוא בחר להתבטא באופן מעורר תמיהה, ובקריצה מיוחדת: "אם אני עדיין בתוך הממשלה כנראה שיש לי יסוד סביר להניח שהולכים לקרות דברים טובים". ואם זה לא הספיק, הוסיף סמוטריץ' כממתיק סוד מסתורי: "ימים יגידו אם צדקתי".
ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית היא שסמוטריץ', שאף איים בעבר לפרוש מהממשלה אם יוגדל הסיוע לעזה, לא היה מתבטא באופן כזה אלמלא קיבל התחייבות מנתניהו שסיפקה את דעתו באופן מלא. גם בן גביר, שידו קלה להפליא על הדק הפרישה מהממשלה, נשאר בפנים, ובצורה מפתיעה. גם הוא, כך נראה, קיבל התחייבות "מספקת" מראש הממשלה.
במערכת המדינית מדברים על שתי התחייבויות קונקרטיות ומרחיקות לכת שנתניהו נתן לשותפיו: סמוטריץ', ככל הנראה, שמע מנתניהו על תמיכה ברעיון סיפוח אזורים מסוימים ברצועה (ובפרט התוחמת הצפונית), אם לא תהיה עסקה. בן גביר, מצדו, שמע מראש הממשלה על קידום צעדים אופרטיביים ומוחשיים לטובת תכנית ההגירה מרצון של תושבי עזה. שתי ההתחייבויות הללו השאירו אותם לפי שעה בממשלה.
מעניין יהיה לראות כיצד נתניהו, הידוע ביכולתו להבטיח דברים רבים (ולעיתים סותרים לחלוטין) לאנשים רבים, יגשים הפעם את התחייבויותיו. בסביבתו משדרים שהדד-ליין של ישראל לחמאס מתקרב בצעדי ענק, ואם לא תושב תשובה חיובית על העסקה בימים הקרובים, תחל ישראל בצעדי ענישה חריפים. האם זהו איום אמיתי, או שמא עוד "ספין" שמטרתו להרוויח זמן? אצל נתניהו הכול אפשרי.
והיה מי שכתב כי הפתגם הידוע "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול" רלוונטי מתמיד. עזה הפכה זה מכבר לערימות של חול, ובמקביל לחטופים אין מה לאכול, בעוד העזתים מקבלים סיוע בכמויות.
רכבת הרים
יותר מ-9000 מילים הקדיש העיתונאי חגי סגל מ"מקור ראשון", בהן הוא מנתח ופורש את המסכת הארוכה ומרובת התהפוכות הפוליטיות של נפתלי בנט. המאמר סוקר 8 תחנות ברכבת ההרים של בנט במשך 15 השנים האחרונות מתחנת רעננה 2010 ועד למרוץ המתחדש והעמום הנוכחי שלו לראשות הממשלה.
תחנת המוצא שלו הייתה כ"הייטקיסט מרעננה" שהתמנה למנכ"ל מועצת יש"ע, וקבע היסטוריה: לראשונה בתולדותיה מונה לתפקיד אדם שאינו מתנחל. הרזומה של בנט: איש הייטק מצליח, שהתעשר מ"אקזיט" מוצלח, יוצא סיירת מטכ"ל, וראש מטה נתניהו בתקופת שלטונו של אולמרט.
פחות משנתיים לאחר מכן הודח בנט מתפקידו, לאחר שביקר במאהל המחאה התל אביבי וקומם נגדו את ותיקי מועצת יש"ע, שראו כבר אז את המטרה הסופית של המחאה: הפלת שלטון הימין. בנט ניסה לטעון שמדובר בביקור פרטי, אבל התירוץ היה קלוש ובמועצת יש"ע הבינו שהם מהווים רק תחנה בדרכו הפוליטית.
בתחנה השנייה שלו המכונה "תחנת מעבר", הקים בנט את "הבית היהודי", זכה בתריסר מנדטים וכרת את "ברית האחים" עם יאיר לפיד, שהותירה את החרדים מחוץ לממשלת נתניהו. הקש ששבר את הממשלה הזו היה "חוק ישראל היום", שנועד להגביל את הפצתו החינמית של העיתון. שבעה מתריסר הח"כים של "הבית היהודי" הצביעו נגד. בנט ואיילת שקד, שותפתו הפוליטית נעדרו מההצבעה והכנסת התפזרה.
בנט המשיך הלאה והוביל במערכת הבחירות הבאה קו תקיף: "לא מתנצלים", תוך שהוא מייעד את עצמו לתיק הביטחון. אולם "הבית היהודי" איבד בבחירות שליש מכוחו וסיים עם 8 מנדטים. בנט לא הצליח לקבל את תיק הביטחון ומונה לשר החינוך בממשלת נתניהו, בעוד ששקד מונתה לשרת המשפטים. בהמשך לאחר פיטורי יעלון והתפטרות ליברמן, לחץ בנט לקבל את תיק הביטחון, אך נתניהו נטל את התיק לעצמו. שנה לאחר מכן ימונה לשר הביטחון, אך בממשלת נתניהו אחרת.
רכבת ההרים ההפכפכה של בנט נמשכה ב-2018 כאשר פרש מהבית היהודי והקים את "הימין החדש". המטרה הייתה להתנתק מהאגף החרד"לי ומרבני הציונות הדתית ולקבל קולות חילוניים. התוצאה: כישלון מהדהד. 1400 קולות חסרים, השאירו את בנט תחת אחוז החסימה, אך לא להרבה זמן. נתניהו לא הצליח להקים ממשלה ולאחר חצי שנה התקיימו בחירות נוספות. בנט ושקד התמזגו חזרה עם "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" והפעם שקד עמדה בראש, בעוד בנט יורד למקום הרביעי. בממשלת המעבר מונה בנט לשר הביטחון, ובבחירות לאחר מכן (סבב שלישי), ביקש את תיק הבריאות בעת מגפת הקורונה. נתניהו סירב והעניק לו שוב את החינוך.
הממשלה החדשה לא האריכה ימים ולאחר הפרת הסכם הרוטציה של נתניהו עם גנץ, נקבעו שוב בחירות. הפעם בנט התמודד בראשות מפלגת "ימינה", הבטיח שלא ילך עם לפיד (גם לא ברוטציה) וכן לא יקים ממשלה עם מנסור עבאס. בנט קיבל שבעה מנדטים, הוליך שולל את בוחריו, ועם ששה מנדטים (לאחר פרישת שקלי) חתם על הסכם קואליציוני עם לפיד, גנץ, ליברמן, סער ועבאס.
סגל מסכם את הפרק הזה בקביעה חריפה: "הפרת הבטחה בסדר גודל שכזה טרם הייתה במדינת ישראל. עזות מצח במיטבה".
טיל מתפצל
התחנה הבאה של בנט בראשות הממשלה הסתיימה במפח נפש גדול מצדו. לכל מקום בו הגיע התקבל בקריאות: "שקרן ונוכל". הנפילה הייתה מהירה וכעבור שנה (ו-18 ימים), קרסה ממשלתו והוחלט על פיזור הכנסת והליכה לבחירות. בראשות ממשלת המעבר הוצב יאיר לפיד.
בנט הלך הביתה ולא התמודד בבחירות 2022. הוא לא רצה להירשם כראש הממשלה הראשון בהיסטוריה, שאינו עובר את אחוז החסימה. למקורביו אמר שהוא פורש ל"חמש עד שמונה שנים". בפועל לאחר שנה כבר אותת על רצון לחזור.
המסלול הפוליטי שלו דומה למסלול טיל בליסטי: משוגר מעלה, משנה כיוון, שב ומתפצל, וחוזר לאחור, כל פעם תחת שם חדש. האיש שהבטיח שלא ישב עם לפיד, והקים ממשלה שקמה על חוד קולו של מנסור עבאס, חוזר עכשיו במיתוג חדש: "בנט 26'".
סגל, שמעיד על עצמו כמי שמכיר את בנט היטב ונפגש עמו לאורך השנים בכל תפקידו הציבוריים, מתאר את בנט כבוגר "בית הספר הפוליטי של נתניהו", שהפך למעין שיכפול של רבו לשעבר, אך ללא הכריזמה, בלי התמיכה הציבורית, ובעיקר בלי היכולת לשרוד את העומס הפוליטי. בשונה מנתניהו ששומר כל השנים על נאמנות לאותה מפלגה, בנט דילג כבר חמש-שש פעמים ממפלגה למפלגה.
סגל מנתח כיצד האיש שנכנס לזירה הציבורית עם סיסמה אידאולוגית נוקשה, הפך בהדרגה לדמות מפויסת שרצתה לנהל "ממלכתיות אחרת" אך איבדה את אמון הציבור בדרך. בנט מכונה כ"פוליטיקאי זיג‑זג", שטיפס לצמרת הפוליטית מצד שמאל ומימין, ולעיתים נראה שאינו יודע מה באמת הוא רוצה. האיש שהוביל בעשור הקודם את מעוז ההתנחלויות, מוצג כיום כמי שמנסה ללכת בין הטיפות ונמנע מלהציג את עמדותיו.
לדברי סגל, בנט ירש מנתניהו את הגישה הבוטה, את הטקטיקות התקשורתיות ואת חוסר המעצורים, אך לא את המשמעת העצמית או את הבנת המבנה המפלגתי במדינת ישראל. ממשלתו הקצרה לא קרסה בגלל רעיונותיה אלא בגלל ניהול רשלני, חוסר בסיס מפלגתי יציב, ותחושת זרות של הציבור כלפיו.
בעיני סגל, בנט סולק בגלל ניתוק מהשטח, וניתוק מהבייס הערכי שאִתּוֹ צמח. הסיסמה שלו בעבר, "לא נתפשר על ערכים" הפכה בדיעבד לפארסה, כאשר האיש עצמו הוביל מהלך של פשרה ערכית קיצונית עם הפרדת הבטחותיו. הציבור זכר ולא סלח.
לסיום תוהה סגל: מי יודע לאן ידלג בנט לאחר הבחירות ולמי יפנה עורף – לימין או לשמאל. מכיריו ומוקיריו משכבר הימים מתקשים לערוב שהפעם זה יהיה אחרת. בנט עצמו אמר בראיון (היחיד שלו עד כה) לתקשורת, שלאחר מה שקרה לו עם הפרת הבטחותיו, הוא נמנע מלהבטיח הבטחות אפילו לא לילדיו…
עמית והתדמית
אם מישהו מחפש עוד הוכחה ניצחת שהשופט יצחק עמית, שכפה את עצמו להיות נשיא בית המשפט העליון, הפך יחד עם חבריו לגוף פוליטי, הוא קיבל זאת השבוע. ידיעה שפרסמו הכתבים המשפטיים חשפה כי עמית מחפש יועץ אסטרטגי ומנהל משברים.
הכתבים המשפטיים, המשמשים דרך קבע כשופרות ליועמ"שית ול"נשיא ביהמ"ש העליון", ציטטו "גורמים משפטיים" עלומים, שהסבירו כי "זו תקופה קשה עבור בית המשפט העליון לאור המתקפות המרובות" וכי מדובר ב"תדמית מערכת המשפט וחשיבות אמון הציבור". אלא שהדבר שהטריד במיוחד את עמית קשור דווקא לאירועים שהתרחשו בדיון על ראש השב"כ רונן בר.
עמית, בזלזול משווע, הוציא אז את המשפחות השכולות מהאולם וספג על כך ביקורת נוקבת וציבורית. זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינה הוא מבקש יועץ אסטרטגי, בדיוק כפי שמבקשים לעצמם פוליטיקאים שנקלעו למשבר תדמיתי.
לעמית יש אכן צורך אישי ביועץ אסטרטגי ויועץ לניהול משברים שיכוון את דרכו. מתנגדיו טוענים כי זו פעם ראשונה שיש לביהמ"ש העליון "נשיא" עם כל כך הרבה סימני שאלה, שינוי שם (גולדפריינד) והכחשת ניגוד עניינים מול חברה שבונה לו נכס.
לשיא הגיעו הדברים רק לאחרונה עם חשיפת "שיחת הצעקות" הסוערת בתוך הבג"ץ בין עמית לשופט דוד מינץ, וכן בחילופי הדברים הקשים בינו לסגנו – השופט סולברג. מינץ וסולברג מחו בזעם על ה"הנדוס" השיטתי של ההרכבים שמבצע עמית, במטרה ברורה להטות מראש את תוצאות הדיונים. לצורך כך, הוא משבץ בדיונים החשובים לו רוב של שופטים אקטיביסטיים הדומים לו בדעותיהם, ולא שופטים הנחשבים לשמרנים.
ההדלפות הללו על חילוקי הדעות הפנימיים, מעידות כאמור כיצד הבג"צ הפך את עצמו לפוליטי לכל דבר. השאלה הנשאלת היא מדוע עמית נדרש ליועץ אסטרטגי חיצוני, כאשר עומדים לו לפתחו כמשרתים נאמנים, רוב רובם של כתבי המשפט. מדוע לבזבז כסף על חשבון משלם המיסים, כאשר "היועצים" הללו עושים זאת בשמחה על חשבון כלי התקשורת שלהם.
"חרדה קיומית"
כותרת בלתי שגרתית התפרסמה אתמול בעמוד המאמרים של "הארץ": "התגייס חילוני, השתחרר עם כיפה". כותבת המאמר מירב מורן, מציגה בפני קוראי השמאל תזה שונה מדפוס חשיבתם המקובלת.
לדבריה, כנגד הקריאות 'לגייס את החרדים' ולהחיל את חוק שירות הביטחון על כל האזרחים, ראוי לעצור רגע ולחשוב, אם באמת מוכנים החילונים לגיוס כזה, במחיר פגיעה בנקודה רגישה וכואבת מאוד בחייהם עצמם.
כראייה לדברים, מציג המאמר דוגמה: הבה נניח שקיימת משפחה חילונית בת שלושה דורות, וכל בני המשפחה תופשים את עצמם כליברלים וציונים ודוגלים כמובן ב"שווויון בנטל" ובחובה האזרחית להגן על המדינה. בנם הבכור בן ה–18, בוגר תיכון חילוני מצטיין, חובב פילוסופיה ואתיקה, ואפילו מתנדב במקלט לחיות בסופי שבוע.
"הבן הזה מתגייס ומשרת בבסיס סגור. המפקדים שלו בכיפות, רבים בפלוגה "סרוגים" בפאות, קוראים יחד בפרשת השבוע בהנחיית רב צבאי ועושים קידוש בערב שבת. בהתחלה הבן מגלגל עיניים, במיוחד כשחבריו לנשק מציעים לו להצטרף אליהם ולהניח תפילין. אבל הוא בכל זאת מנסה ודי נחמד לו. לאחר מכן הוא מברר מה זה "בשר חלק", ובהמשך בשיחת טלפון עם אמו הוא מבקש שהאוכל שהיא מכינה לו יהיה כשר. בפעם הבאה כשהוא מגיע לחופשה בבית, הוא פולט בשולחן הארוחה המשפחתית: "אולי באמת שווה לבדוק איך זה לשמור שבת". חודשיים אחרי כן הוא חוזר מהצבא ולראשו כיפה".
כאן עוצרת כותבת המאמר ושואלת: האם אפשר לומר שהמערכת הפעילה עליו לחץ אידיאולוגי? שהצבא עיצב אותו מחדש? שהמדינה החדירה לראשו רעיונות שלא היו שם קודם? יד על הלב: האם היינו שולחים אותו לצבא אילו ידענו שאלו יהיו תוצאות השירות? ושמא: נמות ולא נגייס אותו?
לאחר שורת השאלות הללו מגיע המאמר למסקנה: כשמהרהרים בזה, קל יותר להבין מה עובר על הורה חרדי כשהוא שומע את הקריאה "לגייס את כולם". הפחד שלו איננו שונה עקרונית מהפחד של הורה חילוני: פחד איבוד הבן. במקום טיול אחרי צבא, תואר בטכניון וקריירה בהייטק, ישתחרר לנו מהשירות בגולני 'דוס־על־מלא'. יתחתן, ילמד בכולל וילדיו לא יורשו לאכול אצל סבא וסבתא אפילו קורנפלקס של בוקר".
לדברי הכותבת, "החרדים מבינים כנראה טוב מרבים מהחילונים, כי צה"ל הוא לא רק צבא ההגנה לישראל, הוא גם גורם מעצב ומסגרת מחנכת". מסקנתה נחרצת: הסירוב החרדי לגיוס אינו נובע משאיפה לחמוק מעול ומהתחייבות, אלא חרדה קיומית לשינוי זהות הילדים, עזיבת הדת, שבר משפחתי, ותהליך שעלול להסתיים באובדן קשר עם הבן.
וכך היא מסיימת את המאמר: "בפעם הבאה ששואלים "למה הם לא מתגייסים?" כדאי לשאול גם: האם היינו אנחנו מסכימים לשלוח ילד לצבא בידיעה שיחזור משם יהודי שומר מצוות בפאות וציצית"?
מיותר לומר שאין במאמר הזה כל חידוש. כל מי שעוסק בהסברה ובפולמוס עם אנשים מהציבור הכללי משתמש בטיעון הזה. אבל כאשר זה מגיע הישר מדפי עיתון הארץ, יש לזה בכל זאת משמעות אחרת.
דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע
ההכרה והסערה: השבוע התחדש גל של "הכרה" במדינה פלשתינית מצד כמה מדינות אירופאיות. מדובר במהלך סמלי בעיקרו, שאומנם יצר סערה דיפלומטית ותקשורתית, אך אינו מביא עמו שינוי מהותי בשטח, מלבד תרגיל בידוד נוסף למדינת ישראל. "זהו צעד שמתגמל טרור", הגיב נתניהו. מזכיר המדינה רוביו: "זו סטירה בפרצופם של קורבנות הטבח".
כיתור וכיבוש: החלטת הקבינט להחריף את הפעולה ברצועה, אם לא תהיה התקדמות בעסקת החטופים, עוררה את השאלה האם מדובר באיום אמיתי שישנה את כללי המשחק. או שמא עוד הצהרה שנועדה להרגיע את הרוחות בבית ולהפעיל לחץ על חמאס, בלי כוונה אמיתית לממש אותה.
סיפוח עזה: צמד המילים "סיפוח עזה", שעלה השבוע בישיבות הקבינט ודלף משם לתקשורת, עורר פולמוס נוקב. האם זהו ניסיון מחושב לאיים על חמאס במקום שהכי כואב לו – אובדן שטחים בעזה. או שמא מדובר בבלון ניסוי לקראת אפשרות של סיפוח בפועל. מכל מקום, מדובר במהלך בעל השלכות דרמטיות, פנימיות ובינלאומיות כאחד.
טקס הריסה: הטקס שנערך בחולון להכרזת הריסת מבנים שנפגעו מטיל איראני, זכה לגינויים וללעג. הטקס לא היה עצוב, אלא מגוחך. מדובר היה במחזה סוריאליסטי של יחסי ציבור מופרכים. המדינה "חוגגת" את הריסת ההריסות ורק טקס גזירת סרט היה חסר.
מחסן תיקים: שר התיירות חיים כץ הפך השבוע ל"מחסן תיקים" לאומי, כשהוא מקבל לידיו את תיקי הרווחה והבריאות למשמרת. בעבר כבר קיבל כץ את תיקי עוצמה יהודית עד חזרתו של בן גביר לקואליציה. ה"תיקן הלאומי" נחשב לשר נאמן שאפשר להפקיד בידיו כל תיק לשמירה זמנית, מבלי שייתן בו את עיניו ויבקש להשאירו אצלו. אמנם מדובר בנוחות פוליטית לקואליציה, אך התופעה של ריכוז תיקים כה רבים בידי שר אחד מעוררת שאלות על יעילות הממשל וחלוקת סמכויות תקינה.
ישיבת הדחה: היועצת המשפטית לממשלה צפויה להיות מודחת בישיבת הממשלה הקרובה ביום שני. ההליך לא יעבור את מבחן בג"צ, כפי שכבר רמז השופט סולברג, אולם השרים מתכוונים לאחר ההדחה, להפוך אותה ל"עציץ" עד שתבין ותתפטר מעצמה. ספק רב אם זה יקרה.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
השבוע פעלו לוחמי משמר הגבול באזור יהודה ושומרון (מג"ב איו"ש) למעצר שישה חשודים, החשודים ביידוי אבנים לעבר כוחות הביטחון בשבועות האחרונים באזור שכם.
המעצר בוצע בהכוונה של החטיבה המרחבית 'שומרון'. הלוחמים הגיעו לבתי ששת החשודים בבית פוריכ, שם הם זוהו על פי פריטי הלבוש שלבשו בזמן האירועים. במהלך פשיטה על אחד מבתיהם של החשודים, איתרו הלוחמים אקדח ומחסנית שהוסתרו בארון בגדים.
ששת החשודים, בני נוער וצעירים בשנות ה-20 לחייהם, נעצרו על ידי הלוחמים והועברו לחקירה באגף חקירות ומודיעין של מג"ב איו"ש. בסיומה, נכלאו החשודים.
"לוחמי משמר הגבול ימשיכו לעמוד בחזית ההגנה על ביטחון המדינה, בשיתוף פעולה עם כלל זרועות הביטחון" נמסר מהמשטרה.
אוריאל נורי, מטפל בגן החיות התנ"כי בירושלים, נהרג היום (שישי) לאחר שהותקף על ידי נמר בגן החיות התנ"כי בירושלים.
האירוע התרחש בשעות הבוקר, כאשר התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב ירושלים על עובד שהותקף על ידי נמר בגן החיות התנ"כי בירושלים.
חובשים ופרמדיקים של מד"א מעניקים טיפול רפואי ומפנים לגבר כבן 25 במצב אנוש מחוסר הכרה עם פציעות קשות בצוואר שמפונה לבי"ח הדסה עין כרם. במקבילף למקום הוזעקו כוחות משטרה של תחנת מוריה במחוז ירושלים לבירור נסיבות המקרה.
חובש מד"א דב צפורי שהגיע ראשון לזירת האירוע, סיפר: "בזמן שטיילתי עם הילדים קיבלתי דיווח על גבר שנפצע בכלוב הנמרים, רצתי במהרה למקום וראיתי גבר כבן 25 שוכב כשהוא מחוסר הכרה עם פציעות משמעותיות בצוואר. התחלתי מיד בפעולות לעצירת הדימומים ומהר מאוד הגיעו צוותי מד"א נוספים למקום. הענקנו לו טיפול מציל חיים שכלל פעולות החייאה והוא פונה תוך כדי המשך טיפול רפואי כשמצבו קשה מאוד."
דוד ספדג' ואברהם פודולסקי חובשי איחוד הצלה מסרו: "נמסר לנו בזירה כי הוא נפצע אנושות לאחר שננשך ע"י נמר. בסיוע של ד"ר אריאל ליפשיץ רופא מתנדב באיחוד הצלה הענקנו לו טיפול רפואי ראשוני בזירה ולאחר מכן הוא פונה באמבולנס איחוד הצלה לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. בשלב זה מצבו מוגדר אנוש. עקב אופי האירוע צוותי חוסן של איחוד הצלה פעלו בזירה".
למרבה הצער, בבית החולים נאלצו לקבוע את מותו: "אל יחידת הטראומה בהדסה עין כרם פונה הבוקר במצב אנוש ותוך פעולות החייאה, מטפל בן 36 מגן החיות התנ״כי, אשר הותקף על ידי נמר. עם הגיעו ליחידת הטראומה אבחן הצוות פגיעות נרחבות בפלג גופו העליון. לאחר מאמצי החייאה ממושכים נאלץ הצוות לקבוע את מותו. צוות בית החולים מלווה את משפחתו בשעה קשה זו ומשתתף בצערה" נמסר מביה"ח.
פנייה אישית שכתב לוחם ברצועת עזה למפקד הגדוד שלו חושפת תמונת מצב מטרידה מהשטח ומעלה שאלות קשות על הדשדוש בשטחי הלחימה. בהודעה ששלח למפקד הגדוד והעביר בקבוצת המחלקה בה קיבל תמיכה מחבריו, נמתחת ביקורת נוקבת על מדיניות הביטחון בגזרה, ועל ההתנהלות השגרתית שמובילה, לדבריו, לשחיקת כוחות הכוחות.
״האירועים של השבוע האחרון בגזרתינו (פלוגת —) מסלימים מיום ליום. קו — שהיה המרחב אבטחה הקרוב ועקרון ברור של המחט – נפרץ. בכל יום בשבוע האחרון חצו אותו מאות מחבלים – ויותר״.
״מכאן כל מילה מיותרת, כי אנחנו במדינה שכבר שנה וחצי מתחקרת איך תפסנו שהמחבלים הנאצים הם ״עזתים״ ״חפים מפשע״ שבסך הכל רוצים לחיות בשלווה. וכאן, שוב, במהלך אבטחת סיוע/אבטחת עבודות לאבטחת הסיוע, אנחנו עומדים לפעמים 50 מטר(!) מהמון משולהב״.
״בחסות הכאוס שיצרו ההפגנות על הגדר ב2023 חמאס ארגן את תכניות החדירה לישובי העוטף. היום דיברנו בחבר׳ה על בראל חדריה הי״ד, לוחם ימס נהרג ממחבל שברגע קטן הסתער עם אקדח מתוך הפגנה. מישהו שולל שזה יקרה שוב אצלנו? מישהו שולל את האפשרות שבחסות ההמון מישהו מתכנן לנצח את הפרצה?״.
״איך אין התרעה קונקרטית, שנגזרות ממנה החלטות, איך פועלים מול הדבר הזה שנכתב בדם? אנחנו עובדים ברצף מול תצפיות ורחפנים – והם עושים עבודה טובה. אבל לכולם ברור שזה לא הרמטי. כלל ידוע- קו ההגנה לעולם ייפרץ״.
״אני מצטט מתוך ההודעה שכתבת לגדוד, כשקיבלנו את משימת הסיוע: ״אנו מתיישרים ומבצעים פקודות תוך שמירה על בטחון כוחותינו לפני הכל..״
בטחון כוחותינו נשחק, ועל כך אני מתריע.״, סיים, וחתם כלוחם בפלוגה ג׳: ״כותב בשם לא מעט מחבריי לפלוגה שמרגישים כמוני״.
אנחנו עומדים לפני שבת חזון, שבכל שנה ושנה פותחת את ספר דברים בפסוק "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה". בהפטרה של שבת זו אנו קוראים את "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ", שם הנביא מתאר במילים חותכות את הירידה הרוחנית: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". הוא מתאר את המעבר מירושלים המפוארת, מלאת הצדק ויראת השם, למצב של רצח ושפלות.
המילה "איכה" מהדהדת גם בתשעה באב, עליו נגזר לקונן את מגילת איכה שכתב ירמיהו הנביא, הפותחת במילים "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם". כמו אז, גם היום אנו חשים מבודדים בעולם, כאילו כולם אטומים למצבנו ואינם מבחינים בין הרוצחים למתגוננים.
אחים יקרים, עלינו להבין שיש קטרוגים עצומים בשמיים, וכשהם מתעוררים, אומה"ע פועלים נגדנו. לעומת זאת, כשיש סניגוריה גדולה על עם ישראל בשמיים, גם אומות העולם אוהבות אותנו. כדי לזכות לגאולה, עלינו לזעוק ולכאוב על המצב הרוחני. אם לא נרגיש שאנחנו בתוך משבר, בתוך שפל, בגלות עמוקה, לא נזעק לגאולה.
השבת שאנו עומדים לפניה היא שורש הגאולה. רבותינו מלמדים אותנו ש"אלמלא היו ישראל שומרים שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים". כוחה של השבת גדול, והיא מכפרת על כל העוונות. שנאמר "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע".
עלינו לכבד את השבת ולענג אותה לשם שמיים, לכבוד השבת שנרמסת בחוצות. כשיהודים מכבדים אותה בבגדים יפים, בתבשילים טעימים, בלימוד תורה ושירי שבת, ויוצרים שמחה ואחדות משפחתית סביב השולחן, מרגישים כמו בגן עדן. שולחן השבת הוא מזבח האדם: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'". כשהיה בית המקדש קיים, המזבח היה מכפר. היום, שולחנו של האדם מכפר עליו, כי הוא כמו מזבח לפני ה'.
הגישה הנכונה היא להרגיש מצד אחד בשפל עצום, ומצד שני לכבד את השבת. בתוך השבת, עלינו להרגיש כבני מלכים אמיתיים ולהתייחד עם בוראנו, כאילו כל העולם החיצוני נעצר. כמו שאומר הפסוק, "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ". שמירת השבת שקולה כנגד בניין בית המקדש, ובשבת אנו יכולים לחיות כאילו אנחנו בתוכו.
הדרך שלנו לקרב את הגאולה היא באמצעות התחזקות בשמירת השבת. כשהשבת נכנסת, עלינו לעשות 'סוויץ": העולם נעצר. אין עבודה, אין דאגות. זו הברכה הגדולה ביותר, שכל ענייננו יצליחו ויתברכו בלי שאנו עושים דבר.
בתשעה באב, תפקידנו הוא לבכות ולומר קינות. בכאב הזה נבכה על בית המקדש החסר, על שלמות עם ישראל, על כבוד השכינה שחסר. נבכה על צער השכינה ועל כבוד ה' המחולל. מהבכי הזה תצמח הישועה בקרוב, אמן.
שבת שלום ומבורך.
ערב שבת שלום, פרשת דברים, ושבת חזון, בה אנו קוראים את נבואת ישעיהו.
בשבת הקרובה, אנו נכנסים לתקופה של אבלות על חורבן בית המקדש, כששיאה בצום תשעה באב. דוד המלך כתב בתהילים (עט, א): "מִזְמוֹר לְאָסָף, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעִיִּים".
נשאלת השאלה: מדוע דוד המלך מכנה את השיר "מזמור"? הרי הוא עוסק בחורבן בית המקדש. היה מתאים יותר לקרוא לו קינה. רש"י (קידושין לא ע"ב), בשם המדרש, מסביר ש"מזמור לאסף" מתייחס לכך שהקב"ה כילה את חמתו על העצים והאבנים של בית המקדש, במקום לכלות אותה על עם ישראל. כלומר, חורבן המקדש הציל את העם. בזכותו, עם ישראל המשיך להתקיים. לכן, זהו "מזמור" ולא קינה.
הדבר דומה לסיפור על זוג שציפה לילד במשך שנים רבות. כשאישה נכנסה לחדר הלידה, הרופא אמר לבעל שיש לבחור בין חיי האם לחיי העובר. האם בחרה למסור את חייה למען חיי בנה. לאחר שהילד גדל, הוא שאל את אביו מדוע עליו לומר קדיש, ואז אביו סיפר לו את סיפור ההקרבה של אמו למענו. הילד הבין את חשיבות הקדיש מתוך ההכרה בהקרבה.
כך גם אנחנו. כשנבין שחורבן בית המקדש היה למעננו, למען הישרדותנו כעם, נוכל להתאבל על ירושלים מתוך תקווה לבנייתה מחדש. חז"ל לימדונו שבית המקדש נחרב בשל שנאת חינם. עלינו להרבות באהבת חינם כדי שנזכה לראות בבניינו במהרה בימינו.
שבת שלום ומבורך.
