חודש: אפריל 2026

ברקע המו"מ בין ארה"ב לאיראן, עם תום ימי הפסקת האש שעשויה להפוך לקבועה, דובר צה"ל מפרסם היום את הסיכום המלא והמפורט של מבצע "שאגת הארי", החושף מערכה אסטרטגית רחבת היקף ששינתה את המשוואה מול איראן ושלוחותיה. המבצע, שהתבסס על נוהל קרב מתמשך ושיתוף פעולה היסטורי עם ארצות הברית שכלל "משחקי מלחמה" מקדימים, נפתח במהלך כירורגי ומדהים.

כבר בתום מבצע ”עם כלביא“, ומתוך ההבנה שיש להכין את המערכה הבאה להעמקת ההישגים החל נוהל קרב מתמשך, שהלך והתעצם בהתאם להתפתחות המידע המודיעיני ולהבשלה של התנאים האסטרטגיים, עד להבשלת התוכנית המבצעית למימושה. נוהל הקרב התבצע בשיתוף פעולה עם האמריקאים ולראשונה כלל משחק מלחמה וכן קפ"ק 2 לפני היציאה למבצע.

60% מהמשגרים הוצאו ממעגל הלחימה

בחודשים שקדמו למבצע, אמ"ן התריע על השתנות בתמונת המצב באיראן כאשר זיהה כי משטר הטרור האיראני משקיע מאמצים רבים על מנת לשקם את יכולותיו הצבאיות שנפגעו במבצע ״עם כלביא״ ואף החל להשקיע מאמצים בביצור תכנית הגרעין ואתרי הייצור באתרים תת-קרקעיים, במטרה למנוע
מישראל את היכולת לפגוע בהם בעתיד. במקביל לכך, הגעת המשטר ליכולות אסטרטגיות בתחום הטילים הבליסטיים והגרעין היוו איום אסטרטגי על מדינת ישראל.

לנוכח ההתפתחויות המדיניות והכלכליות במדינת איראן ולמהלכים שביצע משטר הטרור האיראני, בחודשים הקודמים למבצע – החלו להיערך בצה״ל בכלל, ובאגף המבצעים, באמ״ן, ובחיל האוויר בפרט, עם תכנית מבצעית למערכה הבאה באיראן.

מכת הפתיחה

צה״ל פתח את מבצע "שאגת הארי" במהלך מתוזמן, מדויק ורחב היקף, שבמרכזו סיכול בכירים במספר מוקדים במקביל – מהלך שיצר אפקט פתיחה משמעותי ופגיעה מיידית בליבת ההנהגה והשליטה. במכת הפתיחה צה"ל תזמן 40 חימושים, שסיכלו 40 מפקדים, תוך 40 שניות. מיד לאחר מכן הופעל מטס התקיפה הגדול ביותר בתולדות חיל האוויר, שכלל כ- 200 מטוסים שתקפו בו-זמנית יותר מ- 500 מטרות של משטר הטרור האיראני, בהן מערכות הגנה אסטרטגיות של המשטר, מטרות עומק, אתרי שיגור, אחסון ותשתיות קריטיות ברחבי איראן.

מכת הפתיחה נשענה על מודיעין מדויק וזיהוי חלון הזדמנות מבצעי, והביאה להשגת הפתעה מבצעית מלאה כבר בשלב הראשון של המערכה. בתום השלב הראשוני, חיל האוויר עבר במהירות למתווה פעולה מתמשך – קצב לחימה שמאפשר להחזיק מערכה לאורך זמן, תוך התאמת סיכונים ושימור הישגים.

שלבי המערכה

לאחר מכת הפתיחה המיקוד היה במאמצים המאפשרים עליונות אווירית ודיכוי של מערכי האש. לאחר מכן שלב הפגיעה במשטר יחד עם צמצום האיומים (פגיעה בתעשיות הצבאיות והעמקה בפגיעה בגרעין) השלב הנוסף היה מיקוד בפגיעה הכלכלית של המשטר.

העמקת ההישג

בתוך כ24- שעות מתחילת המערכה, הושגה עליונות אווירית שאפשרה להביא לפגיעה קשה ביכולות השיגור, לפעול בהיקפים נרחבים ולעמוד במשימות המבצעיות תוך חופש פעולה רחב מעל שמי איראן. העליונות נשענת על פגיעה נרחבת במערכי ההגנה האווירית והגילוי של המשטר עוד במטס הפתיחה,
אשר צמצמה משמעותית את יכולת ההתמודדות שלו עם פעילות חיל האוויר.

לאחר המיקוד במאפשרי המבצע, צה"ל פעל לגדיעת איומים בהתהוות הכוללים פגיעה לאורך כל המבצע במשגרים, בטילים הבליסטיים ובאתרי השיגור, המשכה לשכבה נוספת של אדני המשטר, לאחר מכן פגיעה בתעשיות הצבאיות ולבסוף ברכיבים שמשפיעים על כלכלת המשטר.

פגיעה בליבת התעשייה הביטחונית

צה״ל פעל לפגיעה רחבה בכלל שרשרת הערך והייצור של התעשיות הביטחוניות – מחומרי גלם, דרך רכיבי אלקטרוניקה ועד מפעלי ייצור ותשתיות תומכות מדובר בעבודת מודיעין חסרת תקדים.

הפגיעה הובילה לגריעה משמעותית ביכולת ייצור הטילים, עד לרמה שבה לא מתקיימת כיום יכולת ייצור אפקטיבית. המאמץ התבצע באופן מתמשך כדי לשמר את ההישגים ולמנוע יכולת התעצמות, יכולת שיקום מהירה של התעשייה והיכולות המבצעיות. צה״ל הרחיב את הפגיעה גם לתשתיות אזרחיות תומכות ביטחון – תעשיות, אנרגיה ושוק עבודה – ובכך ייצר לחץ עומק על המשטר.

צה"ל פעל לפגיעה "בתעודות הביטוח״ של המשטר – פרויקט הגרעין ותעשיות הייצור הצבאיות. נרשמה פגיעה נקודתית בתשתית הגרעין ובמרכיבים מתוכנית ההעשרה של המשטר, כחלק מהעמקת הפגיעה ביכולותיו האסטרטגיות.

צה״ל פגע במערכים הכלכליים התומכים בביטחון המשטר, בהם מתחמי פטרוכימיה, תעשיות מתכות ופלדה, מתקני AI, מפקד מפקדת הנפט ונכסי חלל – מהלך שמייצר פגיעה רוחבית ביכולת המימון, הייצור והחדשנות הטכנולוגית, ומעמיק את הלחץ על המשטר מעבר לממד הצבאי הישיר.

בנוסף לכך, צה״ל תקף לראשונה בים הכספי שורת תשתיות וכלי שיט של חיל הים האיראני, בהם ספינות טילים, כלי שיט מבצעיים, מפקדות ומתקני תחזוקה, במהלך משולב של חיל האוויר בהכוונת אמ״ן וחיל הים, ובכך פגע באופן משמעותי ביכולת המבצעית ובשליטה הימית של איראן במרחב.

צה״ל פגע באופן נרחב במערך הטילים הבליסטיים – הן באתרי ייצור ואחסון והן במשגרים עצמם. במקביל, נפגעה גם מערכת ההגנה האווירית האיראנית – כ85%- מיכולות ההגנה האווירית נפגעו, מה שמאפשר חופש פעולה אווירי רחב והגברת קצב התקיפות. בצה"ל אף מציינים כי ישנם הישגים והשפעות של המבצע אשר ימדדו לאורך הזמן ויראו כמה המבצע היה אפקטיבי וראוי.

פגיעה בפיקוד ושליטה

צה״ל פעל באופן עצים נגד אדני המשטר, ניהל מאמץ שיטתי לפגיעה במנגנוני הדיכוי והשליטה של המשטר, במיקוד על מיניסטריון המודיעין, כוחות ביטחון הפנים ויחידת הבסיג'.

צה״ל פעל באופן שיטתי לפגיעה בדרגי הפיקוד הבכירים של המשטר האיראני. חוסלו בכירים רבים, בהם מפקדים מרכזיים במשמרות המהפכה, כוח קודס, במערכי האוויר, הים והמודיעין ועוד. הפגיעה ברציפות הפיקודית ייצרה קושי בהובלה, בסנכרון ובקבלת החלטות. הנהגת המשטר הנותרת נמצאת כעת בתחושת נרדפות.

במהלך הלחימה, צה״ל פגע אנושות במיניסטריון האיראני – גוף הליבה של מנגנון המודיעין והדיכוי של המשטר אשר אחראי על איסוף מודיעין, הפעלת זרועות חשאיות ופעילות טרור בזירה האזורית והבינלאומית. הפגיעה במוקד זה, ובבכיריו, ערערה את אחד ממנגנוני השליטה המרכזיים של המשטר והעמיקה את השיבוש ביכולת ההכוונה, התכנון וההפעלה של שלוחותיו במרחב.

כמו כן, נרשמה פגיעה רחבה בכוח האדם של המשטר, עם הערכה לאלפי הרוגים ופצועים, כאשר במקביל נפגעים גם מוקדי ידע ותפעול קריטיים – התוצאה היא מערכת שמסוגלת לייצר תגובות נקודתיות, אך מתקשה לפעול כמערכת מתואמת לאורך זמן.

הפגיעה במפקדות, במרכזי הפיקוד ובשרשרת השליטה של המשטר יצרה שיבוש ביכולת של הארגונים לפעול כמערכת צבאית סדורה. בפועל, ניכר קושי בתיאום בין יחידות, ירידה ביכולת קבלת החלטות מסודרת, ותלות ביוזמות מקומיות של מפקדים בשטח.

צה״ל נכנס למערכה לאחר תכנון מוקדם, סדור ורחב היקף, המבוסס על מאמץ מודיעיני מתמשך, הכולל אימונים רבים ושיתוף פעולה אסטרטגי תקדימי והיסטורי עם ארצות הברית. התקיפות באיראן בוצעו בתיאום הדוק עם ארה״ב, כאשר היקף החימושים ייצר אפקט פגיעה רחב במיוחד. צה״ל פועל בשת״פ היסטורי וחסר תקדים עם צבא ארה״ב שממצב אותו באזור כמעצמה אזורית – שיתוף הפעולה הינו נכס אסטרטגי לטווח הארוך.

סיכום מבצע שאגת הארי עד כה: לצד הפגיעה הפונקציונאלית ברכיבי משטר הטרור, ישנה הזדמנות אסטרטגית, לבידוד איראן, הרחבת בריתות וליצירת שינוי אזורי.

ולסיום, הנה הנתונים במספרים: בוצעו יותר מ 8,500- גיחות מטוסים, בוצעו יותר מ 1,000- מטסי תקיפה, בוצעו כ- 10,800 תקיפות, מתוכם כ6,700- רכיבים ויותר מ-4,000 מטרות, הושמדו כ 250- מערכות הגנה אווירית.

יממה לאחר ההכרזה על הפסקת אש בלבנון, ראש הממשלה בנימין נתניהו פרסם הצהרה לציבור ובה התייחס לבקשה של טראמפ ולמצב הביטחוני הנוכחי, תוך שהוא פורט שורת הישגים. בפתח דבריו הסביר נתניהו את המניע המדיני שמאחורי המהלך ואמר: ״לבקשת ידידי הנשיא טראמפ, שאיתו שינינו את המזרח התיכון והבאנו הישגים אדירים, הסכמנו להפסקת אש זמנית בלבנון. לבקשתו, ניתן הזדמנות לקדם פתרון מדיני וצבאי משולב עם ממשלת לבנון״.

ראש הממשלה ביקש להשיב לשאלות הציבור על התועלת שבמערכה והבהיר: ״שואלים אותי: ׳מה עשינו בצפון׳ והתשובה שלי: הבאנו הישגים כבירים. היו שני איומים מלבנון – איום קרוב ואיום רחוק: האיום הקרוב – חדירת אלפי מחבלים לשטחנו וירי נ״ט ליישובינו. והאיום הרחוק, שנסראללה בנה אותו במשך שנים – ירי של 150,000 טילים ורקטות שנועדו להחריב את ערי ישראל. את שני האיומים האלה הסרנו״.

נתניהו תיאר בפירוט את השינוי האסטרטגי שיצרה ישראל בשטח, כשהוא מציג את "טבעת הביטחון" שהחליפה את תוכנית הכיתור של האויב: ״עכשיו תראו מה עשינו: יצרנו לראשונה רצועת ביטחון עמוקה לאורך כל גבול הצפון. לא רק בלבנון; לאורך כל גבול הלבנון עד החרמון, דרך רמת הגולן ועד הירמוך. הם רצו להקיף אותנו בטבעת אש, אנחנו עשינו טבעת ביטחון. הרצועה הזו מסירה לחלוטין את האיום הקרוב של פלישה וירי נ״ט. צה״ל יושב שם – בקו הצהוב – כדי להמשיך להגן מפני האיום הקרוב״.

לדבריו, הפגיעה בחיזבאללה הייתה אנושה וכללה את חיסול הנהגת הארגון ויכולותיו המרכזיות: ״ולגבי האיום הרחוק – השמדנו 90% ממאגרי הטילים והרקטות שבנה נסראללה. חיסלנו את נסראללה עצמו. הדהמנו אותם בביפרים. חיסלנו אלפי מחבלים. חיזבאללה של היום הוא צל של עצמו לעומת ימי הרהב של נסראללה״.

עם זאת, ראש הממשלה הדגיש כי המשימה טרם הושלמה במלואה וכי נדרשת סבלנות להשגת היעדים הסופיים. ״אני אומר ביושר: עדיין לא סיימנו את המלאכה. יש דברים שאנחנו מתכננים לעשות מול איום הרקטות שנשארו ונגד איום הרחפנים, ולא אפרט. אבל יש לנו גם יעד נוסף והוא פירוק חיזבאללה. ולכן אני אומר לכם שוב ביושר: זה לא יושג מחר. זה דורש מאמץ מתמשך, סבלנות ואורך רוח, וזה דורש ניווט מושכל בשדה המדיני״.

לסיום, חזר נתניהו על משמעות ההסכם והשיח הישיר מול לבנון: ״לבקשת ידידי הנשיא טראמפ, שאיתו שינינו את המזרח התיכון והבאנו הישגים אדירים, הסכמנו להפסקת אש זמנית בלבנון. לבקשתו, ניתן הזדמנות לקדם פתרון מדיני וצבאי משולב עם ממשלת לבנון. ואני מזכיר לכם – בפעם הראשונה מזה 43 שנים, נציגי מדינת ישראל מדברים ישירות עם נציגי מדינת לבנון. הדרך לשלום עוד ארוכה, אבל התחלנו בה. ידנו האחת אוחזת בנשק, ידנו השנייה מושטת לשלום. בדרך זו או אחרת נחזיר את הביטחון לתושבי הצפון, ובעזרת השם נעשה ונצליח״.

השבוע הנוכחי של "החזרה לשגרה" לאחר הפסח, לווה בדיווחים סותרים רבים: חלקם נשענו על מקורות זרים, חלקם מפי "גורמים מדיניים", ורובם על הערכות ופרשנויות.

כן הסכם, לא הסכם. תהיה הסלמה בצפון, לא תהיה. המצור על המיצר ייפתח או יישאר סגור, וכיצד זה ישפיע על המלחמה. המון דיסאינפורמציה ואין ספור שמועות. השאלה העיקרית נותרה בעינה: האם הפסקת האש, שתסתיים רשמית ביום רביעי הקרוב, תפוג או תימשך. ואם תפוג –  מה משמעות הדבר? האם מיד לאחריה יחזרו השיגורים, המקלטים והממ"דים. בד בבד עם החזרה לשגרה, נמשכו גם השיגורים בצפון. כל אחד והשגרה שלו.

מי שיכול היה לספק תשובות הוא הנשיא טראמפ. אולם מעקב אחר תגובותיו והודעותיו גורם לסחרור וכאב ראש. קשה להבין למה הוא מתכוון כשהוא אומר ש"המלחמה קרובה מאוד לסיומה", ובמקביל ממשיך לאיים על האיראנים. על מה הוא מתעקש, ועל מה הוא מוכן לוותר.

סלע המחלוקת (מבלי להלאות יתר על המידה) נוגע לדרישתו: אי העשרת אורניום והוצאת האורניום המועשר, שכבר ברשותה, למדינה שלישית, לצד פתיחת מצר הורמוז לכלי שיט. איראן מתעקשת להמשיך בהעשרה, גם אם בהיקף מצומצם, בטענה לצורך אזרחי. בפועל, זו האופציה המרכזית שלה לאיים על העולם. סביב המחלוקת הזו מסתובב הכול.

בינתיים נראה לכאורה כי הפסקת האש תימשך מעבר לרביעי הקרוב. ארה"ב נוטה להאריך אותה בשבועיים נוספים, אך הכול יכול להשתנות ברגע אחד. הכלכלה הקורסת באיראן מהווה  גורם משמעותי בכל החלטה. לכל זה מתווסף גם המו"מ עם לבנון: למרות ניסיונו של נתניהו להפריד בין החזיתות, הקשר ביניהן קיים.

בתווך מתלהט גם הוויכוח הפוליטי הפנימי: האם מדינת ישראל ניצחה במלחמה או איראן. הפרשנויות בתקשורת השמאל על "הפסדי ישראל" זוכות לסיקור נרחב באיראן ומעניקות למשטר עידוד.

הצביעות נמשכה גם השבוע. נתניהו, שנשא דברים בטקס שעורכת המדינה ב"יום השואה", אמר כי ללא פעולה נגד איראן "מדינת ישראל הייתה עלולה להיות בסכנה כמו בשואה". באופוזיציה ובתקשורת עטו עליו וטענו כי מדובר ב"זילות השואה".

מעניין לשמוע זאת מהם, כאשר באותה נשימה הם מטילים עליו אחריות ל"שואה של השבעה באוקטובר". מוטב שיחליטו: מתי מותר להשתמש בשואה ומתי אסור.

ומי שכן מפרגן לנתניהו הוא השבועון "טיים", שבחר בו השבוע לאחד מ-100 המשפיעים בעולם. בנימוקי הבחירה צוינו יכולת השיקום הפוליטית המרשימה שלו ושורת הישגים ביטחוניים, החל מהפגיעה בתשתיות חיזבאללה ואיראן ועד חילוץ החטופים. לצדו ברשימה: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ובכירי ממשלו. יש מפרגנים ויש נרגנים.

הפרחים והפריחה

הדיון השבוע בבג"צ בעתירות להדחת בן גביר מתפקידו, משקף היטב את מה שיעמוד על הפרק במערכת הבחירות הבאה: מי קובע את סדר היום במדינה – הבג"צ או נבחרי הציבור. דמוקרטיה של העם או דיקטטורה שיפוטית.

הדיון בדרישת היועמ"שית לפטר את בן גביר מתמצת את הבעיה ומניח אותה על השולחן במלוא חריפותה. נדמה שגם בבג"צ מבינים זאת. החלטתם לדון בהרכב מורחב של תשעה שופטים, בשידור חי ופתוח, לא הוסיפה להם כבוד. עו"ד דוד פטר, שייצג את בן גביר, פירק אחת לאחת את שאלות השופטים, עשה זאת בשנינות ואף נהנה לחבוט בהם שוב ושוב. הבג"צ, כך נראה, יעשה הכול כדי להימנע מהכרעה, דבר שעומד לצנינים בעיני הפרשנים המשפטיים והשמאל, שכבר החלו לתקוף אותו.

כך למשל ב"הארץ" נכתב על "השופטים שבוחרים לעצום עיניים". פרשן נוסף קבע באותו טון כי "שופטי ביהמ"ש העליון מעדיפים לחשק את בן גביר בנהלים מאשר להתעמת ישירות עם הממשלה". לדבריו, התזה השמרנית שהדהדה באולם מכשירה את הפוליטיזציה המסוכנת של המשטרה. ככה זה כשהשופטים אינם עושים את מה שהשמאל מצפה מהם.

בן גביר עצמו צריך לשלוח זר פרחים ענק ליועמ"שית, שהעניקה לו השבוע את קמפיין הבחירות הבא בתוספת כמה מנדטים. הוא ניצל היטב את המעמד ואף קיבל את סיסמת הבחירות שלו: "בן גביר – על אפם וחמתם". הציבור שלו לא מצביע רק בעד, אלא בעיקר נגד, והסיסמה הזו תשתלב היטב בקמפיין, ללא קשר למה שיוחלט בסוף בבג"צ.

באותו אולם בג"צ יצא השבוע המרצע מן השק. במהלך דיון בסוגיית חוק הגיוס ותקציבי הישיבות, נתפסו עורכי הדין של העותרים כשהם משוחחים ביניהם, מבלי לשים לב שהמיקרופונים פתוחים. באחת האמירות נשמע עו"ד אומר לחברו: "אנחנו נפרק את עולם התורה". בכך נחשף בקול רם מה שהיה ידוע זמן רב: הרצון של דורשי "השוויון בנטל" ודומיהם אינו רק לשנות מדיניות, אלא לפגוע במוסדות התורה עצמם.

באופן סמלי, התרחש האירוע הזה דווקא בשבוע שבו מדינת ישראל ציינה בטקסיה הממלכתיים  את "יום השואה", עם סיפורים רבים על יהודים שהלכו לתאי הגזים רק משום ששמרו על יהדותם ותורתם. ראוי להזכיר לאותם עורכי דין יהירים: כפי שעולם התורה קם ופרח מחדש לאחר אותה שואה איומה, כך גם כעת. עולם התורה ימשיך לפרוח, ושום עורכי דין מתוסכלים לא יצליחו לפרקו.

מריבות או תרגיל?

צריך לקרוא היטב בין השורות כדי להבין מה באמת מתחולל מאחורי הקלעים בספסלי האופוזיציה. הנטייה הטבעית היא לפרש את המריבות הפומביות ביניהם כמחסום שימנע את חלומם הגדול, להקים ממשלת שינוי ולהפיל את נתניהו וממשלתו. ואכן, פרשנים משמאל תופסים את ראשם ביגון וטוענים כי מאבקי האגו בין ראשי האופוזיציה, כשכל אחד מהם מבקש לעמוד בראש, יותירו את נתניהו בשלטון.

אולם אפשר להסביר את מה שקורה גם בדרך אחרת, שלכאורה נראית מציאותית לא פחות. לפי התזה הזו, אין להתרשם מהמריבות הפומביות, בעיקר לא בין בנט לאיזנקוט (ולפיד שדוחף את עצמו לתוך התמונה), משום שהן עוד ילכו ויחריפו. או אז, רגע לפני הגשת הרשימות, כאשר ייווצר הרושם כי כלו כל הקיצין ואין סיכוי לאיחוד סביב מועמד אחד, תכונס מסיבת עיתונאים דרמטית, בה יכריזו בנט ואיזנקוט על איחוד ביניהם.

השניים יצהירו כל אחד בתורו, כי "גודל השעה" מחייב אותם להתאחד כדי להחליף את "האיש שחייב כבר ללכת הביתה". הסיסמאות יתעופפו באוויר והאווירה תהיה מחשמלת. התקשורת תמהר להכתיר את האיחוד כמהלך שישנה את תוצאות הבחירות. מיד לאחר מכן יפורסמו סקרים שיתארו כיצד המהלך הזה סוחף את הציבור ומוביל לניצחון.

כל מה שיישאר הוא להכריע בשאלה ה"קטנה": מי יעמוד בראש. כאן כבר חלוקות הדעות. השבוע שוחחתי על כך עם כמה פרשנים פוליטיים, שאינם שוללים את האפשרות הזו. יש הסבורים כי איזנקוט ייכנע ויותיר לבנט את המקום הראשון, ויש הסבורים ההפך.

הפרשן הפוליטי של "חדשות 14", מוטי קסטל, מעריך כי הלחץ יופנה דווקא כלפי בנט, בין היתר משום שהוא מאבד גובה בסקרים. לדבריו, כשם שבעבר ויתר בנט לאיילת שקד על הובלת המפלגה, כך ייתכן שיוותר גם הפעם לטובת איזנקוט. להערכה זו יש גם היגיון פוליטי: אם בנט יעמוד בראש, הימין יזכיר את הבטחותיו מהעבר וינהל נגדו קמפיין חריף. לעומת זאת, אם איזנקוט יוביל, הביקורת הזו תפחת, שכן הוא נתפס ממילא כאיש מרכז-שמאל, שכבר נפל בלשונו על שיתוף פעולה (בהימנעות) הערבים להקמת הממשלה הבאה.

מן העבר השני, יש פרשנים שמפעילים לחץ דווקא על איזנקוט לחבור לבנט ולהעניק לו את המקום הראשון. ההערכה הסבירה היא כי בסופו של דבר תתגבש פשרה בדמות רוטציה: איזנקוט, שמתחזק בסקרים, יפתח ראשון, ובנט שכרגע נחלש, יהיה השני.

השאלה שנותרה פתוחה: האם יאיר לפיד יצטרף לאחדות הזו. גם כאן חלוקות הדעות וגם כאן צריך להמתין לסקרים לפני הגשת הרשימות. אם לפיד יחוש שהוא הולך ומדרדר, הוא יבקש לשרוד פוליטית, ויצטרף כצלע השלישית לאיחוד. בשיחות סגורות עם ראשי המטות שלו, הוא  אינו שולל זאת. "הכל אפשרי בין שלושתנו, יכול להיות שיהיה איחוד מלא או חלקי", הוא אומר.

במקביל, נראה כי אביגדור ליברמן ימשיך לבד עד הסוף, וכמוהו יאיר גולן. חידת בני גנץ, תמשיך ללוות את המערכת עד הרגע האחרון.

תואר מכביד

אם צריך לבחור את האיש הפוליטי האומלל ביותר, הבחירה תהיה די קלה: יאיר לפיד. ממרומי סיעתו, שמנתה בעבר 24 חברים, הוא מדשדש כיום במספרים חד-ספרתיים, ובחלק מהסקרים אף מתקרב לאחוז החסימה. גם בני גנץ נמצא במצב דומה, אך מצבו של לפיד מורכב יותר.

בשונה מגנץ, שמבין כי חלומו להיות ראש ממשלה נגנז ולכן נאבק בעיקר על הישרדות פוליטית, ממשיך לפיד לחלום על ראשות הממשלה כאילו מדובר ביעד ריאלי. במפלגתו מהנהנים בראש, אך איש אינו מעז להעמידו במקומו מחשש לשיבוץ נמוך ברשימה המדלדלת.

חדי עין יכולים להבחין בתופעה נוספת: בתקופה האחרונה נמנע לפיד מלהציג את עצמו כ"יו"ר האופוזיציה", ומעדיף את התואר "ראש הממשלה לשעבר ויו"ר יש עתיד". מאחורי ההעדפה הזו מסתתרת סיבה לא נעימה: לפיד אינו רוצה להיות מזוהה עם כישלונות האופוזיציה לאורך הקדנציה ולעיתים גם עם כישלונות מביכים, כפי שקרה בהצבעה על התקציב.

במחנה המרכז-שמאל מתקשים להבין כיצד ממשלת נתניהו לא נפלה לאחר השבעה באוקטובר, אלא דווקא עומדת לסיים קדנציה כשהיא יציבה יחסית. האצבע המאשימה מופנית אל הסיעה הגדולה באופוזיציה "יש עתיד", שאמורה הייתה להוביל את המאבק. לא במקרה המפלגה יורדת בסקרים, בעוד מפלגות מחוץ לכנסת (בנט ואיזנקוט) מתחזקות.

זו גם הסיבה שב"יש עתיד" מנסים להצניע את תואר יו"ר האופוזיציה של לפיד, כדי להשכיח את הכישלונות. במקביל, פתח לפיד בקמפיין נגד שותפיו למחנה, וטען כי הביקורת כלפי האופוזיציה אינה הוגנת וצריכה להיות מופנית דווקא כלפי אלו שעזבו את הכנסת.

"בנט ברח לנו עוד לפני הבחירות והוא לא חבר כנסת, איזנקוט ברח לנו באמצע הקדנציה, ויאיר גולן לא מכהן בכנסת מיומה הראשון". את עיקר האש מפנה לפיד לעבר איזנקוט, שלוקח ממנו את מירב הקולות. בשיחות סגורות הוא מזכיר: "קודם הוא נכנס לממשלה של נתניהו, ואז התפטר מהכנסת כי לא הסתדר עם גנץ". המסר ברור: "רק על 'יש עתיד' אפשר לסמוך".

כדי לחזק את המסר הזה, הפיצו ב"יש עתיד" סרטון היתולי לפני פסח: בנט מוצג כמי שמתלבט איזו ממשלה להרכיב – עם נתניהו או בלעדיו. איזנקוט, נראה כמתלמד מבולבל המחזיק בידו חוברת – "כיצד מרכיבים ממשלה", ויאיר גולן כמי ששובר את הכלים. מנגד, לפיד מוצג כבעל הניסיון שמכריז: "עלה בידי להקים ממשלה", תזכורת לממשלת השינוי.

כך או כך, לפיד שמותח ביקורת על בריחת חבריו מהמאבקים בכנסת, ברח כאמור מהתואר שלו "יו"ר האופוזיציה". בפועל הוא נהנה מכל מה שמעניק התפקיד: מעמד של אחד מסמלי השלטון, תדרוכים שוטפים, זכות דיבור מורחבת במליאה וכמובן גם תוספת שכר, שעליה, כך נראה, הוא אינו ממהר לוותר.

קמפיין כפול

לצד המתקפה המילולית של לפיד נגד שותפיו למחנה, נרשמה גם תזוזה בשטח: בלשכתו החליטו להפסיק את פגישות התיאום בין ראשי האופוזיציה. לא עוד שולחן משותף, לא עוד תיאום מהלכים. כל אחד לעצמו.

הקו של לפיד מחושב היטב מבחינתו, גם אם לעיתים הוא נראה סותר את עצמו. מצד אחד, הוא ממשיך לשדר קריאות לאחדות, להזמין את שותפיו כביכול להתייעצויות ולדבר על אחריות משותפת. מצד שני, באותה נשימה ממש, הוא תוקף אותם בפומבי, מטיל ספק בנאמנותם ליום שאחרי הבחירות ומנסה לערער את אמינותם מול הציבור.

שלושה מסרים מרכזיים עומדים בבסיס הקמפיין הזה: הראשון נועד להשיב על השאלה "איפה האופוזיציה". השני מטיל ספק באמינותם של בנט ואיזנקוט. השלישי מבקש לבסס את המסר שלפיו "רק על 'יש עתיד' אפשר לסמוך".

מדובר במהלך מחושב: המנדטים של לפיד אינם נמצאים בצד הימני של המפה, אלא בתוך המחנה שלו. הוא אינו פונה לקהל של הליכוד. לפיכך, הדרך היחידה להחזיר קולות היא לקחת אותם מבנט ומאיזנקוט, גם במחיר של חיכוך פומבי.

אלא שב"יש עתיד" לא כולם שלמים עם הקו הזה. מתחת לפני השטח נשמעת ביקורת. פעילים בכירים במפלגה מביעים תסכול מהאסטרטגיה התקשורתית החדשה וטוענים כי במקום למקד את האש בממשלה, לפיד מפנה אותה פנימה אל תוך המחנה.

"אנחנו לא מבינים את מי זה משרת", אומרים גורמים במפלגה. "הציבור מצפה לאלטרנטיבה מאוחדת, לא לקרבות פנימיים". לדבריהם, הפער בין המסרים הפומביים עם "קריאה לאחדות", לבין ההתנהלות בפועל, יוצר תחושת חוסר אמון, והדבר מתבטא בירידה העקבית של המפלגה בסקרים.

גם החשש הפוליטי ברור: כל מתקפה כזו מרחיקה את האפשרות לאיחוד עתידי. במקום לבנות גוש נוצרת תחרות פנימית; במקום אמון, ניכרת חשדנות. לפיד, כך נראה, מוכן למתוח את החבל עד הקצה, בתקווה שלא ייקרע.

שורה תחתונה: הקמפיין של לפיד מכוון פנימה לא פחות משהוא מכוון החוצה. השאלה אינה רק כמה מנדטים הוא ירוויח, אלא כמה שותפים הוא יאבד בדרך. ייתכן מאוד שהתשובה לשאלה ששאלנו לעיל, האם הוא יצטרף לאיחוד עתידי עם בנט ואיזנקוט כלל לא תהיה בידיו: השותפים הפוטנציאליים פשוט יבחרו להשאיר אותו בחוץ.

ניצול הפיצול 

נתניהו רגיל להביט שמאלה ולחייך. המריבות בגוש המרכז-שמאל, פליטות הפה של יאיר גולן, הדשדוש של לפיד, הממלכתיות המוגזמת של איזנקוט, הזיגזוגים של בנט והחלומות של ליברמן, מספקים לו חומר גלם נוח לקמפיין הבחירות הבא. אלא שעל פי ניתוחו של האסטרטג הפוליטי נבו כהן, החיוך הזה עלול להתחלף מהר מאוד. הסכנה האמיתית מבחינתו אינה מגיעה משם, אלא דווקא מתוך המחנה שלו.

כהן מצביע על פער עמוק בין שני הגושים. בשמאל, כך הוא מעריך, הפנימו היטב את לקחי העבר, ובעיקר את תסריט "מרב מיכאלי" ושריפת המנדטים של מרצ. איש שם לא ימהר להרפתקה עצמאית שתסכן את הגוש.

מי שינסה לרוץ לבד ולסכן קולות, יופעל עליו לחץ להתמזג או לפרוש. אין רחמים לאף אחד. המטרה ברורה: למקסם כוח ולמנוע בזבוז, כדי להפיל את נתניהו. חכו ותראו מה יחטוף בני גנץ ואיזו שטיפה תקשורתית יקבל יועז הנדל. ספק אם הם יישארו עד הסוף. כל מה שנתניהו עשה לגוש שלו בבחירות הקודמות, ייעשה עתה בידי גוש המרכז-שמאל.

בימין, לעומת זאת, מתרחש הפעם תהליך הפוך. במקום התכנסות, יש חשש לפיזור. במקום משמעת, יש אגו אישי. במקום להבין שהקואליציה גם כך מתקשה לעבור (בחלק מהסקרים) את אזור 55 המנדטים, צצים עוד ועוד מועמדים המשוכנעים שהם "התקווה החדשה" של המחנה הלאומי.

ארבעת השמות שעליהם מצביע כהן: עופר וינטר, דדי שמחי, משה פייגלין וירון זליכה. כל אחד מהם מזהה לעצמו נישה אחרת בתוך קהל הימין המאוכזב. וינטר משווק קשיחות ביטחונית והרבה מאוד ביטחון עצמי. שמחי מנסה לתרגם את דרגות העבר והופעות האולפן לקולות בקלפי. פייגלין חוזר עם כל החבילה הרעיונית שלו, אך מתקשה להפוך אותה למסר פשוט וסוחף. זליכה, מצדו, ממשיך למכור את עצמו כמושיע כלכלי לאומי עם יכולת לתקן הכל.

אף אחד מהם, לבדו, לא באמת מאיים על נתניהו. אבל כולם יחד עלולים לייצר לו כאב ראש אמיתי, לא מפני שהם חזקים מדי, אלא מפני שהם מפצלים מדי. כל מנדט שיילך למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, יירשם כהפסד ישיר לגוש כולו. השמאל ינצל את הפיצול והבידול בימין כדי להכריע את הבחירות.

שורה תחתונה: נתניהו יכול להמשיך ליהנות מהבלגן בשמאל, אבל אם לא ישתלט בזמן על בלון האגו שמתנפח מימין, הוא עלול לגלות שהשלטון לא נלקח ממנו בידי יריביו אלא נשמט לו מבין האצבעות בתוך הגוש שלו.

ישראבלוף 26

לאחר תקופה ארוכה של עמימות, מתחיל בנט לשלוף ולחשוף את האישים שיאיישו את רשימתו. את השמות הגדולים, דוגמת ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, הוא עדיין לא חושף. ההערכה היא שהוא שומר אותם להמשך, כדי לייצר מומנטום של הצטרפות. בינתיים, השמות שכן נחשפו עוררו השבוע סערה פוליטית בשל זהותם.

בליכוד טוענים כי אחת מהן, קרן טרנר, הייתה ממייסדות "אחים לנשק", או גוף בשם דומה, ונאמה בקפלן. השנייה, אבישר בן חורין, היא אשתו של מי שהיה היחצ"ן של "אחים לנשק". השלישי, יונתן שלו, הוא בנה של אחת הדמויות הבולטות במחאת קפלן. וכך, מי שהיה בעבר מנכ"ל מועצת יש"ע וממשיך להגדיר עצמו "איש ימין", מצרף לרשימתו אנשי מחאה וקפלניסטים. בנט מצדו מכחיש את שייכותה של טרנר ל"אחים לנשק", ואף מאיים לתבוע את הליכוד על פרסום הדברים.

הסיפור המעניין יותר הוא סביב צירופו של יונתן שלו, צעיר בן 23, שהופיע באולפנים כמנהיג ארגון מילואימניקים "כתף אל כתף" והתראיין בעקביות נגד חוק הגיוס ובעד "שוויון בנטל". שלו אף הופיע בוועדת חוץ וביטחון והתפרץ שם נגד החוק. כאשר הטיחו בפניו כי הוא פועל בשליחות בנט, הכחיש. השבוע הוסרה המסכה, והתברר כי בנט מגייס פעילים שהפכו את חוק הגיוס לכלי ניגוח פוליטי.

עד מהרה התברר כי החיבור של שלו לבנט אינו מקרי, אלא חלק מתהליך שנרקם מראש. אמו של שלו הקימה בעבר עם בנט את חברת 'סאיוטה', שממנה בוצע אקזיט של יותר ממאה מיליון דולר. היא משמשת כחברת הוועד המנהל של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", והייתה דמות בולטת במחאת ההייטק נגד הממשלה בתקופת הרפורמה. הבן מצטרף כעת למפלגתו של בנט, מהלך שלא הפתיע את הכתבים הפוליטיים.

"נוכל חוק הגיוס, חבר לנוכל בנט", הגיב יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ בועז ביסמוט. לדבריו, מי שהציג עצמו כמוביל מאבק עממי, נחשף כשחקן פוליטי שניצל את הצבא והמלחמה לקידומו האישי. "מי שכינה את חוק הגיוס 'ישראבלוף', הצטרף למי שכבר הוכיח שאין לו בעיה להפר הבטחות ולגנוב קולות. מפלגת ישראבלוף 26".

"היית מנהיג הציונות הדתית ומנכ"ל מועצת יש"ע, וכעת הפכת לקפלניסט פעיל", תקפה השרה סילמן, שפרשה בעבר מרשימתו של בנט. לדבריה, המהלכים האחרונים, ובהם שילוב דמויות המזוהות עם גורמים ליברליים או פקידותיים, הם "שלב מקדים לחיבור פוליטי שנוי במחלוקת עם הרשימה המשותפת".

מי שעדיין לא קיבלה הודעה על צירופה היא איילת שקד, שותפתו לשעבר של בנט. לפי הדיווחים, היא שוקלת את דרכה הפוליטית, ויש הסבורים כי תצטרף למהלך אחר שיכלול את בני גנץ, יועז הנדל ומשה כחלון. עד הגשת הרשימות צפויים לצוץ עוד שמות, שמועות וחיבורים.

אורבן אינו חורבן

צהלה פשטה השבוע במחוזות השמאל והתקשורת לאחר שנודע על הפסדו של ויקטור אורבן בהונגריה. "נתניהו הוא הבא בתור", ציינו בהתלהבות, תוך שהם מדגישים את ידידותם של השניים. העובדה שאורבן נחשב לידיד גדול של מדינת ישראל לאורך 16 שנות שלטונו, שווה בעיניהם כקליפת השום, כל עוד היה מזוהה עם נתניהו.

כך בדיוק ייחלו בזמנו לניצחונה של קמלה האריס על טראמפ, ידידו הקרוב של נתניהו, וכולם יודעים כיצד זה נגמר. האריס, כזכור, מתנגדת למלחמה הנוכחית, ואין כמעט ספק שלא הייתה יוצאת יחד עם מדינת ישראל למערכה מול איראן. אבל זה כבר סיפור אחר.

מעשיה נוספת שנופצה השבוע קשורה לאזהרות הקבועות של אנשי הרל"ב, שטענו במשך שנים כי אורבן הוא דיקטטור שהשתלט על התקשורת ועל מערכת המשפט בארצו, וכי "אסור שמדינת ישראל תהפוך להונגריה". נתניהו בעיניהם היה בן דמותו, ומכאן הדרך להשמצות הייתה קצרה.

והנה מתברר כי אורבן לא הותיר אחריו חורבן. "הדיקטטור ההונגרי", שהפסיד בבחירות, לא כפר בתוצאות, לא ניסה לזייף, לא התבצר בארמונו ולא שלח את הצבא לדכא את העם. להפך: הוא התקשר למנצח, פטר מדיאר, בירך אותו על הניצחון והודיע על העברת שלטון מסודרת.

התזה קרסה אך במקומה נשלף תרחיש חדש: "אם נתניהו יפסיד, הוא לא יהיה כמו אורבן". הוא, לא יברך את יריבו, יכפור בתוצאות ואף יתבצר בלשכתו. אין גבול לדמיון.

אורבן, כידוע, היה גם אוהב ישראל מובהק. הוא בלם גילויי אנטישמיות, שמר על אופייה הלאומי של ארצו והפך אותה ליעד בטוח ליהודים ולישראלים. הוא עשה זאת גם במחיר עימותים וקנסות מצד האיחוד האירופי, אך מבחינתו, המחיר היה משתלם. בניגוד למדינות רבות במערב אירופה, הונגריה נותרה יציבה ומזמינה כלפי יהודים.

כל זה, כאמור, פחות מעניין את השמאל, ובלבד שניתן יהיה לצייר את נתניהו כמי שעתיד ללכת בעקבות אורבן. "פולין, הונגריה, ובקרוב אצלנו", כתבה שקמה ברסלר, מראשי המחאה, והשליכה את התוצאות על מדינת ישראל. התגובות לא איחרו לבוא: "מסתבר שכאשר יש רוב, אפשר להחליף שלטון בלי להשבית את המשק", כתבו לה, ורמזו היטב למה שקרה כאן.

כך או כך, ההשוואה בין המהפך בהונגריה לישראל אינה מחזיקה מים. בהונגריה הובילו את השינוי צעירים ליברלים, שביקשו להתקרב לאירופה ומאסו בשלטונו הארוך של אורבן. בישראל, לעומת זאת, צפויים להצטרף בבחירות הקרובות מאות אלפי מצביעים חדשים, כאשר הסקרים מראים שרובם מצביעי ימין התומכים במפלגות שמרכיבות את הקואליציה, מהליכוד ועד עוצמה יהודית, וכמובן במפלגות החרדיות.

שורה תחתונה: הונגריה לא הייתה ולא תהיה תמרור האזהרה שהשמאל ניסה לצייר. השקר נחשף והמציאות שוב חזקה מהתעמולה.

בקצרה

שידוך פוליטי: המשפט הקובע שבפוליטיקה גם הבלתי יאומן עשוי להתרחש, קיבל השבוע משמעות מעשית עם הפרסומים על פגישת בנט וגנץ. השניים, שבעבר הלא רחוק החליפו ביניהם בעיקר "חמיצות", מצאו עצמם באותה סירה של מצוקה בסקרים: בנט מנסה לעקוף את איזנקוט בסיבוב, וגנץ נלחם על מקומו מעל אחוז החסימה. כשגנץ פוזל לנתניהו ובנט מצהיר שיחליפו, נראה שעל דבר אחד הם כן מסכימים: התחייבויות פוליטיות הן המלצה בלבד. במבחן התוצאה, אחד מהם עלול להפר ביתר קלות את הבטחתו בדרך לקלפי.

עשור של הסברה: עופר גולן, יועצו הקרוב של נתניהו ומי ששימש כחומת המגן של המשפחה במשך עשור, מסיים את תפקידו בהודעה מלאת שבחים על "יכולת הניווט" של הבוס. אלא שמאחורי הקלעים, גורמים בסביבת ראה"מ מלחשים כי גולן פשוט התאכזב לגלות שגם אחרי עשר שנים, הוא לא קיבל את המפתחות לניהול הקמפיין. בין אלו הטוענים שקשה לעבוד עם נתניהו לאלו שמסבירים שקשה לעמוד בקצב שלו, דבר אחד בטוח: אחרי עשור שבו היה הקול שמאחורי הקלעים, גולן עוזב כשהוא משאיר את זירת הקרב של הקמפיין לקולות חדשים.

מי יחליט: יועז הנדל יעשה הכול כדי לחזור לכנסת. הוא לא בוחל בדבר. השבוע השיק קמפיין חוצות של מפלגת המילואימניקים שמנסה לחקות את קמפיין הליכוד מ-2019. בעוד שבגרסה המקורית של הליכוד הותקפו עיתונאים תחת הסיסמה "הם לא יחליטו", מפלגתו של הנדל משתמשת באותו קו עיצובי כדי לתקוף ח"כים חרדים וערבים. במרכז המודעות מופיעים פניהם של הח"כים גולדקנוף, גפני, אחמד טיבי ואיימן עודה, לצד הכיתוב: "הם לא יחליטו, הציבור המשרת יחליט". בינתיים הסקרים מחליטים שהנדל נשאר בחוץ וטוב שכך.

מבחן הברווז: ח"כ צביקה פוגל החליט להעניק ציונים לנשיא הנבחר דונלד טראמפ, וקבע בנחרצות אחרי הפסקת האש: "דונלד, יצאת ברווז". ראה"מ נתניהו, שכנראה פחות התחבר לזואולוגיה הפוליטית הזו, מיהר להבהיר השבוע לשרים ולח"כים שעם הבית הלבן לא מדברים בסיסמאות. פוגל אולי רצה להישמע כלוחם ללא חת, אבל בסופו של דבר הוא גילה שגם הלוחם הכי גדול צריך לדעת מתי עדיף פשוט לשמור על זכות השתיקה ולברור את המילים בקפידה.

צנזורה בשידור חי: חלק מערוצי התקשורת החליטו השבוע להמציא ז'אנר חדש: "צנזורה במחאה". בעוד חדשות 14 ו-24 העבירו את הצהרת נתניהו על הפסקת האש במלואה, בחדשות 12 בחרו להתעלם ובחדשות אחרות חתכו באמצע, בטענה ש"הוא לא עונה לשאלות". האירוניה זועקת: כשנתניהו שותק, הם זועקים על "ניתוק"; כשהוא מדבר, הם מתלוננים על "מונולוג"; כשהוא כבר נותן להם לשאול, השאלות הופכות למפגן של "הכנסנו לו" בלי קשר לנושא. מתברר שבתקשורת גילו שיטה חדשה להילחם בנתניהו: אם אי אפשר לנצח אותו בטיעונים, פשוט מכבים את המקלט ומקווים שהציבור לא יבחין שהם נשארו בחוץ.

חי בחלום: ליו"ר 'ישראל ביתנו', אביגדור ליברמן, אין ספק מי יהיה ראש הממשלה הבא. לדבריו, הוא זה שיכהן בתפקיד כי "אנחנו נהיה המפלגה הגדולה בגוש". ליברמן כבר הספיק להודיע שהחלטתו הראשונה תהיה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ונראה שהוא כבר התחיל למדוד את השטיחים בלשכה. האיש שבעבר הבטיח לחסל את הנייה תוך 48 שעות, מוכיח שוב שיש אנשים שחיים בחלום; הבעיה היא שהקלפי נוהג לשמש כשעון מעורר אכזרי במיוחד.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'

המושבה 'זכרון יעקב' של שנת תשי"ב לא דמתה כלל למרכז הפורח של ימינו. הייתה זו תקופה של בראשית, שעותיה הראשונות של ישיבת 'כנסת חזקיהו' תחת הנהגתם של ענקי הרוח – אחרון נסיכי קלם, המשגיח רבי אליהו לופיאן, והגאון רבי נח שמעונוביץ.

הישיבה שכנה אז בקומץ קרוואנים רעועים, שהיו מושלכים בלב הישימון כציור אבסטרקטי תלוש. הדלות הייתה מחפירה, כזו המכרסמת באיברים. החום התיש את הנפשות, והנורות הצהובות של אותם ימים רק העצימו את הלחות והמועקה. אך מעל לכל, רדפה את התלמידים מכת ה'מוראשקעס' – זבובונים שחורים ומאוסים שהגיחו בגלים מהביצות הסמוכות. הם גדשו את ה'חדרים', פלשו למאכלים, ובשעות הערב היו מכסים את גופי התאורה עד שהחשיכו את החדרים כליל.

בתוך דלות זו, בלטה דמותו של ראש המועצה. הוא היה חילוני מוצהר, מאלו שהפכו את כפרנותם לדת, אך בסתר היה שולח סיוע כספי, או משגר את חשמלאי המועצה לתיקונים דחופים. לעיתים, כשרבי אליהו היה מוסר שיחה, היה ראש המועצה מתגנב מבעד לדלת האחורית, נבלע בפינת ספסל, עוצם עיניים ושואב דקות של דברי כיבושין לפני שחמק בחזרה למבוכת חילוניותו. יום אחד, נפרץ הסכר. הוא נכנס לחדרו של המשגיח וחשף את הצומת הסוער ששינה את חייו לעד.

"זה קרה בראדין," פתח ראש המועצה. בחוץ השתוללו פתיתי שלג כבדים, ובחדרו של רבי נפתלי טראפ, ה'ריש מתיבתא', עמד שרוליק – בחור עילוי שהפך את משנתו לאבן שואבת של כפירה. רבי נפתלי הביט בו בכאב עצום. "אתה, שרוליק?! זה שתירצת את קושיית ה'אור זרוע' בשלושה מהלכים מבריקים, אתה עוסק בספרי השכלה נתעבים?!"

השמועות התאמתו. שרוליק לא רק קרא, אלא הפך למוקד של 'בתי מדרש של בלעם', מפיץ דעות כפרניות ממינסק בלב היכל ה'. "במה החלפת את רבי עקיבא איגר?" התחנן רבי נפתלי להבין, "בניטשה והגל?!" שרוליק השיב בזחיחות: "העולם גדול, וראדין קטנה לרוחי".

רבי נפתלי נזדקף בקרירות: "לך מכאן! עלה על הרכבת למינסק. ראדין אינה ראויה לרודפי עולם". אך שרוליק, בחרדה פתאומית, מלמל כי הרכבת האחרונה כבר יצאה. "שמא תיכנס לבעל ה'חפץ חיים'", הציע רבי נפתלי, "ובאת אל הכהן".

רבי ישראל מאיר הכהן הקשיב במתינות. "ספרי מינים?! לא אוכל להתיר לך להישאר בישיבה!" פסק בתקיפות. כששרוליק התחנן כי אין לו היכן ללון, חלה תמורה מדהימה.

עיניו של החפץ חיים אורו באור חדש. זיק של חדווה הפציע בפניו והוא חיבק את הבחור המבולבל בחום: "אה, טייערר גאסט! (אורח יקר) ברוכים הבאים! ביתי אינו נאה בעיניך? ביתי לפניך!" ברגע אחד הפך הכהן הגדול למארח רחום. הוא הגיש לו פת ערבית, מזג כוס חמין, וסידר עבורו את מיטתו היחידה. כל הלילה עסק החפץ חיים בתורה כשהוא עומד על רגליו כדי לא להפריע לשנת האורח. לפנות בוקר, כשגבר הכפור, ניגש הצדיק בלאט וכיסה את הבחור ב'פרווה' האישית שלו בחרדת קודש.

"לא ישנתי באותו לילה," סיים ראש המועצה בדמעות. "לא רציתי להחמיץ רגע מקסם הלילה. אותה פרווה שהחפץ חיים השיל מעצמו למעני – האפיקורס שנזרק מהישיבה – היא זו שמחממת את ליבי עד היום".

סיפורו של החפץ חיים משתלב כחוט השני בפסוקי הפרשה: "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר" (ויקרא י"ג, ו).

רש"י מדקדק: אם הנגע עמד במראיתו או פשה – המצורע טמא. אך הרמב"ן מקשה: הרי הדין הוא שבשבוע השני אינו צריך הסגרה נוספת! מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ב'דרש משה' מגלה כאן יסוד חינוכי מרעיד:

אמת, המצורע טמא, אך הוא אינו חייב בבידוד מחוץ למחנה. התורה מלמדת שיש חוטא המקלקל אחרים – הוא חייב 'בדד ישב'. אך מי שחטא ונגעו 'עמד במראיתו', כלומר, הוא עדיין בטומאתו אך הפסיק להשפיע לרעה על סביבתו – התורה חסה עליו. הוא נשאר בתוך המחנה כדי שיחזירוהו בתשובה.

זהו היסוד: מותר לשלח תלמיד ממוסד חינוכי רק אם הוא מהווה סכנה לאחרים. אך אם נגעו אינו 'פושה', עלינו לחבק, להשאיר ולקרב. גם המקלקל שנשלח, נשלח רק לזמן קצוב כדי שיתקן, ולא כדי לאבדו חלילה.

השאיפה הכמוסה של כל יהודי היא להיות מחובר לבורא עולם 365 ימים בשנה. אך העולם גדוש אתגרים, יצרים וקשיים. איך מבטיחים שלא נטעה בצמתי החיים?

התשובה טמונה במילים: "וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן". אבינו האוהב שתל בכל דור צדיקים ומאורי אור. התבטלות לדעת תורה היא היכולת להניח את ההיגיון המוגבל שלנו בצד ולצעוד לאור חכמתם המזוקקת.

גם אם המצורע הוא רופא מומחה המבין בנגעים, עליו ללכת לכהן. הריפוי מתחיל בציות. הצעד הראשון של התיקון הוא ההכרה שיש מי שרואה גבוה יותר, נקי יותר. ככל שנשכיל לבטל דעתנו לדעתם של מנהיגי הדור, כך נהיה שמורים ומוגנים מכל רע, ונזכה לחיים נעלים בעולם הזה ולזכויות נצחיות בעולם הבא.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

ערב שבת שלום וחודש טוב ומבורך! פרשיות השבוע תזריע מצורע.

בפרשה אומרת התורה (י"ג, מ"ה): מי שיש לו צרעת "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" – הוא צריך לשבת מחוץ למחנה ולצעוק שהוא "טמא". אומרת הגמרא במסכת שבת (דף ס"ז ע"א) למה? "כדי להודיע צערו לרבים" – שיתפללו עליו הרבים. שואל רבי יונתן אייבשיץ: למה דוקא כאן? מדוע בשאר חולאים לא מצאנו שצריך לפרסם ואילו פה התורה אומרת במיוחד על הדבר הזה?

והוא מסביר נפלא. אומר: בדרך כלל "תפילת חולה על עצמו", היא חשובה. וכמו שכתוב אצל ישמעאל – "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר" (בראשית כ"א, י"ז), זו תפילת חולה על עצמו. אבל כאן, המצורע הזה נקרא "מצורע מוסגר". למה? כי נסגרים שערי שמים לתפילותיו. מדוע? כי הפה של האדם הוא כלי. כאשר הפה הזה משמש לטוב, אז הוא גם יכול להשפיע למעלה.

לדוגמא: יש צנרת של מים, פתאום יש פיצוצים בצנרת פה ופה. מה עושים? סוגרים את השיבר הראשי. אבל הרי אין מים בכל הדירה?!… אין שום בעיה, אבל אי אפשר להזרים כאשר זה משפריץ לפה ומשפריץ לשם. נתקן, נסדר, ואחר כך יהיה אפשר להזרים את המים.

ככה גם כאן, הפה הוא צינור, הוא מביא הרבה תועלת. אבל אם הוא משפריץ ויש נזילות והשפרצות, אז סוגרים את השיבר עד שיהיה תיקון. כאשר יש לשון הרע וכל מיני חטאי הלשון, בשמים אומרים: תשמע, צריך לסגור את השיבר, זה משפריץ יותר מדי.

לכן, פה אין לי "תפילת החולה על עצמו", אלא הוא צריך לפנות לתפילתם של רבים – שהם יבואו ויגידו: "כן, בואו ותתפללו עליי".

ומה התיקון הזה? "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (י"ג, י"ג). מביא אבינו הגדול מרן ראש הישיבה זצוק"ל בפירושו הנפלא 'בית נאמן' עה"ת, אומר: "כלו הפך" – תהפוך את המלה "כלו" יוצא "ולכ", זה ר"ת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". (את זה הוא שמע מרבי בנימין אליאס יבדלחט"א בבריאות איתנה). אז "כולו הפך" – תהפוך את המלה "כלו" ואז "טהור". כאשר מחדירים "ואהבת לרעך כמוך", אז נטהרים ואז התפילות חוזרות להישמע ולעשות פעולות גדולות בשמים.

נזכה שכולנו ישמעו קול תפילותינו וכל משאלות ליבנו לטובה לרצון לפני בורא עולם, אמן.

שבת שלום ומבורך!

שעות אחדות מאז נכנסה הפסקת האש לתוקפה, ולבנון כבר נראית כמי שנמצאת במרוץ נגד הזמן להשבת התשתיות לפעילות מלאה. במוקד המאמצים עומד גשר אל-קאסמיה האסטרטגי שבדרום המדינה, יעד שספג תקיפות חוזרות ונשנות מחיל האוויר וכעת שוקם במהירות יוצאת דופן וחזר לפעילות. בתיעודים שהופצו ברשתות ערביות ניתן לראות את חיילי צבא לבנון כשהם פרוסים לאורך הגשר ומפקחים מקרוב על עבודות השיקום, המהוות סמל לניסיון הלבנוני לקבוע עובדות בשטח ולהשיב את התנועה לצירים המרכזיים שחוברו מחדש.

במקביל לעבודות ההנדסיות בדרום, רחובות הדאחיה בביירות התמלאו הלילה בשבים שחזרו למעוז השיעי ופתחו בחגיגות סוערות שלווי בירי מסיבי באוויר. המפגן הזה, שגרם לנזק כבד לרכוש, הסתיים בגל מעצרים של צבא לבנון שהודיע על תפיסתם של שבעה אזרחים לבנונים, לצד אזרח סורי ואזרח פלסטיני, בחשד לביצוע הירי.

למרות צהלות השמחה ברשתות החברתיות, המציאות הצבאית נותרת מתוחה מאוד; דובר צה"ל בערבית, אל"ם אביחי אדרעי, מיהר להבהיר לתושבים כי השטח דרומית לליטני עדיין סגור בפניהם: "עם כניסת ההסכם לתוקף, צה"ל ממשיך לשמור על עמדותיו בדרום לבנון נוכח פעילות הטרור של חיזבאללה. עד להודעה חדשה – אתם מתבקשים לא לנוע דרומית לנהר הליטני".

בישראל מבהירים כי שיקום התשתיות בלבנון אינו מסמן את סיום הנוכחות של צה"ל בשטח. אמש, ראש הפרסם הצהרה לתקשורת ובה אמר כי ישראל מקבעת "רצועת ביטחון מעובה" שתמנע את חזרת המצב לקדמותו כפי שהיה ב-6 באוקטובר. נתניהו הסביר כי הרצועה החדשה נפרסת בעומק של 10 קילומטרים מקו החוף ועד להר דב, ושלח מסר חד משמעי לצד השני ולקהילה הבינלאומית לגבי עתיד השליטה בשטח: "שם אנחנו נמצאים – ואנחנו לא יוצאים".

כחמש מאות רבנים, מו"צים, מדריכי חתנים ואנשי מקצוע התכנסו הבוקר במרכז הכנסים היכל שלמה בירושלים לוועידה השנתית השביעית של מכון דורות – המרכז לפוריות רפואה והלכה. הוועידה, שהפכה לאבן שואבת עבור שוחרי תורה ודעת, הציגה השנה שילוב מרתק בין חידושים טכנולוגיים פורצי דרך לבין בירורים הלכתיים מעמיקים בסוגיות המורכבות ביותר בעולם הפוריות.

רגעי השיא של האירוע נרשמו דווקא לקראת נעילתו, עם הופעתו ומשאו של מרן הראש"ל הגר"י יוסף, שכיבד את האירוע והכביר בשבחי המכון והעומדים בראשו, כשהוא מפליג את ההיצמדות המוחלטת להוראות ופסקי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל.

דברים מאלפים נשא פוסק המכון, הגאון רבי אהרן בוטבול, חתנא דבי נשיאה מרן זצוק"ל, שאף הוא הדגיש את החשיבות בסיוע לזוגות ובפעולות רפואיות על פי ההלכה הפסוקה בלבד.

דברי ברכה מסר בפתח הוועידה נשיא המכון, הגאון רבי ציון כהן, רבה של אור יהודה ומ"מ רב העיר רחובות, שבירך את המשתתפים ועמד על הזכות הגדולה בליווי הזוגות בדרכם לבניין עדי עד.

ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת, שעומד בראש חוג ידידי מכון דורות, נשא אף הוא דברי פתיחה בהם עמד על חשיבות פעילות המכון עבור חוסנו של עם ישראל. בן שבת הוסיף ותיאר את ייחודיותה של מדינת ישראל אשר לצד התעצמותה הביטחונית ועליית התפוקה והתוצר, מתאפיינת בשיעור ילודה גבוה מאוד, לא מעט בזכות רפואת הפוריות המשגשגת.

ראש המכון הרה"ג איתי יוסף כהן סקר את הפולמוס ההלכתי המרתק סביב השתלת שחלה, נושא המשלב מאה שנות דיון הלכתי עם פריצת דרך רפואית עכשווית. על כך הוסיף הרה"ג בראל צמח, מנהל מערך הייעוץ במכון, שסקר את אמצעי האבחון החדשים בראי ההלכה. חלק זה נחתם בסקירה של על פתולוגיות רחמיות, ובהרצאה הלכתית של הרה"ג רועי לביא על ההשלכות של פוליפים וציסטות למורי הוראה.

לאורך שעות הוועידה נשמעו הרצאות מאלפות מאת בכירי רפואת הפוריות בארץ. פרופ' דרור מאירוב, מנהל מרכז ע"ש מוריס קאהן לשימור פוריות, שיבא, תל השומר, ד"ר יחיאל בורק, סגן מנהל המרכז לאנדומטריוזיס, שיבא. בהמשך נשמעה בקשב רב הרצאתה של ד"ר רעות ברטוב, מנהלת מעבדת ברטוב, ואת הפרק הרפואי חתם פרופ' אורי דיאור, מנהל מחלקת נשים בבית החולים הדסה עין כרם.

במכון דורות סיכמו בסיפוק את הוועידה וציינו כי החומרים המקצועיים שהוצגו במושבים השונים פורסמו בהרחבה בקובץ 'דורות' השנתי שחולק למשתתפי הוועידה, וזמין כעת במשרדי המכון גם לטובת רבנים ומורי הוראה שלא יכלו להשתתף פיזית באירוע.

צילום: נועם אליהו

עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש בלבנון בחצות הלילה שבין חמישי לשישי, התעוררה בביירות מלחמת גרסאות יצרית סביב השאלה מי הוביל להשגת השקט הזמני. במוקד ניצבת ממשלתו של הנשיא ז'וזף עאון, שמוצאת עצמה בתווך שבין הלחץ הבינלאומי לבין איומי חיזבאללה, זאת לאחר שנקטה בצעדים חסרי תקדים והוציאה את הזרוע הצבאית של הארגון מחוץ לחוק.

בעוד שבסביבת הנשיא טוענים כי הפסקת האש היא פועל יוצא של המשא ומתן הישיר בוושינגטון מול ישראל, בחיזבאללה מציגים תמונה הפוכה לחלוטין. חבר הפרלמנט מטעם הארגון, עלי פיאד, טען בראיון לרשת "אל-ג'זירה" כי "ההסכם הוא תוצאה של לחצים איראניים, מאמצים פקיסטניים ושיתוף פעולה סעודי", והוסיף כי האיראנים התנו את המשך המגעים מול ארה"ב בהפסקת הלחימה בלבנון.

למרות השקט היחסי, ארגון הטרור משגר איומים חריפים כלפי הדרג המדיני בלבנון ומזהיר מפני הידרדרות לעימותים עדתיים פנימיים. מקורב לחיזבאללה התריע כי "לבנון על סף פיצוץ גדול, הנשיא וראש הממשלה יהיו אחראים לשפיכות הדמים". בהודעה רשמית שפרסם הארגון הובהר כי מבחינתם המערכה לא תמה, שכן "נוכחות כוחות ישראליים בשטח לבנון מקנה ללבנון ולעם הלבנוני זכות להתנגד".

עלי פיאד אף החריף את הטון ב"אל-ג'זירה" כשהזהיר כי "התרחיש הגרוע ביותר עבור הלבנונים הוא הגעה לעימות פנימי. הבחירה במשא ומתן ישיר עם ישראל תוביל לכך".

בצד הישראלי, הבהירות הביטחונית נותרת איתנה גם תחת תנאי הפסקת האש המיועדת לעשרה ימים, במהלכם ינסה צוות המעבר של טראמפ לגבש מתווה קבוע. ראש הממשלה נתניהו הבהיר אתמול בקולו את תמונת המצב בשטח ואמר: "אנחנו נשארים בלבנון ברצועת ביטחון מעובה של עשרה קילומטר, שם אנחנו נמצאים, אנחנו לא יוצאים".

דברים אלו מדגישים כי צה"ל אינו נסוג מדרום לבנון בשלב זה, במקביל לדיווחים בלבנון על סבב שיחות נוסף שצפוי להתקיים בקרוב בוושינגטון בין המדינות. המתיחות בלבנון נותרת בשיאה, כאשר הממשלה בביירות מנסה לתמרן בין ההזדמנות המדינית לבין האיומים המפורשים של חיזבאללה על יציבות המדינה.

הערב (חמישי), במהלך מטח רקטות כבד ששוגר לעבר אזור כרמיאל והגליל המרכזי, נפצע גבר בן 25 באורח קשה מאוד. צוותי הרפואה שהוזעקו למקום מצאו את הצעיר בתוך זירת נפילה, כשהוא סובל מפציעות קשות ומורכבות.

מחקירה ראשונית של האירוע עולה כי הצעיר נפגע ככל הנראה משברי יירוט גדולים שנפלו במרחב לאחר פעילות מערכות ההגנה האווירית. הרסיסים גרמו לפגיעות חודרות קשות המרוכזות באזור הראש ובאחת מרגליו.

ממגן דוד אדום נמסר: "חובשים ופרמדיקים של מד"א העניקו טיפול רפואי מציל חיים לגבר כבן 25 במצב קשה. הפצוע סבל מפציעות חודרות משמעותיות. לאחר ייצוב מצבו בשטח, הוא פונה בדחיפות לבית החולים בנהריה כשהוא מורדם ומונשם."

המטח לכרמיאל הגיע לאחר יום של לחימה עצימה בגבול הצפון, ולמרות הדיווחים על מגעים להפסקת אש בתיווך אמריקני. בצה"ל אישרו כי זוהו עשרות שיגורים שחצו משטח לבנון, חלקם יורטו על ידי לוחמי ההגנה האווירית וחלקם נפלו בשטחים פתוחים ובמרחב העירוני.

המערכה הצבאית מול איראן והמצור הימי המתהדק על מצר הורמוז חורגים מזמן מגבולות המזרח התיכון, והופכים למשבר כלכלי גלובלי המאיים לשתק את התנועה האווירית העולמית. ראש סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA), פאתיח בירול, סיפק הלילה תחזית קודרת במיוחד בראיון לסוכנות הידיעות AP.

לדברי בירול, מלאי דלק הסילוני (Jet Fuel) של מדינות אירופה נמצא בשפל חסר תקדים. "לאירופה נותר דלק סילוני למשך אולי שישה שבועות לכל היותר", הזהיר בירול. המשמעות המיידית של הנתון הזה היא חשש ממשי מפני גל ביטולי טיסות המוניים ברחבי היבשת כבר בשבועות הקרובים, בשל המחסור באספקה סדירה.

המצור על מצר הורמוז, שדרכו עובר כרבע מאספקת הנפט העולמית וחלק משמעותי מאספקת הגז הטבעי (LNG), יצר "צוואר בקבוק" שהאנושות טרם חוותה. בירול הגדיר את המצב הנוכחי כ"משבר האנרגיה הגדול ביותר איתו האנושות התמודדה אי פעם".

השלכות המצור על הכלכלה הגלובלית:

• חניקת האספקה: חסימת המעבר החופשי של מכליות נפט וגז גורמת למחסור מיידי במזקקות באירופה ובאסיה.
• עליית מחירים: המחסור מוביל לזינוק במחירי האנרגיה, מה שמתגלגל ישירות למחירי התחבורה, החשמל והייצור.
• שיבוש שרשראות האספקה: מלבד דלק, דרך המצר עוברת אספקה חיונית אחרת המשפיעה על התעשייה העולמית.

האזהרה של ה-IEA מגיעה בנקודת זמן קריטית, כאשר הממשל האמריקני תחת הנשיא טראמפ ממשיך להדק את המצור במסגרת מבצע "שאגת הארי" כדי לאלץ את איראן להתפרק מנשקה הגרעיני. בעוד שהפסקת האש הזמנית שעליה הכריז טראמפ עשויה להקל מעט על המתיחות, היא טרם הובילה להסרת המצור הימי.

מומחי אנרגיה מעריכים כי אם לא תושג פריצת דרך מדינית משמעותית בשבועיים הקרובים שתאפשר את פתיחת המצר למכליות, נראה את מחירי הטיסות מזנקים לשיאים חדשים, לצד צמצום דרסטי בלוחות הזמנים של חברות התעופה הגדולות בעולם.

---

ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא הערב (חמישי) הצהרה מיוחדת לתקשורת, שבה התייחס לראשונה ובאופן רשמי להפסקת האש בת עשרת הימים מול לבנון, שתיכנס לתוקפה הלילה בחצות. נתניהו הציג את המהלך כתוצר של עוצמה צבאית חסרת תקדים ושינוי אסטרטגי של פני המזרח התיכון.

בפתח דבריו, מנה נתניהו את הישגי מבצע "שאגת הארי" ומלחמת התקומה כגורמים שהובילו את לבנון לשולחן המשא ומתן: "יש לנו הזדמנות לעשות הסכם שלום היסטורי. ההזדמנות הזאת קיימת משום ששינינו עד היסוד את מאזן הכוחות. הפעלנו את הביפרים, חיסלנו את מצבור הנשק העצום של 150 אלף רקטות שנסראללה הכין להחרבת ערי ישראל – וחיסלנו את נסראללה עצמו".

לדבריו, הלחץ הצבאי הוביל לשינוי גישה בביירות: "התחלנו לקבל קריאות מלבנון לשיחות שלום ישירות, דבר שלא קרה יותר מ-40 שנה. נעניתי לקריאה והסכמתי להפסקת אש זמנית של עשרה ימים כדי לקדם את ההסכם שהחל בפגישת השגרירים בוושינגטון".

נתניהו הבהיר כי למרות הפסקת האש, ישראל אינה מוותרת על שליטה ביטחונית בשטח: "צה"ל יישאר בתוך שטח לבנון ב"רצועת ביטחון מעובה", המשתרעת מהים ועד הר דב ומבואות החרמון, סמוך לגבול סוריה. רצועה זו מאפשרת לנו לבלום כל סכנת פלישה ליישובים ישראליים ולמנוע ירי נ"ט לעבר אזרחינו".

נתניהו חשף כי חיזבאללה דרש נסיגה ישראלית מלאה ומשוואה של "שקט תמורת שקט", אך הבהיר: "לא הסכמתי לא לזה ולא לזה".

בעוד הלחימה בשטח נמשכת, מאחורי הקלעים מתעצמים המאמצים לתכנון עתידה של רצועת עזה. לחדשות 12 נודע כי השבוע התקיים דיון ממשלתי חריג וחשאי בנושא "היום שאחרי", בהובלת מ"מ מנכ"לית משרד ראש הממשלה, דרורית שטיינמץ. בדיון השתתפו נציגי כלל משרדי הממשלה הרלוונטיים, המל"ל ומתאם פעולות הממשלה בשטחים.

הדיון, השני במספר תחת מעטה חשאיות כבד, התקיים בעקבות לחץ אמריקני מסיבי וצרכים שעלו מאנשי המפקדה האמריקנית הממוקמת בקריית גת. מפקדה זו, הכוללת נציגי מדינות זרות וארגוני סיוע, פועלת לגיבוש תוכניות מעשיות לניהול הרצועה בטווח הקרוב והרחוק.

החזון שנדון בחדרים הסגורים נשען על "פרויקט סאנרייז" (Project Sunrise) – תוכנית שגובשה על ידי השליחים האמריקנים צ'ארלס וויטקוף וג'ארד קושנר. התוכנית השאפתנית כוללת בניית גורדי שחקים, אזורי תעשייה מודרניים ומתקני אנרגיה מתקדמים, במטרה להפוך את עזה למרכז כלכלי אזורי.

נציגי רשות החשמל, המים והתחבורה נדרשו לספק חוות דעת מקצועיות ליוזמות הללו, שנתפסות כמהפכניות ביחס למציאות הנוכחית ברצועה.

למרות הלחץ החיצוני, הדרג המדיני בירושלים הציב תנאים נוקשים לכל התקדמות. גורמים שהשתתפו בדיון מסרו כי ניתנה הנחיה ברורה: לא יקודמו יוזמות שיקום ללא פירוז מלא של הרצועה ופירוק חמאס מנשקו.

בנוסף, ישראל הבהירה באופן רשמי כי היא אינה מתכוונת לממן אף חלק מיוזמות השיקום הללו, וכי האחריות הכלכלית תוטל על הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב.

ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה: "ראש הממשלה קבע מדיניות ברורה – שיקום עזה יתבצע רק לאחר פירוק חמאס מנשקו ופירוז מלא, תנאים שטרם התקיימו. הדיונים בדרג המקצועי אינם עוסקים בקידום שיקום, אלא בבחינת השלכות של יוזמות בינלאומיות שונות, כדי למנוע קביעת עובדות בשטח העלולות לפגוע באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל".

השבוע חזינו בהתנגשות מקוממת בין בית המשפט העליון בראשות נשיאו, יצחק עמית, לבין הקואליציה המכהנת. בית המשפטי העליון, בשבתו כבג"ץ, החליט לדון בעתירה בדרישה להורות לראש הממשלה להדיח את השר לבטחון פנים, איתמר בן-גביר, מתפקידו.

עצם קיום הדיון היה, בעיני, מקומם. כל בר דעת יודע שהחוק בעניין פיטורי שרים על ידי ראש הממשלה הוא ברור ופשוט: רק לראש הממשלה מוקנית הזכות לפטר שר. נקודה. אין שום מקום לפרשנות. מצד שני ראינו בשנים האחרונות פעם אחר פעם אחר פעם שבג"ץ נוטל לעצמו סמכויות לא לו.

הדוגמא האקטואלית ביותר היתה לפני מספר ימים כאשר בג"ץ החליט לאשר למפגינים, בעת המלחמה, למלא את כיכר הבימה בתל אביב ב 600 איש, למרות שפיקוד העורף החליט שבעת מלחמה המספר הבטיחותי הוא 150 איש בלבד. כלומר, בג"ץ נטל לעצמו את האחריות על חייהם של עוד 450 איש.

זאת ועוד – הדיון התקיים בשבת, כאשר הנימוק לקיומו של הדיון דווקא ביום הקדוש לעם היהודי היה "פיקוח נפש". זוהי טענה אבסורדית – שכן אם לא היה מתקיים דיון בשבת – מספר המפגינים המותר היה על פי החלטת פיקוד העורף – 150 בלבד. כלומר, בג"ץ ראה בהוספת עוד 450 איש – פיקוח נפש. טענה אבסורדית ומקוממת כאחד.

ולכן, אם בנושא "קטן" כזה בג"ץ נוטל לעצמו חרות לפסוק בניגוד לכל דין וסמכות הגיונית – קטן עליו להחליט שלמרות החוק המפורש הוא יכול לדון גם באפשרות להורות לראש הממשלה לפטר שר.

הדיון עצמו היה מקומם. הרכב השופטים, ובעיקר נשיא העליון, יצחק עמית, התנהלו ביהירות כלפי עורכי הדין שייצגו את הממשלה, ובעיקר כנגד עו"ד דוד פטר. הם קטעו אותו פעם אחר פעם אחר פעם וכשהתקומם נגד זה הם הסבירו לו למה זה תקין. גם השופט כבוב הראה שהוא נפגע קשות מדבריו (המקוממים יש לומר) של השר בן גביר כלפיו וחיזק בעצם את טענתו של עו"ד פטר לפיה השופט כבוב נמצא בניגוד עניינים מול בן גביר.

שורה תחתונה – הרושם שהתקבל מהדיון הוא ששופטי בג"ץ אמנם שומרים לעצמם את הזכות כן להחליט בנוגע לפיטורי שרים – אבל הם לא יעשו זאת הפעם. הם מעדיפים הסדר כלשהו מאשר החלטה שעלולה להביא למשבר חוקתי במסגרתו ראש הממשלה לא יפטר את השר, למרות החלטתם.

הבחירות הקרבות ימנעו מהם את הרצון להיכנס לתוך מהומה שתפרוץ אם יקבלו החלטה על פיטורים. נמתין בסבלנות ובינתיים בואו נעסוק בנושא החשוב והדחוף יותר של הגנה על בטחון ישראל בכל חזיתות הלחימה.