השבוע הנוכחי של "החזרה לשגרה" לאחר הפסח, לווה בדיווחים סותרים רבים: חלקם נשענו על מקורות זרים, חלקם מפי "גורמים מדיניים", ורובם על הערכות ופרשנויות.
כן הסכם, לא הסכם. תהיה הסלמה בצפון, לא תהיה. המצור על המיצר ייפתח או יישאר סגור, וכיצד זה ישפיע על המלחמה. המון דיסאינפורמציה ואין ספור שמועות. השאלה העיקרית נותרה בעינה: האם הפסקת האש, שתסתיים רשמית ביום רביעי הקרוב, תפוג או תימשך. ואם תפוג – מה משמעות הדבר? האם מיד לאחריה יחזרו השיגורים, המקלטים והממ"דים. בד בבד עם החזרה לשגרה, נמשכו גם השיגורים בצפון. כל אחד והשגרה שלו.
מי שיכול היה לספק תשובות הוא הנשיא טראמפ. אולם מעקב אחר תגובותיו והודעותיו גורם לסחרור וכאב ראש. קשה להבין למה הוא מתכוון כשהוא אומר ש"המלחמה קרובה מאוד לסיומה", ובמקביל ממשיך לאיים על האיראנים. על מה הוא מתעקש, ועל מה הוא מוכן לוותר.
סלע המחלוקת (מבלי להלאות יתר על המידה) נוגע לדרישתו: אי העשרת אורניום והוצאת האורניום המועשר, שכבר ברשותה, למדינה שלישית, לצד פתיחת מצר הורמוז לכלי שיט. איראן מתעקשת להמשיך בהעשרה, גם אם בהיקף מצומצם, בטענה לצורך אזרחי. בפועל, זו האופציה המרכזית שלה לאיים על העולם. סביב המחלוקת הזו מסתובב הכול.
בינתיים נראה לכאורה כי הפסקת האש תימשך מעבר לרביעי הקרוב. ארה"ב נוטה להאריך אותה בשבועיים נוספים, אך הכול יכול להשתנות ברגע אחד. הכלכלה הקורסת באיראן מהווה גורם משמעותי בכל החלטה. לכל זה מתווסף גם המו"מ עם לבנון: למרות ניסיונו של נתניהו להפריד בין החזיתות, הקשר ביניהן קיים.
בתווך מתלהט גם הוויכוח הפוליטי הפנימי: האם מדינת ישראל ניצחה במלחמה או איראן. הפרשנויות בתקשורת השמאל על "הפסדי ישראל" זוכות לסיקור נרחב באיראן ומעניקות למשטר עידוד.
הצביעות נמשכה גם השבוע. נתניהו, שנשא דברים בטקס שעורכת המדינה ב"יום השואה", אמר כי ללא פעולה נגד איראן "מדינת ישראל הייתה עלולה להיות בסכנה כמו בשואה". באופוזיציה ובתקשורת עטו עליו וטענו כי מדובר ב"זילות השואה".
מעניין לשמוע זאת מהם, כאשר באותה נשימה הם מטילים עליו אחריות ל"שואה של השבעה באוקטובר". מוטב שיחליטו: מתי מותר להשתמש בשואה ומתי אסור.
ומי שכן מפרגן לנתניהו הוא השבועון "טיים", שבחר בו השבוע לאחד מ-100 המשפיעים בעולם. בנימוקי הבחירה צוינו יכולת השיקום הפוליטית המרשימה שלו ושורת הישגים ביטחוניים, החל מהפגיעה בתשתיות חיזבאללה ואיראן ועד חילוץ החטופים. לצדו ברשימה: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ובכירי ממשלו. יש מפרגנים ויש נרגנים.
הפרחים והפריחה
הדיון השבוע בבג"צ בעתירות להדחת בן גביר מתפקידו, משקף היטב את מה שיעמוד על הפרק במערכת הבחירות הבאה: מי קובע את סדר היום במדינה – הבג"צ או נבחרי הציבור. דמוקרטיה של העם או דיקטטורה שיפוטית.
הדיון בדרישת היועמ"שית לפטר את בן גביר מתמצת את הבעיה ומניח אותה על השולחן במלוא חריפותה. נדמה שגם בבג"צ מבינים זאת. החלטתם לדון בהרכב מורחב של תשעה שופטים, בשידור חי ופתוח, לא הוסיפה להם כבוד. עו"ד דוד פטר, שייצג את בן גביר, פירק אחת לאחת את שאלות השופטים, עשה זאת בשנינות ואף נהנה לחבוט בהם שוב ושוב. הבג"צ, כך נראה, יעשה הכול כדי להימנע מהכרעה, דבר שעומד לצנינים בעיני הפרשנים המשפטיים והשמאל, שכבר החלו לתקוף אותו.
כך למשל ב"הארץ" נכתב על "השופטים שבוחרים לעצום עיניים". פרשן נוסף קבע באותו טון כי "שופטי ביהמ"ש העליון מעדיפים לחשק את בן גביר בנהלים מאשר להתעמת ישירות עם הממשלה". לדבריו, התזה השמרנית שהדהדה באולם מכשירה את הפוליטיזציה המסוכנת של המשטרה. ככה זה כשהשופטים אינם עושים את מה שהשמאל מצפה מהם.
בן גביר עצמו צריך לשלוח זר פרחים ענק ליועמ"שית, שהעניקה לו השבוע את קמפיין הבחירות הבא בתוספת כמה מנדטים. הוא ניצל היטב את המעמד ואף קיבל את סיסמת הבחירות שלו: "בן גביר – על אפם וחמתם". הציבור שלו לא מצביע רק בעד, אלא בעיקר נגד, והסיסמה הזו תשתלב היטב בקמפיין, ללא קשר למה שיוחלט בסוף בבג"צ.
באותו אולם בג"צ יצא השבוע המרצע מן השק. במהלך דיון בסוגיית חוק הגיוס ותקציבי הישיבות, נתפסו עורכי הדין של העותרים כשהם משוחחים ביניהם, מבלי לשים לב שהמיקרופונים פתוחים. באחת האמירות נשמע עו"ד אומר לחברו: "אנחנו נפרק את עולם התורה". בכך נחשף בקול רם מה שהיה ידוע זמן רב: הרצון של דורשי "השוויון בנטל" ודומיהם אינו רק לשנות מדיניות, אלא לפגוע במוסדות התורה עצמם.
באופן סמלי, התרחש האירוע הזה דווקא בשבוע שבו מדינת ישראל ציינה בטקסיה הממלכתיים את "יום השואה", עם סיפורים רבים על יהודים שהלכו לתאי הגזים רק משום ששמרו על יהדותם ותורתם. ראוי להזכיר לאותם עורכי דין יהירים: כפי שעולם התורה קם ופרח מחדש לאחר אותה שואה איומה, כך גם כעת. עולם התורה ימשיך לפרוח, ושום עורכי דין מתוסכלים לא יצליחו לפרקו.
מריבות או תרגיל?
צריך לקרוא היטב בין השורות כדי להבין מה באמת מתחולל מאחורי הקלעים בספסלי האופוזיציה. הנטייה הטבעית היא לפרש את המריבות הפומביות ביניהם כמחסום שימנע את חלומם הגדול, להקים ממשלת שינוי ולהפיל את נתניהו וממשלתו. ואכן, פרשנים משמאל תופסים את ראשם ביגון וטוענים כי מאבקי האגו בין ראשי האופוזיציה, כשכל אחד מהם מבקש לעמוד בראש, יותירו את נתניהו בשלטון.
אולם אפשר להסביר את מה שקורה גם בדרך אחרת, שלכאורה נראית מציאותית לא פחות. לפי התזה הזו, אין להתרשם מהמריבות הפומביות, בעיקר לא בין בנט לאיזנקוט (ולפיד שדוחף את עצמו לתוך התמונה), משום שהן עוד ילכו ויחריפו. או אז, רגע לפני הגשת הרשימות, כאשר ייווצר הרושם כי כלו כל הקיצין ואין סיכוי לאיחוד סביב מועמד אחד, תכונס מסיבת עיתונאים דרמטית, בה יכריזו בנט ואיזנקוט על איחוד ביניהם.
השניים יצהירו כל אחד בתורו, כי "גודל השעה" מחייב אותם להתאחד כדי להחליף את "האיש שחייב כבר ללכת הביתה". הסיסמאות יתעופפו באוויר והאווירה תהיה מחשמלת. התקשורת תמהר להכתיר את האיחוד כמהלך שישנה את תוצאות הבחירות. מיד לאחר מכן יפורסמו סקרים שיתארו כיצד המהלך הזה סוחף את הציבור ומוביל לניצחון.
כל מה שיישאר הוא להכריע בשאלה ה"קטנה": מי יעמוד בראש. כאן כבר חלוקות הדעות. השבוע שוחחתי על כך עם כמה פרשנים פוליטיים, שאינם שוללים את האפשרות הזו. יש הסבורים כי איזנקוט ייכנע ויותיר לבנט את המקום הראשון, ויש הסבורים ההפך.
הפרשן הפוליטי של "חדשות 14", מוטי קסטל, מעריך כי הלחץ יופנה דווקא כלפי בנט, בין היתר משום שהוא מאבד גובה בסקרים. לדבריו, כשם שבעבר ויתר בנט לאיילת שקד על הובלת המפלגה, כך ייתכן שיוותר גם הפעם לטובת איזנקוט. להערכה זו יש גם היגיון פוליטי: אם בנט יעמוד בראש, הימין יזכיר את הבטחותיו מהעבר וינהל נגדו קמפיין חריף. לעומת זאת, אם איזנקוט יוביל, הביקורת הזו תפחת, שכן הוא נתפס ממילא כאיש מרכז-שמאל, שכבר נפל בלשונו על שיתוף פעולה (בהימנעות) הערבים להקמת הממשלה הבאה.
מן העבר השני, יש פרשנים שמפעילים לחץ דווקא על איזנקוט לחבור לבנט ולהעניק לו את המקום הראשון. ההערכה הסבירה היא כי בסופו של דבר תתגבש פשרה בדמות רוטציה: איזנקוט, שמתחזק בסקרים, יפתח ראשון, ובנט שכרגע נחלש, יהיה השני.
השאלה שנותרה פתוחה: האם יאיר לפיד יצטרף לאחדות הזו. גם כאן חלוקות הדעות וגם כאן צריך להמתין לסקרים לפני הגשת הרשימות. אם לפיד יחוש שהוא הולך ומדרדר, הוא יבקש לשרוד פוליטית, ויצטרף כצלע השלישית לאיחוד. בשיחות סגורות עם ראשי המטות שלו, הוא אינו שולל זאת. "הכל אפשרי בין שלושתנו, יכול להיות שיהיה איחוד מלא או חלקי", הוא אומר.
במקביל, נראה כי אביגדור ליברמן ימשיך לבד עד הסוף, וכמוהו יאיר גולן. חידת בני גנץ, תמשיך ללוות את המערכת עד הרגע האחרון.
תואר מכביד
אם צריך לבחור את האיש הפוליטי האומלל ביותר, הבחירה תהיה די קלה: יאיר לפיד. ממרומי סיעתו, שמנתה בעבר 24 חברים, הוא מדשדש כיום במספרים חד-ספרתיים, ובחלק מהסקרים אף מתקרב לאחוז החסימה. גם בני גנץ נמצא במצב דומה, אך מצבו של לפיד מורכב יותר.
בשונה מגנץ, שמבין כי חלומו להיות ראש ממשלה נגנז ולכן נאבק בעיקר על הישרדות פוליטית, ממשיך לפיד לחלום על ראשות הממשלה כאילו מדובר ביעד ריאלי. במפלגתו מהנהנים בראש, אך איש אינו מעז להעמידו במקומו מחשש לשיבוץ נמוך ברשימה המדלדלת.
חדי עין יכולים להבחין בתופעה נוספת: בתקופה האחרונה נמנע לפיד מלהציג את עצמו כ"יו"ר האופוזיציה", ומעדיף את התואר "ראש הממשלה לשעבר ויו"ר יש עתיד". מאחורי ההעדפה הזו מסתתרת סיבה לא נעימה: לפיד אינו רוצה להיות מזוהה עם כישלונות האופוזיציה לאורך הקדנציה ולעיתים גם עם כישלונות מביכים, כפי שקרה בהצבעה על התקציב.
במחנה המרכז-שמאל מתקשים להבין כיצד ממשלת נתניהו לא נפלה לאחר השבעה באוקטובר, אלא דווקא עומדת לסיים קדנציה כשהיא יציבה יחסית. האצבע המאשימה מופנית אל הסיעה הגדולה באופוזיציה "יש עתיד", שאמורה הייתה להוביל את המאבק. לא במקרה המפלגה יורדת בסקרים, בעוד מפלגות מחוץ לכנסת (בנט ואיזנקוט) מתחזקות.
זו גם הסיבה שב"יש עתיד" מנסים להצניע את תואר יו"ר האופוזיציה של לפיד, כדי להשכיח את הכישלונות. במקביל, פתח לפיד בקמפיין נגד שותפיו למחנה, וטען כי הביקורת כלפי האופוזיציה אינה הוגנת וצריכה להיות מופנית דווקא כלפי אלו שעזבו את הכנסת.
"בנט ברח לנו עוד לפני הבחירות והוא לא חבר כנסת, איזנקוט ברח לנו באמצע הקדנציה, ויאיר גולן לא מכהן בכנסת מיומה הראשון". את עיקר האש מפנה לפיד לעבר איזנקוט, שלוקח ממנו את מירב הקולות. בשיחות סגורות הוא מזכיר: "קודם הוא נכנס לממשלה של נתניהו, ואז התפטר מהכנסת כי לא הסתדר עם גנץ". המסר ברור: "רק על 'יש עתיד' אפשר לסמוך".
כדי לחזק את המסר הזה, הפיצו ב"יש עתיד" סרטון היתולי לפני פסח: בנט מוצג כמי שמתלבט איזו ממשלה להרכיב – עם נתניהו או בלעדיו. איזנקוט, נראה כמתלמד מבולבל המחזיק בידו חוברת – "כיצד מרכיבים ממשלה", ויאיר גולן כמי ששובר את הכלים. מנגד, לפיד מוצג כבעל הניסיון שמכריז: "עלה בידי להקים ממשלה", תזכורת לממשלת השינוי.
כך או כך, לפיד שמותח ביקורת על בריחת חבריו מהמאבקים בכנסת, ברח כאמור מהתואר שלו "יו"ר האופוזיציה". בפועל הוא נהנה מכל מה שמעניק התפקיד: מעמד של אחד מסמלי השלטון, תדרוכים שוטפים, זכות דיבור מורחבת במליאה וכמובן גם תוספת שכר, שעליה, כך נראה, הוא אינו ממהר לוותר.
קמפיין כפול
לצד המתקפה המילולית של לפיד נגד שותפיו למחנה, נרשמה גם תזוזה בשטח: בלשכתו החליטו להפסיק את פגישות התיאום בין ראשי האופוזיציה. לא עוד שולחן משותף, לא עוד תיאום מהלכים. כל אחד לעצמו.
הקו של לפיד מחושב היטב מבחינתו, גם אם לעיתים הוא נראה סותר את עצמו. מצד אחד, הוא ממשיך לשדר קריאות לאחדות, להזמין את שותפיו כביכול להתייעצויות ולדבר על אחריות משותפת. מצד שני, באותה נשימה ממש, הוא תוקף אותם בפומבי, מטיל ספק בנאמנותם ליום שאחרי הבחירות ומנסה לערער את אמינותם מול הציבור.
שלושה מסרים מרכזיים עומדים בבסיס הקמפיין הזה: הראשון נועד להשיב על השאלה "איפה האופוזיציה". השני מטיל ספק באמינותם של בנט ואיזנקוט. השלישי מבקש לבסס את המסר שלפיו "רק על 'יש עתיד' אפשר לסמוך".
מדובר במהלך מחושב: המנדטים של לפיד אינם נמצאים בצד הימני של המפה, אלא בתוך המחנה שלו. הוא אינו פונה לקהל של הליכוד. לפיכך, הדרך היחידה להחזיר קולות היא לקחת אותם מבנט ומאיזנקוט, גם במחיר של חיכוך פומבי.
אלא שב"יש עתיד" לא כולם שלמים עם הקו הזה. מתחת לפני השטח נשמעת ביקורת. פעילים בכירים במפלגה מביעים תסכול מהאסטרטגיה התקשורתית החדשה וטוענים כי במקום למקד את האש בממשלה, לפיד מפנה אותה פנימה אל תוך המחנה.
"אנחנו לא מבינים את מי זה משרת", אומרים גורמים במפלגה. "הציבור מצפה לאלטרנטיבה מאוחדת, לא לקרבות פנימיים". לדבריהם, הפער בין המסרים הפומביים עם "קריאה לאחדות", לבין ההתנהלות בפועל, יוצר תחושת חוסר אמון, והדבר מתבטא בירידה העקבית של המפלגה בסקרים.
גם החשש הפוליטי ברור: כל מתקפה כזו מרחיקה את האפשרות לאיחוד עתידי. במקום לבנות גוש נוצרת תחרות פנימית; במקום אמון, ניכרת חשדנות. לפיד, כך נראה, מוכן למתוח את החבל עד הקצה, בתקווה שלא ייקרע.
שורה תחתונה: הקמפיין של לפיד מכוון פנימה לא פחות משהוא מכוון החוצה. השאלה אינה רק כמה מנדטים הוא ירוויח, אלא כמה שותפים הוא יאבד בדרך. ייתכן מאוד שהתשובה לשאלה ששאלנו לעיל, האם הוא יצטרף לאיחוד עתידי עם בנט ואיזנקוט כלל לא תהיה בידיו: השותפים הפוטנציאליים פשוט יבחרו להשאיר אותו בחוץ.
ניצול הפיצול
נתניהו רגיל להביט שמאלה ולחייך. המריבות בגוש המרכז-שמאל, פליטות הפה של יאיר גולן, הדשדוש של לפיד, הממלכתיות המוגזמת של איזנקוט, הזיגזוגים של בנט והחלומות של ליברמן, מספקים לו חומר גלם נוח לקמפיין הבחירות הבא. אלא שעל פי ניתוחו של האסטרטג הפוליטי נבו כהן, החיוך הזה עלול להתחלף מהר מאוד. הסכנה האמיתית מבחינתו אינה מגיעה משם, אלא דווקא מתוך המחנה שלו.
כהן מצביע על פער עמוק בין שני הגושים. בשמאל, כך הוא מעריך, הפנימו היטב את לקחי העבר, ובעיקר את תסריט "מרב מיכאלי" ושריפת המנדטים של מרצ. איש שם לא ימהר להרפתקה עצמאית שתסכן את הגוש.
מי שינסה לרוץ לבד ולסכן קולות, יופעל עליו לחץ להתמזג או לפרוש. אין רחמים לאף אחד. המטרה ברורה: למקסם כוח ולמנוע בזבוז, כדי להפיל את נתניהו. חכו ותראו מה יחטוף בני גנץ ואיזו שטיפה תקשורתית יקבל יועז הנדל. ספק אם הם יישארו עד הסוף. כל מה שנתניהו עשה לגוש שלו בבחירות הקודמות, ייעשה עתה בידי גוש המרכז-שמאל.
בימין, לעומת זאת, מתרחש הפעם תהליך הפוך. במקום התכנסות, יש חשש לפיזור. במקום משמעת, יש אגו אישי. במקום להבין שהקואליציה גם כך מתקשה לעבור (בחלק מהסקרים) את אזור 55 המנדטים, צצים עוד ועוד מועמדים המשוכנעים שהם "התקווה החדשה" של המחנה הלאומי.
ארבעת השמות שעליהם מצביע כהן: עופר וינטר, דדי שמחי, משה פייגלין וירון זליכה. כל אחד מהם מזהה לעצמו נישה אחרת בתוך קהל הימין המאוכזב. וינטר משווק קשיחות ביטחונית והרבה מאוד ביטחון עצמי. שמחי מנסה לתרגם את דרגות העבר והופעות האולפן לקולות בקלפי. פייגלין חוזר עם כל החבילה הרעיונית שלו, אך מתקשה להפוך אותה למסר פשוט וסוחף. זליכה, מצדו, ממשיך למכור את עצמו כמושיע כלכלי לאומי עם יכולת לתקן הכל.
אף אחד מהם, לבדו, לא באמת מאיים על נתניהו. אבל כולם יחד עלולים לייצר לו כאב ראש אמיתי, לא מפני שהם חזקים מדי, אלא מפני שהם מפצלים מדי. כל מנדט שיילך למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, יירשם כהפסד ישיר לגוש כולו. השמאל ינצל את הפיצול והבידול בימין כדי להכריע את הבחירות.
שורה תחתונה: נתניהו יכול להמשיך ליהנות מהבלגן בשמאל, אבל אם לא ישתלט בזמן על בלון האגו שמתנפח מימין, הוא עלול לגלות שהשלטון לא נלקח ממנו בידי יריביו אלא נשמט לו מבין האצבעות בתוך הגוש שלו.
ישראבלוף 26
לאחר תקופה ארוכה של עמימות, מתחיל בנט לשלוף ולחשוף את האישים שיאיישו את רשימתו. את השמות הגדולים, דוגמת ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, הוא עדיין לא חושף. ההערכה היא שהוא שומר אותם להמשך, כדי לייצר מומנטום של הצטרפות. בינתיים, השמות שכן נחשפו עוררו השבוע סערה פוליטית בשל זהותם.
בליכוד טוענים כי אחת מהן, קרן טרנר, הייתה ממייסדות "אחים לנשק", או גוף בשם דומה, ונאמה בקפלן. השנייה, אבישר בן חורין, היא אשתו של מי שהיה היחצ"ן של "אחים לנשק". השלישי, יונתן שלו, הוא בנה של אחת הדמויות הבולטות במחאת קפלן. וכך, מי שהיה בעבר מנכ"ל מועצת יש"ע וממשיך להגדיר עצמו "איש ימין", מצרף לרשימתו אנשי מחאה וקפלניסטים. בנט מצדו מכחיש את שייכותה של טרנר ל"אחים לנשק", ואף מאיים לתבוע את הליכוד על פרסום הדברים.
הסיפור המעניין יותר הוא סביב צירופו של יונתן שלו, צעיר בן 23, שהופיע באולפנים כמנהיג ארגון מילואימניקים "כתף אל כתף" והתראיין בעקביות נגד חוק הגיוס ובעד "שוויון בנטל". שלו אף הופיע בוועדת חוץ וביטחון והתפרץ שם נגד החוק. כאשר הטיחו בפניו כי הוא פועל בשליחות בנט, הכחיש. השבוע הוסרה המסכה, והתברר כי בנט מגייס פעילים שהפכו את חוק הגיוס לכלי ניגוח פוליטי.
עד מהרה התברר כי החיבור של שלו לבנט אינו מקרי, אלא חלק מתהליך שנרקם מראש. אמו של שלו הקימה בעבר עם בנט את חברת 'סאיוטה', שממנה בוצע אקזיט של יותר ממאה מיליון דולר. היא משמשת כחברת הוועד המנהל של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", והייתה דמות בולטת במחאת ההייטק נגד הממשלה בתקופת הרפורמה. הבן מצטרף כעת למפלגתו של בנט, מהלך שלא הפתיע את הכתבים הפוליטיים.
"נוכל חוק הגיוס, חבר לנוכל בנט", הגיב יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ בועז ביסמוט. לדבריו, מי שהציג עצמו כמוביל מאבק עממי, נחשף כשחקן פוליטי שניצל את הצבא והמלחמה לקידומו האישי. "מי שכינה את חוק הגיוס 'ישראבלוף', הצטרף למי שכבר הוכיח שאין לו בעיה להפר הבטחות ולגנוב קולות. מפלגת ישראבלוף 26".
"היית מנהיג הציונות הדתית ומנכ"ל מועצת יש"ע, וכעת הפכת לקפלניסט פעיל", תקפה השרה סילמן, שפרשה בעבר מרשימתו של בנט. לדבריה, המהלכים האחרונים, ובהם שילוב דמויות המזוהות עם גורמים ליברליים או פקידותיים, הם "שלב מקדים לחיבור פוליטי שנוי במחלוקת עם הרשימה המשותפת".
מי שעדיין לא קיבלה הודעה על צירופה היא איילת שקד, שותפתו לשעבר של בנט. לפי הדיווחים, היא שוקלת את דרכה הפוליטית, ויש הסבורים כי תצטרף למהלך אחר שיכלול את בני גנץ, יועז הנדל ומשה כחלון. עד הגשת הרשימות צפויים לצוץ עוד שמות, שמועות וחיבורים.
אורבן אינו חורבן
צהלה פשטה השבוע במחוזות השמאל והתקשורת לאחר שנודע על הפסדו של ויקטור אורבן בהונגריה. "נתניהו הוא הבא בתור", ציינו בהתלהבות, תוך שהם מדגישים את ידידותם של השניים. העובדה שאורבן נחשב לידיד גדול של מדינת ישראל לאורך 16 שנות שלטונו, שווה בעיניהם כקליפת השום, כל עוד היה מזוהה עם נתניהו.
כך בדיוק ייחלו בזמנו לניצחונה של קמלה האריס על טראמפ, ידידו הקרוב של נתניהו, וכולם יודעים כיצד זה נגמר. האריס, כזכור, מתנגדת למלחמה הנוכחית, ואין כמעט ספק שלא הייתה יוצאת יחד עם מדינת ישראל למערכה מול איראן. אבל זה כבר סיפור אחר.
מעשיה נוספת שנופצה השבוע קשורה לאזהרות הקבועות של אנשי הרל"ב, שטענו במשך שנים כי אורבן הוא דיקטטור שהשתלט על התקשורת ועל מערכת המשפט בארצו, וכי "אסור שמדינת ישראל תהפוך להונגריה". נתניהו בעיניהם היה בן דמותו, ומכאן הדרך להשמצות הייתה קצרה.
והנה מתברר כי אורבן לא הותיר אחריו חורבן. "הדיקטטור ההונגרי", שהפסיד בבחירות, לא כפר בתוצאות, לא ניסה לזייף, לא התבצר בארמונו ולא שלח את הצבא לדכא את העם. להפך: הוא התקשר למנצח, פטר מדיאר, בירך אותו על הניצחון והודיע על העברת שלטון מסודרת.
התזה קרסה אך במקומה נשלף תרחיש חדש: "אם נתניהו יפסיד, הוא לא יהיה כמו אורבן". הוא, לא יברך את יריבו, יכפור בתוצאות ואף יתבצר בלשכתו. אין גבול לדמיון.
אורבן, כידוע, היה גם אוהב ישראל מובהק. הוא בלם גילויי אנטישמיות, שמר על אופייה הלאומי של ארצו והפך אותה ליעד בטוח ליהודים ולישראלים. הוא עשה זאת גם במחיר עימותים וקנסות מצד האיחוד האירופי, אך מבחינתו, המחיר היה משתלם. בניגוד למדינות רבות במערב אירופה, הונגריה נותרה יציבה ומזמינה כלפי יהודים.
כל זה, כאמור, פחות מעניין את השמאל, ובלבד שניתן יהיה לצייר את נתניהו כמי שעתיד ללכת בעקבות אורבן. "פולין, הונגריה, ובקרוב אצלנו", כתבה שקמה ברסלר, מראשי המחאה, והשליכה את התוצאות על מדינת ישראל. התגובות לא איחרו לבוא: "מסתבר שכאשר יש רוב, אפשר להחליף שלטון בלי להשבית את המשק", כתבו לה, ורמזו היטב למה שקרה כאן.
כך או כך, ההשוואה בין המהפך בהונגריה לישראל אינה מחזיקה מים. בהונגריה הובילו את השינוי צעירים ליברלים, שביקשו להתקרב לאירופה ומאסו בשלטונו הארוך של אורבן. בישראל, לעומת זאת, צפויים להצטרף בבחירות הקרובות מאות אלפי מצביעים חדשים, כאשר הסקרים מראים שרובם מצביעי ימין התומכים במפלגות שמרכיבות את הקואליציה, מהליכוד ועד עוצמה יהודית, וכמובן במפלגות החרדיות.
שורה תחתונה: הונגריה לא הייתה ולא תהיה תמרור האזהרה שהשמאל ניסה לצייר. השקר נחשף והמציאות שוב חזקה מהתעמולה.
בקצרה
שידוך פוליטי: המשפט הקובע שבפוליטיקה גם הבלתי יאומן עשוי להתרחש, קיבל השבוע משמעות מעשית עם הפרסומים על פגישת בנט וגנץ. השניים, שבעבר הלא רחוק החליפו ביניהם בעיקר "חמיצות", מצאו עצמם באותה סירה של מצוקה בסקרים: בנט מנסה לעקוף את איזנקוט בסיבוב, וגנץ נלחם על מקומו מעל אחוז החסימה. כשגנץ פוזל לנתניהו ובנט מצהיר שיחליפו, נראה שעל דבר אחד הם כן מסכימים: התחייבויות פוליטיות הן המלצה בלבד. במבחן התוצאה, אחד מהם עלול להפר ביתר קלות את הבטחתו בדרך לקלפי.
עשור של הסברה: עופר גולן, יועצו הקרוב של נתניהו ומי ששימש כחומת המגן של המשפחה במשך עשור, מסיים את תפקידו בהודעה מלאת שבחים על "יכולת הניווט" של הבוס. אלא שמאחורי הקלעים, גורמים בסביבת ראה"מ מלחשים כי גולן פשוט התאכזב לגלות שגם אחרי עשר שנים, הוא לא קיבל את המפתחות לניהול הקמפיין. בין אלו הטוענים שקשה לעבוד עם נתניהו לאלו שמסבירים שקשה לעמוד בקצב שלו, דבר אחד בטוח: אחרי עשור שבו היה הקול שמאחורי הקלעים, גולן עוזב כשהוא משאיר את זירת הקרב של הקמפיין לקולות חדשים.
מי יחליט: יועז הנדל יעשה הכול כדי לחזור לכנסת. הוא לא בוחל בדבר. השבוע השיק קמפיין חוצות של מפלגת המילואימניקים שמנסה לחקות את קמפיין הליכוד מ-2019. בעוד שבגרסה המקורית של הליכוד הותקפו עיתונאים תחת הסיסמה "הם לא יחליטו", מפלגתו של הנדל משתמשת באותו קו עיצובי כדי לתקוף ח"כים חרדים וערבים. במרכז המודעות מופיעים פניהם של הח"כים גולדקנוף, גפני, אחמד טיבי ואיימן עודה, לצד הכיתוב: "הם לא יחליטו, הציבור המשרת יחליט". בינתיים הסקרים מחליטים שהנדל נשאר בחוץ וטוב שכך.
מבחן הברווז: ח"כ צביקה פוגל החליט להעניק ציונים לנשיא הנבחר דונלד טראמפ, וקבע בנחרצות אחרי הפסקת האש: "דונלד, יצאת ברווז". ראה"מ נתניהו, שכנראה פחות התחבר לזואולוגיה הפוליטית הזו, מיהר להבהיר השבוע לשרים ולח"כים שעם הבית הלבן לא מדברים בסיסמאות. פוגל אולי רצה להישמע כלוחם ללא חת, אבל בסופו של דבר הוא גילה שגם הלוחם הכי גדול צריך לדעת מתי עדיף פשוט לשמור על זכות השתיקה ולברור את המילים בקפידה.
צנזורה בשידור חי: חלק מערוצי התקשורת החליטו השבוע להמציא ז'אנר חדש: "צנזורה במחאה". בעוד חדשות 14 ו-24 העבירו את הצהרת נתניהו על הפסקת האש במלואה, בחדשות 12 בחרו להתעלם ובחדשות אחרות חתכו באמצע, בטענה ש"הוא לא עונה לשאלות". האירוניה זועקת: כשנתניהו שותק, הם זועקים על "ניתוק"; כשהוא מדבר, הם מתלוננים על "מונולוג"; כשהוא כבר נותן להם לשאול, השאלות הופכות למפגן של "הכנסנו לו" בלי קשר לנושא. מתברר שבתקשורת גילו שיטה חדשה להילחם בנתניהו: אם אי אפשר לנצח אותו בטיעונים, פשוט מכבים את המקלט ומקווים שהציבור לא יבחין שהם נשארו בחוץ.
חי בחלום: ליו"ר 'ישראל ביתנו', אביגדור ליברמן, אין ספק מי יהיה ראש הממשלה הבא. לדבריו, הוא זה שיכהן בתפקיד כי "אנחנו נהיה המפלגה הגדולה בגוש". ליברמן כבר הספיק להודיע שהחלטתו הראשונה תהיה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ונראה שהוא כבר התחיל למדוד את השטיחים בלשכה. האיש שבעבר הבטיח לחסל את הנייה תוך 48 שעות, מוכיח שוב שיש אנשים שחיים בחלום; הבעיה היא שהקלפי נוהג לשמש כשעון מעורר אכזרי במיוחד.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
