חודש: מאי 2026

בית משפט השלום בתל אביב האריך היום (חמישי) את מעצרו של גיא אכטלינגר, בן 45, החשוד ברצח הרה"ג רבי ישי פור זצ"ל, מחשובי האברכים בכולל "חזון איש", לעיני בנו היחיד בן ה-13. בהתאם להחלטת בית המשפט, מעצרו הוארך עד לתאריך 27.5.26, כשבמקביל, הוא נשלח לבדיקה פסיכיאטרית. ההחלטה התקבלה לבקשת היחידה ללוחמה בפשיעה של מרחב דן, המנהלת את החקירה. במשטרה מדגישים כי מדובר בחקירה מורכבת הדורשת איסוף ראיות מדויק ומעמיק, במיוחד לאור העובדה כי אכטלינגר עצמו אינו משתף פעולה עם החוקרים ושומר על זכות השתיקה.

פרטי החקירה שנחשפים מציירים תמונה קשה ומסמרת שיער. על פי ממצאי החקירה הראשוניים, פור נדקר יותר מפעם אחת ונגרמו לו מספר חבלות קשות. במשטרה גבו עדויות ממספר אנשים שהיו בזירה בעת האירוע, במטרה לגבש תמונה מלאה של השתלשלות המקרה. החוקרים ממשיכים לאסוף ממצאים פורנזיים ועדויות נוספות, כאשר ברקע מהדהדות השאלות הקשות שהותיר אחריו המקרה המחריד.

במשטרה ציינו כי במהלך האירוע ניסה החשוד להימלט מהמקום ואף "ניסה להעלים ראיות", דבר שהוביל להפעלת כוחות נוספים ולפעולות חקירה מיידיות, עד אשר נלכד בתום מצוד מורכב.

האירוע הקשה התרחש אתמול בעיר בני ברק וגרם לזעזוע רב בעיר התורה. כוחות משטרה וגורמי רפואה הוזעקו למקום במהירות, אך מאמצי ההצלה לא הועילו ולמרבה הצער, הרב פור ז"ל נפטר מפצעיו. במשטרה מציינים כי כל כיווני החקירה נבדקים וכי יימשכו המאמצים להגיע לחקר האמת ולבסס את התיק לקראת הגשת כתב אישום.

אחד מאלו שנלחמו על חייו של הרב פור הוא בנימין פישל, חובש איחוד הצלה, שהיה בין הראשונים להגיע לזירה. רגע מצמרר התרחש לפני תחילת מסע הלוויה, כאשר פגש אותו יחיאל גולדמן קמב״ץ זק״א המלווה את המשפחה ומטפל באירוע הקשה, וגזר את החולצה הספוגה בדם הנרצח, בגד המחויב בקבורה על פי ההלכה.

היופי בסלט החגיגי הזה טמון בפשטות שלו, שלוקחת מרכיבים יומיומיים והופכת אותם לחגיגה קולינרית. הכל מתחיל בעגבניות שרי מתוקות שנצלות בתנור יחד עם שיני שום ושמן זית, עד שהן מתבקעות ומפתחות מיץ עמוק ומקורמל. כשהן יוצאות מהתנור, הן נערמות לצד קוביות מוצקות של גבינה בולגרית מהדרין עשירה, ועלי בזיליקום טריים שמוסיפים רעננות משכרת. זהו סלט חם-קר מושלם שכל אחד יכול להכין ברגע, והוא נראה מיליון דולר.

מצרכים – רשימת קניות

לבסיס הסלט

• 2 סלסלאות עגבניות שרי (רצוי מעורבות בצבעים, שטופות)
• 1 קוביה (250 גרם) גבינה בולגרית מהדרין (5% או 16%), חתוכה לקוביות יפות
• 5 שיני שום שלמות, קלופות
• חצי כוס עלי בזיליקום טריים, שטופים היטב
• חצי בצל סגול, חתוך לרצועות דקות (לא חובה, מוסיף המון)

לתיבול המדויק:

• 4 כפות שמן זית איכותי
• 1 כפת חומץ בלסמי (או מיץ לימון טרי)
• קורט מלח גס ופלפל שחור גרוס

הוראות הכנה

מחממים את התנור למצב גריל (טמפרטורה גבוהה של 220 מעלות). בתבנית מרופדת בנייר אפייה, מפזרים את עגבניות השרי השלמות ואת שיני השום הקלופות.

מזלפים מעל העגבניות והשום 3 כפות משמן הזית, ומפזרים קורט של מלח גס ופלפל שחור גרוס. מכניסים לתנור למשך 12-15 דקות, עד שהעגבניות מתחילות להשחיר קלות, להתבקע ולהגיר את המיצים המתוקים שלהן. מוציאים מהתנור ומניחים להן להצטנן קלות במשך 5 דקות.

שלבי הכנה

על גבי צלחת הגשה רחבה, עמוקה וחגיגית, מסדרים במרכז את עגבניות השרי הצלויות יחד עם שיני השום השחומות וכל המיצים הטעימים שהצטברו בתבנית.

מפזרים מסביב ומעל העגבניות את רצועות הבצל הסגול הדקות, שמוסיפות צבע ופריכות נהדרת.

מניחים בעדינות את קוביות הגבינה הבולגרית בין העגבניות, כך שהחום העדין של המנה ירכך את הגבינה אך לא ימיס אותה לחלוטין.

ממש לפני ההגשה, מעטרים בעלי הבזיליקום הטריים, ומזלפים מעל הכל את כף שמן הזית הנותרת ואת החומץ הבלסמי שנותן את הקיק החגיגי, ומגישים מיד לשולחן לצד חלה טרייה או קרקרים.

הטיפ שיקפיץ לכם את החג

כדי להפוך את המנה הזו לקלה עוד יותר להגשה ולאכילה באירוח, אתם יכולים לקחת פרוסות של באגט או לחם פשוט שיש בבית, להבריש אותן במעט שמן זית ולקלות אותן בתנור לדקה עד לקבלת קרוטונים גדולים ופריכים (ברוסקטות). סדרו את העגבניות והגבינה הבולגרית ישירות על פרוסות הלחם הקלויות – קיבלתם מנת פינגר-פוד יוקרתית, קלילה ומהממת בלי שום כלי הגשה מיותרים.

אם להאמין לדברי הנשיא טראמפ, היינו אמורים השבוע, ואפילו ממש עכשיו, להיות בעיצומו של סבב מלחמה נוסף מול איראן. "הייתי במרחק של שעה מלתקוף את איראן", אמר הנשיא ביום שני בלילה. מיד לאחר מכן הוסיף, כדרכו, את המשפט הבא: "ייתכן שנצטרך שוב להכות. טרם אמרנו את המילה האחרונה. נחכה ונראה"!

גם מי שכבר התרגלו להצהרות ההפוכות של טראמפ, רגע כך ורגע אחרת, הבינו הפעם, על פי מכלול הסימנים, שזה היה קרוב מתמיד. גם המשפט המסיים שלו: "ייתכן שנצטרך שוב להכות", מקבל משמעות מעשית לקראת סוף השבוע הקרוב, לפי הדד-ליין הנוכחי שהציב הנשיא להגעה לעסקה: "שישי, שבת עד ראשון". צמד המילים "ימים יגידו", שנאמר תמיד אחרי הצהרותיו, נשמע הפעם מתאים במיוחד לאור לוח הזמנים המפורט שהציג. ימים ספורים.

השאלות בעקבות ההצהרות הללו חוזרות על עצמן: האם גם הפעם מדובר בהטעיה מכוונת לקראת פעולה, או שזו התקפלות? האם זו תחבולה או דחייה? בפועל, קיימת כרגע פריסה מסיבית של כוחות אמריקאים סביב איראן. ההערכה היא שיש כ-50 אלף חיילים אמריקאים באזור המזרח התיכון, לצד כ-16 ספינות קרב ושתי נושאות מטוסים אמריקאיות שאוכפות את המצור על מצר הורמוז ומוכנות לחזור ללחימה. לכוח גדול כזה יש בדרך כלל מטרה אחת: תקיפה.

האיראנים מצידם לועגים לטראמפ ומבליטים בעיקר את הדחיות החוזרות ונשנות כהוכחה, מבחינתם, לחולשתו. עם זאת, הם מאיימים כי אם ארה"ב תתקוף, התגובה תהיה "במקומות שאינכם מדמיינים".

בישראל מעריכים שהפעם זה כן צועד לקראת תקיפה. ביום שלישי בלילה אף פורסם על שיחה "ממושכת ודרמטית" בין טראמפ לנתניהו. ההערכה המעודכנת היא שטראמפ נוטה כעת להורות על פעולה צבאית, בניגוד להערכות קודמות שדיברו על דחייה נוספת. בשל כך ממשיך הצבא  לשמור על דריכות שיא בכל הגזרות. רמת הכוננות הגבוהה לא תופחת גם במהלך החג וסוף השבוע.

במערכת הביטחון מקווים שהפעם טראמפ יאפשר לתקוף גם תשתיות לאומיות באיראן, כדי שהפעולה תהיה מהירה וכואבת יותר. בעוד האמריקאים עדיין סבורים שאפשר להגיע לעסקה, בישראל מעריכים שהאיראנים רק מנסים למשוך זמן. במוסד אף סבורים שהפלת המשטר אפשרית, גם אם לא באופן מיידי.

שורה תחתונה: אם ההערכות בישראל יתבררו כנכונות, אנו עשויים לעמוד ממש בפתחו של סבב נוסף מול איראן. ההסתייגות היחידה, במילה אחת: טראמפ…

קו הסיום

חוק פיזור הכנסת עבר אתמול בקריאה טרומית, והדרך לבחירות התקצרה, אף שהחוק עדיין צריך לעבור שלוש קריאות נוספות. נתניהו היה מעדיף שהבחירות יתקיימו במועדן, בחודש מר-חשוון, ולא יום אחד קודם. אחרת קשה להסביר מדוע נלחם כארי כדי למנוע את פיזור הכנסת. רק כשהבין שאין לו ברירה, הורה ליו"ר הקואליציה להגיש בעצמו את החוק, כדי לשלוט בתהליך ולא להיראות כמי שנגרר בידי האופוזיציה והחרדים.

במקביל ניסה נתניהו להראות שהוא נלחם גם על חוק הגיוס, ולכן שיגר לאורך כל השבוע מסרים על "כניסתו לאירוע". בלשכתו בדקו כמה תומכים יש לחוק בתוך הקואליציה, ובמקביל הפעילו לחץ על המתנגדים להצביע בעדו. בשלב מסוים אף יצא מסר שלפיו נמצא רוב לחוק. בפועל, המספרים נראו פחות משכנעים.

בלשכת ראש הממשלה חישבו כי לאופוזיציה יש 58 מתנגדים לחוק, יחד עם ארבעה חברי קואליציה: יולי אדלשטיין, אופיר סופר, דן אילוז ושרן השכל. מולם ניצבו 58 תומכים. ארבעה נוספים הוגדרו כ"מתנדנדים" וקיבלו שיחות אישיות מהלשכה: אבי מעוז, הרב מאיר פרוש, אלי דלל ומשה סלומון. נתניהו הדגיש בפניהם עד כמה חשוב להעביר את החוק בעת הזו, כדי לשמור על יציבות הממשלה מול האתגרים הביטחוניים והלאומיים.

השאלה הגדולה היא האם נתניהו באמת רוצה להעביר את חוק הגיוס, או בעיקר רוצה שהחרדים יחשבו שהוא רוצה להעביר אותו. על כך אין תשובה ברורה. מה שכן ברור הוא, שאילו היה מפעיל עוד קודם את אותה נחישות שהוא מנסה לשדר השבוע, ייתכן שהחוק כבר היה מאחורינו.

כך או כך, לאחר הקריאה הטרומית יעבור החוק לדיון בוועדת הכנסת. שם יוכל נתניהו, באמצעות הרוב הקואליציוני, למשוך זמן במשך שבועיים נוספים ואולי אף יותר, בניסיון להגיע למועד הבחירות המקורי. האסטרטגיה שלו ברורה: להריץ במקביל את הדיונים על חוק הגיוס, להקפיא את תנופת פיזור הכנסת ולקוות שבינתיים תתגבש נוסחה מוסכמת שתעבור גם את המשוכה המשפטית וגם את הפוליטית.

אלא שלאור כל מה שקרה עד כה, קשה להאמין שזה אכן יקרה. לכן צפוי ויכוח חריף על מועד הבחירות. יהדות התורה דורשת את התאריך המוקדם ביותר האפשרי י"ט אלול, 1 בספטמבר. ש"ס על פי השמועות מכוונת לד' תשרי, 15 בספטמבר. נתניהו, כאמור, היה רוצה להגיע עד מר-חשוון. אם לא תימצא פשרה, חוק הפיזור יתקדם לקריאות הבאות ומערכת בחירות סוערת במיוחד תצא לדרך רשמית.

בכיר בקואליציה הסביר השבוע כי "נתניהו יעשה עכשיו כל מאמץ להתרכז במה שקורה באיראן. הוא צריך את הזמן הזה עד הבחירות". זו גם הסיבה שהוא נלחם לשמור על שלמות הגוש. החשש שלו ברור: אם מצביעי הימין יבינו שהחרדים כבר אינם איתו באופן אוטומטי, חלקם עלולים להסיק שהקרב אבוד ולהישאר בבית ביום הבחירות. לכן נתניהו עושה הכול כדי לשקם את הגוש, גם אם הבין את זה מאוחר מאוד, אולי מאוחר מדי. בכך הוא יכול להאשים רק את עצמו.

תעודה סגולה

בכל פעם שמישהו חרדי משתמש בדימוי של נשיאת "טלאי צהוב" בהקשר של מה שקורה כיום ללומדי התורה, מיד תוקפים אותו בכל כלי התקשורת: "כיצד אתה מעז להשוות", "אתה גורם לזילות השואה" וכו'. אלא שהשבוע זה הגיע דווקא מהצד השני, כאשר את המונח "טלאי צהוב" החליפו ב"תעודת זהות סגולה".

הדברים נאמרו על ידי האלוף במיל' מוטי אלמוז, ראש אכ"א ודובר צה"ל לשעבר, שקרא לשלול את זכות ההצבעה מחרדים, שלא מתגייסים לצבא. בדבריו טען, כי לא יהיה מנוס מהנפקת שני סוגי תעודות זהות: כחולה למשרתים וסגולה למי שאינו משרת. אלמוז כנראה נמנע במכוון מלומר "תעודת זהות צהובה", אבל קשה היה להתעלם מהקונוטציה.

בהקשר זה חשוב להזכיר שאלמוז אינו הראשון. חברי הכנסת ליברמן ולפיד, "אבירי הדמוקרטיה", הקדימו אותו. השניים ניסו בעבר לקדם הצעת חוק שלפיה מי שלא שירת בצבא לא יוכל להצביע. כשהתברר שהמהלך עלול לפגוע גם בציבור הערבי, הרעיון ירד מהפרק. אולם עצם התפיסה נשארה: שלילת זכויות פוליטיות ממי שמוגדרים בעיניהם "משתמטים".

מבחינתם, אם אי אפשר לבצע זאת דרך חקיקה, אולי ניתן יהיה לעשות זאת באמצעים משפטיים ומנהליים, באמצעות מערכת האכיפה, המשטרה, היועמ"שית והבג"צ. השבוע, לאחר החלטת מפכ"ל המשטרה, (בלחץ היועמ"שית) לעכב "עריקים" חרדים עד להגעת משטרה צבאית, התרחיש הזה כבר מתחיל לעבור מתיאוריה למציאות.

ואכן במערכת הפוליטית כבר מתרוצצות שמועות על אפשרות שלפיה ביום הבחירות עצמו תינתן הוראה למשטרה לעצור תלמידי ישיבה שהוגדרו כ"עריקים". השוטרים שמוצבים ממילא בקלפיות לצורך "שמירה על הסדר וטוהר הבחירות", יעכבו כל מצביע שייראה בגיל גיוס, ובמידה שיתברר כי הוא מוגדר כ"עריק", תוזעק למקום משטרה צבאית לצורך מעצר מיידי. באופן זה ייווצר כאוס בקלפיות החרדיות, ייגרמו עיכובים ארוכים בהצבעה, ורבים אחרים יחששו בכלל להגיע לקלפי. כך, מבחינת אותם גורמים, ניתן יהיה להגשים את החלום הגדול: לצמצם משמעותית את ההצבעה החרדית.

כמובן שבמפלגות ובמטות החרדיים ייערכו מראש גם לתרחיש כזה וינסו לתת לו מענה, אך איש כבר לא ייפול מהכיסא אם אכן ייעשה ניסיון כזה. בשנים האחרונות התרגלנו לכך, שכמעט שום דבר כבר אינו נחשב לבלתי אפשרי.

ההשלכות של תרחיש כזה ברורות, אך האבסורד זועק לשמים: לאסירים בכלא יש זכות הצבעה ואפילו קלפיות מיוחדות ("מחכים לקולות האסירים"). אולם בן ישיבה, שמבקשים להגדירו "עבריין" רק משום שהוא לומד תורה, עלול למצוא את עצמו בלי יכולת לממש את זכות ההצבעה, מחשש שיעוכב או ייעצר בדרך לקלפי.

שום דבר כבר לא עומד בדרכם. "הדמוקרטיה" הפכה למילה חסרת ערך, שמשמשת רק צד אחד של המפה הפוליטית.

משטרה מגויסת

הלחץ של היועמ"שית על מפכ"ל המשטרה דני לוי, כנראה הכריע אותו. הוראתו לעכב כל בן ישיבה חייב גיוס שייתפס על ידי שוטר במפגש אקראי, עד להגעת נציגי המשטרה הצבאית, יוצרת השלכות רחבות שנדמה כי לא נלקחו עד הסוף בחשבון.

המפכ"ל פוגע בכך בתפקידה המרכזי של המשטרה: שמירה על ביטחון הציבור. מעתה, כל בן ישיבה חייב גיוס שיבקש להתלונן במשטרה על גניבה, אלימות או כל פגיעה אחרת, יחשוב פעמיים לפני שיעשה זאת. הוא גם יחשוש למסור עדות על תאונת דרכים או אירוע פלילי שראה, מאותה סיבה בדיוק.

לפי ההוראה הזו, אסור לו אפילו להיקלע במקרה לתאונת דרכים. כל שוטר שיגיע למקום ויעלה את שמו במסוף המשטרתי, יראה מיד כי מדובר בחייב גיוס ויזעיק את המשטרה הצבאית לצורך עיכובו. האם לכך התכוון המפכ"ל? האם הוא לקח בחשבון את המשמעות הציבורית של ההוראה? היועמ"שית הרי לא תישא במחיר על הפגיעה בתחושת הביטחון של ציבור שלם, אבל המפכ"ל בהחלט יישא באחריות לפגיעה באחד מתפקידיה המרכזיים של המשטרה. מעבר לכך, נוצרת כאן גם פרצה מסוכנת: עבריינים יבינו במהירות שחלק מהצעירים החרדים יחששו להגיש נגדם תלונה.

היו שניסו להסביר (בעיקר כתבים משטרתיים), כי ההוראה אינה חלה על מי שמגיע מיוזמתו להגיש תלונה, אלא רק על מי שנעצר מסיבה אחרת. אלא שהדברים אינם מדויקים. ההוראה קובעת, כי אם המשטרה הצבאית לא מגיעה בתוך חצי שעה, יש לשחרר את המעוכב. מכאן ברור שאין מדובר בעצור רגיל, אלא בבן ישיבה שנקלע באקראי למפגש עם שוטר.

בהקשר הזה חשוב לציין לזכותו של איתמר בן גביר, הממונה על המשטרה, שמעולם לא דיבר סרה נגד תלמידי ישיבה ויש לו בהחלט שכר שיחה נאה על כך. אולם כעת מוטלת עליו חובה נוספת.

אילו הייתי בן גביר, הייתי קורא למפכ"ל ומעמיד אותו על מקומו, תוך אזכור תפקידה האמיתי של המשטרה: מיגור האלימות, המלחמה בפשיעה הערבית וסיכול הפרוטקשן בצפון ובדרום. למשטרה אין די כוח אדם גם כך, ואין לה זמן לעסוק בנושאים פוליטיים מובהקים. יש מספיק מדינות אחרות, בעלות צביון אחר, שבהן המשטרה מגוייסת כדי לאכוף אינטרסים ודעות פוליטיות.

תפקידו של בן גביר, בדיוק כמו כל שר הממונה על משרדו, הוא לתת את ההוראות הנכונות והמדויקות למפכ"ל הכפוף לו. נכון, היועמ"שית כנראה תנסה למנוע ממנו להתערב. אבל בן גביר מעולם לא התרשם במיוחד מהוראותיה. אילו היה מקבל כל עמדה שלה ככתבה וכלשונה, כבר מזמן היה מניח את המפתחות והולך הביתה. מצופה ממנו אפוא, שגם הפעם יקרא למפכ"ל ויעמידו על מקומו.

שלושה נתניהו

בשבוע שעבר זה קרה: לאחר שנים ארוכות של הליכה משותפת בתוך אותו גוש פוליטי, הגיעה ההודעה שזהו זה. האמון נגמר. המפלגות החרדיות שוב אינן רואות את עצמן חלק אוטומטי מ"גוש נתניהו". ההודעה הזו טלטלה את המערכת הפוליטית. היו שניסו להמעיט במשמעותה ולטעון שבסופו של דבר הכול עוד יסתדר, אך בינתיים זה לא קורה. אם לא יהיו מעשים בפועל, ספק אם גם יקרה.

מעניין שהמשבר הזה מגיע דווקא במלאת שלושים שנה לבחירתו הראשונה של נתניהו לראשות הממשלה ב־1996. אז הוא היה פוליטיקאי צעיר בן 47, היום הוא כבר בן 77. השאלה הגדולה היא לא רק מה קרה למדינה בשלושים השנים הללו, אלא גם מה קרה לנתניהו עצמו.

ח"כ לשעבר צבי האוזר, שהיה ממקורביו של נתניהו ואף כיהן כמזכיר הממשלה, ניסה השבוע לנתח בדיוק את השאלה הזו (במאמר נרחב ב'ישראל היום'). האוזר, שכמו לא מעט מאנשי סביבתו לשעבר של נתניהו, עבר עם השנים למחנה פוליטי אחר, מחלק את נתניהו לשלוש דמויות שונות: נתניהו הראשון, השני והשלישי.

"נתניהו הראשון", לדבריו, היה מנהיג זהיר, כמעט זהיר מדי. אחרי מהומות מנהרת הכותל וכישלון חיסול חאלד משעל בירדן, הוא פיתח רתיעה עמוקה מסיכונים ודגל בתזה של "שקט ייענה בשקט". כך נמנע מהכרעה בעזה, דחה תקיפה באיראן וניסה להקים ממשלות רחבות ככל האפשר. נתניהו נפגש אז עם ערפאת, נשא את "נאום בר אילן", הקים ממשלה עם אהוד ברק, המשיך עם ציפי לבני ויאיר לפיד, היה ביחסים תקינים עם הנשיא שמעון פרס, ושמר על יחסים תקינים עם מערכת המשפט והפקידות. כזה היה עד 2016.

אחר כך הגיע "נתניהו השני". הוא נשאר זהיר מבחינה ביטחונית ולא ביצע מהלכים דרמטיים ב'צוק איתן' וב'שומר החומות'. האויבים מבחוץ זיהו את הפאסיביות הזו וניצלו אותה, בעוד הוא מעדיף להתמקד ב"הסכמי אברהם". אולם בפוליטיקה הפנימית התחולל אצלו שינוי עמוק: החקירות נגדו הובילו אותו להקים את "הגוש" יחד עם החרדים ולצאת למאבק חזיתי במערכת המשפט, לאחר שהבין שהפך למטרה נרדפת. במקביל השתנה גם אופיו של הליכוד, שהפך ממפלגה לאומית-ליברלית עם "נסיכים" וגורמים אנטי-דתיים, למפלגה מסורתית הרבה יותר.

ואז, לטענת האוזר, נולד "נתניהו השלישי" אחרי מתקפת הביפרים ומלחמת שמחת תורה תשפ"ד. מאז זה כבר נתניהו אחר לגמרי: התקפי, יוזם ומוכן לקחת סיכונים שבעבר פחד מהם. האיש שנמנע שנים מתקיפה באיראן, מוביל כיום עימות ישיר מולה. מי שנזהר מחיסול נסראללה, אישר מהלכים שבעבר לא היה מעלה על דעתו.

האוזר מסיים בשאלה האם אחרי הבחירות יופיע גם "נתניהו הרביעי" עם דמות חדשה לחלוטין. ואנחנו נוסיף ונחדד: אם נתניהו לא ישקם במהירות את האמון שנשבר מול שותפיו, ספק אם בכלל יהיה "נתניהו רביעי" בשלטון.

מעבר לקווים

מבין כל סיסמאות הבחירות שכבר רצות ברשתות המקוונות ובשלטי הרחובות, בולט הקמפיין של נפתלי בנט: "ליכודניק אמיתי מצביע בנט". מטרתו המרכזית היא לנגוס בבסיס הבוחרים של הליכוד באמצעות פנייה למצביעים המאוכזבים מהתנהלות המפלגה והעומד בראשה. הקמפיין מציג את בנט כאלטרנטיבה ימנית-ממלכתית ומנסה לשכנע את תומכי הליכוד המסורתיים, כי ערכי הימין האמיתיים עזבו את הליכוד ומיוצגים כיום על ידו.

בכך מבקש בנט לסגור מעגל נגד נתניהו, כשהוא זוכר היטב כיצד ראש הממשלה נהג "לשתות לו עם קשית" את המצביעים ברוב מערכות הבחירות שבהן עמד בראש מפלגה ימנית. עתה מבקש בנט לגמול לנתניהו באמצעות חדירה למעוזי הליכוד ופעולה מעבר ל"קווי האויב", כדי לקחת קולות מהבייס של נתניהו.

אלא שהקמפיין הזה אינו חדש. מי שעומד כיום מאחוריו הוא ליאור חורב, יועצו האסטרטגי של בנט. אותו חורב עמד גם מאחורי הקמפיין של מפלגת "כולנו" בראשות משה כחלון לפני 11 שנים, שבמרכזו עמדה הסיסמה: "ליכודניק אמיתי מצביע כחלון". המטרה בשני המקרים זהה: לגייס קולות מתוך "הבייס" של הליכוד עבור מועמד שנתפס כמתון ופרגמטי יותר.

מיטיבי הלכת יכולים ללכת עוד יותר לאחור, עד בחירות 2003, כאשר אביגדור ליברמן ומפלגתו "ישראל ביתנו" התמודדו יחד עם מפלגת "האיחוד הלאומי". כבר אז השתמשו בסיסמה: "ליכודניק אמיתי מצביע ליברמן".

המסקנה מעניינת: פעם היו כאן שתי מפלגות גדולות שהתמודדו זו מול זו – הליכוד והעבודה. כל שאר המפלגות היו קטנות ושוליות. כיום יש מפלגה אחת גדולה באמת – הליכוד, וכולם רוצים להיות דומים לה ולכן יוצאים בקמפיין "הליכודניק האמיתי". מדובר בניצחון היסטורי של מנחם בגין, ראש הממשלה הראשון של הליכוד, שהוחרם במשך שנים בידי מנהיגי מפא"י והשמאל.

דוד בן-גוריון נמנע בעקביות מלהזכיר את שמו מעל דוכן הכנסת. במקום זאת כינה אותו בביטוי המזלזל: "האיש ההוא היושב ליד חבר הכנסת באדר". הגלגל התהפך: מפלגתו של בן-גוריון התאיידה ונבלעה בתוך "מפלגת הדמוקרטים", בעוד הליכוד הפך למפלגת שלטון גדולה שכולם מנסים לחקות ולנגוס בקולותיה.

כך או כך, בימין לא ממהרים להתרשם מהקמפיין החדש של בנט. לטענת גורמים בליכוד, מדובר בהתנשאות על ציבור שלם, כאילו הליכודניקים הם קהל חסר זהות שאפשר להעביר ממפלגה למפלגה באמצעות סלוגן ושלטי חוצות. "הליכוד זו לא רק מפלגה אלא תנועה עם דרך, שורשים וציבור שמלווה אותה עשרות שנים", אומרים שם.

גם העובדה שבנט מסתיר כמעט לחלוטין את שותפו יאיר לפיד מהקמפיין, אינה מקרית. בליכוד טוענים, כי בנט מבין היטב שחלק גדול ממצביעי הימין עדיין זוכרים כיצד הבטיח ממשלת ימין, ובסוף הקים ממשלה עם לפיד ומנסור עבאס. מבחינתם, אי אפשר למכור מחדש אותו מוצר באריזה אחרת.

פורסם לראשונה בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'

יום שישי, שעת צהריים. רמת הגולן.

אף פעם לא הבנתי את המשפט לשבת על קוצים, עד לאותו יום שישי קייצי.

השעה הייתה שעת צהרים, השעון תקתק, והזכיר לי כי ערב שבת קודש היום, ועליי עוד לחזור לביתי, מהחתונה שאליה הגעתי במיוחד בבוקרו של יום.

לא מדובר באירוע משפחתי, גם לא בתלמיד קרוב במיוחד. הגעתי לחתונה הזו כדי לברך תחת החופה, ולכבד את החתן והכלה ועל הדרך לעודד את הורי החתן שלא חלמו מעולם שבנם יקירם יתחתן בגן אירועים ועוד ביום שישי.

אבל לו זו הייתה הבעיה היחידה שלהם ניחא, אלא שכל החתונה הייתה זרה להם. מי היה מאמין שבנם יחידם, שנלד לאחר שש בנות, יסב להם כזה צער. מלכתחילה הם היו רוצים להחרים את החתונה, אבל בהוראת אחד מגדולי הדור נכפה עליהם לבוא לחתונה, ולהשתתף בה ואני שהבנתי לליבם הכואב, החלטתי לעשות את המאמץ ולהגיע לחופה. אלחש להורים מילות נחמה, ואחזור לשבת בביתי, אמרתי לעצמי.

הזוג, שלדאבון לב אינו שומר שבת, לא מיהר להיכנס לחופה, עבורו כלום לא בער. הם לקחו את הזמן, לתמונות ולקבלת קהל, ואני חשתי בבשרי את המושג לשבת על גחלים.

התלבטתי מאוד כיצד לנהוג. ללכת מבלי להמתין לחופה, לא היה נראה הגיוני ומצד שני, השעון מתקתק. מפה לשם מצאתי את עצמי מביט בעין אחת על השעון, ובעין השנייה על החתן והכלה, מחכה בקוצר רוח שהחופה תתחיל ותסתיים, ואני אצא לדרך חזרה.

בשלב כלשהו הבנתי, שזה או חופה, או שבת בבית ועם כל הכבוד לחתן ולכלה, ולהורי החתן, החלטתי כי שבת בבית עדיפה. נפרדתי מהחתן בהתנצלות, ושמתי פעמיי לכיוון החניה, כשלפתע מגיחה לעברי אם הכלה, עוצרת אותי בדרכי, מבקשת שאשכנע את הורי החתן להישאר לשבות עמם. היא סיפרה שהכינה להם מקום ללינה, והזמינה קייטרינג כשר למהדרין. "אני מבינה מה זה שמירת שבת, ואין להם מה לדאוג, ביישוב יש בית כנסת ותפילות, והחתן יעלה לתורה. אני רק מבקשת שלא יפגעו בי, ועליי ועל צווארי כל שאר העניינים".

ערכתי כמה בדיקות בנוגע לכשרות המאכלים ולמיקום בו אנחנו נמצאים, ומשהתברר לי כי הכול על טהרת המהדרין ויש משגיח צמוד, אמרתי לאבא שאם כבר הגענו לכאן, נשאר כאן שהרי מי יודע מה השליחות שלנו.

לא היה פשוט להורים לקבל את השינוי, אבל בעידודי ולמול הדוגמא האישית שנתתי, הם הסכימו, להישאר לשבת. "נשב ביחד" הבטחתי לאבא, "מי יודע אולי בזכות השבת הזו, יהיה קירוב לבבות ויתקיים בבנך משוך עבדך לרצונך".

החופה התקיימה סוף סוף, ואז החלה הסעודה. כאן בירכתי את הרעיון של גן אירועים, היושב במרחב הפתוח, שבצילו מצאנו פינה וישבנו בני המשפחה החרדים והמועטים שנשארו. האווירה הייתה זרה לכולם, שבת קודש מגיעה בעוד שעות ספורות, ואנחנו יושבים ומשוחחים על הא, ועל דא.

המתח שרר באוויר, תחושה של בדיעבד. כשהגענו לברכת המזון, הצעתי לקרוא לחתן ולכלה, ולעשות שבע ברכות. אבי החתן פקפק בנכונות הרעיון שהרי ממילא אי אפשר לומר 'שהשמחה במעונו'.

"אכן" אמרתי לאב, "כך נפסק בהלכה, אבל האם בגלל זה לא נברך את כל הברכות? האם אין זו שמחת חתן וכלה?" האב הקשיב אך פקפק. "אינני יודע האם מדובר בזיווג של הקדוש ברוך הוא, בפרט כאשר הייחוס של אם הכלה מוטל בספק, הכול כאן בדיעבד גדול" אמר ואנחה גדולה נעקרה מליבו של האב. לא הכרתי את פרטי הדברים ושתקתי. מה עוד שאם הכלה שישבה מולי, רמזה לי לשתוק, כי זה סיפור מסובך.

החתונה הסתיימה בזמנה, זאת אומרת חצי שעה לפני שבת. התארגנתי בחדר במהירות ויצאתי לקבל את השבת בבית הכנסת המקומי. מימיני ישב אב החתן כששטריימל לראשו, ומשמאלי עמד יהודי של צורה, יהודי כזה שיראת השם על פניו. בין קבלת שבת לערבית, הספקתי להחליף איתו כמה מילים ומתברר שהוא מכיר את הכלה מילדותה, ואת אם הכלה עוד טרם נישואיה.

מתברר כי הוא היה אמור להשתתף בשמחת הנישואין, אולם הוא נתקע בדרך, אבל הוא יסב עימנו לסעודות בשבת. "הרב קסל" הוא לחש לי, "זה סיפור ארוך ומעניין, מי יודע אם לא הגעת לכאן, רק כדי שאם הכלה, והכלה יכירו אותך טוב יותר. ליבי אומר לי שכאשר יכירו אותך, הרבה דברים ישתנו" אמר.

החזן התחיל כגוונא, ואני לא הספקתי לשאול את בן שיחי על מה הוא רומז. לאחר תפילת ערבית כבר היה שלא ממין העניין לשאול, וכך נשארתי כאשר בראשי תעלומה, על מה ולמה הייתה כוונתו של היהודי.

לאולם הקטן שבו נערכה סעודת ליל שבת, לא הגיעו אורחים רבים. היינו פחות ממניין, אפי' החתן והכלה לא טרחו לבוא. ישבנו שם הורי החתן, ואם הכלה, יחד עם היהודי שישב לצידי בבית הכנסת, ועוד משפחה אחת מידידי אם הכלה.

"מחר" אמרה אם הכלה, "יבואו גם ידידים מהיישוב". נדמה היה שהסעודה תיגמר מהר, ולפחות אני ארוויח שינה בשבת תענוג, אבל היהודי שישב לצידי, תכנן לי לילה ארוך. הוא פנה לאם הכלה ושאל, אם מכירה "את הסיפור של הרב קסל", אך היא השיבה בשלילה תוך שהיא מתנצלת.

"את חייבת לשמוע את הסיפור שלו" הוא אמר, ואני ניסיתי להתחמק. אמרתי שבשבת מספרים רק סיפורים שמחים, אבל זו הייתה טעות, כי זה רק הגביר את הסקרנות וכולם עשו אזניהם כאפרכסת לשמוע מה יש לי לספר.

בין כך ובין כך, לא נותרה לי ברירה עד שנאלצתי לספר את עובדות חיי. את הקושי, את התמודדות, ואת המאבק היומיומי, כשכולם מאזינים בקשב רב. לאחר שסיימתי, הבחנתי באם הכלה שהייתה עם דמעות בעיניה. "חבל" היא אמרה לי, "חבל שרות הכלה איננה כאן. הייתי רוצה שהיא תשמע אותך". השבתי תודה בנימוס, אבל האם המשיכה. "הייתי רוצה שרות תספר לך את הסיפור שלה, אבל זה כבר תלוי בה. אני רק אגיד לך דבר אחד, כשרות נולדה, הייתי יהודייה כשרה למהדרין, גרתי בשכונה חרדית. המחותנים לא יודעים, אבל רות הכלה, למדה בסמינר ידוע בירושלים והרבה דמעות שפכתי, כדי שהיא תיכנס לשם".

הבטתי באבי החתן, כשואל על בעיית הייחוס של הכלה, תוך כדי שאני אומר, מי יודע אולי בעוד רגע יתגלה שהיא מגזע תרשישים. על לשוני כבר עמדה השאלה מאיזה משפחה היא האם, אבל באותו הרגע נכנסו לאולם החתן והכלה.

בהתלהבות רבה סיפרה האם לבתה כי היא חייבת לשמוע את סיפור חיי. להפתעתי הכלה גילתה התעניינות, לא פחות מהאם. היא החלה לשאול שאלות שלא נגעו לעצם הסיפור, אלא לדרכי התמודדות, לשאלות הנוגעות לאמונה, ולכאב.

השעה הייתה כבר שתיים לפנות בוקר, כאשר כולם ישבו והקשיבו. ואז שאלתי אני, מה כל כך נוגע בך, שאת מתעניינת בקורות חיי?! כאן אם הכלה השיבה לי במקומה של רות, "זה סיפור ארוך. אנחנו נהיה ערים כל הלילה, אם אני אספר לך את הסיפור מתחילתו ועד סופו" ואני לא ויתרתי, "אז נהיה ערים" אמרתי.

הגב' נשמה עמוק והחלה את סיפורה: "גרתי בארצות הברית, בת למשפחה שמקורה מגרמניה. כאשר שמעתי על מעשיהם של הגרמנים, מצאתי את עצמי מחפשת דרך לכפר על פשעי בני עמי. הגעתי לארץ, התנדבתי בבית חולים שערי צדק, ולאט לאט גיליתי את היהדות הקסומה.

בתחילת הדרך היה זה הרב שיושב פה עמנו, שליווה אותי. הלכתי ללמוד, עוד ועוד, עד שעברתי גיור בבית הדין. נישאתי בשידוך שהציע לי אחד מהרבנים שהייתי בקשר אתו, ותוך שנה הפכתי לאם. קראתי לה רות, ע"ש רות המואביה, שהייתה לי לסמל ודוגמא.

לא עברו הרבה ימים מלידתה של רות, וגילתי שאני גם צריכה להיות האבא שלה. בנס הספקתי להתגרש מבעלי, עוד לפני שהוא איבד את שפיותו באופן סופי. במסירות נפש, גידלתי את רות. עד לאותו חג שבועות שבו התהפך עלי העולם.

כמו שסיפרתי לך מגילת רות הייתה אהובה עלי מאוד, ובכול חג מתן תורה הייתי הולכת יחד עם בתי לכותל לשמוע את המגילה. בשנה ההיא, שבה קרה הכול, הרגשתי רע ורות שכבר הייתה בת שש עשרה הלכה לכותל לבדה. הייתי תמימה ונאיבית, ולא חלמתי שהדרך למקום קדוש כל כך, יכולה להיות מסוכנת כל כך. על מה שקרה בדרך, תספר רות אם היא רוצה", אמרה האם. "אבל אני איבדתי בליל שבועות את תמימותה של בתי, ואת כוחות הנפש שלי להילחם".

לא הייתי צריך לשמוע יותר, זה כבר הספיק לי להבין כי רות, כמו בעלה חיים, הם קורבן של נסיבות מרושעות. אבל האם המשיכה, "אתה אולי תבין" היא אמרה, "אני לא נולדתי תמימה. גרתי בארצות הברית, נולדתי למשפחה אמריקאית ליברלית, וגם אני עברתי לא מעט בדרך, גם אותי ניצלו כאלה ואחרים, אבל לתומי הרגשתי שזה מגיע לי. חשבתי שזהו עונש על השנים הללו שהייתי 'שיקצה' אבל כאשר רות עברה את הדבר הזה, לא יכולתי יותר להיות חלק מהקהילה, ועזבתי לכאן. אמרתי לעצמי: רות נולדה יהודייה, אני לא אקח אותה למקום שהיא תאבד את יהדותה. אני שמחה בשבילה שהיא התחתנה היום עם בחור שבא מבית טוב ואני בטוחה שאם היא תחזור בתשובה, יהיה לה קל יותר ממה שאני עברתי.

אינני יודעת אם הקדוש ברוך הוא באמת רצה אותי יהודייה, או אולי לא, אבל אני בטוחה שיש יהודים טובים שעשו הכול, שאני לא אהיה יהודייה" סיימה האם את המונולוג המטלטל הזה.

באותו ליל שבת כבר לא יכולתי לישון, הייתי עסוק בלחפש תשובה טובה עבור הזוג הצעיר, ועבור אם הכלה. בסעודת הצהרים קמתי לדבר, וכך אמרתי: "במתן תורה נאמר 'שובו לכם לאוהליכם'. הגמרא שואלת, הרי היו שם נשואים שאסורים על פי התורה ומתרצת הגמרא שגר הוא כקטן שנולד. חז"ל מלמדים אותנו עוד דבר, שגר נולד עם נשמה מיוחדת, הקדוש ברוך הוא בוחר בו כמו שהוא בחר בעם ישראל. ולמרות שאצל גוי אין עניין של תשובה, אבל יש לו כוח למחוק הכול, ולהיוולד מחדש. הלידה הזו, כמו כל לידה, כרוכה בייסורים, אבל לייסורים הללו יש ערך כי הם שגורמים לגר להגיע לדרגות גבוהות בזמן קצר.

"לחתן" המשכתי את הדרשה, "יש ייחוס חשוב. אבל לכלה יש דוגמא, איך בכול רגע נתון אפשר להתחיל מההתחלה. אין לי הבנה בדרכי השם" אמרתי, "אבל זה ברור לי, שעל מנת שיצא הזיווג הזה, צריך היה מסובב הסיבות לגלגל את זה בצורה כזו.

"אני לא מזלזל בכאב שהיה עד עכשיו, אבל אני מאחל לזוג, שמכאן והילך, כמו שעכשיו השמחה במעונו של הקדוש ברוך גדולה, על הבית היהודי שקם כאן במסירות נפש. כך תשרה השמחה במעונם כל החיים".

שנה וחצי לאחר השבת ההיא, התקיימה ברית המילה לרך הנולד בן רות ועין לא נותרה יבשה. די היה לראות את אבי הבן שהכיפה חזרה לראשו בקביעות, ואת אם הבן הלבושה בצניעות כשעולה על כולנה הסבתא שעמדה ליד המחיצה והתפללה בשעת הברית בדבקות.

ברגע הקדוש הזה שהתינוק נכנס בבריתו של אברהם אבינו, הבנתי ביתר שאת שמסובב הסיבות הוא זה שגלגל את השידוך הזה, והוא בחר בנו מכל העמים. אולם גם ברגעים מרוממים אלו, לא יכולתי שלא לחשוב כמה שמחה יש לו לקדוש ברוך הוא מהזוג המתוק הזה, אבל כמה צער יש לו על אלו שגרמו לשידוך הזה. שעינו גיורת ובתה, שגרמו לכל כך הרבה עוול וכאב לב וללא ספק שהם עתידים כולם לתת את הדין.

בין כתליה של ישיבת חברון המעטירה, קודם מאורעות הדמים המזעזעים של שנת תרפ"ט, שקד על תלמודו בחור צעיר שהגיע מאמריקה הרחוקה. באותם ימים סוערים, חרדה עמוקה מילאה את לבם של הוריו מעבר לים; השמועות על המתיחות מול השכנים הערבים הדירו שינה מעיניהם. בלב רוטט, הם שיגרו מכתב בהול אל ראש הישיבה, גאון התורה מרן רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, ובו תחינה: אנא, שלחו את בננו חזרה לאמריקה, אולי שם, בין כותלי ישיבה מקומית, ימצא מנוח לחששותינו.

מרן הגרמ"מ אפשטיין נחרד. הוא הבין כי עזיבת הארץ וניתוקו של הבחור מצור מחצבתו הרוחני בישיבה עלולים להמיט עליו הפסד רוחני בל יתואר. במקום להשיב להורים המודאגים, פנה בצעד דרמטי אל עמוד ההוראה, רבה של ירושלים וגדול הדור, הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל. הוא ביקש ממנו להפעיל את כובד השפעתו ולשלוח מכתבים דחופים אל הרבנים במקום מגוריהם של ההורים בארצות הברית, כדי שאלו ישפיעו עליהם ויפצירו בהם להותיר את בנם בהיכלה של הישיבה.

המהלך כביר המחשבה הצליח. ההורים התרצו, והבחור נשאר בין ספסלי בית המדרש בחברון. אולם, ההשגחה העליונה גזרה אחרת. זמן קצר לאחר מכן, בעיצומו של יום השבת הקדושה, פרץ הפוגרום הנורא. דם קדושים נשפך כמים, ולמרבה הצער והכאב העמוק, אותו בחור אמריקאי נהרג באכזריות על קידוש השם.

שבר גדול פקד את הנהלת הישיבה. פחד ואימה נפלו על כולם מפני תגובתם של ההורים השכולים, עד כדי כך שראשי הישיבה נמנעו לחלוטין מלנסוע לאמריקה כדי לאסוף כספים להחזקת הישיבה, מתוך חשש כבד ומבוכה עמוקה לעמוד פנים אל פנים מול האב השבור. אך מן השמים גלגלו מפגש בלתי נתפס. באחת החתונות בארצות הברית, מצאו עצמם נציגי הישיבה ניצבים מול האב. הדפיקות בלב רעמו, אך האב, בגבורה עילאית המרעידה את הלב, פתח את פיו וענה: "זמן חייו היה קצוב. לכל הפחות זכינו שנסתיימה שירת חייו כבן ישיבה על קידוש השם".

הסיפור המופלא הזה התפרסם בעבר, אך השלכת הסיפור והמשכו המצמרר נותרו עלומים וטמונים בערפילי הזמן, עד אשר נחשפו לאחרונה על ידי נכדו, הרב יעקב פראנק, שגולל עדות מדהימה:

"סבי הגרצ"פ פרנק זצ"ל", סיפר ר' יעקב, "היה נתון כל שנותיו בסערת נפש פנימית. הוא היה חדור ברגשות אשמה כבדים ומייסרים על כך שבעידודו הישיר, ובשל אותם מכתבים ששיגר, נותר הבחור בישיבה עד שנהרג באותו טבח נורא. אנו, בני המשפחה, מעולם לא העזנו לדבר איתו על הפצע המדמם הזה. שתקנו בכאב, כנועים אל מול גזירת שמים, ותוהים מי ידע בסודות הנהגת שמים והשגחתו הפתלתלה".

"שלושים ושתיים שנים חלפו מאז אותם מאורעות. נקראתי לשירות מילואים ארוך ומתיש. באחד הלילות, בעיצומו של אימון מפרך ומפרך תחת מטר גשם צולף ורוח סוערת, מצאתי את עצמי תופס מחסה יחד עם יהודי אחד, שבמחזות החיים הרגילים היה חוקר בעל שם לתולדות היישוב בארץ ישראל. תוך כדי שיחה, מתוך סערת הרגשות שבאותו לילה, סיפרתי לו על משא המצפון הכבד הרוחש בלבו של סבי, על אותה עצה גורלית שגרמה למותו של הבחור האמריקאי".

החוקר נותר המום למשמע השם. עיניו נפערו והוא קרא בהתרגשות: "בוא ואני אשלים לך את הפאזל ההיסטורי!"

וכך סיפר החוקר המופתע: אביו של אותו בחור שנהרג לא היה אדם פשוט, הוא היה סנטור אמריקאי חשוב ובעל השפעה עצומה בממשל. לאחר הטבח, הוא לקח את האסון האישי והפרטי שלו, ומינף אותו כדי לזעזע את אמות הסיפים בוושינגטון. הוא הוכיח לחבריו בסנאט כי הבריטים, השולטים בארץ ישראל, נוטים בבירור לטובת הפורעים הערבים ומפקירים דם יהודי.

הזעזוע חולל תפנית: מערכת הדיפלומטיה האמריקנית הפעילה לחץ כבד וחסר תקדים על המעצמה הבריטית. בעקבות הלחץ, הבריטים נאלצו להזיז את ההנהגה הקודמת ושלחו לארץ מושל ומפקד עליון חדש בשם הגנרל ארתור ווקופ.

המושל החדש הגיע עם רצון טוב והפך את הקערה על פיה לחלוטין. הוא העמיד מיד למשפט את פורעי חברון השפלים וחלקם אף הוצאו להורג. ביד ברזל הוא השתיק בכוח את ראשי המסיתים והמרצחים, כמו עז א-דין אל-קאסם ימ"ש ודומיו. ועלית על כולנה – הוא פתח לרווחה את שערי הארץ לעולי פולין (העלייה החמישית), ואלו שינו באופן דרמטי את המאזן הדמוגרפי בארץ ישראל לטובת היישוב היהודי. הודות לכך, בניסיונות ההתקוממות הערבית הבאים, נהדפו הערבים אחור ברחמי שמים מול כוחו של היישוב היהודי שגדל.

נמצא אפוא קשר עקיף, אך ברור, איתן ומצמרר: מותו של הבחור על קידוש השם בחברון, הוא זה שהביא חיים, הצלה ותקומה למאות ואלפי יהודים שבאו אחריו לארץ, וניצלו מגיא ההריגה הנורא של השואה באירופה! היה זה מימוש מוחשי של הפסוק: "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".

"כששמעתי את הדברים", ממשיך ר' יעקב בהתרגשות, "חשתי שאיני יכול להתאפק. לא המתנתי לביקור הקבוע אצל סבי בליל שבת כמדי שבוע. הקדמתי את בואי ובאתי אל ביתו ביום רביעי, בדיוק בשעה שבה נהג לנוח את מנוחת הצהריים שלו. נכנסתי לחדרו וסיפרתי לו, מילה במילה, את התגלית המרעישה לה נחשפתי בימי המילואים".

הסבא הישיש, רבה של ירושלים, הקשיב בקשב רב. מעיניו הטהורות החלו לזלוג דמעות חמות – דמעות של התרגשות עצומה, של שמחה עילאית ושל התרת הספקות המייסרים שליוו אותו במשך למעלה משלושה עשורים. בקול רוטט אמר לנכדו: "לא היית צריך לטרוח לבוא במיוחד, אך אני מעריך זאת מאוד. תודה שלא המתנת עד שבת".

בליל שבת קודש, כשהיה ר' יעקב בדרכו הקבועה לבקר את סבו כמדי שבוע, הכתה בו השמועה המרה: הסבא הגדול כבר שבק חיים לכל חי ונפטר לבית עולמו. באזניו של הנכד המזועזע צלצלו שוב ושוב דבריו האחרונים, שקיבלו כעת משמעות שמימית ומצמררת: "תודה שלא המתנת עד שבת…"

הסיפור הנורא הזה מעניק לנו כוח עצום והבנה עמוקה בקשר לזמן ולמאורעות הקשים הפוקדים אותנו בתקופה האחרונה. מול השכול והכאב המר, מי יודע אם לא יתברר לעתיד לבוא שבמותם של הקדושים, הם ציוו חיים לכלל עם ישראל כולו בהנהגה הנסתרת של בורא עולם.

הרעיון העמוק הזה משתקף בדבריו הנפלאים של מרן החתם סופר זצ"ל בדרשותיו, שם הוא מעלה שאלה נוקבת: מדוע אנו קוראים את מגילת רות דווקא מיד לאחר מעמד הר סיני בחג השבועות?

כדי להבין זאת, נתבונן במה שהתרחש בפרק א' במגילת רות. נעמי חווה שבר אחר שבר: בעלה אלימלך מת, ושני בניה, מחלון וכליון, מתים גם הם בארץ מואב. היא נותרת גלמודה, חסרת כל וריקה. במצב שפל זה, היא מחליטה לשוב לבית לחם.

הפסוקים מתארים את רגע הגעתה: "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְקֹוָק לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיקֹוָק עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי" [רות פרק א, ו-כא].

בתוך ליבה הסוער, נעמי מנסה למצוא שביב של תקווה. היא חושבת לעצמה כי אולי בועז – שהיה דוד שלה מצד בעלה (שהרי אלימלך וסלמון אבא של בועז היו אחים, כדברי הגמרא במסכת בבא בתרא) והיה עשיר גדול ומנהיג הדור – יעזור לה בפרנסתה ויהיה לה למשיב נפש בדלותה.

אולם, כאישה צנועה וחסודה, היא אינה מסוגלת ללכת ישירות ולדבר עם בועז הגבר. היא מתכננת לפנות לאשתו של בועז, לבקש ממנה מזור ומחיה. אך מיד עם כניסתה לעיר, היא סופגת זעזוע עמוק נוסף שמנפץ את תקוותה האחרונה. הפסוק אומר "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר" – ורש"י הקדוש מפרש שם את פשר המהומה: כל בני העיר נתקבצו ויצאו למסע הלוויה של אשתו של בועז, שנפטרה באותו היום ממש.

נעמי עומדת מול ההמון, רואה שכולם עסוקים בקבורת אשתו של בועז, ואומרת בליבה ביאוש: אין לי שום תקווה, אין לי ממי לבקש עזרה, המשענת האחרונה שלי קרסה. ועל כן היא זועקת במרירות: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד".

אומר החתם סופר זצ"ל: תראו את נפלאות ההשגחה! אילו רק הייתה נעמי מחכה עוד קצת, היא הייתה מגלה שהשבר הגדול ביותר – מות אשתו של בועז באותו היום – הוא-הוא הפתח לישועתה הגדולה. הרי בזכות מות אשתו, התפנה בועז והיה יכול בהמשך לשאת את רות המואבייה לאישה. מאותו זיווג נפתרו כל מחסורוניה של נעמי, ולא עוד אלא שנולד מהם עובד, שממנו יצא דוד המלך – נעים זמירות ישראל וממנו יצמח מלך המשיח!

נמצאנו למדים: דווקא בתוך הנקודה החשוכה והגרועה ביותר, שם בדיוק הייתה טמונה הישועה הנשגבת ביותר של נעמי ושל כלל ישראל. מאותו מקום שגרם לה לזעוק "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי", צמח מלך המשיח שיגאל את ישראל.

מתוך התובנה הזו אנו ניגשים ליום הקדוש של קבלת התורה. כפי שנאמר בפיוט: "תּוֹאַר כַּלָּה מְאֹד נִתְעַלָּה, בְּקַבָּלַת יוֹם זֶה".

בחג השבועות, הקדוש ברוך הוא מחדש את קשר הנישואין המקודש שבין החתן והכלה – הוא יתברך ואנחנו, בניו אהוביו. זהו הזמן המקודש שבו אנו עומדים עימו יחד תחת החופה, ושמחים בשמחת הכלולות הרוחנית. הספרים הקדושים המשילו את חג השבועות לחג הנישואין הנצחי שלנו עם אלוקינו אוהבנו.

לכן, מלמדים אותנו רבותינו, זהו זמן של שמחה ואהבה מוחלטת שבין מקבלי ומחדשי הקשר הנפלא בינינו. אין זה הזמן לעשות תוכניות גשמיות לעתיד, ואף לא להצטער או להתבוסס בחרטה על הקשר הלא טוב שהיה לנו איתו יתברך עד כה. חתונה היא זמן שבו העבר נמחק והאהבה פורצת גבולות.

לקראת רגע נשגב זה, עלינו לבוא מוכנים אל החתונה. וכשם שהכלה מביאה עימה נדוניה יקרה לחתן, כך נביא אנו, כנסת ישראל, את הנדוניה שלנו למלכו של עולם: נקבל על עצמנו לקראת החג להוסיף עוד שעה של לימוד תורה, עוד דף גמרא ועוד התמדה, ובכך נשמח את לב הקב"ה ונזכה לראות בישועתם ונחמתם של ישראל מהרה בימינו, אמן.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

משרד ירושלים ומסורת ישראל מבצע זו השנה הרביעית את פרויקט אוהלי המנוחה בירושלים בשבועות לעולים ברגל לכותל המערבי במהלך החג. מדובר במיזם פרי מדיניותו של שר ירושלים ומסורת ישראל לשעבר, ח"כ מאיר פרוש.

האוהלים המאובזרים יעמדו השנה לרווחת הציבור החל מהשעה 21:00 בליל החג ועד לשעה 12:00 בצהריים למחרת. האוהלים יוצבו בשמואל הנביא 15, חניון שמגר ושדרות שז"ר פינת נורדאו. באוהלים יהיו פינות מנוחה, שתייה קרה וחמה וכיבוד קל

שר ירושלים ומסורת ישראל לשעבר, ח"כ מאיר פרוש, בירך על העובדה כי המיזם נמשך גם בשנה זו והודה למנכ"ל משרד ירושלים ומסורת, שמעון אלבום, ולמנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים, צחי נמיר.

שמעון אלבום, מנכ"ל משרד ירושלים ומסורת ישראל: "מיזם הכנסת האורחים שמוביל המשרד הוא ביטוי למחויבות שלנו לכל יהודי שעולה לרגל בחג השבועות. רבבות הצועדים אל שריד בית מקדשנו הם עדות חיה לחיבור העמוק של עם ישראל לירושלים ואוהלי הנוחות שלנו יאפשרו להם הגעה מכובדת ונוחה. נמשיך לפעול לחיזוקה ופיתוחה של ירושלים בירתנו הנצחית".

בעוד הדי המבצעים הצבאיים הולכים ונעלמים, המשטר האיראני העתיק את שדה המערכה אל תוך השכונות האזרחיות בבירה, פירק בסיסים רשמיים והטמיע כוחות חמושים במסוות של תחבורה ציבורית ומוצבים מאולתרים. האוכלוסייה המקומית מוצאת את עצמה נצורה תחת רשת תקשורת חנוקה ומחירי אינטרנט מאמירים, המשמשים כלי נוסף במאמץ השלטוני לנתק את תושבי המדינה מהעולם החיצון ולמנוע את זליגת המידע החוצה.

גל הדיכוי הנוכחי, המאופיין בזינוק דרמטי במספר המעצרים הפוליטיים והוצאות להורג המבוצעות בקצב מסחרר, מייצר תחושת דחיפות חסרת תקדים בקרב הציבור. בראיון מיוחד שהעניק לערוץ N12, מספר עלירזא, תושב טהראן, כי המציאות היומיומית הפכה למחנק של ממש, קשה בהרבה מזו ששררה לפני פרוץ העימות הצבאי האחרון. הוא מתאר מרחב ציבורי שהצטמצם לחלוטין ומערכת שלטונית שפועלת באגרסיביות גוברת ומוציאה אזרחים להורג בקלות בלתי נסבלת, תחת מעטה של חוסר עניין בינלאומי המותיר את העם האיראני לבדו מול גורלו.

הייאוש העמוק מן המצב הכלכלי והחברתי המדרדר מביא חלקים נרחבים באוכלוסייה לקוות, דווקא לחידוש התקיפות במדינה. עלירזא מסביר בשיחתו עם N12 כי אזרחים רבים מייחלים להתלקחות מחודשת של הלחימה, מתוך הבנה שרק מכה אנושה וממוקדת תצליח לערער את יציבותו של שלטון האייתוללות ולהוביל לקריסתו. לפי דבריו, התושבים בבירה מביעים נכונות מוחלטת לשאת במחיר של מחסור בתרופות ובמזון, ובלבד שהפעילות הבינלאומית הבאה תהיה יסודית ותביא לחיסול מלא של צמרת הנהגת המשטר, ולא תסתכם במהלכים מוגרלים וחסרי השפעה ארוכת טווח.

הטקטיקה הצבאית החדשה של מנגנוני הביטחון בטהראן חושפת את עומק החרדה של המשטר מפני התקוממות פנימית פוטנציאלית. דריה, תושבת העיר שתיארה את שגרת האימה בראיון ל-N12, מספרת כי תחנות המשטרה התרוקנו לחלוטין ואוטובוסים עירוניים הוסבו לעמדות שליטה קדמיות כדי להסוות את נוכחות הכוחות. היא מוסיפה ומפרטת כיצד שעות הלילה הפכו לזירה של הפחדה ממוסדת, כאשר חוליות חמושות הנושאות את דגלי המשטר וארגון חיזבאללה מפטרלות בסמטאות, בזמן שקולו של הציבור מושתק באופן שיטתי באמצעות ניתוק גורף של תשתיות הרשת במשך חודשים ארוכים.

החשש הגדול ביותר ברחוב האיראני כיום אינו קשור בהכרח למלחמה, אלא דווקא לאפשרות של פשרה דיפלומטית והסכמים מדיניים בין המערב לבין הרפובליקה האסלאמית. המרואיינים קוראים לקהילה הבינלאומית, ובמיוחד לארצות הברית ולישראל, שלא ליפול למלכודת של אשליות לגבי קיומם של גורמים מתונים או הגיוניים בתוך חלונות הממסד הנוכחי. המסר הברור העולה מלב טהראן הוא דרישה לסיוע חיצוני נחרץ שיעזור לעם להשלים את המלאכה, יפרק את מנגנוני הדיכוי לחלוטין ויביא לשינוי שורשי ויסודי במדינה.

הבריאה כולה, על כל תפארתה, עמדה רופפת ובלתי יציבה במשך שישה ימים, כשהיא ממתינה לנקודת המשען שתעניק לה קיום נצחי. התעלומה הזו רמוזה כבר בסיפור מעשה בראשית: בעוד שבכל ימי היצירה נכתב "יום אחד", "יום שני" וכן הלאה, הרי שביום האחרון משתנה הלשון ונאמר "יום השישי" בהא הידיעה. חז"ל מגלים לנו כי הבריאה כולה המתינה ליום שישי ספציפי והיסטורי – השישה בחודש סיוון. זהו היום שבו עמדו אבותינו בתחתית הר סיני, יום שבו התחולל המהפך המהותי ביותר בתולדות האנושות, ואשר פירותיו הרוחניים ממשיכים להשפיע עלינו בכל שנה מחדש, וביתר שאת בלילה הקדוש של חג השבועות.

במעמד נשגב זה, חוו בני ישראל גילוי אלוקי שאין למעלה ממנו, אשר זיכך את גופם הגשמי לרמה הגבוהה ביותר. התורה מעידה על משה רבנו ששהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה ללא לחם ומים, מציאות שמבחינה טבעית אינה אפשרית, והיא מוכיחה כי החומריות שלו התבטלה לחלוטין והוא דמה למלאך ה'. בעת שמיעת שתי הדיברות הראשונות מפי הגבורה, הגיעו כל ישראל למדרגה זו; גופם נהיה זך כנשמתם, ופסקה מהם הזוהמה המלווה את האנושות מאז חטא אדם הראשון. זוהי הבדלה מהותית ונצחית הטבועה בנפשו של כל יהודי – משיכה טבעית ובלתי אמצעית לבורא עולם, הדומה למתכת הנמשכת אל המגנט. משום כך, ציווה עלינו משה רבנו בפרשת ואתחנן להישמר היטב פן נשכח את המראות והקולות של אותו מעמד, ולהנחיל את הזיכרון החי הזה לבנינו ולבני בנינו לדורות עולם.

הקשר החי למעמד הר סיני מגיע לשיאו בליל חג השבועות, לילה הטומן בחובו סגולות עצומות ויכולת להגיע להשגות רוחניות נכבדות. עדות מופלאה לכך מביא השל"ה הקדוש מכתביו של רבי שלמה הלוי אלקבץ, המתאר כיצד לפני כחמש מאות שנה ישב בלילה זה ועסק בתורה יחד עם מרן רבי יוסף קארו, בעל ה"בית יוסף". במהלך הלימוד, זכה מרן שהשכינה תדבר מתוך גרונו, ומרוב פחד ואימה נפלו כל הנוכחים על פניהם בבכי – עדות חיה לכך שכוחו של הלילה הזה לא פג מאז מעמד סיני.

חובה קדושה זו של עסק התורה בלילה, כפי שמציין בעל הבן איש חי בספרו "רב פעלים", שייכת לגברים, בעוד שלנשים ישנם תפקידים ומעלות נשגבות אחרות משלהן. התיקון המרכזי של הגברים בלילה זה הוא להישאר ערים, לעסוק בתורה בבתי הכנסת ובבתי המדרש ברציפות עד תפילת שחרית ומוסף. על כך הבטיח רבינו האר"י הקדוש הבטחה מופלאה בשם אלוקים: אדם המקיים תיקון זה ואינו נרדם אפילו לרגע, מובטח לו שלא ימות באותה שנה (עד לחג השבועות הבא) ולא יאונה לו כל רע. הבה נקבל על עצמנו את התורה מתוך שמחה וזכות, ונזכה לחיים טובים, לשלום ולגאולה הקרובה במהרה בימינו.

סערה חריגה התחוללה אמש בירוחם, לאחר שלטענת בני הקהילה החרדית בעיר, נעשה ניסיון מצד גורמים במועצה המקומית לסגור את בית הכנסת המרכזי של הקהילה על רקע פוליטי פנימי, האירוע שהסתיים רק לאחר התערבות המשטרה והגעת עשרות אברכים למקום, הותיר תחושות קשות של רדיפה וזעזוע בקרב התושבים החרדים בעיר.

לטענת בני הקהילה, הרקע לעימות החל בעקבות מתיחות פוליטית בתוך הנציגות החרדית במועצה המקומית, בקהילה פועלים שני נציגים חרדים, ובאחת ההצבעות האחרונות במועצה הצביע אחד מהם בניגוד לעמדת רב הקהילה, בעקבות כך שלח הרב מכתב פנימי לנציג, ובו דרש ממנו לפעול בהתאם לקו שהתווה הרב בהצבעות ציבוריות הנוגעות לציבור החרדי.

אלא שלדברי גורמים בקהילה, מרגע שהמכתב הגיע לידיעת ראש המועצה נילי אהרון, החריף היחס כלפי מוסדות הקהילה באופן משמעותי, “יש כאן תחושה ברורה שאם לא עושים בדיוק מה שהיא רוצה מתחילים איומים, צעקות ולחצים”, טוענים בקהילה, “כבר תקופה ארוכה שמרגישים יחס כוחני כלפי המוסדות החרדיים, אבל אתמול נחצה קו אדום”.

לפי עדויות שהגיעו ל’המחדש’, לפני יומיים קיבלו אנשי העמותה המחזיקה במבנה בית הכנסת הודעה מנציגי המועצה כי עליהם לפנות את המבנה עד למחרת בצהריים, המבנה, שנבנה בסיוע מפעל הפיס אך רשום על שם המועצה, משמש במשך שנים כמרכז הקהילתי של הציבור החרדי בירוחם.

אלא שבקהילה סירבו להיענות לדרישה, אתמול, בשעות הצהריים, הגיעו למקום עובדי מועצה והחלו בפעולות לסגירת המבנה, לטענת התושבים, אחת הדלתות רותכה, וכניסות נוספות נחסמו באמצעות ברגים ובריחים, במטרה למנוע את המשך הפעילות במקום. “אנשים הגיעו לתפילת מנחה ופשוט גילו שסוגרים להם את בית הכנסת”, מספר אחד האברכים, “זה מחזה שלא האמנו שנראה במדינת ישראל".

בהמשך הגיעו למקום עובדים נוספים במטרה לסגור פתחים נוספים, אך אברכים שהוזעקו למקום הצליחו למנוע את המשך העבודות, תוך זמן קצר התאספו במקום עשרות מבני הקהילה והביעו מחאה נחרצת נגד המהלך. המשטרה שהוזעקה למקום בדקה את נסיבות האירוע, ולדברי אנשי הקהילה, לאחר שהתברר כי אין צו או אישור חוקי מיידי לסגירת המבנה, הונחו עובדי המועצה להפסיק את הפעולות ולעזוב את המקום.

“אפשר להתווכח פוליטית, אפשר לחלוק, אבל לסגור בית כנסת בגלל מאבקי כוח? לאן הגענו?”, אומרים בכאב בקהילה החרדית בירוחם, “זו תחושת רדיפה אמיתית, הציבור החרדי כאן מרגיש שמנסים לשבור אותו”.

לדברי תושבים בעיר, גם מי שלא נמנה באופן טבעי עם הציבור החרדי הזדעזע מהמראות, “היו אנשים שהעריכו את הפעילות של ראש המועצה בתחומים אחרים”, אומר אחד התושבים, “אבל מה שקרה אתמול שינה אצל הרבה אנשים את התמונה, יש דברים שלא עושים”.

נכון לשעה זו, אחת הדלתות במבנה עדיין נותרה מרותכת, והמתיחות בעיר נמשכת, בקהילה דורשים לעצור באופן מיידי את מה שהם מכנים “רדיפה פוליטית נגד הציבור החרדי”, ולהחזיר את היחסים בעיר למסלול תקין ומכבד.

מעיריית ירוחם נמסר בתגובה ל'המחדש': בשנת 2023 בבחירות, רב הקהילה הרב קראוס בחר לתמוך בראש המועצה נילי אהרון. אריה אברהם שנבחר כנציג הקהילה ומתוקף הסכם קואליציוני שימש כסגן בשכר, מראשית הדרך פעל בכל אופן להכשיל את עבודת המועצה, תוך ניסיונות להפיל תקציב. ומי שהתערב לטובת הדבר היה הרב גפני שלחץ על קיום ההסכם. סיעת שסג מונה שני חברי מועצה, כאשר המנדט השני היה בייצוגו של מוטי בטיטו זכרונו לברכה ומאז פטירתו נכנס למועצה במקומו הרב פנחס פרץ.

ההסכם הקואליציוני כלל משמעת קואליציונית של שני המנדטים. בפועל מראשית הקדנציה, אריה אברהם פעל לפגוע בתפקוד המועצה, תוך הגשת תלונות כזב למשרד הפנים והעדרות ממליאות מועצה והצבע. נגד תקציבים, לרבות תקציבים לקהילה החרדית. במשך השנתיים הללו קהילת הקודש זכתה לחיבוק גדול מצד המועצה. ומעבר לתקציב שהוכפל בהסכם הקואליציוני, הקהילה קיבלה מענה רחב באירועי תרבות, לנשים וילדים, תחום הרווחה, מלגות לאברכים וסטודנטים. זאת מעבר להתחייבויות בהסכם הקואליציוני ועל אף שבמשך תקופה ארוכה בפועל סיעת שסג הייתה רק עם אצבע אחת בקואליציה.

מאז פיטוריו של אריה אברהם מתפקידו כסגן בשכר, הוא פעל בכל דרך לכפות את החזרתו לתפקיד בשכר, כאשר לאחרונה הפציר בפני רב הקהילה כי הצבעה על תקציב לבניית הקאנטרי מהווה חילול שבת, היות והקאנטרי צפוי להיות פתוח בשבת, הרב במשך שלוש מליאות דרש מהרב פנחס פרץ שלא להצביע עם הקואליציה. ורק בהתערבות הרב גפני, הדבר הסתייע ופנחס הצביע בעד תקציב לקאנטרי, בהתאם להנחיית הרב גפני ובניגוד לעמדת רב הקהילה. לאחר הצבעה זו, קיבל הרב פנחס מכתב מרב הקהילה, דרישה להתפטר מחברותו במועצה. ולמעשה בכך הרב קבע כי ההסכם הקואליציוני הופר באופן מוחלט.

ראש המועצה רואה בקהילת הקוד קהילה חשובה ויקרה לליבה. ולכן תמשיך להשקיע בקהילה. בימים הקרובים עתיד לצאת מכרז להפעלת המרכז הקהילתי ומפעיל מוסמך שיעמוד בכל דרישה חוק הוא שינהל את המוסדות מתוך אחריות לקהילה כולה ולא לאדם פרטי. בית הכנסת שנמצא בתוך המרכז הקהילתי פתוח ובחג הקרוב ילמדו האברכים בקדושה ובסיוע המועצה.

שאר החדרים שאינם משמשים לתפילה, אלא למשרדים וצרכים שאינם במסגרת בית הכנסת, ישארו נעולים עד לכניסת מפעיל שיזכה במכרז כדין. עוד יודגש כי להפתעת המועצה, עמותה כלשהי הפעילה עסק סולארי על הגג של המרכז הקהילתי ללא כל אישור משפטי וחוקי של בעלי הנכס, קרי הרשות המקומית והדבר נבדק משפטית על ידי גורמי המקצוע".

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו ניהלו שיחה קשה שמעוררת דאגה עמוקה בצמרת הממשל בישראל. במרכז חילוקי הדעות הניצבים בין המנהיגים עומדת יוזמה דיפלומטית חשאית, אותה מנסות לקדם מספר מדינות ערביות ומוסלמיות, שמטרתה לגבש נוסחת פשרה בין וושינגטון לטהראן שתמנע בכל מחיר את חידוש מעשי האיבה באזור.

על פי הדיווח בחדשות 12, במהלך חילופי הדברים, הציב טראמפ בפני נתניהו עובדה מוגמרת וסיפר לו כי המתווכות השונות שוקדות בימים אלו על גיבושו של מסמך רשמי, אותו הגדיר הנשיא האמריקני כ"מכתב כוונות". על פי מקור אמריקני ששוחח עם חדשות 12, על המסמך המדובר עתידות לחתום הן ארצות הברית והן הרפובליקה האסלאמית של איראן. הצעד הדרמטי הזה עשוי לסלול את הדרך לסיומה הרשמי של המלחמה, ולפתוח חלון הזדמנויות קצוב של 30 ימי משא ומתן אינטנסיביים, שבהם ידונו הצדדים בסוגיות הבוערות ביותר – ובהן פתיחתו מחדש של מצר הורמוז האסטרטגי ועתיד תוכנית הגרעין האיראנית.

מנגד, ראש הממשלה נתניהו הפגין ספקנות מוחלטת והתנגדות נחרצת לקו המוביל לקראת הידברות. נתניהו הבהיר בשיחה כי מבחינתה של מדינת ישראל, הדרך היחידה להחלשת משטר האייתוללות היא המשך הפעלתו של לחץ צבאי אמריקני מאסיבי ובלתי מתפשר. שני מקורות ישראלים המעורים בתוכן השיחה אישרו לחדשות 12 כי חילוקי הדעות היו עמוקים, וכי השניים נותרו חלוקים לחלוטין באשר לאסטרטגיה הנכונה מול איראן.

מהדיווח עולה כי ההשלכות של אותה שיחה טעונה לא איחרו לבוא. המקור האמריקני דיווח כי מיד לאחר תום השיחה, מיהר שגריר ישראל בוושינגטון לעדכן מספר חברי קונגרס אמריקנים, ושיתף אותם בכך שנתניהו סיים את השיחה כשהוא מוטרד ומודאג מאוד מהאפשרות המסתמנת של מו"מ ישיר בין ארה"ב לאיראן. מקור אמריקני בכיר, השותף בעצמו לחששות מפני המגעים הדיפלומטיים הללו, התבטא בסגנון ציורי חריף ואמר לחדשות 12: "השערות של ביבי עלו באש אחרי השיחה הזאת עם טראמפ".

הדינמיקה המורכבת הזו קיבלה משנה תוקף כאשר דונלד טראמפ עצמו נשאל בפומבי על תוכן השיחה עם עמיתו הישראלי, והשיב בביטחון המאפיין אותו: "נתניהו יעשה כל מה שאני אגיד לו לעשות בנוגע לאיראן". בעוד שבבית הלבן ובלשכת ראש הממשלה בירושלים בחרו שלא להגיב רשמית לדברים, דוברת שגרירות ישראל מיהרה להכחיש את הדיווחים, וטענה כי השגריר מייקל לייטר לא אמר למחוקקים האמריקנים שנתניהו יצא מודאג מהשיחה.

מאחורי הקלעים של הדרמה הזו עומד ציר תיווך ערבי-אזורי פעיל במיוחד. לפי שני בכירים ערבים ומקור ישראלי, מי שמובילה את המאמצים היא קטאר, לצד מתווכות נוספות הכוללות את פקיסטן, סעודיה, טורקיה ומצרים, שמנסות למנוע התלקחות רחבה. קטאר אף הציגה לארה"ב ולאיראן טיוטה מעודכנת להסכם סיום המלחמה, כאשר מקור רביעי ציין בפני חדשות 12 כי לא מדובר ביוזמה קטארית עצמאית לחלוטין, אלא בנוסח המבוסס על טיוטה פקיסטנית קודמת שעברה התאמות ושינויים על ידי הקטארים. במסגרת זו, משלחות דיפלומטיות מטעם קטאר ומטעם פקיסטן ביקרו בימים האחרונים בטהראן כדי לקדם את המהלך.

מטרתו המרכזית של המהלך המדיני הרחב היא לחלץ מהאיראנים ויתורים משמעותיים בכל הנוגע לתוכנית הגרעין שלהם, ובתמורה לכך לבנות מנגנון שיאפשר הפשרה הדרגתית של נכסים וכספים איראניים המוקפאים כיום ברחבי העולם. עם זאת, כל שלושת המקורות הדגישו בפני חדשות 12 כי בשלב זה כלל לא ברור אם ההנהגה בטהראן תיעתר למתווה המוצע, ולכן יייתכן שדאגתו העמוקה של נתניהו מקדימה את זמנה. בכיר קטארי שמסר תגובה לחדשות 12 ביקש להנמיך את גובה הלהבות והצהיר: "קטאר תומכת במאמצי התיווך בהובלת פקיסטן. אנחנו ממשיכים לתמוך באופן עקבי בבלימת ההסלמה למען האזור ותושביו".

מבצע מעצרים דרמטי ונרחב התחולל ברחבי יהודה ושומרון, כאשר כוחות הביטחון הצליחו לסכל פיגוע קטלני בטווח הזמן המיידי וללכוד פעילי טרור בכירים בלב השטח העוין. המבצעים המורכבים שולבו בין מספר גזרות, במטרה לגדוע את צירי הטרור השונים ולעצור את המבוקשים בתוך שגרת יומם.

אמש, מסתערבי מג״ב איו״ש פעלו בהכוונה מודיעינית מדוייקת של שב״כ בפיקוד חטיבת אפרים, למעצר מבוקש במרחב קלקיליה, החשוד בפעילות טרור ובהשתייכות לארגון הטרור ׳תנזים׳. עם קבלת ההכוונה המודיעינית, נערכו המסתערבים בשילוב כוחות מסוערבים וכוחות גלויים לביצוע המעצר.

הכוחות הגיעו עד ליעד עצמו, כאשר כוח המסתערבים, שהגיע באופן סמוי לבית קפה בעיר קלקיליה בו שהה המבוקש, איתר וזיהה אותו, ובתזמון מדויק פשטו הכוחות על המקום ועצרו את המבוקש.

עם ביצוע המעצר, החלו להתפתח במקום הפרות סדר אלימות לעבר כוחות הביטחון שפעלו במרחב, אולם דווח כי אין נפגעים לכוחותינו. המבוקש שנעצר הועבר להמשך חקירת שירות הביטחון הכללי.

במקביל לפעילות הזו, לוחמי יחידת דובדבן ניהלו מירוץ מטורף נגד השעון כדי לנטרל פצצה מתקתקת בגזרות אחרות. בשתי פעילויות מסוערבות ובתוך פחות מ-12 שעות, לוחמי יחידת דובדבן עצרו שני מבוקשים בקבאטיה ובשכם בחטיבות מנשה ושומרון.

בצה"ל אומרים כי המעצר בקבאטיה מנע אסון כבד בטווח הזמן המיידי, כאשר במסגרת כך, לוחמי היחידה עצרו מבוקש שפעל לקידום מתווי טרור ותכנן לבצע פיגוע בטווח הזמן המיידי בכפר קבאטיה שבחטיבת מנשה. בנוסף, בשעות הבוקר (ד'), פעלו הכוחות למעצר מבוקש שפעל לקידום פעולות טרור בשכם שבחטיבת שומרון.