אם להאמין לדברי הנשיא טראמפ, היינו אמורים השבוע, ואפילו ממש עכשיו, להיות בעיצומו של סבב מלחמה נוסף מול איראן. "הייתי במרחק של שעה מלתקוף את איראן", אמר הנשיא ביום שני בלילה. מיד לאחר מכן הוסיף, כדרכו, את המשפט הבא: "ייתכן שנצטרך שוב להכות. טרם אמרנו את המילה האחרונה. נחכה ונראה"!
גם מי שכבר התרגלו להצהרות ההפוכות של טראמפ, רגע כך ורגע אחרת, הבינו הפעם, על פי מכלול הסימנים, שזה היה קרוב מתמיד. גם המשפט המסיים שלו: "ייתכן שנצטרך שוב להכות", מקבל משמעות מעשית לקראת סוף השבוע הקרוב, לפי הדד-ליין הנוכחי שהציב הנשיא להגעה לעסקה: "שישי, שבת עד ראשון". צמד המילים "ימים יגידו", שנאמר תמיד אחרי הצהרותיו, נשמע הפעם מתאים במיוחד לאור לוח הזמנים המפורט שהציג. ימים ספורים.
השאלות בעקבות ההצהרות הללו חוזרות על עצמן: האם גם הפעם מדובר בהטעיה מכוונת לקראת פעולה, או שזו התקפלות? האם זו תחבולה או דחייה? בפועל, קיימת כרגע פריסה מסיבית של כוחות אמריקאים סביב איראן. ההערכה היא שיש כ-50 אלף חיילים אמריקאים באזור המזרח התיכון, לצד כ-16 ספינות קרב ושתי נושאות מטוסים אמריקאיות שאוכפות את המצור על מצר הורמוז ומוכנות לחזור ללחימה. לכוח גדול כזה יש בדרך כלל מטרה אחת: תקיפה.
האיראנים מצידם לועגים לטראמפ ומבליטים בעיקר את הדחיות החוזרות ונשנות כהוכחה, מבחינתם, לחולשתו. עם זאת, הם מאיימים כי אם ארה"ב תתקוף, התגובה תהיה "במקומות שאינכם מדמיינים".
בישראל מעריכים שהפעם זה כן צועד לקראת תקיפה. ביום שלישי בלילה אף פורסם על שיחה "ממושכת ודרמטית" בין טראמפ לנתניהו. ההערכה המעודכנת היא שטראמפ נוטה כעת להורות על פעולה צבאית, בניגוד להערכות קודמות שדיברו על דחייה נוספת. בשל כך ממשיך הצבא לשמור על דריכות שיא בכל הגזרות. רמת הכוננות הגבוהה לא תופחת גם במהלך החג וסוף השבוע.
במערכת הביטחון מקווים שהפעם טראמפ יאפשר לתקוף גם תשתיות לאומיות באיראן, כדי שהפעולה תהיה מהירה וכואבת יותר. בעוד האמריקאים עדיין סבורים שאפשר להגיע לעסקה, בישראל מעריכים שהאיראנים רק מנסים למשוך זמן. במוסד אף סבורים שהפלת המשטר אפשרית, גם אם לא באופן מיידי.
שורה תחתונה: אם ההערכות בישראל יתבררו כנכונות, אנו עשויים לעמוד ממש בפתחו של סבב נוסף מול איראן. ההסתייגות היחידה, במילה אחת: טראמפ…
קו הסיום
חוק פיזור הכנסת עבר אתמול בקריאה טרומית, והדרך לבחירות התקצרה, אף שהחוק עדיין צריך לעבור שלוש קריאות נוספות. נתניהו היה מעדיף שהבחירות יתקיימו במועדן, בחודש מר-חשוון, ולא יום אחד קודם. אחרת קשה להסביר מדוע נלחם כארי כדי למנוע את פיזור הכנסת. רק כשהבין שאין לו ברירה, הורה ליו"ר הקואליציה להגיש בעצמו את החוק, כדי לשלוט בתהליך ולא להיראות כמי שנגרר בידי האופוזיציה והחרדים.
במקביל ניסה נתניהו להראות שהוא נלחם גם על חוק הגיוס, ולכן שיגר לאורך כל השבוע מסרים על "כניסתו לאירוע". בלשכתו בדקו כמה תומכים יש לחוק בתוך הקואליציה, ובמקביל הפעילו לחץ על המתנגדים להצביע בעדו. בשלב מסוים אף יצא מסר שלפיו נמצא רוב לחוק. בפועל, המספרים נראו פחות משכנעים.
בלשכת ראש הממשלה חישבו כי לאופוזיציה יש 58 מתנגדים לחוק, יחד עם ארבעה חברי קואליציה: יולי אדלשטיין, אופיר סופר, דן אילוז ושרן השכל. מולם ניצבו 58 תומכים. ארבעה נוספים הוגדרו כ"מתנדנדים" וקיבלו שיחות אישיות מהלשכה: אבי מעוז, הרב מאיר פרוש, אלי דלל ומשה סלומון. נתניהו הדגיש בפניהם עד כמה חשוב להעביר את החוק בעת הזו, כדי לשמור על יציבות הממשלה מול האתגרים הביטחוניים והלאומיים.
השאלה הגדולה היא האם נתניהו באמת רוצה להעביר את חוק הגיוס, או בעיקר רוצה שהחרדים יחשבו שהוא רוצה להעביר אותו. על כך אין תשובה ברורה. מה שכן ברור הוא, שאילו היה מפעיל עוד קודם את אותה נחישות שהוא מנסה לשדר השבוע, ייתכן שהחוק כבר היה מאחורינו.
כך או כך, לאחר הקריאה הטרומית יעבור החוק לדיון בוועדת הכנסת. שם יוכל נתניהו, באמצעות הרוב הקואליציוני, למשוך זמן במשך שבועיים נוספים ואולי אף יותר, בניסיון להגיע למועד הבחירות המקורי. האסטרטגיה שלו ברורה: להריץ במקביל את הדיונים על חוק הגיוס, להקפיא את תנופת פיזור הכנסת ולקוות שבינתיים תתגבש נוסחה מוסכמת שתעבור גם את המשוכה המשפטית וגם את הפוליטית.
אלא שלאור כל מה שקרה עד כה, קשה להאמין שזה אכן יקרה. לכן צפוי ויכוח חריף על מועד הבחירות. יהדות התורה דורשת את התאריך המוקדם ביותר האפשרי י"ט אלול, 1 בספטמבר. ש"ס על פי השמועות מכוונת לד' תשרי, 15 בספטמבר. נתניהו, כאמור, היה רוצה להגיע עד מר-חשוון. אם לא תימצא פשרה, חוק הפיזור יתקדם לקריאות הבאות ומערכת בחירות סוערת במיוחד תצא לדרך רשמית.
בכיר בקואליציה הסביר השבוע כי "נתניהו יעשה עכשיו כל מאמץ להתרכז במה שקורה באיראן. הוא צריך את הזמן הזה עד הבחירות". זו גם הסיבה שהוא נלחם לשמור על שלמות הגוש. החשש שלו ברור: אם מצביעי הימין יבינו שהחרדים כבר אינם איתו באופן אוטומטי, חלקם עלולים להסיק שהקרב אבוד ולהישאר בבית ביום הבחירות. לכן נתניהו עושה הכול כדי לשקם את הגוש, גם אם הבין את זה מאוחר מאוד, אולי מאוחר מדי. בכך הוא יכול להאשים רק את עצמו.
תעודה סגולה
בכל פעם שמישהו חרדי משתמש בדימוי של נשיאת "טלאי צהוב" בהקשר של מה שקורה כיום ללומדי התורה, מיד תוקפים אותו בכל כלי התקשורת: "כיצד אתה מעז להשוות", "אתה גורם לזילות השואה" וכו'. אלא שהשבוע זה הגיע דווקא מהצד השני, כאשר את המונח "טלאי צהוב" החליפו ב"תעודת זהות סגולה".
הדברים נאמרו על ידי האלוף במיל' מוטי אלמוז, ראש אכ"א ודובר צה"ל לשעבר, שקרא לשלול את זכות ההצבעה מחרדים, שלא מתגייסים לצבא. בדבריו טען, כי לא יהיה מנוס מהנפקת שני סוגי תעודות זהות: כחולה למשרתים וסגולה למי שאינו משרת. אלמוז כנראה נמנע במכוון מלומר "תעודת זהות צהובה", אבל קשה היה להתעלם מהקונוטציה.
בהקשר זה חשוב להזכיר שאלמוז אינו הראשון. חברי הכנסת ליברמן ולפיד, "אבירי הדמוקרטיה", הקדימו אותו. השניים ניסו בעבר לקדם הצעת חוק שלפיה מי שלא שירת בצבא לא יוכל להצביע. כשהתברר שהמהלך עלול לפגוע גם בציבור הערבי, הרעיון ירד מהפרק. אולם עצם התפיסה נשארה: שלילת זכויות פוליטיות ממי שמוגדרים בעיניהם "משתמטים".
מבחינתם, אם אי אפשר לבצע זאת דרך חקיקה, אולי ניתן יהיה לעשות זאת באמצעים משפטיים ומנהליים, באמצעות מערכת האכיפה, המשטרה, היועמ"שית והבג"צ. השבוע, לאחר החלטת מפכ"ל המשטרה, (בלחץ היועמ"שית) לעכב "עריקים" חרדים עד להגעת משטרה צבאית, התרחיש הזה כבר מתחיל לעבור מתיאוריה למציאות.
ואכן במערכת הפוליטית כבר מתרוצצות שמועות על אפשרות שלפיה ביום הבחירות עצמו תינתן הוראה למשטרה לעצור תלמידי ישיבה שהוגדרו כ"עריקים". השוטרים שמוצבים ממילא בקלפיות לצורך "שמירה על הסדר וטוהר הבחירות", יעכבו כל מצביע שייראה בגיל גיוס, ובמידה שיתברר כי הוא מוגדר כ"עריק", תוזעק למקום משטרה צבאית לצורך מעצר מיידי. באופן זה ייווצר כאוס בקלפיות החרדיות, ייגרמו עיכובים ארוכים בהצבעה, ורבים אחרים יחששו בכלל להגיע לקלפי. כך, מבחינת אותם גורמים, ניתן יהיה להגשים את החלום הגדול: לצמצם משמעותית את ההצבעה החרדית.
כמובן שבמפלגות ובמטות החרדיים ייערכו מראש גם לתרחיש כזה וינסו לתת לו מענה, אך איש כבר לא ייפול מהכיסא אם אכן ייעשה ניסיון כזה. בשנים האחרונות התרגלנו לכך, שכמעט שום דבר כבר אינו נחשב לבלתי אפשרי.
ההשלכות של תרחיש כזה ברורות, אך האבסורד זועק לשמים: לאסירים בכלא יש זכות הצבעה ואפילו קלפיות מיוחדות ("מחכים לקולות האסירים"). אולם בן ישיבה, שמבקשים להגדירו "עבריין" רק משום שהוא לומד תורה, עלול למצוא את עצמו בלי יכולת לממש את זכות ההצבעה, מחשש שיעוכב או ייעצר בדרך לקלפי.
שום דבר כבר לא עומד בדרכם. "הדמוקרטיה" הפכה למילה חסרת ערך, שמשמשת רק צד אחד של המפה הפוליטית.
משטרה מגויסת
הלחץ של היועמ"שית על מפכ"ל המשטרה דני לוי, כנראה הכריע אותו. הוראתו לעכב כל בן ישיבה חייב גיוס שייתפס על ידי שוטר במפגש אקראי, עד להגעת נציגי המשטרה הצבאית, יוצרת השלכות רחבות שנדמה כי לא נלקחו עד הסוף בחשבון.
המפכ"ל פוגע בכך בתפקידה המרכזי של המשטרה: שמירה על ביטחון הציבור. מעתה, כל בן ישיבה חייב גיוס שיבקש להתלונן במשטרה על גניבה, אלימות או כל פגיעה אחרת, יחשוב פעמיים לפני שיעשה זאת. הוא גם יחשוש למסור עדות על תאונת דרכים או אירוע פלילי שראה, מאותה סיבה בדיוק.
לפי ההוראה הזו, אסור לו אפילו להיקלע במקרה לתאונת דרכים. כל שוטר שיגיע למקום ויעלה את שמו במסוף המשטרתי, יראה מיד כי מדובר בחייב גיוס ויזעיק את המשטרה הצבאית לצורך עיכובו. האם לכך התכוון המפכ"ל? האם הוא לקח בחשבון את המשמעות הציבורית של ההוראה? היועמ"שית הרי לא תישא במחיר על הפגיעה בתחושת הביטחון של ציבור שלם, אבל המפכ"ל בהחלט יישא באחריות לפגיעה באחד מתפקידיה המרכזיים של המשטרה. מעבר לכך, נוצרת כאן גם פרצה מסוכנת: עבריינים יבינו במהירות שחלק מהצעירים החרדים יחששו להגיש נגדם תלונה.
היו שניסו להסביר (בעיקר כתבים משטרתיים), כי ההוראה אינה חלה על מי שמגיע מיוזמתו להגיש תלונה, אלא רק על מי שנעצר מסיבה אחרת. אלא שהדברים אינם מדויקים. ההוראה קובעת, כי אם המשטרה הצבאית לא מגיעה בתוך חצי שעה, יש לשחרר את המעוכב. מכאן ברור שאין מדובר בעצור רגיל, אלא בבן ישיבה שנקלע באקראי למפגש עם שוטר.
בהקשר הזה חשוב לציין לזכותו של איתמר בן גביר, הממונה על המשטרה, שמעולם לא דיבר סרה נגד תלמידי ישיבה ויש לו בהחלט שכר שיחה נאה על כך. אולם כעת מוטלת עליו חובה נוספת.
אילו הייתי בן גביר, הייתי קורא למפכ"ל ומעמיד אותו על מקומו, תוך אזכור תפקידה האמיתי של המשטרה: מיגור האלימות, המלחמה בפשיעה הערבית וסיכול הפרוטקשן בצפון ובדרום. למשטרה אין די כוח אדם גם כך, ואין לה זמן לעסוק בנושאים פוליטיים מובהקים. יש מספיק מדינות אחרות, בעלות צביון אחר, שבהן המשטרה מגוייסת כדי לאכוף אינטרסים ודעות פוליטיות.
תפקידו של בן גביר, בדיוק כמו כל שר הממונה על משרדו, הוא לתת את ההוראות הנכונות והמדויקות למפכ"ל הכפוף לו. נכון, היועמ"שית כנראה תנסה למנוע ממנו להתערב. אבל בן גביר מעולם לא התרשם במיוחד מהוראותיה. אילו היה מקבל כל עמדה שלה ככתבה וכלשונה, כבר מזמן היה מניח את המפתחות והולך הביתה. מצופה ממנו אפוא, שגם הפעם יקרא למפכ"ל ויעמידו על מקומו.
שלושה נתניהו
בשבוע שעבר זה קרה: לאחר שנים ארוכות של הליכה משותפת בתוך אותו גוש פוליטי, הגיעה ההודעה שזהו זה. האמון נגמר. המפלגות החרדיות שוב אינן רואות את עצמן חלק אוטומטי מ"גוש נתניהו". ההודעה הזו טלטלה את המערכת הפוליטית. היו שניסו להמעיט במשמעותה ולטעון שבסופו של דבר הכול עוד יסתדר, אך בינתיים זה לא קורה. אם לא יהיו מעשים בפועל, ספק אם גם יקרה.
מעניין שהמשבר הזה מגיע דווקא במלאת שלושים שנה לבחירתו הראשונה של נתניהו לראשות הממשלה ב־1996. אז הוא היה פוליטיקאי צעיר בן 47, היום הוא כבר בן 77. השאלה הגדולה היא לא רק מה קרה למדינה בשלושים השנים הללו, אלא גם מה קרה לנתניהו עצמו.
ח"כ לשעבר צבי האוזר, שהיה ממקורביו של נתניהו ואף כיהן כמזכיר הממשלה, ניסה השבוע לנתח בדיוק את השאלה הזו (במאמר נרחב ב'ישראל היום'). האוזר, שכמו לא מעט מאנשי סביבתו לשעבר של נתניהו, עבר עם השנים למחנה פוליטי אחר, מחלק את נתניהו לשלוש דמויות שונות: נתניהו הראשון, השני והשלישי.
"נתניהו הראשון", לדבריו, היה מנהיג זהיר, כמעט זהיר מדי. אחרי מהומות מנהרת הכותל וכישלון חיסול חאלד משעל בירדן, הוא פיתח רתיעה עמוקה מסיכונים ודגל בתזה של "שקט ייענה בשקט". כך נמנע מהכרעה בעזה, דחה תקיפה באיראן וניסה להקים ממשלות רחבות ככל האפשר. נתניהו נפגש אז עם ערפאת, נשא את "נאום בר אילן", הקים ממשלה עם אהוד ברק, המשיך עם ציפי לבני ויאיר לפיד, היה ביחסים תקינים עם הנשיא שמעון פרס, ושמר על יחסים תקינים עם מערכת המשפט והפקידות. כזה היה עד 2016.
אחר כך הגיע "נתניהו השני". הוא נשאר זהיר מבחינה ביטחונית ולא ביצע מהלכים דרמטיים ב'צוק איתן' וב'שומר החומות'. האויבים מבחוץ זיהו את הפאסיביות הזו וניצלו אותה, בעוד הוא מעדיף להתמקד ב"הסכמי אברהם". אולם בפוליטיקה הפנימית התחולל אצלו שינוי עמוק: החקירות נגדו הובילו אותו להקים את "הגוש" יחד עם החרדים ולצאת למאבק חזיתי במערכת המשפט, לאחר שהבין שהפך למטרה נרדפת. במקביל השתנה גם אופיו של הליכוד, שהפך ממפלגה לאומית-ליברלית עם "נסיכים" וגורמים אנטי-דתיים, למפלגה מסורתית הרבה יותר.
ואז, לטענת האוזר, נולד "נתניהו השלישי" אחרי מתקפת הביפרים ומלחמת שמחת תורה תשפ"ד. מאז זה כבר נתניהו אחר לגמרי: התקפי, יוזם ומוכן לקחת סיכונים שבעבר פחד מהם. האיש שנמנע שנים מתקיפה באיראן, מוביל כיום עימות ישיר מולה. מי שנזהר מחיסול נסראללה, אישר מהלכים שבעבר לא היה מעלה על דעתו.
האוזר מסיים בשאלה האם אחרי הבחירות יופיע גם "נתניהו הרביעי" עם דמות חדשה לחלוטין. ואנחנו נוסיף ונחדד: אם נתניהו לא ישקם במהירות את האמון שנשבר מול שותפיו, ספק אם בכלל יהיה "נתניהו רביעי" בשלטון.
מעבר לקווים
מבין כל סיסמאות הבחירות שכבר רצות ברשתות המקוונות ובשלטי הרחובות, בולט הקמפיין של נפתלי בנט: "ליכודניק אמיתי מצביע בנט". מטרתו המרכזית היא לנגוס בבסיס הבוחרים של הליכוד באמצעות פנייה למצביעים המאוכזבים מהתנהלות המפלגה והעומד בראשה. הקמפיין מציג את בנט כאלטרנטיבה ימנית-ממלכתית ומנסה לשכנע את תומכי הליכוד המסורתיים, כי ערכי הימין האמיתיים עזבו את הליכוד ומיוצגים כיום על ידו.
בכך מבקש בנט לסגור מעגל נגד נתניהו, כשהוא זוכר היטב כיצד ראש הממשלה נהג "לשתות לו עם קשית" את המצביעים ברוב מערכות הבחירות שבהן עמד בראש מפלגה ימנית. עתה מבקש בנט לגמול לנתניהו באמצעות חדירה למעוזי הליכוד ופעולה מעבר ל"קווי האויב", כדי לקחת קולות מהבייס של נתניהו.
אלא שהקמפיין הזה אינו חדש. מי שעומד כיום מאחוריו הוא ליאור חורב, יועצו האסטרטגי של בנט. אותו חורב עמד גם מאחורי הקמפיין של מפלגת "כולנו" בראשות משה כחלון לפני 11 שנים, שבמרכזו עמדה הסיסמה: "ליכודניק אמיתי מצביע כחלון". המטרה בשני המקרים זהה: לגייס קולות מתוך "הבייס" של הליכוד עבור מועמד שנתפס כמתון ופרגמטי יותר.
מיטיבי הלכת יכולים ללכת עוד יותר לאחור, עד בחירות 2003, כאשר אביגדור ליברמן ומפלגתו "ישראל ביתנו" התמודדו יחד עם מפלגת "האיחוד הלאומי". כבר אז השתמשו בסיסמה: "ליכודניק אמיתי מצביע ליברמן".
המסקנה מעניינת: פעם היו כאן שתי מפלגות גדולות שהתמודדו זו מול זו – הליכוד והעבודה. כל שאר המפלגות היו קטנות ושוליות. כיום יש מפלגה אחת גדולה באמת – הליכוד, וכולם רוצים להיות דומים לה ולכן יוצאים בקמפיין "הליכודניק האמיתי". מדובר בניצחון היסטורי של מנחם בגין, ראש הממשלה הראשון של הליכוד, שהוחרם במשך שנים בידי מנהיגי מפא"י והשמאל.
דוד בן-גוריון נמנע בעקביות מלהזכיר את שמו מעל דוכן הכנסת. במקום זאת כינה אותו בביטוי המזלזל: "האיש ההוא היושב ליד חבר הכנסת באדר". הגלגל התהפך: מפלגתו של בן-גוריון התאיידה ונבלעה בתוך "מפלגת הדמוקרטים", בעוד הליכוד הפך למפלגת שלטון גדולה שכולם מנסים לחקות ולנגוס בקולותיה.
כך או כך, בימין לא ממהרים להתרשם מהקמפיין החדש של בנט. לטענת גורמים בליכוד, מדובר בהתנשאות על ציבור שלם, כאילו הליכודניקים הם קהל חסר זהות שאפשר להעביר ממפלגה למפלגה באמצעות סלוגן ושלטי חוצות. "הליכוד זו לא רק מפלגה אלא תנועה עם דרך, שורשים וציבור שמלווה אותה עשרות שנים", אומרים שם.
גם העובדה שבנט מסתיר כמעט לחלוטין את שותפו יאיר לפיד מהקמפיין, אינה מקרית. בליכוד טוענים, כי בנט מבין היטב שחלק גדול ממצביעי הימין עדיין זוכרים כיצד הבטיח ממשלת ימין, ובסוף הקים ממשלה עם לפיד ומנסור עבאס. מבחינתם, אי אפשר למכור מחדש אותו מוצר באריזה אחרת.
פורסם לראשונה בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
