צוות העובדים של בית החולים 'קינגס קאונטי' בברוקלין כבר היה רגיל למראה הדמות היהודית האצילית, שהייתה סובבת לאורך המסדרונות הארוכים והאפרוריים יומם וליל. היה זה הגאון רבי שלמה דב שפירא זצ"ל, מארזיה הרוחניים של יהדות ברוקלין. עבור החולים הרבים שגדשו את כותלי בית החולים, שימש הרב שפירא כעין 'מלאך' מושיע ממש. בעיניים דומעות וביד חמה היה יושב שעות ארוכות לצד מיטותיהם בשעותיהם הקשות והחשוכות ביותר. לעתים, היה זה חולה גלמוד וערירי, שראה ביהודי עוטה הזקן היושב לצדו את ידידו היחיד והנאמן עלי אדמות.
אך ישיבה זו, מתוך אמפתיה עמוקה, הייתה רק פסיפס קטן מתוך מסכת עיסוקיו הענפה של הרב, במסגרת תפקידו הרשמי כרב בית החולים – או "צ'פלין", כפי שקראו לו בלשון המקומית. הצ'פלין האמריקני, בין אם בין כותלי בית החולים ובין אם בשורות הצבא, משמש כאיש דת שתפקידו המוצהר הוא לדאוג לכל הצרכים הדתיים של הנזקקים להם. ב'קינגס קאונטי' פעלו כמה צ'פלינים כאלה; לצד הצ'פלינים היהודים, פעלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם כאלו שאינם בני ברית – אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים.
עבודה, כמובן, לא הייתה חסרה לרב שפירא. הוא היה הדמות המרכזית שדאגה במסירות נפש לאספקת מזון כשר למהדרין עבור החיילים והמאושפזים היהודים. לעתים תכופות, נדרש לגייס זוג תפילין מהודרות או טלית כשרה עבור נשמה יהודית שביקשה להתרפק על צור מחצבתה. מעבר לכך, עול שימור צביון החגים היהודיים בבית החולים רבץ על כתפיו: החל מתקיעת שופר מעוררת רחמים בראש השנה, דרך הדלקת נרות חנוכה המפזזים באורם הזך במרכז המסדרון, ועד קריאת מגילה בפורים ושאר חובות היום-יום. מעל הכל, עיקר תפקידו כרב לא נפקד, ועמו שאלות הלכתיות הרות גורל, כמו פיקוח נפש וצום ביום הכיפורים וכדומה.
האויב המושבע שבקצה המסדרון
במהלך שיטוטיו בין כותלי בית החולים, היה הרב שפירא פוגש תדיר בכומר הפרוטסטנטי, שמילא, להבדיל, תפקיד מקביל לתפקידו שלו בקרב החולים שלא היו בני ברית. מטבע הדברים, בין השניים נקשרה לא פעם שיחה קצרה. אולם, ניכר היה בכל ניד ועפעף כי הכומר הפרוטסטנטי אינו רוחש חיבה יתירה, בלשון המעטה, ליהדות. הוא לא ניסה כלל להסתיר או לייפות את איבתו העמוקה והיוקדת. הייתה זו שנאה יצוקה, מעין "איבת עולם לעם עולם" שאינה תלויה בדבר.
הרב שפירא, מצידו, ניחן באצילות רוח ולא נפגע מיחסו העולב והמתנשא של עמיתו לעבודה. גם כאשר סיפר לו הכומר בגאווה על שנותיו הצעירות, שעה שהקדיש את מיטב מרצו וזמנו לעבודה מיסיונרית קדחתנית לצוד נפשות תועות, לא הופתע הרב שפירא. "וכי מה כבר אפשר לצפות מכומר נוצרי נוקשה?" הרהר לעצמו בביטול והמשיך בדרכו. אך מאוחר יותר, שרשרת אירועים דרמטית הוכיחה כי דווקא יש ויש למה לצפות.
היה זה באחד ממוצאי השבת החורפיים והקרים של שנת תשי"ט. בביתו של הרב שפירא אך זה עתה כבו נרות המבדיל בין קודש לחול, וניחוח הבשמים עוד עמד בחלל האוויר. לפתע, פילח צלצול הטלפון את השקט המבורך. הרב הרים את השופר, ומעברו השני של הקו נשמע קול מוכר היטב – היה זה קולו של הפקיד הממונה בבית החולים 'קינגס קאונטי'.
המסר שבקש הפקיד להעביר נשמע תחילה שגרתי לחלוטין. עוד קריאה דחופה אל בית החולים, עוד הזמנה בהולה למיטתו של חולה הנוטה למות המבקש לראות רב. "מיהו החולה?" שאל הרב שפירא, כשהוא מוכן לרשום את השם לתפילה. "רעוורענד סטאניסלאב ואן קליין", ענה הפקיד בקור רוח.
השם היה מוכר לרב מיד, אך מטרת ההזמנה הכתה בו כרעם ביום בהיר. היה זה אותו כומר פרוטסטנטי זקן, מיסטר ואן קליין, ראש בית המיסיון המפורסם שברחוב טילארי בברוקלין! האפשרות על שינוי כלשהו בעולם ערכיו של ה'שיגץ' הנוקשה בן ה-82, לא נראתה מעולם באופק מחשבותיו של הרב שפירא. אך מתוקף תפקידו הרשמי והמוסרי, ידע הרב שהוא חייב להיענות לכל פנייה שכזו. סוף סוף, גם בדברי הימים הסוערים של בית החולים, לא נרשם מעולם אירוע מוזר ומסתורי כמו הזמנת רב יהודי למיטת חוליו האחרונה של כומר נוצרי מובהק.
את הדרך המושלגת לבית החולים ליוו מחשבות שונות ומשונות, תלי תילים של דמיונות וסימני שאלה נוקבים. המחשבות לא הרפו ממוחו של הרב גם תוך כדי צעידה מהירה במסדרונות הארוכים והקרים של המרכז הרפואי. במזכירות נמסר לו בקצרנות כי סטאניסלאב ואן קליין אושפז לפני שלושה ימים, לאחר שהתגלו אצלו ליקויים קשים וחמורים בפעילות הכבד, ומצבו מידרדר במהירות.
הרב פנה בצעדים מהססים אל החדר המבודד שבו שכב ואן קליין לבדו. כבר מפתח החדר, מבעד לזכוכית, היה אפשר להבחין בהבעת פנים רצינית ותהומית שהסתמנה על פניו של החולה הישיש. הכומר מדד במבטו החודר והחלש את הרב הנכנס, כמי ששוקל בפעם האחרונה והמכרעת את החלטת חייו.
"סגור בבקשה את הדלת", ביקש בקול רועד מן הרב.
הדלת נסגרה בקול נקישה עמום. בחדר המצומצם שררה דממה מתוחה. היו שם רק שניהם: הרב היהודי המלובש בבגדי השבת, והכומר הפרוטסטנטי השוכב חסר אונים. ואז, ללא כל גינוני הקדמה פתלתלים, זרק הכומר אל חלל החדר בשורה מטלטלת שזעזעה את הכתלים: "שלום עליכם! אני יהודי!"
הרב שפירא קפא על מקומו, נעתקה נשמתו. לא היה מקום להטיל ספק באמיתותה של הזעקה הנוראה הזו, שכן השפה שבה נאמרה המילים הללו הייתה כל כך יהודית, כל כך חמה, וכל כך לא פרוטסטנטית. הייתה זו שפת האידיש המקורית! "ובכן…" הרהר הרב במוח סחרחר, "סטאניסלאב ואן קליין, הכומר המיסיונר המושחז, הוא בן ברית?!"
הכומר, שהרגיש מיד במבוכתו העצומה ובתדהמתו של הרב, המשיך לדבר באידיש רהוטה וקולחת, כמעיין המתגבר שסכרו נפרץ: "אם יש לכבודו זמן, אספר לו את תולדות חיי המיוסרים. נולדתי בפראג המעטירה. לאבי קראו מרדכי זאב קלינאוויץ, ולאמי חיה קיילא. תקופת לימודי הילדות שלי עברה עלי בנעימים, בדיוק כמו על יתר הילדים היהודים הכשרים בפראג. למדתי ב'חדר' ואחר כך בבית המדרש. כשגדלתי, התחלתי לחלום חלומות גדולים ומסוכנים… היו לי הרבה תאוות ויצרים בוערים, ואתה הרי יודע שאם לא עובדים עליהם ומכניעים אותם, עלולים להגיע על ידם לגרוע מכל. וכך הובילו אותי יצריי, שבהיותי כבן ארבעים הגעתי לאמריקה. שנה לאחר מכן, נכנסתי אל הסמינר התיאולוגי המתודיסטי כדי ללמוד לכמורה. אז כבר הייתי גוי גמור במחשבתי ובמעשיי.
כעבור חמש שנות לימוד, התחלתי בפעילות מיסיונרית אקטיבית. במשך 12 שנה רצופות עסקתי בפעילות מיסיונרית הרסנית; נדדתי על פני כל הגלובוס והטפתי לנצרות להמונים. נסעתי לאורכה ולרוחבה של אמריקה, בדרום אמריקה, בצפון אפריקה ובאפריקה הדרומית. כמיסיונר מצטיין רצו לשלוח אותי גם לארץ ישראל, אלא שלשם – ניצוץ יהודי קטן שעוד נותר בי – לא הסכמתי ללכת בשום אופן. בתום פעילותי המיסיונרית חזרתי לאמריקה. שם שימשתי בכבוד ככומר קהילתי באלבאני, בסיראקוז, בסט. לואיס, בסרטוגא, בספרינגס ובג'ורגייה שבדרום. כך נדדתי מכנסייה לכנסייה, מטמיע את עצמי בין הגויים, עד שמלאו לי 75 שנה".
בסוף וידויו המרטיט של ואן קליין, סיפר הלה בקול חנוק, כי את שבע שנותיו האחרונות בילה בבית המיסיון שברחוב טילארי בברוקלין שבניו יורק, פועל נגד עמו שלו. כך היה עד לפני שלושה ימים בלבד. "כעת", לחש הכומר הישיש כשדמעות חורשות את קמטי פניו, "כשאני שוכב על ערש דווי, הדמיונות והתאוות נחלשו ואבדו. אני רואה בחוש ובאור בהיר איך שנפלתי לתהומות איומים של חטא ועוון, כל כולי טמא ומשוקץ! ואני משתוקק בכל נימי נפשי לנסות להחזיר את הגלגל אחורנית כמה שאוכל… הרי אמרו חז"ל ש'אין לך דבר העומד בפני התשובה'…" ציטט לפתע מזיכרונות ילדותו הרחוקים ב'חדר' בפראג.
כשהוא נאנח אנחה עמוקה ומלאת משמעות, כולו חשש מפני העתיד לבוא ויד הדין המתוחה, סיים ואן קליין את נאומו הדרמטי: "עכשיו אני רוצה למות כיהודי! נולדתי יהודי ואני רוצה למות כיהודי. שמי היהודי המקורי הוא: שמעון בן מרדכי זאב. אני מעוניין שזאת תהיה גם הכתובת היחידה שתיחקק על המצבה שלי".
הדרישה הנוקבת של הרב והמכתב האחרון
דממה מעיקה, כבדת משקל, השתררה בחדר המלון הרפואי. הכומר המשומד פרק את מטען חוויותיו המר והחטאים של חיים שלמים עד תום, ואילו הרב היהודי לא היה יכול לפצות את פיו מרוב הלם. בוהה בחלל האי-ודאות ישב הרב שפירא צמוד לכיסאו, מנסה לברור את מילותיו במשקל חסידי והלכתי כאחד. שערי תשובה אמנם לא ננעלו לעולם, אך האם רצונו הגולמי של מומר ומיסיונר להיקבר כיהודי יכול להיחשב כהרהור תשובה אמיתי המועיל להצלת נשמתו?
הרב שפירא עמד מכיסאו. מתח עצור עמד בחלל החדר המחוטא כשהרב טייל קצרות לרוחבו, ידיו מאחורי גבו. האחיות שהסתובבו באותה עת במסדרון שמאחורי הדלת הסגורה לא שיערו כלל את גודל הדרמה ההיסטורית שהתחוללה במרחק פסיעה מהן. את הדממה המעיקה הפסיק לבסוף קולו החותך והתקיף של הרב:
"איננו מעוניינים ביהודים מתים! אנחנו מעוניינים ביהודים חיים, כאלה שחיים בפועל כיהודים. כאשר בא זמנם, כמובן, הם גם מתים כיהודים, אך זהו רק סופם של אלו שחיו כיהודים. ובכן, אם אתה מתכוון בווידוי שלך ברצינות גמורה, עליך להתחיל לחיות כיהודי כבר עכשיו, ממש ברגע זה!"
החולה נענע בראשו החלש לאות הסכמה מוחלטת. בשלב זה, הציע הרב שפירא את התוויית צעדיו הראשונים והמעשיים של ואן קליין בדרכו החבולה חזרה לדת אבותיו:
"מעכשיו אתה מפסיק לחלוטין לאכול מאכלי טריפה. מעכשיו תהיה חייב להוציא מתפריט בית החולים שלך את כל אותם מאכלים שאינם כשרים. החל ממחר בבוקר תתחיל להניח תפילין ולהתפלל שלוש תפילות ביום – שחרית, מנחה וערבית. תתחיל להתנהג בכל אורחותיך בדרך שבה צריך יהודי להתנהג על פי השולחן הערוך. את כל רכושך הרקוב, בכסף ובשווה כסף, תצטרך להקדיש למוסדות תורה ולמפעלי צדקה יהודיים. רק אז, ורק כך, יתברר כי אתה באמת מתכוון למה שאתה מצהיר".
כאן ביקש הרב מהחולה לכתוב הצהרה מלאה בכתב ידו: סיפור מלא של תולדות חייו, הבהרת מחשבותיו ורגשותיו, ורגשות החרטה העמוקים על העבר. בהצהרה זאת, דרש הרב, יתחייב החולה להצהיר קבל עם ועדה כי ברצונו לחזור בתשובה שלמה באמת ובתמים, ולחיות כיהודי לכל דבר. "עם זאת", הבהיר לו הרב ברחמנות מהולה בדין, "עליך לזכור ולא לשכוח כי אתה משומד ומיסיונר, אדם שחשבון כבד מנשוא של פשעים רובץ על כתפיו, אדם המוגדר הלכתית כמסית ומדיח".
בשקט מופתי שכב החולה הישיש במיטתו, מאזין כמו נאשם בבית דין של מעלה לגזר דינו הנוקב של הרב. הדברים הקשים והתובעניים ששמע עתה לא נעמו לאוזנו, אך חדרו כחץ לליבו. כמעט בלחש, בקול סדוק, אמר: "הדרישות הן מוצדקות…"
עוד לפני שנפרד הרב מהחולה, הספיק האחרון לבקש מהרב בדם ליבו שיצור קשר מהיר עם בן דודו, עורך דין יהודי מוכר בניו יורק, ויבקש ממנו להגיע בדחיפות עליונה אל בית החולים. "ספר לו על שיחתנו ועל החלטתי", ביקש החולה מהרב.
הרב שפירא מיהר ויצר קשר עם אותו עורך דין. תגובתו הראשונה של עורך הדין, לשמע הסיפור, הייתה נזעמת ופגועה! "מי בכלל צריך את המשומד הזה?! האיש שעשה בושות וחרפות לכל בני משפחתו במשך יובל שנים!" זעק בטלפון. אך יותר מאוחר, כשהתרכך קמעא לנוכח הפצרות הרב, הסכים לעשות את דרכו ל'קינגס קאונטי הוספיטל'.
כשהגיע עורך הדין המיוחס, התברר לו כי איחר את המועד. אי אפשר היה בשום אופן ליצור קשר של שיחה עם החולה, שכן ואן קליין כבר היה שרוי בתרדמה עמוקה (קומה). בשעה 9 בבוקר של יום שני, הגיע שוב הרב שפירא אל מיטתו של ואן קליין. את החולה מצא במצב של חוסר הכרה מוחלט. כמעט ברור היה ששיחה נוספת עמו לא תהיה עוד בעולם הזה.
אך ליד מיטתו, על השידה, נמצאה פיסת נייר מקומטת, כתובה בכתב ידו הרועד באידיש: "נולדתי כיהודי וברצוני למות כיהודי, כש'שמע ישראל' על שפתי ובלבי. הדרך חזרה קשה ומרה, אך אין דרך אחרת. שמעון בן מרדכי זאב קליין".
הסערה המשפטית והפסק של גדול הדור
הידיעה המרעישה על הווידוי הלילי וגילויו של הסוד הגדול זעזעו לחלוטין את כל צוות בית החולים. החולה, שהיה הכומר הרשמי של בית החולים, לא היה זר להם כלל; כנציגה הרשמי והנכבד של הנצרות שימש בבניין זה שנים רבות.
אולם, גדול יותר היה הזעזוע והזעם בין חבריו ועמיתיו, חברי בית המיסיון המרכזי שברחוב טילארי. אלו ניסו בכל כוחם ליצור רושם קשה ותעמולתי, כאילו מנסים החרדים "לחטוף" מהם נשמה נוצרית טהורה ברגעיה האחרונים. גם שאלת הירושה הגדולה והנכסים הרבים שהותיר אחריו הייתה תלויה בחלל האוויר ועוררה תיאבון רב.
אך גם הרושם הקשה, האיומים והלם ההפתעה, לא עמדו בפני החוק האמריקני היבש. לא רק בן הדוד עורך הדין נחשב חוקית כיורשו הקרוב והחוקי של ואן קליין, אלא גם הצוואה המפורשת, הכתובה כולה בכתב ידו הברור של ואן קליין, לא השאירה שום פתח או מקום לבירור משפטי מצד הכנסייה.
מה שהעיק באמת על הרב שפירא היה הפן ההלכתי הטהור של העניין: האם מותר, על פי דין תורתנו הקדושה, לקבור כומר לשעבר, משומד ומיסיונר פעיל, בתוך בית קברות יהודי מקודש, שבו שוכנים צדיקי וקדושי עליון?
את השאלה החמורה והסבוכה הזו הפנה הרב שפירא לפתחו של פוסק הדור באמריקה, הגאון האדיר רבי יוסף אליהו הענקין זצ"ל, מראשי ומתווי ההלכה בארצות הברית. לאחר ששמע הרב הענקין בקשב רב את כל פרטי הסיפור המרעיש, וראה את המכתב בכתב היד, פסק פסק דין היסטורי: אין שום מניעה הלכתית לקבור את המת בבית קברות יהודי!
התמונה ההלכתית שהצטיירה לנגד עיני הפוסק הראתה בבירור, כי אמנם הכומר שחי כל ימיו כמסית וכמדיח נורא, חזר בתשובה שלמה ואמיתית ברגעי חייו האחרונים, ומחשבתו הייתה טהורה. וכך, בלוויה שקטה ומרטטת, כשהוא עטוף בתכריכים לבנים וכשרים ובטלית מצוייצת, נקבר שמעון בן מרדכי זאב קליין בבית הקברות היהודי, כבן השב אל חיק אמו.
לעשות סולמות אל השמים
בפרשת השבוע, פרשת שלח, אנו מוצאים את שורש המהפך הנשמתי המופלא הזה. התורה הקדושה מתארת את רגע השבר של המרגלים המוציאים דיבת הארץ, ומולם את עמידתו האיתנה של כלב בן יפונה: "וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב … וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרัשְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ". רש"י הקדוש, בפירושו על אתר, מביא את דברי חז"ל הקדושים במסכת סוטה (לה.): "'עלה נעלה וירשנו אותה' – אפילו בשמים היא והוא אומר לנו עשו סולמות ועלו לשם, נעשה כן ונצליח".
דברי חז"ל אלו מעוררים תמיהה גדולה ועצומה בלב כל מעיין: וכי על ידי בניית סולם עץ או חבלים יש אפשרות ריאלית וגדולה יותר להגיע לשמים מאשר בלא סולם? לשם מה אמר להם כלב בן יפונה עצה תמוהה זו, לעשות סולמות פיזיים כדי להגיע לגרמי השמים? הרי לעלות לשמים צריך מהלך ניסי לחלוטין, ומה יועיל ומה יושיע סולם גשמי לכך?
ומכוח קושיה עצומה זו, ייסד מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, בעל ה'אגרות משה', יסוד אדיר ונצחי לכל אדם בדרך עבודת השם יתברך. רבים הם האנשים המגלים סימני ייאוש עמוקים בראותם את 'גודל המאמץ' ותעצומות הנפש הנדרשים מהם כדי להגיע לדרגות רוחניות גבוהות, כדי להיות יהודי רוחני באמת, שומר תורה ומצוות בדקדוק. מסקנתם המיידית והרסנית של אותם אנשים היא – 'זה פשוט לא בשבילי, זה גדול על כוחותיי'. משכך, הם נשארים תמיד בדרגה רוחנית נמוכה, מבלי שאיפות להתגדל, להתפתח ולהתרומם בעבודת השם, ומבלי היכולת המנטלית להתגבר על המכשולים הגדולים והרבים שהיצר הרע מייצר בכל דרך ובכל שעל.
כאן בדיוק גילו לנו חז"ל לימוד חשוב ונשגב מאין כמוהו עבור "המתייאש המצוי": הקדוש ברוך הוא אינו דורש מאיתנו בכוחותינו הבשר-ודמיים 'להגיע לשמים' בעצמנו! הקדוש ברוך הוא דורש מכל אחד ואחד שיעשה את המקסימום מאמץ מצידו, ויראה באופן אקטיבי את רצונו העז להידבק בו ובדרכיו, להראות שהוא מנסה בכל כוחו לרצות ולהצליח.
זהו עומק כוונת המאמר: 'עשו סולמות ועלו לשמים'. בוודאי שאי אפשר להגיע עם סולמות לשמים, זהו אבסורד, אבל הקדוש ברוך הוא רק מבקש: תעשו מצדכם את המאמץ הקטן, שימו את הסולם, תתחילו לטפס שלב אחר שלב, ואני כבר אדאג משם ל'מעלית מהירה' – לסיעתא דשמיא ניסית – שתעלה אתכם במהירות עצומה עד הפסגה, 'כי יכול נוכל לה'.
אי אפשר לבקש מהקדוש ברוך הוא שישלח לנו הצלחה והארה במעשינו ללא מאמץ ורצון מינימלי מצידנו. אך כאשר אנחנו מראים ועושים מאמץ מעשי, שמים סולם בעולם הזה ומתחילים לעלות, אז הקדוש ברוך הוא כבר דואג להעלות אותנו בדרכיו הנשגבות, ונראה ברכה והצלחה בכל דרכינו הרוחניות. בדיוק כפי שדרש הרב שפירא מאותו כומר ישיש: "שים סולם, תתחיל ברגע זה לאכול כשר ולהניח תפילין, והשם כבר יקבל את תשובתך".
אצבעו של רבי חנינא בן דוסא
מעשה מופלא ומרטט המשלים יסוד זה מובא במדרש קהלת רבה. מעשה על התנא האלוקי רבי חנינא בן דוסא, שראה את בני עירו שמעלים נדרים ונדבות יקרות ערך לירושלים לבניין ונוי בית המקדש. אמר בליבו בעצב: "הכל מעלין נדרים ונדבות לירושלים, ואני איני מעלה דבר?"
מה עשה מתוך דלותו העצומה? יצא אל המדבר השומם, ומצא שם אבן אחת טובה וגדולה. ישב שעות על גבי שעות, שבבה, סיתתה ומירקה אותה עד שהייתה מבהיקה ביופייה. אמר: "הרי עלי להעלותה לירושלים!"
ביקש לשכור פועלים חזקים שישאו את האבן הכבדה, ונזדמנו לו חמישה בני אדם. אמר להם: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו: "תן לנו חמישים סלעים ונעלנה". ביקש רבי חנינא לחפש בכיסיו ולא מצא סכום עצום שכזה, הניחוהו הפועלים והלכו להם לדרכם.
מיד זימן לו הקדוש ברוך הוא חמישה מלאכי שרת בדמות אנשים בשר ודם. אמר להם רבי חנינא: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו המלאכים: "תן לנו חמישה סלעים בלבד ונעלנה, ובלבד שתיתן ידך ואצבעך איתנו [תעזור לנו במשא]". נתן רבי חנינא את ידו ואצבעו הקטנה איתם יחד על האבן, ולפתע מצאו את עצמם כהרף עין עומדים בשערי ירושלים, והעלו האבן לירושלים.
בעומדם בשערי העיר, ביקש רבי חנינא לתת להם את שכרם המובטח – חמישה סלעים, אך המלאכים נעלמו כלא היו ולא מצאם עוד. נכנס רבי חנינא ללשכת הגזית שבבית המקדש ושאל את החכמים היושבים שם: "הראיתם חמישה סבלים שהעלו איתי אבן?" אמרו לו החכמים: "דומה היה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים…"
והקשה על כך מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל קושיה עצומה: לשם מה חיכה הקדוש ברוך הוא לעשות לו נס גלוי כזה, רק אחרי שרבי חנינא ניסה לחפש פועלים בשר ודם, ורק אחרי שראה שאין ביכולתו המעשית לעשות יותר בעבור זה? מדוע לא עשה לו הקדוש ברוך הוא נס מיד כשמצא את האבן, מבלי שיצטרך להתייגע בחיפוש פועלים? וביותר יש להבין: מדוע התנו המלאכים (ששליחי השם הם) את עזרתם הניסית בכך 'שיתן ידו ואצבעו עמהם'? וכי אצבעו החלשה של רבי חנינא היא שתרמה באמת להרמת האבן המסיבית?
אמר ה'חפץ חיים' יסוד מרעיד קירות: כשאדם, גם כשהוא רואה שכלו כל הקיצין ואין באפשרותו בשום דרך של הטבע לעשות כלום, ידע הוא בידיעה ברורה שאם הוא יעשה מצדו את כל ההשתדלות המקסימלית וימצה את טיפת כוחותיו האחרונה בעבודתו, אז – ורק אז – ישלח לו הקדוש ברוך הוא את עזרתו בדרך נס מעל הטבע!
זו הייתה הסיבה המדויקת שהקדוש ברוך הוא נתן לרבי חנינא בן דוסא לעשות תחילה את כל המאמצים המפרכים, כדי להראות שגם כשאדם רואה שהאפשרויות הראליות העומדות בפניו אינן קיימות כלל, יעשה הוא באמונה את אשר נדרש ממנו, ואפילו יהיה זה בדמות נתינת " יד ואצבע" בלבד. ואחר שהאדם עושה את כל שביכולתו ובכוחו הדל למען עבודתו הרוחנית, ישלח לו השם יתברך עזרתו גם בדרך מופתית וניסית שאינה משוערת.
במישור הרוחני, לכל אדם ואדם מישראל יש כוחות טמירים של 'בעל מופת' להשיג הישגים רוחניים אדירים מעל דרך הטבע, ואף בצורת נס ממש! התנאי היחיד הוא: רק יעשה כל מאמץ והשתדלות קטנה מצידו, ישים את הסולם, יושיט את האצבע, וכבר זוכה הוא מיד לסיעתא דשמיא עצומה בקיום מבוקשו הרוחני, בדיוק כמו אותה נשמה אבודה של שמעון בן מרדכי זאב, שמצאה את דרכה חזרה הביתה ברגע האחרון.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
