כותל המזרח: כך ייראה עולם הישיבות הספרדי בתשפ"ז

לאחר שבפרק הראשון של פרויקט הרישום של "המחדש" סקרנו את עולם הישיבות הליטאי ואת המגמות המרכזיות של עונת הרישום, אנו עוברים אל הזירה הספרדית. גם כאן נרשמה השנה תחרות עזה על כל מקום, לצד שינויים משמעותיים במפת הביקושים, התרחבות של ישיבות מובילות והתחזקותם של מוסדות חדשים.

בפרק שלפניכם, השני מתוך חמישה פרקים, מובאת תמונת המצב המקיפה של הישיבות הספרדיות המרכזיות, עם הנתונים, החידושים והמגמות שמעצבים את פני עולם התורה לקראת זמן אלול תשפ"ז. מדובר במפת מצב עדכנית המבוססת על מידע שנאסף מגורמים רבים בעולם הישיבות.

למאות המגיבים באמצעות האתר, המייל האדום, הדוא"ל ובפלטפורמות השונות, אנו מבקשים להבהיר כי נעשתה עבודה קשה מתוך עמל ויגיעה, כדי לפאר ולרומם את עולם התורה. בהמשך הפרקים יופיעו ישיבות ליטאיות, ספרדיות וחסידיות רבות, שטרם הוזכרו.

ישיבת רכסים. צילום: שמואל שנקר

ישיבת "קול אליהו" – רכסים

ישיבת "קול אליהו" ברכסים, שנוסדה בשנת תש"ס, היא הישיבה הספרדית הגדולה בעולם ותמנה השנה כ-900 בחורים ובכך תהיה הישיבה הספרדית הגדולה ביותר בעולם.

מאז פטירת הראש ישיבה, הגרא"צ סופר זצוק"ל באדר תשפ"ד, עומד בראשות הישיבה בנו וממשיך דרכו, הגאון הגדול רבי יצחק סופר שליט"א. הגר"י סופר, שהיה צמוד לאביו בהנהגה קרוב לשני עשורים, מנווט כיום את הישיבה כמנהיגה המרכזי.מספיק להכנס להצצה חטופה בשעת ליל  מאוחרת בשבת חורפית במיוחד כדי לקבל מושג מה זה שטייגען, "אוירה מחשמלת מחד ונינוחה מאידך- משל נכנסתם לבית מדרש עמוס בבין הזמנים…"

הישיבה פועלת בשיטת סלבודקה לרוממות ועצמאות התלמיד; משום כך, לא מכהן בה משגיח ומעולם לא הועסק רשם חיצוני. למרות זאת, הרישום הינו משובח ביותר כאשר מידי שנה שיעור א' מונה כ-180 בחורים המחולקים ל-6 שיעורים, הנשמעים מפי צוות רמי"ם מובחר של תלמידי חכמים מופלגים המנחילים את דרך הלימוד.

עקב לחץ הנרשמים, נפתח בתחילת שנה זו סניף "רכסים ביתר" בראשות הרה"ג יהודה סופר שליט"א. הסניף מונה כיום 110 תלמידים (50 בשיעור א' ו-60 בחורי קיבוץ מהישיבה).

ישיבת "מאור התורה"

ישיבת "מאור התורה" היא מהישיבות הוותיקות והמובילות ביותר, ונחשבת מזה שנים רבות לסמל מובהק בעולם הישיבות. הישיבה מצליחה לשמר את מעמדה הייחודי והנכבד במזרח עולם התורה לאורך עשרות בשנים, ומהווה מוקד משיכה לבני עלייה מובחרים.

שורשיה של הישיבה החלו בשנת תשמ"ג, עם הקמתו של הכולל המרכזי על ידי ראש הישיבה. שנה לאחר מכן, בשנת תשמ"ד, הקים מרן הגאון הגדול הרב אברהם סלים שליט"א את הישיבה הקטנה ועמד בראשה, כאשר בניין הישיבה נבנה על מקומו של תלמוד התורה המיתולוגי של אביו, הרב נתן סלים זצ"ל.

בשנת תשנ"ד הרחיב ראש הישיבה את גבולות הקדושה והקים את הישיבה הגדולה, כשלאורך השנים חלק נכבד ומובחר מבני הישיבה הקטנה עולים וממשיכים את גידולם התורני בישיבה הגדולה. מה שמהווה יתרון פתיחה עצום, ואת ביסוסה בקדמת הבמה לאורך שנים..

בראשות הישיבה עומד מרן הגאון הגדול הרב אברהם סלים שליט"א, הנמנה על זקני ואחרוני ראשי הישיבות בדורנו ומנהיג את המוסד ברמה ובסמכותיות תורנית מרוממת. סגנון הלימוד בישיבה הוא מעמיק ולמדני ברמה גבוהה מאוד. צוות הרמי"ם הייחודי של הישיבה נחשב לחוד החנית של עולם העיון. בראשם ניצב הגר"י שרבאני שליט"א. נזכיר כי גם כיום, מידי שבוע בשבוע מגיע למסור שיעור כללי בהיכל בית המדרש הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון.

כיום הישיבה מונה כ-320 בחורים, כאשר לשעריה של שיעור א' יכנסו כ-70 בחורים בלבד. בשל המעמד והביקוש הרב, הבחינות והסינון לישיבה נעשים באופן קפדני על ידי ראשי הישיבה והרמי"ם: ראש הישיבה הגר"א סלים שליט"א, הגאון הגר"י שרבאני, הגאון הגר"ש טולדאנו והגר"ב כהן שליט"א.

ראש הישיבה הגר"א סלים במסע קרן עולם התורה. צילום: דניאל נפוסי ואלי קובין

"ישיבת יסודות" [מושב]

הישיבה נחשבת לספינת הדגל של עולם הישיבות הספרדיות, כאשר מאות בחורים מתדפקים מידי שנה על דלתות הישיבה להתקבל בשעריה. הישיבה נוסדה בא' אלול תשס"ח בהוראת מרן הגראי"ל שטיינמן. יוזם ומקים הישיבה היה הרב יהודה זיאת זצ"ל ראש מוסדות שתילי זיתים בבני ברק. תוך תקופה קצרה התבררה כישיבה הטובה ביותר בציבור הספרדי והפכה לחלוצה ומודל לחיקוי עבור זן חדש של ישיבות, כאשר רף המצוינות שנקבע בין כתליה מציב אותה בשורה הראשונה של עולם הישיבות הכללי כולו.

לאחר הפילוג, ולאחר הוראת ר' משה הלל הירש שליט"א  נטל עליו הרב ר' אברהם ישעיהו ויזמן שליט"א את עול הנהגת הישיבה כאשר סדרי מסירת השיעורים בישיבה נמשכים ע"י הרמי"ם החשובים ראשי הישיבה שליט"א. המיקום המבודד של הישיבה מעניק לבני הישיבה אקלים נדיר, המבוסס על נתק מוחלט משאון העיר. אותה רחבות הדעת חקקה את מושג השקיעות הטוטאלית בלימוד כסימן ההיכר המובהק של הישיבה.

בראשות הישיבה עומד הגאון הגדול ר' אברהם ישעיהו ויזמן שליט"א. בסגנון הישיבה: דגשים מיוחדים מורגשים בישיבה בלימוד העיון ברמה גבוהה מאוד.

בסדרי הלימוד קבלת השיעורים קיים מנגנון יוצא דופן כאשר בתחילת הדרך ניתן דגש רב על הימנעות מפיזור ורכישת בהירות במבנה הסוגיא ובהבנתה. ונעשה כאשר הבחורים מתחלקים בש"א לשני שיעורים כאשר כל חצי מהשיעור שומע שיעורים במחצית השנה האחת מפי רה"י הגאון הרב אי"ש ויזמן שליט"א שמעורר חיבור מיוחד ללימוד בלמדנותו המופלגת, בהגדרותיו המיוחדות, ובחתירה לשורש הסוגיא.  ובמחצית האחרת מהגאון ר' חיים עוזר קוסובסקי שליט"א אשר שיעוריו הנדירים מתמקדים בבנית הסוגיא קומה אחר קומה, תוך חיתוך ההגדרות ובהירות כלל הסוגיא ובדרך "רבותינו".

כאשר כבר בשיעור ב' מתרחבת עצמאות הלימודית בישיבה בשמיעת שיעוריהם של הרה"ג ר' צבי פסח רוזובסקי שליט"א בידיעות נרחבות ובצדדים נוספים בפילפול הסוגיא. וכן מהרה"ג ר"ד פיינשטיין שליט"א, שסגנונו מתבטא ביצירתיות למדנית המושתת בתוך דברי רבותינו. עד לשיעורים כללים הנפלאים אשר נמסרים בתחילת ש"ג או אז נמצאים הם במקום אשר דרכם בלימוד מאוד בהירה להם ונכונים הם לקבלת והכלת דרכו המיוחדת של מורנו הרה"ג ר' שמעון שרייבר שליט"א, מחשובי ראשי הישיבה, אשר להבנת שיעוריו המחודשים והמחושבנים נדרשות יכולת ניתוח לוגית מדויקת וצלילה בין-רגע בסוגיות התלמוד השונות. בעת מסירת שיעוריו, ניכרת תחושת דריכות שיא בבית המדרש. לצידו במהלך החצי הראשון של השנה שומעים בני שיעור ג' והקיבוץ שיעו"כ מהרה"ג ר' חנוך כהנים שליט"א אשר שיעוריו הולכים ונבנים במשך הסוגיא בחקירות ולמדנות מופלגת, תוך שמירה מיוחדת על קו חשבון אחיד לאורך הסוגיות.

משגיח הישיבה, הרה"ג ר' צבי רבינוביץ' שליט"א, נודע בקו מחשבה בהיר ומזוקק וביכולת להעביר מסר בצורה הברורה ביותר. בשיחותיו, מונגש תורת רבותינו בעלי המוסר מתוך חיבור עמוק לעולם ההתבוננות, ומזדקק מתוכם מסר ממוקד וחד הניתן ליישום ולעבודה עצמית מידית.

מבנה הסגנון בישיבה נעשה כאשר מראש נבחרים בחורים מטובי בני הישיבות ממש הן מבחינת איכות והן מבחינת יר"ש, ובדרכם המחשבתית המופלאה של רבני הישיבה המשגיחים שליט"א מה שנותן לבחורים סגנון איכותי ושמור באופן מיוחד, ללא כל צורך בהתערבות נוספת (מה שמכונה כיום משטר).

בישיבה נסוד המושג החדש סדר ד'. שהוא בעצם המשכו של סדר ג' עד רבע לחצות הלילה שבו גם בני השיעורים אשר הקדישו את סדר ג' לחזרה פלפול ועיון בעניני ה"שיעור יומי" עוברים ללימוד בקיאות.

תהליך הרישום לישיבה מתאפיין בסלקטיביות מוחלטת ומאופקת. מול הביקוש הרב, מפעילה הישיבה תהליך בחירה מוקפד ויסודי, המבטיח כי רק עידית בני העלייה יזכו להימנות בין כתליה. הקבלה נעשית אך ורק על בסיס הצלחתו הלמדנית וסגנונו האישי של הבחור במערכת המבחנים, הכוללת 2 מבחנים אצל זוגות מראשי הישבה, לצד ראיון עומק אישי אצל הגר"מ פרידמן שליט"א. מערכת זו אינה מכירה במושגים של קשרים, הסכמים פוליטיים או התערבויות חיצוניות – מה שהופך את עצם הקבלה לישיבה לתעודת הצטיינות אובייקטיבית ולתו איכות ברמה הגבוהה ביותר.

החומר האנושי הנדיר מאוד, והמוצר המוגמר של ניצול השנים בישיבה הפכו אותה למה שמכנים היום "ישיבת יסודות". הישיבה מונה כ- 420 בחורים ולש"א יתקבלו כ 80 בחורים.

ישיבת "יסודות התורה" [לב]

בשנת תשע"ד הוקמה הישיבה בתל אביב עם 60 מתלמידי ראש הישיבה, ובברכתו ובהכוונתו האישית של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל. ישיבה זו ללא ספק הביאה את הבשורה לעולם התורה הספרדי ונצבת כיום בקדמת עולם התורה.

המצב היום בישיבה: לישיבה שבראשותו של הגאון הגדול רבי ברוך צבי לב שליט"א מייחסים יודעי דבר את שבירת ההילה סביב 'הישיבות הנודעות והמפורסמות', כאשר הישיבה נבחרת כאופציה מועדפת לכתחילה, מה שיוצר נהירה של בני עליה וכשרונות מבורכים בדרך אל בית המדרש יסודות התורה.

ראש הישיבה הגאון רבי ברוך צבי לב שליט"א התחיל את מסירת דרכו המפורסמת בלימוד עוד מכולל פוניבז' עת אשר שימש ראש חבורה כ15 שנה בכולל והמשיך את הרבצת התורה בראשות ישיבת יסודות במושב ולאחר מכן בישיבה בתל אביב.  דרכו הנודעת במסירת השיעורים הכלליים בהוויות נשים נזיקין, אשר התפרסמו ככאלו המחנכים את שומעיהם ביסוד כל סוגיה ובחתירה לאמת בשורש כל עניין.

רמת הלימוד העיונית הגבוהה בישיבה בד בבד עם הסגנון הישיבתי ויראת השמיים לבעלי שיעור קומה שמור ואיכותי, הם שהקנו לישיבה את שמה הטוב  בו זכתה ביושר, וללא עוררין נחשבת לספינת דגל וכמקום תורה מובחר.

אחת מגולות הכותרת בישיבה הם שיחותיו השבועיות של המשגיח הגה"צ ר' שלמה ברויאר שליט"א המשמש גם כמשגיח ישיבת "בית מתיתיהו". שיחות אלו הגדושות בהשקפה חדה וברורה מחדירות יראת שמיים ושאיפות בקרב הבחורים ומהוות מכפיל כח לעלייתן הרוחנית ולעמל התורה.

בין רבני הישיבה ניתן למנות את ראש הבקיאות הגר"ש פישהוף, ואת צוות הרמי"ם הגרי"צ ויזמן, הגר"י בושריאן, הגר"י ברונר, והגר"א בן פורת שליט"א כאשר כלל הרמי"ם מתייחדים בהעמדת תלמידים מזה שנים בדרך הלמדנות לאמיתה של תורה.

ישיבה זו זכתה בשנים האחרונות להיות המקום הנבחר בבחירת חתן בפרק האיש מקדש, כאשר אבדי"ם דיינים רבני ערים ואישי ציבור נכבדים, בוחרים חתן מישיבה זו.

שיטת הרישום בישיבה מתנהלת על בסיס אימון בין ראשי הישיבות הקטנות לישיבה, כאשר כלל המתקבלים למבחן הינם בעלי הסיכויים הגדולים להתקבל מה שהופך את הקבלה למבחן להישג בפני עצמו.

בשנים האחרונות בניין הישיבה בתל אביב צר מלהכיל את מאות תלמידיה ואת הרבים המתדפקים על דלתותיה, ולאחרונה החלה בניית קריית הישיבה בסמוך לעיר אלעד בה יבנה קמפוס רחב ובית מדרש אשר יכיל מעל 1000 תלמידים.. לש"א הבא מתקבלים 72 בחורים, על בסיס המקומות הפנויים. כך שבאלול הקרוב תמנה הישיבה כ480 בחורים.

ישיבת יסודות התורה (לב). צילום: מענדי רוט

ישיבת דעת חיים

ישיבת "דעת חיים" היא השילוב הנדיר שבין 'ישיבישקייט'  ל-'פרומקייט' בקו שמרני ומדוקדק, הישיבה ממוקמת בשכונת בית וגן בירושלים, ומונה מאות תלמידים, נוסדה על ידי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בשנת תשנ"ח בראשות הגאון רבי שלום ביטאן שליט"א חתנו של הגאון רבי גבריאל טולדנו זצ"ל, הידוע בשיעוריו העמוקים והבהירים ובסדרת ספריו שלמי תודה על המסכתות, וכן בשיחותיו המקנות לבני הישיבה הבנה והשקפה ברורה הנצרכת לבנייה של בן תורה ותלמיד חכם.

הישיבה קנתה לעצמה שם אף בין הישיבות הליטאיות המפורסמות, ונחשבת לישיבת הדגל עם הביקוש הגדול ביותר בעולם התורה הספרדי ברמה הגבוהה שלה בלימוד העיון.

בשיעורים, מתקיים בבוקר סדר הכנה לשיעור ובלילה סדר חזרה על השיעור בנוכחות הרמי"ם, הג"ר ישי טולדנו הג"ר משה טפיירו והג"ר אליהו ביטאן שליט"א, ובנוכחות ת"ח משיבים ששמעו את השיעור. על הבקיאות הנלמדת בסדר שני מתקיים כל שבועיים מבחן בכתב על החומר הנלמד.

לבני הקיבוץ סדר א' מוקדש לעיון יחד עם צוות תלמידי חכמים מופלגים, ושני הסדרים הנוספים לבקיאות. בימי שישי ושבת קדש מתקיים בנוסף לשאר הסדרים, "תלמודו בידו", סדרי חזרה ומבחנים על החומר שנלמד בזמן הקודם. בהנהלה הרוחנית מכהנים הגה"צ רבי דוד אלאלוף שליט"א, תלמידו המובהק של הגר"ש וולבה, והג"ר אליהו אלקיים שליט"א, יחד עם חמישה משגיחים בכדי ללוות ולרומם את בני הישיבה על כל צעד ושעל.

בני הישיבה ניכרים בבנייתם בלימוד באופן נדיר, וכן בבניית האישיות בצורה עצמאית, ברוגע בשלות הנפש ובשמחת חיים המלווה אותם, ובכך שהם שמורים מאוד מפגעי הזמן, רבים מהם מוציאים קונטרסים של סיכומי סוגיות, ורבים הם המסיימים בש"ס סדרים שלמים ואפילו כמה מסיימים ש"ס, כמו כן בני הישיבה משקיעים, בנוסף לסדר מוסר, בוועדים בלימוד ספרי היסוד כדרך ה' דעת תבונות נפש החיים ועוד.

הרישום לישיבה מתבצע עם סינון קפדני לברר את העידית שבעידית, כאשר רף הביקוש בעוצמתו, במאות בני עלייה מצוינים שמתדפקים על דלתות הישיבה, בתקווה להתקבל אליה, בישיבה מבצעים בירור מזוקק החל מרצינות יתר בסדרים ובידיעת התפקוד בתפילות,

רובם המוחלט של הנרשמים אינם מתקבלים למבחן, גם במקרים של לחצים כבדים מצד הישיבות הקטנות, ובחור שזכה לקבל הזמנה למבחן ב'דעת חיים', כבר עבר 80% מהדרך, הן כלפי הרמי"ם שזמנם יקר, והן מצד 'בין אדם לחברו' כלפי הבחורים, כדי למנוע מהם עוגמת נפש מיותרת, ובס"ד יתחילו באלול הבעל"ט 70 בחורים מהמובחרים בישיבות המובילות.

ישיבת "בית שמעיה"

הישיבה הוקמה בשנת תשל"ח ע"י ראש הישיבה והרב משה פרדו. הישיבה נקראת בית שמעיה ע"ש אבי משפחת רייכמן והיא מהישיבות הספרדיות המובילות והותיקות ביותר.

בראשות הישיבה מכהן הרה"ג ר' שלמה אנגלנדר שליט"א תלמידם המובהק של גדולי הדור, המשגיח הרה"ג יונתן דומב שליט"א צוות הרמים בישיבה מאוד מגוון ומורכב מצוות רמי"ם איכותים תלמידי חכמים מופלגים.

המצב היום בישיבה: הישיבה ממוקמת בבני ברק בקמפוס בנינים רחב ידיים. בישיבה  אוירה לימודית חזקה מאוד והיא מתאימה לבחורים שמורים ששקועים בלימוד. סגנון הישיבה מוגדר כישיבה ליטאית-ספרדית בקו אותו מנהיג ביד רמה רה"י שליט"א.

הישיבה שמורה מאוד ורמת הלימוד בישיבה טובה מאוד תוך שימת דגש על הספק נרחב בכל מסכת הנלמדת בישיבה. לישיבה וותק רב שנים ולכן יש לה ביקוש מכובד ומרשים.

הישיבה מונה כ 480 בחורים ולש"א יתקבלו כ 90 בחורים. הבוחנים הם הגאונים רבי דוד בן שמעון ורבי נתנאל גליק. המראיין הוא ר' אהרון אנגלנדר, בנו של ראש הישיבה. יש לציין שהישיבה מצליחה לשמר את מעמדה במזרח עולם התורה מזה שנים רבות.

ישיבת "אהל תורה"

הישיבה הוקמה בחודש שבט שנת תש"פ על ידי ראש הישיבה, וזאת בהוראתו של הגאון הגדול הרב משה צדקה שליט"א. עם הקמתה, קבוצה נבחרת מתלמידיו של ראש הישיבה ששמעו על המהלך באו לייסד את המקום. בתחילת הדרך שכנה הישיבה במבנה של "מדרש ספרדי" ברובע היהודי בירושלים, ולאחר שצר המקום מלהכיל את התלמידים, עברה הישיבה למבנה ענק ומפואר בשכונת רמת שלמה, המעניק כיום מענה מושלם למאות בני הישיבה. בנשיאות הישיבה עומד הרב שלמה קצין שליט"א, נשיא מוסדות "מדרש ספרדי" בעולם ורב בית מדרש להכשרת רבנים, הנושא בעול הישיבה ובכלכלתה.

סגנון הלימוד ושיטתו של ראש הישיבה: בראשות הישיבה עומד הגאון הרב שמעון מועלם שליט"א, אשר נודע בשיעוריו המחדשים והעיוניים, דבר המוכר ומפורסם בעולם הישיבות. שיטתו העצמאית בלימוד נעשית נחלת הכלל בקרב בני הישיבה, והיא מקנה להם צורת חשיבה מעמיקה בדרך הלימוד ובגישה לסוגיות. סגנון למדני ועיוני זה ביסס את שמה של הישיבה כישיבה עיונית, ומביא לכך שרבים מטובי הכישרונות בעולם הישיבות יעדיפו ללמוד דווקא בין כותליה.

כחלק מכך, מדי שנה בתקופה זו פוקדות את היכל הישיבה קבוצות גדולות של בחורים מהישיבות החשובות בירושלים ובבני ברק, המגיעים לדיבור בלימוד ולשמיעת שיעוריו של ראש הישיבה. הישיבה מפורסמת בסגנונה, בהיותה ישיבה שמורה ובעלת הוואי ישיבתי טהור.

ייחודיותה הבולטת של הישיבה מתבטאת בהנחלת דרך האמת, מתוך שאיפה לעלייה תורנית אמיתית ונקייה ממניירות חיצוניות. התנהלות המקום נעשית ללא משטר קפדני מחד, ומאידך גיסא – כללי הישיבה ברורים לחלוטין בכל הנוגע לצביון וליראת שמיים. בבית המדרש קיימת אווירה לימודית חזקה מאוד, והיא מתאימה לבחורים שנפשם חפצה בתורה ובעמלה ברמה גבוהה מאוד.

ראש הישיבה נודע בכוחו הרב בוועדים ובשיחות שבונות סגנון ואיכות בכל שטחי החיים. וכמו כן רבני הישיבה נודעים בהיכרותם האישית והקרובה עם כל אחד מבני הישיבה.

בכל הנוגע לקבלה לישיבה, המבחן הלימודי והראיון האישי הם הקובעים הבלעדיים לקבלה, ומאידך הישיבה נהנית מאמון רחב ועמוק מצד ראשי הישיבות הקטנות. עקב הצלחתה המטאורית של הישיבה וגידולה המשמעותי, שיעור א' חולק לארבעה רמים כמו כן התווספו לצוות הישיבה כ20 'משיבים' בנוסף למשגיחים לכל שיעור כך שעל אף גודלה הקשר האישי נשמר בקפידה.

כיום הישיבה מונה כ-450 בחורים, לפי הערכות לקראת שיעור א' יתווספו כ-260 בחורים.

ישיבת אהל תורה. צילום: באדיבות המצלם

ישיבת "באר התלמוד"

הישיבה הוקמה בשנת תשנ"ה על ידי מייסדה, הגאון הגדול הרב יהודה כהן שליט"א, חבר מועצת חכמי התורה, אשר זכה להעמיד דורות רבים של תלמידי חכמים ובני עלייה. כיום מכהן כראש הישיבה בישיבה הגדולה בנו, הגאון הגדול הרב חנוך כהן שליט"א, המנהיג את הישיבה ביד רמה.

הישיבה ממוקמת בשכונת גאולה בירושלים. בראשותה עומד הגר"ח כהן שליט"א, הידוע בשיעוריו העיוניים ובחיבתו היתירה לתלמידיו. סגנון הישיבה והבחורים שמור, ורמת הלימוד טובה מאוד תוך דגש על הספק נרחב בכל מסכת. בחורים רבים עושים מבחנים חיצוניים על הספקים מדהימים הנקנים בעמל ויזע.

לישיבה סניפים בקרית גת, נתיבות, וחזון יחזקאל. מרכיב משמעותי להצלחת הישיבה לאורך שנים היא הישיבה הקטנה שלה כשלאורך השנים חלק נכבד ומובחר מבני הישיבה הקטנה עולים וממשיכים את גידולם התורני בישיבה הגדולה.

דבר מעניין בישיבה זו שהישיבה שמה לעצמה דגש לעורר עניין סביב עבודת ה' בסגנון מיוחד כגון "טיש פירות" בט"ו בשבט, מעמדי הדלקה בל"ג בעומר ועוד.. דבר אשר מאוד מייחד את סגנון הישיבה ומאפיין את חיבור התורה שבה, עם היראת שמים שבה.

הישיבה מונה כ 400 בחורים ולש"א יתקבלו כ 100 בחורים. כתוצאה מכך, הישיבה ממשיכה להוות ציר מרכזי וברור בעולם התורה.

ישיבת באר התלמוד. צילום: אלחנן קוטלר

ישיבת קול יעקב

הישיבה נפתחה בחודש אלול תשל"ג ע"י מרן ראש הישיבה הגאון רבי יהודה עדס שליט"א וע"י אחיו הגאון רבי דניאל עדס זצוק"ל, ראש הישיבה זכה לצקת מים ע"י גדולי הדור הקודם ונודע כתלמידם חביבם של מרנן ורבנן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל אשר למד עמו בחברותא למעלה מחמש שנים, ושל מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל שהגדירו כאחד מבניו. הישיבה קיימת 60 שנה ו-60 שנה רצוף מייצרת דורות של תלמידי חכמים ויר"ש.

מרן ראש הישיבה שליט"א זכה להעמיד תלמידים בקנה מדה גדול מאוד מסלתה ושמנה של עולם התורה, הבוגרים והבחורים הינם חסידים מובהקים של ראש הישיבה, ואפשר לומר שהוא חתום על המהפך הגדול בעולם התורה של בני התורה הספרדים, כאשר הוא היה החלוץ הראשון בהקמת רשת תלמודי תורה וישיבות קטנות לבני התורה הספרדים.

המצב היום בישיבה: הישיבה נמצאת בשיא תפארתה בכותל המזרח של עולם הישיבות, לא בכדי הישיבה הפכה למותג ולמודל לחיקוי, לישיבה יש ביקוש עצום כאשר מתוך מאות נרשמים נבחרו בקפידא לשיעור א' שבעים ושתים בחורים. חלק גדול מהבחורים הינם בוגרי ישיבות קטנות של ישיבת קול יעקב ברחבי הארץ. וחלקם בנים של בוגרי הישיבה אשר לא מוותרים על כך שבניהם יקבלו את מה שהם זכו לקבל. חותם האיכות של הישיבה מתבטא בעובדה כי רוב בני רבני הישיבה וחתניהם נמנים על תלמידיה. כיוון שכך, שוררת בישיבה גאוות יחידה מיוחדת.

הישיבה מתייחדת ברמה גבוהה במיוחד, ובסגנון בחורים שמור אשר נשמר לאורך שנים רבות, המג"ש של שיעור א' הינו הגאון רבי יוסף וינטר שליט"א הנודע בלמדנותו ובבהירות מיוחדת, אשר שיעוריו המפורסמים קנו להם שם דבר בעולם הישיבות. צוות הבוחנים הוא הגר"י וינטר שליט"א והגאון רבי יואל עדס שליט"א. הראיון נעשה ע"י הגאון רבי יהושע עדס שליט"א.

לראשונה בתולדות הישיבה שיעור ב' חולק לשניים, כאשר המגידי שיעור הם בוגרי הישיבה הרבנים הגאונים רבי חיים זוהר שליט"א והגאון רבי נחשון גרינברג שליט"א. הגאון רבי אברהם חיים עדס שליט"א בנו וממשיך דרכו של מרן ראש הישיבה שליט"א מנווט את הישיבה ביד רמה, ואת השיחה השבועית מידי יום שלישי מוסר הגאון רבי טוביה פולק שליט"א.

בשנים האחרונות נתמנו בישיבה מספר אנשי צוות צעירים חלקם מבוגרי הישיבה.

ישיבת אש התלמוד

ישיבת "אש התלמוד", ניצבת בשורה הראשונה של עולם הישיבות, ונחשבת כאחת הישיבות המובילות והמבוקשות ביותר.

את הישיבה מנווטים ראשי הישיבה, הגאונים הגדולים רבי יוסף לסרי שליט"א ורבי אריאל וילנסקי שליט"א, המעמידים מקום תורה ברמה הגבוהה ביותר, המושתת על קו ישיבתי שמור, ושקיעות מוחלטת בלימוד.

הישיבה, המונה כיום כ-420 בחורים, מקפידה על חתך שמור כאשר מידי שנה נבחרים בקפידה למעלה מ-80 מצוינים לשיעור א' מתוך מאות רבות של נבחנים. דבר זה מציב את הישיבה מול ביקוש חסר תקדים ותחרות עזה על כל מקום בהיכל הישיבה.

גולת הכותרת היא הרמה הלימודית והדגש המרכזי סביב העמל בעיון בישיבה. בית המדרש גועש וסוער, והסחף הלימודי הייחודי ניכר גם ב-'סדר ד" המפורסם, כאשר היכל הישיבה מלא מפה לפה.

סוד הצלחתה הגדולה של "אש התלמוד" הוא העובדה שעל אף המספרים הגדולים נשמר קשר קרוב בין רבני הישיבה לבחורים. הישיבה מפורסמת בשיטתה החינוכית הנשענת על אדני אסכולת סלבודקה – חינוך לגדלות האדם ובניין האישיות.

אפשר לומר כי מה שגורם לסחף האדיר לישיבה הוא השילוב האיכותי בין רמה עיונית גבוהה לבין סגנון ישיבתי שמור ונכבד.

נערך בשיתוף מערכת "עולם הישיבות"

מפת עולם הישיבות תשפ"ז: מי התחזקה ומי בפסגה

עונת הרישום לעולם הישיבות היא הרבה יותר ממאבק על מספרים. מאחורי כל בחור שמתקבל לישיבה מסתתר סיפור של מגמות, שינויים, החלטות של ראשי ישיבות ותמורות שמעצבות את פני עולם התורה לשנים הבאות.

בפרויקט מיוחד בן חמישה פרקים, "המחדש" חושף את תמונת המצב המלאה של הרישום לשנת הלימודים תשפ"ז. אילו ישיבות רשמו זינוק מפתיע בביקוש, מי שמרה על מעמדה בפסגה, היכן נרשמו שינויים במדיניות הקבלה, אילו ישיבות משנות כיוון בצביון הרוחני, ומהם החידושים והמהלכים שמאחורי הקלעים שלא תמיד מגיעים לידיעת הציבור.

במהלך הסדרה נביא נתונים בלעדיים, מספרי הנרשמים והמתקבלים, שינויים בהנהלות וברישום, לצד המגמות שמשרטטות את מפת עולם הישיבות לקראת זמן אלול הקרוב.

זהו המבט המקיף ביותר על עונת הרישום, עם כל הנתונים, הסיפורים וההפתעות, כפי שנאספו על ידי מערכת "המחדש" בשיחות עם ראשי ישיבות, אנשי צוות וגורמים המעורים בפרטים.

ישיבת 'חברון'. באדיבות המצלם

ישיבת חברון – הרישום ההיסטורי, העלייה בביקוש, והקו השמרני

ישיבת חברון כנסת ישראל, ישיבת הדגל של הציבור הליטאי בראשות ראשי הישיבה הגאון רבי דוד כהן שליט"א והגאון רבי יוסף חברוני שליט"א, הישיבה, השוכנת בשכונת גבעת מרדכי בירושלים, נחשבת לאחת הישיבות המרכזיות בעולם היהודי, עם מסורת מפוארת

הישיבה מונה כיום כ־1,800 בחורים. במסגרת הרישום לשנה הקרובה הגיעו למבחן כ־320 בחורים, ומתוכם רובם ככולם עתידים להתקבל לישיבה. המספר נותר כמעט זהה לשנה שעברה, עם עלייה קלה בלבד, אך יודעי דבר מציינים כי הרישום השנה נחשב להיסטורי, כאשר הישיבה נחלה הצלחה מסחררת הן באיכות הבחורים והן בהתאמתם לדרכה של הישיבה.

אחד השינויים המעניינים השנה נובע מהגידול המתמשך בציבור החרדי ומהעלייה במספר בני הישיבות המצוינים המבקשים להתקבל לישיבה. בעקבות כך, הישיבה נאלצת להתמודד עם עומס גדול יותר במבני הפנימייה, כאשר מספר הבחורים בחדרים גדל לחמישה בחדר, בשונה מהשנתיים האחרונות שבהן רק בני ועד א' הנכנס היו בצורה זו.

לפי התכנון, בעתיד צפויה בנייה של קומות נוספות במבני הישיבה, מה שיקל על העומס ויאפשר להמשיך את מגמת הגדילה. צוות הבוחנים השנה הם ראשי הישיבה הגאון רבי דוד כהן שליט"א והגאון רבי יוסף חברוני שליט"א.

עוד נודע כי כחלק מהמגמה של השנים האחרונות, ישיבת חברון ממשיכה בתהליך של שינוי מסוים לכיוון שמרני יותר. שינוי זה בא לידי ביטוי בבחירת הבחורים ובדגש על התאמתם לצביון הישיבה. השנה הורגש במיוחד גידול בביקוש מצד משפחות שמרניות יותר, כאשר משפחות שבעבר היו שולחות את בניהם לישיבות סגורות יותר, החלו לראות בחברון כתובת חדשה עבור בניהם.

מרן הגר"ד לנדו בישיבת וולפסון. צילום: אלי קובין

ישיבת נתיבות אביעזר – וולפסון: ביקוש שיא והתרחבות לקראת זמן אלול

ישיבת נתיבות אביעזר (וולפסון), בראשות הגאון רבי דניאל וולפסון שליט"א, בבית וגן, קנתה לעצמה שם נכבד בעולם הישיבות ונחשבת לאחת הישיבות המבוקשות ביותר.

כיום לומדים בישיבה כ־1,100 בחורים. לשיעור א' של השנה הקרובה התקבלו 199 בחורים, כאשר הישיבה מקפידה שלא לעבור את רף 200 המתקבלים, מתוך רצון לשמר את אופייה ואת היחס האישי לכל בחור. נתון יוצא דופן השנה הוא הביקוש האדיר לישיבה: למעלה מ 2,500 טפסי רישום הוגשו לקראת הרישום.

במקביל לגידול בביקוש, נערכים בישיבה לקראת פתיחת זמן אלול בעבודות הרחבה נרחבות. במהלך החודש האחרון מתבצעות עבודות להרחבת חדר האוכל, במטרה שיוכל להכיל את כלל בני הישיבה בזמן אלול הבעל"ט. בנוסף, באלול הקרוב ייכנסו לשימוש שני אגפים חדשים בישיבה, העוברים בימים אלו עבודות שיפוץ והכנה לקראת קליטת הבחורים.

גם השנה ממשיכה הישיבה להשקיע רבות ברווחת הבחורים. קעמפ הישיבה יתקיים במלון ציפורי בכפר חפץ חיים, ובישיבה מציינים כי לאור התקופה האחרונה ועליית המדרגה ברדיפת בחורי הישיבות, הוחלט להשקיע בקעמפ השנה יותר מבכל שנה, מתוך רצון לרומם את קרנם של בני הישיבה ולחזק את רוחם בימים אלו.

היכל ישיבת בית מתתיהו

ישיבת בית מתתיהו – הרישום המוצלח, והרחבת הפנימיות

ישיבת בית מתתיהו, בראשות ראשי הישיבה האחים הגאון רבי צבי ויסבקר שליט"א, והגאון רבי יהודה ויסבקר שליט״א  שהוקמה והונהגה במשך שנים על ידי מרן ראש הישיבה הגאון רבי ברוך ויסבקר זצוק"ל, ממשיכה לשמור על דרכה ועל צביונה גם בשנים שלאחר הסתלקותו.

השנה חל שינוי משמעותי במדיניות הרישום של הישיבה. לאחר שנים שבהן התקבע מספר המתקבלים סביב 120 בחורים, החליטה הנהלת הישיבה להגדיל את השיעור החדש ל־148 בחורים, בין היתר בעקבות הלחץ הגדול והמחסור במקומות בישיבות בתקופה האחרונה.

בישיבה מציינים כי הרישום השנה היה מהמוצלחים ביותר שידעה הישיבה ומדובר באחד מהרישומים האיכותיים ביותר השנה, מיד לאחר ישיבת חברון.

העלייה המשמעותית בביקוש מגיעה לאחר שבשלוש השנים האחרונות הישיבה המשיכה לצמוח ולהצליח גם לאחר פטירתו של מרן ראש הישיבה הגר"ב ויסבקר זצוק"ל, אם בתחילה היו שסברו כי הישיבה, שהייתה מזוהה מאוד עם דמותו של ראש הישיבה, עלולה להיחלש, הרי שכיום הישיבה הוכיחה יציבות, שמרה על דרכה ואף המשיכה להתחזק,  ואת הביקוש אליה.

בעקבות הרחבת השיעור החדש, נערכת הישיבה גם מבחינה לוגיסטית. בימים אלו מתבצעות עבודות להרחבת מערך הפנימיות, כאשר בבניין החדש מוקמות עשרות מיטות נוספות, במטרה לתת מענה לקליטת הבחורים החדשים לקראת זמן אלול.

צילום: איתי בודל

ישיבת עטרת שלמה – שמירה על הרמה הגבוהה והביקוש העצום

ישיבת עטרת שלמה, שבקריית הישיבה בראשון לציון, בראשות ראשי הישיבה הגאון רבי חיים פינשטיין שליט"א, והגאון רבי חיים מרדכי אוזבנד שליט"א, הישיבה, שנפתחה לפני למעלה מעשור, הפכה בשנים האחרונות לאחת הישיבות הגדולות והמשפיעות בעולם הישיבות, היא ידועה בלימוד העיון, לצד שטייגען וההתמדה המאפיינים אותה, ובצביון הייחודי של שקיעות בלימוד, בישיבה מכנים זאת מעלת ה"ניתוק" מהבלי העולם הזה.

הישיבה תמנה בזמן אלול כ־1,450 בחורים. למרות הביקוש העצום, התקבלו לשיעור א' הקרוב 228 בחורים בלבד, בהתאם למדיניות הישיבה לשמור על הקשר והיחס המיוחד שבין רבני הישיבה לכל תלמיד ותלמיד.

צוות הבוחנים הם ראש הישיבה הגאון רבי חיים מרדכי אוזבנד שליט"א, הרב אליעזר לוי, הרב דוד כהנוביץ, הרב יהודה ברמן והרב ישעיהו גינזבורג. בנוסף, הבחורים עוברים ראיון אצל משגיח הישיבה הגה"צ רבי יוסף דיוויס שליט"א.

בישיבה מדגישים כי למרות היקפה הגדול, מושם דגש מיוחד על הקשר בין רב לתלמיד ועל השקעתם של כלל רבני הישיבה בבנייתם של הבחורים.

ישיבת היכל יצחק (לנדא) – ראש הישיבה שמברר בעצמו, וקריית הישיבה העתידית

ישיבת היכל יצחק בראשות הגאון רבי ישראל לנדא שליט"א מונה כיום 450 בחורים, בשנים האחרונות ניכרת מגמה ברורה של הנהלת הישיבה להמשיך בקו שמור יותר, תוך הקפדה יתירה על סגנון הבחורים והרקע המשפחתי, כאשר הדגש הוא על קבלת בחורים ממשפחות של בני אברכים.

לשיעור א' הקרוב התקבלו 86 בחורים. חידוש מעניין השנה שראש הישיבה הגאון רבי ישראל לנדא שליט"א הצטרף לצוות המבררים של הישיבה, ובירר בעצמו על כלל הבחורים המועמדים לקבלה.

בנוסף לכך, בימים האחרונים אושרה במועצת עיריית ירושלים הקצאה לישיבה בקמפוס רחב בשכונת רמת שלמה, שם צפויה להיבנות בשנים הקרובות קריית הישיבה.

ישיבת היכל יצחק (לנדא). צילום: ישראל זאב לוונטהל

ישיבת עטרת ישראל – בדרך ראש הישיבה זצ"ל וההכנה לזמן אלול

ישיבת עטרת ישראל, בראשות ראש הישיבה הגאון רבי בן ציון אזרחי שליט"א, בנו של מרן ראש הישיבה הגרב"מ אזרחי זצוק"ל, ממשיכה לשמר את דרכה המיוחדת בעולם הישיבות.

הישיבה ממוקמת בעיר קריית ספר, ובשנים האחרונות ביססה את מעמדה כישיבה איכותית עם דגש על רמת לימוד גבוהה, אווירה מיוחדת ושמירה על הקו הרוחני שהנחיל מרן ראש הישיבה זצוק"ל.

הישיבה מונה כיום כ־200 בחורים, ובפתיחת זמן אלול עם הצטרפות השיעור החדש היא תמנה כ־260 בחורים. לשיעור א' התקבלו השנה 60 בחורים, לאחר שהביקוש היה גדול בהרבה, והישיבה נאלצה להשיב ריקם את פניהם של רבים מחוסר מקום.

השנה היה שינוי משמעותי באופן ניהול הרישום: לראשונה מאז המעבר לקריית ספר, הישיבה לא הפעילה רשם שייסע לדבר עם הורים ובחורים, אלא מי שרצה להגיע ולהכיר את הישיבה הגיע בעצמו. הנהלת הישיבה הסתמכה על הקשר שנוצר בשבע השנים האחרונות עם ראשי הישיבות, אשר ראו את ההצלחה הגדולה עם בחורי הישיבה.

כל בחור נדרש לעבור שלושה מבחנים: אצל הגאון רבי יואל שפירא שליט"א, הגאון רבי דוד אברמוביץ' שליט"א והגאון רבי חיים אזרחי שליט"א. בנוסף, עברו הבחורים ריאיון אצל משגיח הישיבה הגאון רבי אורי גרילוס שליט"א.

הישיבה מתכוננת כעת לזמן אלול הפורה כמסורת עטרת ישראל שבו כלל בני הישיבה לא יוצאים מהישיבה כולל בני ועד א בשונה מהמקובל בעולם הישיבות אינם יוצאים לשבת געגועים כדרישתו של מרן ראש הישיבה הגרב"מ זצ"ל כאשר הבחורים סופגים את אוירת האלול היחודית של עטרת כאשר התכנון הוא אף להמשיך בכך בזמן חורף ולא להוציא לשבת חופשית עד חנוכה,

השנה הישיבה הקפידה במיוחד לשים דגש על אופי וסוג המשפחות, מתוך רצון להמשיך ולבנות את צביון הישיבה בדרך המיוחדת שלה.

ההיכל המשופץ בישיבת 'עטרת ישראל'. באדיבות המצלם

ישיבת באר התורה – חבורת "תורת שמואל" וההשקעה בבני עלייה

ישיבת באר התורה בעיר בית שמש בראשות ראש הישיבה הגאון רבי גבריאל יוסף לוי שליט"א, מונה כיום 225 בחורים. מדי שנה מתקבלים לשיעור א' בהתאם למספר הבחורים שהתחתנו במהלך השנה, כאשר המספר נע בדרך כלל בין 45 ל־55 בחורים. השנה התקבלו 47 בחורים, לאחר עונת רישום עמוסה במיוחד, כאשר כ־150 בחורים הגיעו למבחן בישיבה.

חידוש מעניין השנה הוא פתיחת חבורה מיוחדת בתוך שיעור א' החדש, המיועדת לבחורים עילויים במיוחד שנבחרו בקפידה על ידי ראש הישיבה. החבורה נקראת "תורת שמואל", על שמו של מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, אשר ראש הישיבה זכה להיות מתלמידיו הקרובים ואף כתב את ספריו.

ייחודה של החבורה בכך שלצד השיעורים היומיים בישיבה יימסרו לחבריה שיעורים נוספים מדי ערב מראש הישיבה, מהלך שעורר הדים רבים בעולם הישיבות.

ישיבת אור אלחנן – הביקוש הגדול וההשקעה בבחורים

ישיבת אור אלחנן, בראשות ראשי הישיבה הגאון רבי חיים אריה חדש שליט"א והגאון רבי צבי וינפלד שליט"א, מתייחדת בצוות רבנים מיוחד, בקשר חם ואישי בין הרבנים לתלמידים ובאווירה משפחתית המלווה את בני הישיבה. השנה נרשמה התעניינות גדולה בישיבה, כאשר כ־500 בחורים נבחנו לקראת הקבלה לשיעור א' החדש, ומתוכם התקבלו 72 בחורים.

חידוש מעניין השנה הוא שגם המשגיח קטן של שיעור ב', הרב אהרן וילנר שליט"א, הצטרף לצוות שעורך את הראיונות עם הבחורים, כחלק מתהליך שמטרתו לשפר את הדיוק בבחירת הבחורים המתאימים ביותר לישיבה.

בישיבה שמים דגש מיוחד על שילוב בין רמה גבוהה בלימוד לבין קשר אישי עם כל תלמיד, מתוך רצון שכל בחור יוכל לגדול ולהתעלות באווירה של תורה, יראת שמים וחיבור אישי לצוות הישיבה.

מרן הגר"ד לנדו בישיבת אור אלחנן. צילום יצחק ורדי

ישיבת קול תורה – הדגש על הצביון הרוחני עם נטיה ל"פרום"

ישיבת קול תורה, מהישיבות הוותיקות והמוערכות בעולם התורה, נחשבת לאחת הישיבות הותיקות והמרכזיות בירושלים. הישיבה ידועה ברמת הלימוד הגבוהה, במסורת הישיבתית המפוארת מתוך התמדה ושקיעות בלימוד.

הישיבה מונה כיום כ־350 בחורים. לקראת זמן אלול נבחנו לשיעור א' כ־250 בחורים, ומתוכם התקבלו כ־90 בחורים לשיעור א' הנכנס.

את המבחנים מוביל ראש הישיבה, הגאון רבי שלמה שלזינגר שליט"א, בנו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה יהודה שלזינגר שליט"א, חבר מועצת גדולי התורה. לצדו בוחן גם הרב אברהם קר, המשמש כמשיב בישיבה ונחשב לאחת הדמויות הצעירות והבולטות בצוות הישיבה.

השנה הורגש דגש מיוחד בקבלת הבחורים על התאמתם לצביון הרוחני של הישיבה, כאשר הושם משקל רב יותר לקבלת בחורים שמורים, הנוטים לסגנון ה"פרום". מגמה זו ממשיכה את הכיוון שהתפתח בשנים האחרונות, מתוך רצון לשמר ולחזק את אופייה הייחודי של הישיבה.

ישיבת נחלת הלויים – התרחבות והתחדשות לקראת זמן אלול

ישיבת נחלת הלויים בחיפה בראשות ראש הישיבה הגאון רבי ישראל מאיר וייס שליט"א,הנודעת בסגנון הלימוד הייחודי שלה, והקשר האישי בין הרבנים לתלמידים.

הישיבה מונה כיום כ־350 בחורים. לקראת זמן אלול ניגשו למבחני הקבלה כ־200 בחורים, ומתוכם התקבלו 70 בחורים לשיעור א' החדש.

חידוש משמעותי השנה הוא שבני השיעור החדש ייכנסו לחדרים חדשים שנבנו עבורם. עד היום שימשו חדרים אלו את בחורי הקיבוץ בלבד, וכעת הורחבו תנאי המגורים כך שגם בני ועד א' ייהנו מהם כבר עם כניסתם לישיבה.

בישיבה מציינים כי הרחבת תנאי הפנימייה היא חלק מהמשך ההתפתחות של הישיבה ומההשקעה המתמדת ברווחת הבחורים, לצד השמירה על רמת הלימוד והאווירה הייחודית המאפיינת את הישיבה.

ישיבת תורת משה (ליזרוק) – דגש על התאמה, ובגרות

ישיבת תורת משה בראשות הגאון רבי איסר ליזרוק שליט"א, ממשיכה לבסס את דרכה הייחודית בעולם הישיבות, ולקנות שם חשוב בציבור הליטאי עם קשר אישי בין הרבנים לתלמידים והשקעה בהתפתחותו הרוחנית של כל בחור, כאשר ראש הישיבה בעצמו משמש כר"מ של שיעור א'.

הישיבה מונה כיום 115 בחורים. לקראת זמן אלול נבחנו 79 בחורים, ומתוכם התקבלו 22 לשיעור א' החדש. בהנהלת הישיבה שמו דגש מיוחד השנה ברישום על התאמה לדרכה של הישיבה ועל רמת בגרות גבוהה של הנבחנים, מתוך רצון לקלוט בחורים המתאימים לצביון הייחודי של המקום.

אחד המאפיינים הבולטים של הישיבה הוא מערך ה"שישי שבת", הנחשב לאחד החזקים בעולם הישיבות. כחלק מההשקעה בעידוד ההשתתפות וההתמדה, מקבלים הבחורים במוצאי כל שבת תגמול כספי במזומן על השתתפותם במסגרת.

ישיבת נחלת אברהם עפולה – בניין חדש ומפואר וקהילת בוגרים מתפתחת

ישיבת נחלת אברהם עפולה, בראשות ראש הישיבה הגאון רבי רפאל מנחם בלום שליט"א, רשמה השנה הצלחה גדולה במיוחד ברישום, למבחני הקבלה הגיעו כ־230 בחורים מצוינים מהישיבות הקטנות הטובות ביותר, ומתוכם התקבלו 50 בחורים בלבד, זאת מתוך רצון לשמר את אופייה הייחודי של הישיבה, את מספר תלמידיה ואת היחס האישי לכל בחור.

בישיבה מציינים כי גם השנה הושם דגש מיוחד על קבלת בחורים בני עלייה, בעלי מידות טובות ויראת שמים, המתאימים לרוחה ולדרכה של הישיבה.

כיום מונה הישיבה כ־250 בחורים, כאשר בשנה וחצי האחרונות היא שוכנת במשכנה החדש והמפואר, מבנה ששימש בעבר כמפעל טקסטיל והוסב מן היסוד לקריית ישיבה חדשה ומרווחת. בפרויקט, שעלותו נאמדת בכ־25 מיליון שקלים, נבנו בית מדרש מרווח, פנימיות חדשות וחדרים מאובזרים ברמה גבוהה, המעניקים לבחורים תנאים גשמיים טובים שיוכלו להיות שקועים בלימוד.

בישיבה שמים דגש מיוחד על לימוד העיון, כאשר לצד סדר א' גם סדר ג' מוקדש ללימוד העיון ברמה גבוהה. בנוסף, מתקיימים ועדי מוסר והשקפה בהדרכת משגיחי הישיבה, על פי דרכו של מרן הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל, מתוך שאיפה לבנות בני תורה שלמים הן בלימודם והן בעבודת המידות.

במקביל לצמיחתה של הישיבה, הולכת ומתפתחת גם קהילת בוגריה בעיר עפולה, כיום מתגוררות בעיר כ־70 משפחות מבוגרי הישיבה, ובימים אלו שוקדים על הקמת בית כנסת וכולל שייתנו מענה לקהילה המתרחבת. לצד זאת, עשרות משפחות נוספות נמצאות בשלבים שונים של רכישת דירות ובירור לקראת הצטרפותן לקהילה, דבר המלמד על השפעתה ההולכת וגוברת של הישיבה גם מעבר לכותלי בית המדרש.

ישיבת מאור יצחק חמד – הדגש על הלימוד ב"שישי שבת"

הישיבה בראשות הגאון רבי מנחם יעקובזון שליט״א בישוב חמד, מונה כ 280 בחורים, לשיעור א' הנכנס התקבלו 50 בחורים.

בישיבה שמים דגש מיוחד ומחדירים את חשיבות לימוד ה"שישי שבת" שזה מהווה שליש מהשבוע, ועל כן יסדו את חבורת "היד החזקה" ביוזמת ראש הישיבה, בני החבורה לומדים סכום של לפחות 14 שעות בימי השישי שבת, ובשבוע שעבר יצאו בני החבורה לשבת גיבוש והתעלות ברובע היהודי בירושלים במתחם של ישיבת התפוצות.

כמו כן הישיבה התחדשה בתקופה האחרונה בריהוט מפואר חדש שנתרם במיוחד לבית המדרש.

המכתב והניתוח המסקרן: מה ה-AI "זיהה" בכתב של שרן השכל?

בישראל, החדשות של הבוקר הן כבר ישנות וכך גם מכתב ההתפטרות שהגישה הבוקר סגנית שר החוץ שרן השכל שעורר עניין במערכת הפוליטית. בעוד עיקר תשומת הלב הופנתה לתוכן הדברים שכתבה ולהשלכות הפוליטיות של המהלך, החלטנו לבחון דווקא את כתב היד עצמו. בעידן הבינה המלאכותית ביקשנו ממערכת AI לבצע ניתוח גרפולוגי המבוסס על מאפייני הכתב, כדי לבדוק אילו תכונות עשויות להשתקף ממנו.

חשוב להדגיש כי מדובר בפרשנות שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית על בסיס עקרונות גרפולוגיים, ואינה מהווה אבחון מקצועי, קביעה מדעית או תיאור עובדתי של אישיותה של שרן השכל.

​ריחוק וניתוק רגשי: הכתב מתאפיין בפיסוק רחב בין אותיות ומילים ובמבנה מאוד מרווח. מבחינה גרפולוגית, זה עלול להתפרש כקושי ליצור אינטימיות או חום אנושי, ונטייה לשמור על "מרחק ביטחון" מאנשים אחרים.

היצמדות לצורה על חשבון תוכן: הכתב נראה מעוצב מאוד, כמעט "מתוסרט". הדבר עשוי להעיד על חשיבות רבה שניתנת לדימוי חיצוני, למעמד או לאופן שבו הדברים נראים כלפי חוץ, לעיתים על חשבון אותנטיות או ביטוי רגשי ישיר וחסר עכבות.

קושי בביצוע מעשי: היעדר חיבורים שוטפים בין האותיות (כתב "תלוש") עשוי להצביע על קושי בגישור בין תכנון לבין ביצוע. זהו אדם שחשיבתו עשויה להיות מפוצלת, והוא עלול להתקשות "לתרגם" רעיונות תיאורטיים למעשים בשטח בצורה חלקה.

מגננה מוגברת: החתימה, נראית מושקעת וסגורה בתוך קו תוחם, יכולה להעיד על צורך עז להגן על העצמי מפני חדירה של אחרים, או על תחושת חשיבות עצמית גבוהה שנועדה לחפות על חוסר ביטחון פנימי.

שמרנות ונוקשות: המבנה המאוד יציב והישר של השורות עשוי להצביע על קושי בהסתגלות לשינויים או על נוקשות מחשבתית, שבה הכותב דבק בדרך פעולה אחת גם כשהיא לא בהכרח יעילה.

    מהקריסה ועד הנשיאה: מאחורי המשימה בוונצואלה

    כשלושה שבועות לאחר שתי רעידות האדמה העוצמתיות שפקדו את ונצואלה ב־24 ביוני, וגבו את חייהם של לפחות 4,490 בני אדם, הותירו יותר מ־16,700 פצועים וכמעט 18 אלף בני אדם ללא קורת גג, ממשיכה משלחת המומחים של פיקוד העורף וצה"ל לפעול במדינה הדרום אמריקנית. בעוד ששלב החילוץ הסתיים, מתמקדת כעת המשלחת במיפוי הנזקים, קביעת כשירות המבנים למגורים והובלת תוכנית השיקום הלאומית.

    בריאיון מיוחד ל"המחדש" חושף גורם צבאי במשלחת כיצד הפכה ישראל לשותפה מרכזית בשיקום המדינה ומה עומד מאחורי אחד משיתופי הפעולה המדיניים החריגים ביותר של השנים האחרונות.

    בעקבות האסון יצאה ישראל, בהתאם להנחיית הדרג המדיני, במשלחת מיוחדת בהובלת פיקוד העורף, הכוללת כ־30 מומחים בתחומי ההנדסה, לצד נציגי משרד החוץ ורשות החירום הלאומית. בראש המשלחת עומד ראש מטה פיקוד העורף, תת אלוף אלעד אדרי. חברי המשלחת הם הנציגים הרשמיים הראשונים של מדינת ישראל המבקרים בוונצואלה מאז שנת 2009, לאחר כ־17 שנים שבהן לא התקיימו ביקורים רשמיים בין המדינות.

    במהלך השבוע האחרון המשיכו אנשי המשלחת לבצע מיון הנדסי של מבנים שנפגעו, להעריך את יציבותם ולסייע לרשויות המקומיות בקבלת החלטות באילו מבנים ניתן להמשיך להתגורר ובאילו יש לפנות את הדיירים באופן מיידי. במקביל, הושלם גיבוש תוכנית השיקום הלאומית שנבנתה בשיתוף משרד התשתיות של ונצואלה, ואשר אושרה על ידי נשיאת המדינה וצפויה להוביל את שיקום האזורים שנפגעו בשנים הקרובות.

    בריאיון מיוחד ל"המחדש" סיפר הגורם הצבאי על הימים הראשונים למשימה. "באנו כמובן בהמשך להחלטת הדרג המדיני, אבל לפי הבקשות שעלו מוונצואלה. המשימה שעד כה המשלחות של פיקוד העורף עשו היא משימות של מיון מבנים, שבגדול זה אומר שבאים מהנדסים, עוברים מבנה מבנה וקובעים אם הוא כשיר למגורים או שלא, אם אני רגע מפשט את זה בצורה די פשטנית".

    לדבריו, כבר בימים הראשונים התברר כי היקף הנזק מחייב הסתכלות רחבה הרבה יותר ממיון מבנים בלבד. "במסגרת כל השיחות שקיימנו פה עם אנשי המקצוע וגם עם הדרג המדיני שלהם, עלה איזשהו צורך שהוא מעט אחר. בנוסף למה שבאנו לעשות, בנינו להם תוכנית שיקום לאומית מאוד מאוד גדולה ורחבה, לאיך אתה מתמודד עם כל ממדי ההרס שיש פה. כרגע אנחנו מדברים על כאלף ושלוש מאות מבנים שנמצאים בסיכון כזה או אחר. איך אתה ממיין אותם, מפיל אותם, ולאחר מכן גם עושה שימוש חוזר בחומרים שיישארו כפסולת. בסוף זה הרבה מאוד בטון, ברזל ועץ, וגם איך המדינה יכולה לעשות מזה איזשהו דיווידנד לעצמה".

    התוכנית שגיבשו מומחי פיקוד העורף היא תוכנית ארוכת טווח הכוללת מיון של קרוב ל־1,300 מבנים, קביעת אילו מהם ישוקמו ואילו ייהרסו, הריסה מבוקרת של מבנים מסוכנים, פינוי ההריסות, מחזור חומרי הבנייה והכשרת השטחים לבנייה חדשה. במקביל, מעבירים אנשי המשלחת הכשרות עיוניות ומעשיות למהנדסים ולגורמי המקצוע המקומיים בתחומי מיון מבנים, הערכת סיכונים וניהול תהליכי שיקום, כדי לאפשר לרשויות להמשיך ביישום התוכנית גם לאחר עזיבת המשלחת הישראלית.

    הגורם תיאר גם את הרגע שבו הוצגה התוכנית בפני הנהגת המדינה. "הצגנו את זה פה למספר שרים, לסגנית הנשיאה, ולאחר מכן גם עשינו הצגה לנשיאה עצמה. זו הייתה פגישה מאוד משמעותית. גם בהיבט המקצועי, היא מאוד התרשמה, ומבחינתה זו תוכנית לביצוע בשביל המדינה. ואני מזכיר שבסוף במשך 17 שנה לא היו יחסים בין המדינות. אומנם בנסיבות שהן מצערות, אבל באיזשהו מקום נוצר כאן גשר לשיח. מצאנו את עצמנו קצינים במדים שיושבים עם נשיאת ונצואלה, כמובן גם עם שגריר ישראל המיועד למקסיקו, שעושה פה את כל התיאומים בדרג המדיני."

    מלבד המשמעות ההנדסית, במשלחת סבורים כי לפעילות יש גם חשיבות מדינית יוצאת דופן. לראשונה מאז שנת 2009 פועלת משלחת ישראלית רשמית בוונצואלה, כאשר דווקא אסון הטבע יצר הזדמנות לחידוש הקשר בין המדינות לאחר כ־17 שנות נתק. לצד הפעילות המקצועית, מקפידים חברי המשלחת גם על חיזוק הקשר עם הקהילה היהודית המקומית, ורואים בכך חלק בלתי נפרד מהשליחות הישראלית במדינה.

    על קבלת הפנים לה זכו אנשי המשלחת סיפר הקצין: "מהרגע שנחתנו בוונצואלה עלינו על מדים, ועוד בשדה התעופה פגשו אותנו נציגים מהממשל פה ונציגים מהקהילה היהודית, וכולם קיבלו אותנו במלא הערכה ובמלא חום. גם בימים שאנחנו מסתובבים ברחובות ועוברים עם המהנדסים במבנים, יש את כל הרגעים המרגשים האלה, שאתה בא לקבוצה של אנשים ואומר להם, המבנה שלכם כשיר, שאתם יכולים להישאר לגור פה, יש להם איזה מין הנחת רווחה כזאתי בהמון הערכה והמון תודה על זה שבאנו לעזור".

    לדבריו, גם כאשר הבשורה קשה, התושבים מקבלים אותה בהבנה ומעריכים את עבודת אנשי המקצוע. "גם הייתי ברגעים שהמהנדסים צריכים לבשר לתושבים שהבניין שלהם הוא מסוכן, הם לא יוכלו לחזור לגור פה כרגע, וגם כשהבשורה היא קשה, הם עדיין מעריכים את זה שבאנו ושאנחנו עושים את העבודה הזאת, ואנחנו רואים בצורה מאוד סיזיפית כל מבנה ומבנה. כל המבנים הם בהתאם לבקשות של החבר'ה מהממשל פה, שהם מבקשים מאיתנו איזה מבנים לבדוק, וגם כשהבשורה היא קשה, בסוף הם מבינים שבאו לפה אנשי מקצוע ועושים את העבודה שלהם, בצורה הכי טובה שאפשר כדי לבוא ולדאוג לביטחון שלהם".

    הקצין, הדובר ספרדית, הפך במהלך המשימה גם למעין מתורגמן עבור חבריו למשלחת. "אני דובר השפה הספרדית, אז אני גם מנהל הרבה מאוד שיחות, נקרא לזה הלא פורמליות עם האנשים, והשיחות הן תמיד מאוד לבביות, והיחס פה מאוד מאוד חם וטוב. זה מסתכם בתודה שבאנו, גם מהדרג המדיני פה, מהנשיאה ומטה, וגם האזרח בקצה שכרגע גר באיזה אוהל זמני".

    בהמשך התייחס גם לעוצמת ההרס שנגלתה לעיני חברי המשלחת. "זה ממדי הרס מאוד מאוד גדולים, שכמובן שלא חווינו משהו כזה, ואני גם מקווה שלא נחווה. אבל גם כצבא אתה צריך להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר. הערכנו, גם לאור הפרסומים שהיו עוד לפני שהגענו לפה, שהמצב יהיה פה קשה. בסוף שתי רעידות אדמה חזקות בהפרש של דקה, זה לא בא ברגל. הגענו וראינו את ההרס בעיניים. זה לא כמו לראות את זה באיזה סרטון, בכלי תקשורת כזה או אחר".

    לדבריו, הפעם המשימה הייתה שונה לחלוטין ממשלחות הסיוע המוכרות של פיקוד העורף. "בדרך כלל המשלחות של פיקוד העורף יוצאות יותר למשימות חילוץ. המשימה היא מעט שונה. לרוב, אני מזכיר לך, זה היה בעיקר משימות של חילוץ, וכשזה חילוץ הפעולות הן אחרות. אבל פה, גם בהיעדר היחסים בין המדינות וגם בגלל המרחק המאוד רב, להגיע לפה לקח כמעט יומיים מקצה לקצה. שלב החילוץ כבר לא היה רלוונטי מבחינת אנשי המקצוע.

    יש מקרים בודדים שאתה אחרי שבוע פתאום מחלץ מישהו, אבל צריך להיות צירוף מקרים מאוד מיוחד. לכן, בשיח מול ממשלת ונצואלה, השאלה הייתה מה אנחנו עוד יכולים לתת מעבר לזה. ובגלל זה באנו לפה ועשינו את זה. אני חושב שפיקוד העורף מוכיח את עצמו פעם אחרי פעם, בשביל הצבא ובשביל המדינה, שנהיה איפה שצריך. עם יחסים, בלי יחסים, זה פחות מעניין. צריך לבוא ולעשות את המשימה על הצד הטוב ביותר".

    בסיום הריאיון ביקש הקצין לשתף ברגע משמעותי מבחינתו. "שום משלחת של פיקוד העורף לא נפגשה בעבר עם ראש מדינה תוך כדי העבודות. אז גם זה אירוע סמלי, ברמה של להיות נוכח בכזה אירוע, ואני מסתכל על זה גם במבט רחב יותר, של איך זה יכול אולי להשפיע בעתיד לטובה על היחסים בין המדינות, וזה משמעותי.

    "אגב, בגלל שאני דובר השפה, מאוד נוח לי לנהל פה שיחות ולהסביר. מרבית האנשים פה לא דוברי אנגלית, ומרבית אנשי המשלחת לא דוברי ספרדית, אז הרבה מאוד פעמים אני נדרש להסביר דברים מקצועיים מעברית לספרדית. לא שאני מהמקצוע, אבל אנחנו פה כדי לסייע כמה שאפשר. גם לנהל שיחות עם האנשים שאני פוגש ברחוב. בסוף זה עושה משהו כשאתה פוגש אותם ברגע הכי קשה שלהם ומנסה לעזור כמה שיותר. זה עושה את ההבדל בעיניי".

    הגורם הצבאי סיכם בכך אולי את מה שמאפיין את המשלחת כולה. משימה שהחלה בעקבות אסון טבע כבד, הפכה בתוך ימים למבצע הנדסי רחב היקף, להכשרת אנשי מקצוע מקומיים, לחיזוק הקשר עם הקהילה היהודית, ולמהלך בעל משמעות מדינית נדירה בין ישראל לוונצואלה. עבור אנשי פיקוד העורף, מדובר לא רק בשיקום מבנים, אלא גם בבניית אמון, תקווה וגשר חדש בין שתי מדינות שלא קיימו קשר רשמי במשך קרוב לשני עשורים.

    לינדזי גראהם: הילד שאיבד הכול והפך לאחד האנשים החזקים בוושינגטון

    יש אנשים שנבחרים לתפקיד ציבורי, ויש כאלה שהופכים למוסד. במשך יותר משלושה עשורים היה לינדזי גראהם אחד מאותם אנשים. הוא לא היה נשיא, לא סגן נשיא ואפילו לא מנהיג הרוב בסנאט, אך כמעט כל נשיא אמריקני, כל מזכיר הגנה וכל מנהיג זר שביקש להשפיע על מדיניות החוץ של ארצות הברית ידע דבר אחד: אם רוצים להבין לאן אמריקה הולכת, כדאי להקשיב למה שיש ללינדזי גראהם לומר.

    עבור ישראלים רבים הוא היה הרבה יותר מסנאטור רפובליקני. הוא היה אחד הקולות הברורים והעקביים ביותר בזכות ישראל בוושינגטון, אדם שלא היסס לקרוא להפעלת כוח נגד איראן, לתמוך במבצעי צה"ל ולדרוש סיוע ביטחוני חסר תקדים לירושלים. מבחינתו, ביטחונה של ישראל לא היה רק אינטרס מדיני אלא ערך אסטרטגי ומוסרי גם יחד.

    אלא שמאחורי הפוליטיקאי התקיף, האיש שנראה כמעט תמיד מחויך מול המצלמות, הסתתר סיפור חיים קשה במיוחד. סיפור של ילד שאיבד את שני הוריו בתוך פחות משנתיים, נאלץ לגדל את אחותו הצעירה כשהיה בעצמו סטודנט, ובנה את עצמו כמעט מאפס. שנים אחר כך יאמר כי כל החלטה שקיבל בפוליטיקה הושפעה מאותה תקופה שבה למד שאין מי שיציל אותך מלבד עצמך.

    מותו הפתאומי בגיל 71 הותיר את וושינגטון בהלם. רק שעות קודם לכן עוד עסק בענייני ביטחון לאומי, שוחח עם בכירי הממשל והתכונן להופעות תקשורתיות. איש כמעט לא העלה על דעתו שאחד האנשים המשפיעים ביותר על מדיניות החוץ האמריקנית יסיים כך את דרכו. לפי הממצאים הראשוניים של הבודק הרפואי, גראהם מת מקרע באבי העורקים שנגרם ממחלת לב וכלי דם.

    אבל כדי להבין כיצד הפך לסמל של המדיניות האמריקנית הניצית, לאחד מבעלי בריתו הקרובים של דונלד טראמפ ולאחד מידידיה הגדולים ביותר של ישראל, צריך לחזור עשרות שנים לאחור, אל עיירה קטנה בדרום קרוליינה.

    לינדזי אולין גראהם נולד ב 9 ביולי 1955 בעיירה סנטרל שבדרום קרוליינה. הוריו, מילי ופלורנס גראהם, ניהלו מסעדה קטנה ובר משקאות, והמשפחה עבדה סביב השעון כדי להתפרנס. מגיל צעיר מאוד למד גראהם שאין קיצורי דרך. אחרי שעות הלימודים היה מגיע למסעדה המשפחתית, מגיש אוכל, שוטף כלים ומסייע בכל עבודה שנדרשה. באותם ימים הוא לא חלם על הבית הלבן או על הסנאט. החלום היה פשוט הרבה יותר: לעזור להוריו להחזיק את העסק בחיים.

    אלא שהחיים קיבלו תפנית אכזרית. כשהיה בן 21 בלבד אובחנה אמו כחולה בלימפומה והלכה לעולמה. חמישה עשר חודשים בלבד לאחר מכן מת גם אביו מהתקף לב. בתוך זמן קצר הפך הסטודנט הצעיר לראש המשפחה ולאפוטרופוס של אחותו הצעירה דרלין, שהייתה אז בת 13 בלבד. במקום ליהנות מחיי הקמפוס, הוא מצא את עצמו מתמודד עם חשבונות, משכנתא, לימודים ודאגה יומיומית לעתידה של אחותו.

    לימים סיפר כי אותה תקופה עיצבה את אופיו יותר מכל אירוע אחר בחייו. היא לימדה אותו לקבל החלטות במהירות, לקחת אחריות גם כשהמציאות קשה, ולא להישבר מול משברים. חבריו יעידו במשך השנים כי דווקא אותה חוויה הפכה אותו לפוליטיקאי שמעדיף הכרעות ברורות על פני היסוסים, תכונה שתלווה אותו לאורך כל הקריירה הציבורית שלו.

    לאחר שסיים את לימודיו במשפטים באוניברסיטת דרום קרוליינה, הצטרף לחיל האוויר האמריקני כעורך דין צבאי. השירות העניק לו היכרות עמוקה עם מערכת הביטחון, עם עולם המודיעין ועם קבלת ההחלטות בזמן מלחמה. הוא המשיך לשרת שנים רבות גם במילואים והגיע לדרגת קולונל. החיבור ההדוק לצבא ולמערכת הביטחון הפך בהמשך לאחד מסימני ההיכר שלו כפוליטיקאי. מבחינתו, עוצמה צבאית הייתה תנאי מוקדם לשלום ולא תחליף לו.

    זו הייתה רק תחילתה של הדרך. בתוך שנים ספורות יהפוך עורך הדין האלמוני מדרום קרוליינה לחבר בבית הנבחרים, אחר כך לסנאטור, ובהמשך לאחד האנשים המשפיעים ביותר על מדיניות החוץ של ארצות הברית. אלא שהדרך לשם תעבור דרך ברית יוצאת דופן עם גיבור מלחמה בשם ג'ון מקיין, דרך עימות חזיתי עם דונלד טראמפ, ודרך מהפך פוליטי שכמעט איש בוושינגטון לא האמין שיכול לקרות.

    מהחייל שהפך לעורך דין אל המסדרונות החזקים ביותר בוושינגטון

    כשעזב לינדזי גראהם את שירותו הפעיל בחיל האוויר האמריקני וחזר לדרום קרוליינה, הוא לא היה שם מוכר מחוץ למדינתו. הוא עסק בעריכת דין, המשיך לשרת במילואים, ובנה לעצמו מוניטין של אדם חרוץ, שקול ובעל יכולת מרשימה לנתח סוגיות משפטיות וביטחוניות. אבל בתוך תוכו כבר בער בו הרצון להשפיע על קבלת ההחלטות הלאומית.

    בשנת 1992 נבחר לבית הנבחרים של דרום קרוליינה, וכעבור שנתיים בלבד כבר עשה את הקפיצה לוושינגטון ונבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית. עבור רבים זו הייתה הפתעה. גראהם לא הגיע ממשפחה פוליטית, לא נהנה מהון אישי משמעותי ולא היה כוכב תקשורתי. הוא פשוט עבד קשה, פגש בוחרים ללא הפסקה והציג את עצמו כאדם שמבין את צורכי האזרחים אך גם את צורכי הביטחון הלאומי.

    כבר בראשית דרכו בלט בכך שלא הסתפק בפוליטיקה המקומית. בעוד חברי קונגרס רבים עסקו בעיקר בתקציבים, כבישים ותשתיות במחוז שלהם, גראהם מצא את עצמו נמשך שוב ושוב לסוגיות של מלחמה, טרור, מודיעין ויחסי חוץ. השירות הצבאי שלו העניק לו יתרון בדיונים שעסקו בצבא ובביטחון, והוא החל לבנות לעצמו שם של מחוקק שמבין לעומק את מערכת הביטחון האמריקנית.

    הפריצה האמיתית שלו הגיעה בסוף שנות התשעים, כאשר היה אחד מחברי בית הנבחרים שניהלו את הליך ההדחה של הנשיא ביל קלינטון. גראהם, שהיה אז עדיין פוליטיקאי צעיר יחסית, הפגין שליטה מרשימה בפרטי ההליך המשפטי והפך בן לילה לדמות מוכרת בכל בית בארצות הברית. אף שההליך הסתיים בזיכויו של קלינטון בסנאט, רבים בוושינגטון סימנו את גראהם כאחד הכוכבים העולים של המפלגה הרפובליקנית.

    אולם האירוע ששינה את מסלול הקריירה שלו יותר מכל היה פגישתו עם אדם אחר, מבוגר ומנוסה ממנו בהרבה: ג'ון מקיין. מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם שעבר שנים ארוכות בשבי, זיהה מיד את הפוטנציאל של הסנאטור הצעיר מדרום קרוליינה. השניים חלקו השקפת עולם דומה. שניהם האמינו שארצות הברית חייבת להוביל את העולם, ששימוש בכוח צבאי הוא לעיתים הכרחי כדי למנוע מלחמות גדולות יותר, ושאמריקה אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות עורף לבעלות בריתה.

    הקשר ביניהם הפך במהרה לחברות עמוקה. הם טסו יחד לאזורי מלחמה, ביקרו חיילים אמריקנים בעיראק ובאפגניסטן, קיימו אינספור דיונים על אסטרטגיה וביטחון, ולעיתים אף בילו יחד חופשות פרטיות. בוושינגטון החלו להתייחס אליהם כמעט כאל צמד בלתי נפרד.

    מקיין היה המבוגר האחראי, גיבור המלחמה עתיר הניסיון. גראהם היה התלמיד החרוץ, שלמד ממנו כיצד פועלת המערכת הפוליטית וכיצד בונים השפעה אמיתית. עם השנים הפך גם הוא לאחד הקולות המזוהים ביותר עם תפיסת העולם הניצית של מקיין.

    הפיגועים של 11 בספטמבר 2001 רק חיזקו את תפיסת עולמם. בעוד רבים בארצות הברית עסקו בשאלה כיצד להגיב לאל קאעידה, גראהם כבר הזהיר שהאיום אינו מסתכם בארגון טרור אחד. לדבריו, ארצות הברית ניצבת מול מאבק ממושך מול הטרור האסלאמי הקיצוני, ומול מדינות המנסות לערער את היציבות העולמית באמצעות נשק, טרור ושלוחות אזוריות.

    מאותה נקודה הפך לאחד התומכים הבולטים במלחמות בעיראק ובאפגניסטן. גם כאשר דעת הקהל האמריקנית החלה להתעייף מהעימותים הארוכים, גראהם המשיך לטעון כי נסיגה מוקדמת תעודד את אויבי ארצות הברית ותסכן את ביטחונה. הוא אמנם ספג ביקורת קשה מצד מתנגדיו, אך מעולם לא חזר בו מעמדותיו.

    במקביל החל להעמיק את קשריו עם ישראל. ביקוריו בארץ הפכו תכופים יותר, והוא נפגש עם ראשי ממשלה, שרי ביטחון ובכירי מערכת הביטחון. הוא התרשם במיוחד מההתמודדות הישראלית עם הטרור ומהחדשנות הביטחונית של המדינה.

    במהלך השנים הפך גראהם לאחד הקולות הנחרצים ביותר בקונגרס נגד תוכנית הגרעין האיראנית. מבחינתו, איראן לא הייתה רק איום על ישראל אלא איום ישיר על הסדר העולמי. הוא הזהיר שוב ושוב כי אם טהרן תשיג נשק גרעיני, המזרח התיכון כולו ייכנס למרוץ חימוש מסוכן, והסיכוי לעימות אזורי רחב יגדל באופן דרמטי.

    עמדותיו זיכו אותו בהערכה רבה בישראל, אך גם בביקורת חריפה מצד גורמים בארצות הברית שטענו כי הוא מעודד מדיניות כוחנית מדי. גראהם דחה את הטענות הללו וטען כי ההיסטוריה מלמדת שדווקא חולשה היא שמזמינה מלחמות.

    באותן שנים נדמה היה כי עתידו הפוליטי מובטח. הוא נבחר שוב ושוב לסנאט, צבר השפעה בוועדות הביטחון והמשפט, והוזכר כאחד המועמדים האפשריים לנשיאות. אלא שאז, בשנת 2015, הופיע בזירה הפוליטית איש עסקים צבעוני מניו יורק בשם דונלד טראמפ.

    גראהם לא הסתיר את דעתו. הוא ראה בטראמפ מועמד חסר ניסיון, בלתי צפוי ומסוכן למפלגה הרפובליקנית. במסיבות עיתונאים ובראיונות הוא תקף אותו בחריפות, כינה אותו "בלתי כשיר להיות נשיא", ואף הזהיר כי אם ייבחר, המפלגה הרפובליקנית עלולה לשלם על כך מחיר כבד במשך שנים.

    איש לא שיער אז, שהיריבות הזו תהפוך בתוך שנים ספורות לאחת הבריתות הפוליטיות המפתיעות ביותר שידעה וושינגטון.

    אבל הפוליטיקה האמריקנית, כמו הפוליטיקה בכלל, מלאה באירוניות. האיש שלפני שנים ספורות הזהיר מפני דונלד טראמפ, הפך בהמשך לאחד ממקורביו הבולטים ביותר. הדרך לשם לא הייתה פשוטה, והיא חשפה צד אחר באישיותו של לינדזי גראהם: פוליטיקאי שמסוגל לשנות עמדה, להתאים את עצמו למציאות חדשה ולחפש השפעה גם כאשר הדבר כרוך במחיר אישי.

    במהלך המרוץ לנשיאות בשנת 2016 היה גראהם אחד המבקרים החריפים ביותר של טראמפ בתוך המפלגה הרפובליקנית. הוא לא אהב את הסגנון הבוטה של המועמד, התנגד להתבטאויותיו נגד יריבים פוליטיים וחשש שהרטוריקה של טראמפ תפגע במפלגה. בשלב מסוים אף הזהיר את חבריו הרפובליקנים כי אם טראמפ יזכה במועמדות, המפלגה תצטרך להתמודד עם השלכות קשות.

    אלא שכאשר טראמפ ניצח בבחירות והפך לנשיא ארצות הברית, גראהם הבין שהמציאות השתנתה. במקום להישאר במחנה המתנגד, הוא בחר להתקרב אל מוקד הכוח החדש. עבור מבקריו זו הייתה כניעה פוליטית. עבור תומכיו זו הייתה החלטה אסטרטגית של אדם שמעדיף להשפיע מבפנים ולא לצעוק מהיציע.

    היחסים בין השניים הפכו לאחת ההתפתחויות המעניינות ביותר בפוליטיקה האמריקנית. טראמפ, הידוע בחוסר הסבלנות שלו כלפי מי שמבקר אותו, מצא בגראהם אדם שידע לדבר אליו בשפה ישירה אך גם להציג בפניו עמדות מורכבות. גראהם מצדו מצא נשיא שהיה מוכן להקשיב לו בסוגיות שהיו קרובות לליבו, בעיקר בתחום הביטחון הלאומי והמזרח התיכון.

    לאורך כהונתו הראשונה של טראמפ הפך גראהם לאחד השליחים הלא רשמיים של הממשל בנושאי חוץ. הוא היה מעורב בדיונים על סוריה, איראן, אפגניסטן והיחסים עם בעלות בריתה של ארצות הברית. לעיתים הוא השמיע עמדות תקיפות יותר מאלו של הבית הלבן עצמו, אך במקביל שמר על קשר אישי ישיר עם הנשיא.

    הסוגיה שבה בלט יותר מכל הייתה איראן

    עבור גראהם, איראן הייתה במשך שנים האיום המרכזי על יציבות המזרח התיכון. הוא התנגד להסכם הגרעין שנחתם בתקופת הנשיא ברק אובמה, וטען כי ההסכם מעניק לטהרן זמן ומשאבים להתחזק במקום לעצור את תוכנית הגרעין שלה.

    כאשר טראמפ החליט בשנת 2018 לפרוש מהסכם הגרעין ולהטיל מחדש סנקציות על איראן, גראהם בירך על המהלך. הוא טען כי ארצות הברית חייבת להציב קווים אדומים ברורים מול המשטר האיראני, וכי מדיניות של לחץ היא הדרך היחידה לגרום לטהרן לשנות את התנהלותה.

    עם השנים הפך גראהם לאחד התומכים הקולניים ביותר בפעולה צבאית נגד איראן במקרה שתתקדם לעבר נשק גרעיני. הוא לא הסתיר את דעתו כי יש מצבים שבהם דיפלומטיה בלבד אינה מספיקה, וכי ארצות הברית חייבת להיות מוכנה להשתמש בכוח.

    "המטרה היא לא מלחמה", נהג לומר, "המטרה היא למנוע מלחמה גדולה יותר".

    התפיסה הזו הייתה גם הבסיס לקשר המיוחד שלו עם ישראל. גראהם ראה בירושלים לא רק בעלת ברית אסטרטגית אלא מדינה שנמצאת בחזית המאבק מול אותם גורמים המאיימים גם על ארצות הברית. לאחר מתקפות הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, הוא היה בין הפוליטיקאים האמריקנים שהשמיעו את התמיכה התקיפה ביותר בישראל.

    ביקוריו בישראל לאחר המלחמה זכו לסיקור נרחב. הוא הגיע לאזורי הלחימה, נפגש עם משפחות חטופים, שוחח עם גורמי ביטחון והדגיש פעם אחר פעם כי לדעתו ישראל זכאית להגן על עצמה ולהשמיד את היכולות הצבאיות של חמאס.

    אולם דווקא בתקופה הזו גברה גם הביקורת נגדו. מתנגדיו בארצות הברית טענו כי הוא מאמץ כמעט באופן אוטומטי את עמדות הממשלה הישראלית ואינו מפגין מספיק ביקורתיות. אחרים טענו כי גישתו הניצית עלולה להוביל להסלמה אזורית.

    גראהם מעולם לא התנצל על עמדותיו. הוא טען כי ניסיון העבר מוכיח שכאשר ארצות הברית ובעלות בריתה מפגינות חולשה, היריבים מנצלים זאת. לדבריו, כוח אמריקני והרתעה הם הכלים הטובים ביותר לשמירת שלום ארוך טווח.

    במקביל לעמדותיו בנושאי ביטחון, הוא הפך בשנים האחרונות גם לדמות מרכזית בדיונים על עתיד הסדר העולמי. המלחמה באוקראינה חיזקה אצלו את התחושה כי העולם נכנס לעידן של מאבק בין דמוקרטיות לבין משטרים סמכותניים. הוא תמך בסיוע נרחב לאוקראינה וטען כי התוצאה של המלחמה תשפיע לא רק על אירופה אלא על מעמדה של ארצות הברית בעולם כולו.

    אך לצד מעמדו הבינלאומי, גראהם נשאר תמיד פוליטיקאי מדרום קרוליינה. הוא הקפיד לשמור על קשר עם הציבור המקומי, להגיע לאירועים קטנים, לדבר בשפה פשוטה ולהציג את עצמו כאדם שלא שכח מאין הגיע.

    אולי זו הייתה אחת הסיבות לכך שהצליח לשרוד כל כך הרבה שנים בזירה הפוליטית. הוא ידע לנוע בין עולמות: בין חיילים למחוקקים, בין מנהיגים זרים לבוחרים פשוטים, בין אנשי הממסד הישן לבין התנועה הפוליטית החדשה שהוביל טראמפ.

    אבל השינוי הגדול ביותר בחייו הפוליטיים היה ללא ספק הקשר עם טראמפ. מי שהחל כיריב הפך לאחד האנשים הקרובים אליו ביותר. גראהם הפך לדוגמה לאופן שבו הפוליטיקה האמריקנית השתנתה בעידן טראמפ, שבו נאמנויות ישנות התפרקו ובריתות חדשות נוצרו במהירות.

    ובכל זאת, מאחורי כל המאבקים, הנאומים והכותרות, נותר אותו אדם שהפסיד את הוריו בגיל צעיר ולמד מגיל 21 שהחיים אינם מעניקים הבטחות. אולי משום כך הוא מעולם לא פחד מעימותים. הוא ידע שהדרך לצמרת אינה עוברת תמיד במסלול ישר, ושמי שרוצה להשפיע חייב לעיתים לקבל החלטות קשות.

    האיש שהיה הקול של ישראל בוושינגטון ומה נותר אחריו

    בשנים האחרונות לחייו כבר לא היה לינדזי גראהם רק סנאטור מדרום קרוליינה. הוא הפך לאחד האנשים המזוהים ביותר עם מדיניות החוץ האמריקנית, לאחד המקשרים המרכזיים בין הקונגרס לבית הלבן, ולאחת הדמויות שהיו מסוגלות להיכנס כמעט לכל חדר שבו התקבלו החלטות גורליות.

    הכוח שלו לא הגיע רק מתפקידו הרשמי. הוא לא היה מזכיר המדינה, לא יועץ לביטחון לאומי ולא חבר בקבינט. הכוח שלו הגיע מהיכולת לבנות קשרים. גראהם ידע לדבר עם אנשי ימין ושמאל, עם אנשי ממסד ועם אנשי תנועת טראמפ, עם מנהיגים זרים ועם חיילים בשטח. הוא היה מסוג הפוליטיקאים שהעדיפו להיות בחדר בזמן שההחלטות מתקבלות, גם אם הדבר דרש ממנו לעיתים להתפשר או לשלם מחיר תדמיתי.

    אחד הנושאים שבהם בלט יותר מכל היה כמובן הקשר שלו עם ישראל.

    במשך שנים ארוכות נחשב גראהם לאחד התומכים הגדולים ביותר של ירושלים בגבעת הקפיטול. הוא ביקר בישראל פעמים רבות, נפגש עם ראשי ממשלה ושרי ביטחון, וביקר בבסיסים ובאזורי לחימה. הוא נהג לומר כי ארצות הברית וישראל חולקות לא רק אינטרסים משותפים אלא גם ערכים משותפים.

    בעיניו, המאבק של ישראל מול חמאס, חיזבאללה ואיראן היה חלק מאותו מאבק רחב יותר שמנהלת ארצות הברית מול אויביה. לאחר מתקפת הטרור של 7 באוקטובר 2023 היה גראהם בין הקולות האמריקניים הבולטים ביותר שדרשו תמיכה מלאה בישראל.

    הוא הגיע לאזורי הלחימה, נפגש עם גורמי ביטחון ישראליים והבהיר כי לדעתו ארגון חמאס חייב לאבד את יכולותיו הצבאיות. עמדותיו היו חדות ולעיתים עוררו סערה גם בתוך ארצות הברית, אך גראהם לא נסוג מהן.

    "הניסיון מלמד אותנו שכאשר אויבים של אמריקה חושבים שאנחנו חלשים, הם מנצלים זאת", היה אחד המסרים שחזר עליהם לאורך השנים.

    במקביל, הוא הפך לאחד מהקולות התקיפים ביותר נגד איראן. במשך יותר מעשור הזהיר מפני האפשרות שטהרן תהפוך למדינה גרעינית, וטען כי מנהיגי איראן מבינים רק שפה אחת: כוח והרתעה.

    בשנים האחרונות אף קרא לארצות הברית לשקול מהלכים צבאיים אם איראן תמשיך להתקדם במסלול הגרעיני. מבחינתו, המחיר של פעולה מוגבלת עדיף על המחיר של עולם שבו המשטר האיראני מחזיק בנשק גרעיני.

    אולם גראהם לא עסק רק במזרח התיכון. הוא היה מעורב עמוקות גם בסוגיית רוסיה ואוקראינה. הוא תמך בסיוע אמריקני נרחב לקייב וטען כי המלחמה באוקראינה היא מבחן למעמדה של ארצות הברית בעולם.

    לדבריו, אם רוסיה תצליח לכפות את רצונה על שכנתה, הדבר ישדר מסר של חולשה למדינות אחרות המבקשות לשנות גבולות באמצעות כוח צבאי. הוא ראה באוקראינה חלק ממאבק רחב יותר על עתיד הסדר העולמי.

    אך לצד מעמדו הבינלאומי, השנים האחרונות חשפו גם את המורכבות של דמותו.

    עבור חלק מהשמרנים הוותיקים, גראהם היה פוליטיקאי פרגמטי מדי, אדם שהיה מוכן לשנות עמדות כדי להישאר קרוב למוקדי הכוח. מבקריו הצביעו בעיקר על המעבר החד שעשה מיריב חריף של טראמפ לבעל בריתו הקרוב.

    הם הזכירו את הדברים הקשים שאמר עליו בשנת 2016, כאשר הזהיר מפני בחירתו לנשיאות. לטענתם, גראהם ויתר על עקרונותיו לטובת השפעה פוליטית.

    תומכיו ראו את הדברים אחרת לחלוטין. מבחינתם, הוא הבין שפוליטיקה אינה רק הצהרות אלא גם יכולת להשפיע על המציאות. הם טענו כי דווקא הקשר עם טראמפ אפשר לו לקדם נושאים שבהם האמין במשך שנים: חיזוק הצבא האמריקני, מאבק באיראן ותמיכה בישראל. היכולת הזו להסתגל הייתה אולי הסוד הפוליטי הגדול שלו. גראהם ידע שהעולם משתנה, ושמי שלא יודע להשתנות נשאר מאחור.

    אבל מעבר לכל הוויכוחים הפוליטיים, נותרה שאלה אחת: מה ייזכר ממנו? האם ייזכר כאחד הסנאטורים המשפיעים ביותר בדורו? כאיש שהפך את היחסים עם ישראל לחלק מרכזי בזהותו הפוליטית? כאדם שהצליח לגשר בין הרפובליקנים המסורתיים לבין תנועת טראמפ? או אולי כפוליטיקאי שנאלץ לשלם מחיר על הבריתות שבחר? כנראה שהתשובה תהיה שילוב של הכול.

    לינדזי גראהם היה אדם של ניגודים. הוא היה שמרן תקיף אך ידע לעבוד עם דמוקרטים. הוא היה מבקר חריף של טראמפ שהפך לידידו הקרוב. הוא היה איש צבא שדיבר על שלום באמצעות כוח. הוא היה פוליטיקאי לאומי שהמשיך לראות עצמו כבן של עיירה קטנה בדרום קרוליינה. ואז, כשהיה בשיא השפעתו, הגיע הסוף באופן שאיש בוושינגטון לא צפה.

    גראהם חזר באותם ימים מביקור מדיני באוקראינה. הוא היה עדיין פעיל בזירה הציבורית, תכנן הופעות תקשורתיות והמשיך לעסוק בנושאים שבהם עסק במשך כל חייו: ביטחון, מלחמות ויחסי חוץ. לפי דיווחי לשכתו והממצאים הראשוניים של הבודק הרפואי, הוא נפטר לאחר אירוע רפואי פתאומי בגיל 71.

    ההודעה על מותו הכתה בהלם את המערכת הפוליטית האמריקנית. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, מנהיגים רפובליקנים וחברי קונגרס משתי המפלגות פרסמו הודעות אבל והדגישו את תרומתו לאורך עשרות שנים.

    עבור רבים בישראל היה זה רגע של פרידה מאדם שנתפס כאחד הידידים הגדולים ביותר של המדינה בוושינגטון. עבור ארצות הברית היה זה אובדן של פוליטיקאי שהקדיש את חייו לשירות ציבורי, מהמסדרונות הצבאיים ועד מרכזי הכוח של הקונגרס. ועבור לינדזי גראהם עצמו, אולי זה היה הסיום המתאים ביותר לסיפור חייו: אדם שלא הפסיק לנוע, להילחם ולהשפיע עד הרגע האחרון.

    מילד שאיבד כמעט הכול בדרום קרוליינה, דרך חייל צעיר ועורך דין צבאי, ועד לאחד הסנאטורים הבולטים ביותר באמריקה, גראהם השאיר אחריו מורשת שתמשיך לעורר ויכוחים עוד שנים רבות.

    אבל דבר אחד קשה להכחיש: מעטים האנשים שהצליחו להשפיע כל כך הרבה על היחסים בין ארצות הברית לישראל, על השיח סביב איראן ועל מדיניות החוץ האמריקנית כמו לינדזי גראהם.

    אדיר במרום: הטכנולוגיה, הכוח והפוליטיקה שמאחורי ה-F35

    בבסיס חיל האוויר האמריקני, עמוק בתוך אחד ההאנגרים המאובטחים בעולם, עומד מטוס שמצליח לעורר סערות עוד לפני שהמריא. הוא אינו המהיר ביותר, גם לא נושא את כמות החימוש הגדולה ביותר, אבל מדינות מוכנות להמתין שנים כדי לקבל אותו, ממשלות מנהלות מאבקים דיפלומטיים סביבו, ובמזרח התיכון הוא עלול לשנות את כללי המשחק.

    זהו ה־F-35 Lightning II – מטוס הקרב החמקן המתקדם בעולם, שהפך הרבה מעבר לכלי טיס. עבור ארצות הברית הוא מנוף השפעה גיאו-פוליטי; עבור בעלות בריתה הוא תעודת כניסה למועדון היוקרתי ביותר של חילות האוויר בעולם; ועבור ישראל הוא אחד מנכסי הביטחון החשובים ביותר שלה.

    לכן, כאשר בשבועות האחרונים שבו ועלו הדיווחים כי ממשל טראמפ בוחן מחדש את האפשרות להשיב את טורקיה לתוכנית ה־F-35 – לאחר שנים שבהן הודחה ממנה – בירושלים נדלקו כל נורות האזהרה. מבחינת ישראל, לא מדובר בעוד עסקת נשק. מדובר בשאלה שעשויה להשפיע על מאזן הכוחות האווירי במזרח התיכון לשנים רבות.

    אבל כדי להבין מדוע מטוס אחד מעורר סערה בינלאומית, צריך לחזור כמעט שלושה עשורים לאחור.

    הרבה יותר ממטוס

    בשנות התשעים הבינו בארצות הברית שמטוסי הקרב המתקדמים של אותה תקופה – כמו ה־F-15 וה־F-16 – אמנם נחשבים מצוינים, אך שדה הקרב משתנה במהירות. מערכות ההגנה האווירית הופכות קטלניות יותר, המכ"מים משתכללים, ומלחמות העתיד ידרשו יכולת לחדור עמוק לשטח אויב מבלי להתגלות.

    התוצאה הייתה פרויקט שאפתני במיוחד: פיתוח מטוס קרב מהדור החמישי שיהיה חמקן, רב-משימתי, מחובר לרשתות מידע בזמן אמת ומסוגל לבצע כמעט כל משימה – מתקיפות עומק ועד איסוף מודיעין, לוחמה אלקטרונית וסיוע לכוחות הקרקע. כך נולד ה־F-35.

    אם בעבר מטוסי קרב תוכננו בעיקר כדי להפיל מטוסים אחרים, הרי שה־F-35 נבנה סביב רעיון אחר לחלוטין: להפוך ל"מוח" של שדה הקרב. הוא אינו רק יורה טילים – הוא אוסף מידע מכל החיישנים שסביבו, מנתח אותו בתוך שניות ומציג לטייס תמונת מצב אחת, ברורה ופשוטה.

    בעולם התעופה מכנים זאת Sensor Fusion – מיזוג חיישנים – ורבים רואים בכך את המהפכה האמיתית של המטוס, אולי אפילו יותר מהחמקנות שלו.

    מטוסי F35. צילום: דובר צה"ל

    למה כולם מדברים על "חמקנות"?

    כאשר אומרים שה־F-35 הוא "מטוס בלתי נראה", זו כמובן הגזמה. אפשר לראות אותו בעין. גם לוויינים יכולים לזהות אותו, וגם מערכות מכ"ם מסוימות מסוגלות לעיתים לאתר את נוכחותו. אבל החמקנות אינה קסם. היא הנדסה.

    מהנדסי חברת לוקהיד מרטין השקיעו שנים בעיצוב כל זווית במטוס כך שגלי המכ"ם יוחזרו לכיוונים שונים במקום לחזור ישירות אל תחנת המכ"ם. גם פתחי יניקת האוויר, דלתות החימוש, קצות הכנפיים ואפילו הברגים תוכננו כדי לצמצם ככל האפשר את חתימת המכ"ם.

    לכך מצטרפים חומרים מיוחדים שסופגים חלק מגלי המכ"ם, לצד מערכות שמקטינות את החתימה התרמית של המנוע ומקשות על טילי חום לנעול עליו.

    התוצאה היא לא מטוס "בלתי נראה", אלא מטוס שקשה מאוד לגלות, לעקוב אחריו ולפגוע בו – במיוחד כאשר הוא טס מול מערכות ההגנה האווירית המתקדמות ביותר.

    במלחמה מודרנית, המשמעות עצומה. מטוס שמתגלה רק כאשר הוא כבר נמצא מעל היעד מעניק יתרון של דקות יקרות – ולעיתים דקות כאלה מכריעות מערכה שלמה.

    הטייס כבר לא לבד

    אם הייתם מושיבים טייס F-16 ותיק בתא הטייס של F-35, הוא כנראה היה זקוק לזמן הסתגלות. לא מפני שהמטוס מסובך יותר, אלא דווקא מפני שהוא פשוט יותר לתפעול. במטוסים הישנים הטייס נדרש לעקוב אחרי עשרות מסכים, מכ"מים ומערכות שונות. הוא עצמו היה צריך לחבר בין כל פיסות המידע. ב־F-35 עושה זאת המחשב.

    מערכות הבינה המלאכותית ומיזוג הנתונים מנתחות בכל רגע מאות מקורות מידע: מכ"ם, מצלמות אינפרא אדום, חיישני איום, לוויינים, מטוסים אחרים וכוחות קרקע. במקום עשרות התרעות, הטייס מקבל המלצה אחת ברורה: מהו האיום המרכזי, מאיפה הוא מגיע, ואיזו תגובה היא היעילה ביותר.

    במילים אחרות – הטייס מקבל החלטות, אבל המטוס מספק לו את כל התמונה. זו אחת הסיבות שבחילות אוויר רבים אומרים כי ה־F-35 הוא למעשה "מחשב-על עם כנפיים".

    מטוסי F35. צילום: דובר צה"ל

    קסדת הטייס שעלתה כמו מטוס קטן

    אחד הסמלים המזוהים ביותר עם ה־F-35 אינו דווקא המטוס עצמו – אלא הקסדה. מחירה של קסדת טייס אחת מגיע למאות אלפי דולרים, והיא נחשבת לאחת ממערכות הלחימה המתקדמות בעולם. אין בה כמעט תצוגות רגילות. במקום להביט בלוח המחוונים, הטייס רואה את כל הנתונים ישירות על משקף הקסדה.

    אבל החלק המרשים באמת הוא אחר. מצלמות המותקנות סביב גוף המטוס משדרות תמונה מלאה ב־360 מעלות, כך שכאשר הטייס מביט כלפי מטה – הוא למעשה "רואה דרך רצפת המטוס". כשהוא מסתכל לאחור, הוא רואה את מה שמתרחש מאחוריו, כאילו גוף המטוס שקוף לחלוטין.

    זו אינה מציאות מדומה. זו תמונת אמת בזמן אמת. בקרב אוויר, היכולת הזו עשויה להיות ההבדל בין חיים למוות.

    גם ישראל הבינה מוקדם

    כבר בתחילת שנות האלפיים הבינו במערכת הביטחון שה־F-35 עתיד להיות עמוד השדרה של חיל האוויר בעשורים הקרובים. ישראל הייתה אחת המדינות הראשונות מחוץ לארצות הברית שהחליטו לרכוש את המטוס – אך דרשה תנאי אחד חריג.

    בניגוד לרוב הלקוחות, ישראל התעקשה לשלב במטוס מערכות מתוצרתה: מערכות לוחמה אלקטרונית, תקשורת, שליטה ובקרה וחימושים ישראליים. לאחר משא ומתן ממושך הסכימה וושינגטון לחריג הזה, וכך נולד ה־F-35I "אדיר" – גרסה ייחודית שאין לאף מדינה אחרת.

    המשמעות היא שישראל אינה רק מפעילה F-35; היא מפעילה גרסה המותאמת לאיומים הייחודיים במזרח התיכון ומאפשרת גמישות מבצעית רחבה יותר. במערכת הביטחון רואים בכך נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה – כזה שאמור להבטיח את היתרון האיכותי של חיל האוויר גם בשנים הבאות.

    אם תשאלו בכיר במשרד ההגנה הטורקי מהי אחת המטרות החשובות ביותר של אנקרה בשנים הקרובות, סביר להניח שהתשובה תהיה קצרה: לחזור לתוכנית ה־F-35.

    מבחינת נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, מדובר בהרבה יותר מרכישת מטוס קרב חדש. זו שאלה של יוקרה לאומית, של מעמד בינלאומי ושל מאזן הכוחות האזורי.

    טורקיה אינה עוד מדינה המבקשת להצטייד במטוסים מתקדמים. היא הייתה אחת השותפות המקוריות בפרויקט ה־F-35. כבר בתחילת שנות ה־2000 הצטרפה אנקרה לתוכנית הפיתוח, השקיעה בה מאות מיליוני דולרים, ותעשיות ביטחוניות טורקיות קיבלו חוזים לייצור מאות רכיבים עבור המטוס – מחלקי גוף ועד רכיבי מנוע.

    התכנון המקורי היה שאנקרה תרכוש כמאה מטוסים, שיהפכו לעמוד השדרה של חיל האוויר הטורקי למשך עשרות שנים. אלא שאז הכול קרס.

    צילום: טוויטר רשמי

    העסקה ששינתה הכול

    בשנת 2017 קיבלה ממשלת טורקיה החלטה שהדהימה את וושינגטון ואת נאט"ו: לרכוש מרוסיה את מערכת ההגנה האווירית המתקדמת S-400. מבחינת ארדואן, זו הייתה עסקה משתלמת. הוא רצה מערכת מתקדמת להגנה מפני טילים, ולטענתו בעלות בריתו במערב לא סיפקו מענה מספק.

    אבל מבחינת ארצות הברית, זו הייתה כמעט חציית קו אדום. החשש לא היה רק פוליטי. הוא היה טכנולוגי. מערכת ה־S-400 נחשבת לאחת ממערכות המכ"ם והיירוט המתקדמות בעולם. אם היא תפעל באותה מדינה שבה מוצב גם ה־F-35, עלול להיווצר מצב שבו המכ"מים הרוסיים ילמדו לאורך זמן את "טביעת האצבע" של המטוס החמקן – כיצד הוא נראה במכ"ם, באילו תדרים ניתן לזהותו, ואילו חתימות הוא משאיר בתנאי טיסה שונים.

    גם אם רוסיה לא הייתה מפעילה את המערכת ישירות, החשש האמריקאי היה שמידע כזה עלול לזלוג בסופו של דבר למוסקבה. במילים פשוטות: במשך עשרות שנים השקיעה ארצות הברית מאות מיליארדי דולרים כדי להפוך את ה־F-35 למטוס שקשה לזהות. היא לא הייתה מוכנה לקחת את הסיכון שהסוד הזה ייחשף.

    התגובה הייתה חריפה. וושינגטון ביטלה את העברת המטוסים לטורקיה, הדיחה אותה מתוכנית הייצור והטילה עליה סנקציות במסגרת חוק CAATSA. מפעלים טורקיים, שהיו אמורים לייצר חלקים למאות מטוסים, איבדו את החוזים שלהם, ופסי הייצור הועברו בהדרגה למדינות אחרות.

    עבור אנקרה זו הייתה מכה קשה – גם ביטחונית וגם כלכלית.

    למה ארדואן עדיין לא מוותר?

    חלפו שנים מאז המשבר, אבל מבחינת טורקיה הסיפור רחוק מלהסתיים.

    חיל האוויר הטורקי מתבסס כיום בעיקר על מטוסי F-16, שרבים מהם מתקרבים לסוף חייהם המבצעיים. אמנם טורקיה משדרגת חלק מהמטוסים ומפתחת במקביל את מטוס הקרב המקומי KAAN, אך מדובר בפרויקט שאפתני שעדיין רחוק מהבשלה מבצעית מלאה וכאן נכנס ה־F-35.

    מבחינת אנקרה, רכישת המטוס תאפשר לה לשמור על יתרון איכותי באזור, להתמודד עם האתגרים בים התיכון, בסוריה, בעיראק ובים השחור, ולהישאר אחת המעצמות הצבאיות הבולטות בנאט"ו.

    אבל יש גם שיקול יוקרתי. ארדואן מבקש להציג את טורקיה כמעצמה עצמאית שאינה תלויה באיש. אחרי שנים של מתיחות עם וושינגטון, חזרה לתוכנית ה־F-35 תהיה מבחינתו גם ניצחון מדיני – הוכחה לכך שהיחסים עם ארצות הברית השתקמו.

    אם טורקיה הייתה מדינה ידידותית לישראל, ייתכן שהדיון היה מתנהל אחרת. אלא שהמציאות שונה לחלוטין. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל החריף ארדואן באופן דרמטי את הרטוריקה נגד ישראל. הוא האשים אותה בפשעי מלחמה, השווה את מדיניותה למשטרים אפלים בהיסטוריה, קידם צעדי חרם והפך לאחד ממבקריה החריפים ביותר בזירה הבינלאומית.

    לצד ההתבטאויות, טורקיה גם מנסה לבסס את השפעתה באזור – בסוריה, בלוב, במזרח הים התיכון, בקווקז ובקרן אפריקה. כל אלה גורמים למערכת הביטחון בישראל לבחון את אנקרה לא רק כבת ברית לשעבר, אלא גם כגורם אזורי שעלול בעתיד להתנגש עם אינטרסים ישראליים.

    לכן, כאשר עולה האפשרות שטורקיה תקבל את מטוס הקרב המתקדם בעולם, הדאגה בירושלים אינה תאורטית.

    צילום: דובר צה"ל

    החשש הישראלי אינו רק ממלחמה

    חשוב להבין: בישראל לא באמת מעריכים שמחר בבוקר יפרוץ קרב אווירי בין חיל האוויר הישראלי לחיל האוויר הטורקי. החשש עמוק יותר.

    במשך עשרות שנים נהנתה ישראל מעליונות אווירית כמעט מוחלטת במזרח התיכון. היתרון הזה אפשר לה לפעול בחופשיות יחסית מול איומים רחוקים, לבצע מבצעים חשאיים ולהרתיע יריבים. ה־F-35 הוא אחד המרכיבים המרכזיים בשמירה על העליונות הזאת.

    אם גם טורקיה תפעיל מטוסים כאלה, הפער האיכותי בין חילות האוויר יצטמצם. אמנם לישראל יש יתרונות משמעותיים – ניסיון מבצעי, מודיעין, מערכות ייחודיות וגרסת "אדיר" מותאמת – אך עצם העובדה שמדינה עוינת יחסית תחזיק באותה פלטפורמה מתקדמת משנה את נקודת המוצא.

    מעבר לכך, בישראל חוששים גם מהשפעה עקיפה: אם טורקיה תחזור לתוכנית ה־F-35, מדינות נוספות באזור עשויות לדרוש יחס דומה, והלחץ על ארצות הברית להרחיב את מעגל מפעילות המטוס במזרח התיכון ילך ויגבר.

    היתרון האיכותי שישראל לא מוכנה לאבד

    מאז שנות השישים קיימת תפיסה אמריקאית המכונה Qualitative Military Edge (QME) – שמירה על היתרון הצבאי האיכותי של ישראל. הרעיון פשוט: גם אם למדינות ערב יש יותר חיילים, יותר מטוסים או יותר טנקים, לישראל חייב להיות יתרון איכותי שיבטיח את יכולתה להגן על עצמה.

    העיקרון הזה עוגן גם בחקיקה האמריקאית, ומאז כל עסקת נשק משמעותית במזרח התיכון נבחנת גם דרך השאלה האם היא עלולה לפגוע בעליונות הישראלית.

    בישראל מדגישים כי אין מדובר בהתנגדות עקרונית להתחמשות של בעלות ברית אמריקאיות, אלא בדרישה לוודא שגם אם מדינה נוספת תקבל מערכות מתקדמות, ישראל תמשיך ליהנות מיתרון ברור – אם באמצעות גרסאות מתקדמות יותר, יכולות ייחודיות או אמצעים משלימים.

    לכן, כל דיווח על אפשרות שטורקיה תשוב לתוכנית ה־F-35 מעורר דיונים אינטנסיביים בירושלים ובוושינגטון גם יחד.

    טקס חניכת טייסת מטוסי "אדיר" (F-35i [דוברות צה"ל

    האם ה־F-35 באמת שווה את כל הכסף הזה?

    יש מטוסים שנכנסים להיסטוריה בגלל ניצחון בקרב. יש כאלה שנכנסים אליה בגלל מהירות שיא. ה־F-35 נכנס אליה עוד הרבה לפני שהפך למבצעי – פשוט בגלל המחיר.

    תוכנית הפיתוח שלו היא תוכנית הנשק היקרה ביותר בתולדות האנושות. על פי ההערכות, עלויות הפיתוח, הרכש, התחזוקה והשדרוגים לאורך עשרות שנות השירות צפויות להסתכם ביותר מ־2 טריליון דולר. מדובר בסכום דמיוני, כזה שעולה על התוצר השנתי של מדינות רבות בעולם.

    גם מחירו של מטוס בודד אינו זול. בהתאם לדגם ולחבילת הציוד, מחירו נע סביב 80–100 מיליון דולר, אולם זו רק ההתחלה. יש להוסיף סימולטורים, מערכות תחזוקה, חלקי חילוף, הכשרת טייסים, נשק ייעודי ומעטפת לוגיסטית שלמה. העלות האמיתית של הקמת טייסת חדשה גבוהה בהרבה ממחיר המטוסים עצמם.

    גם עלות שעת טיסה עדיין נחשבת גבוהה בהשוואה למטוסים ותיקים, אף שבשנים האחרונות הצליחה לוקהיד מרטין לצמצם אותה באופן משמעותי באמצעות שיפורים במערך התחזוקה.

    למרות זאת, רשימת המדינות שמעוניינות לרכוש את המטוס רק הולכת ומתארכת. הסיבה פשוטה: מדינות אינן קונות רק מטוס. הן קונות יתרון צבאי לעשרות השנים הבאות.

    המטוס שכבר שינה את מפת העולם

    כאשר ארצות הברית השיקה את פרויקט ה־F-35, היו לא מעט מומחים שסברו כי מדובר בהרפתקה יקרה מדי. במשך השנים התוכנית ספגה ביקורת על עיכובים, חריגות תקציב ותקלות טכניות. אבל ככל שנכנסו יותר מטוסים לשירות, התמונה השתנתה.

    כיום מפעילות את ה־F-35 יותר מ־20 מדינות, ובהן ארצות הברית, בריטניה, איטליה, הולנד, נורווגיה, דנמרק, אוסטרליה, יפן, דרום קוריאה, פינלנד, פולין, בלגיה, שווייץ, צ'כיה, קנדה, גרמניה, סינגפור וישראל. מדינות נוספות כבר הזמינו את המטוס וממתינות לאספקתו בשנים הקרובות.

    למעשה, במערב הולך ונוצר מצב שבו ה־F-35 מחליף בהדרגה את מטוסי ה־F-16 וה־F/A-18, והופך לשפה המשותפת של חילות האוויר של נאט"ו ובעלות בריתה. לכך יש משמעות אדירה: טייס אמריקאי, בריטי, איטלקי או ישראלי יכול לשתף מידע בזמן אמת עם מטוסי F-35 של מדינות אחרות, כאילו כולם שייכים לאותו כוח משימה.

    במלחמות העתיד, היכולת הזו עשויה להיות חשובה לא פחות מהחימוש עצמו.

    צילום: דו"צ

    ישראל הייתה הראשונה שהוכיחה שהוא באמת עובד

    אחד הרגעים החשובים בתולדות המטוס התרחש דווקא בישראל.

    בעוד שחילות אוויר אחרים עדיין למדו את יכולותיו, חיל האוויר הישראלי היה הראשון בעולם שהפעיל את ה־F-35 במשימות מבצעיות. בהמשך גם אישר באופן רשמי שהמטוס השתתף בתקיפות מבצעיות, ובכך הפכה ישראל למדינה הראשונה שהוכיחה כי היכולות שעליהן דיברו המהנדסים אינן נשארות רק במצגות.

    מאז, ועל פי פרסומים זרים, הפך ה"אדיר" לחלק בלתי נפרד ממבצעים רבים בזירות שונות. אף שמרבית הפעילות נותרת חסויה, עצם העובדה שהמטוס מופעל שוב ושוב מעידה על האמון שרוחש לו חיל האוויר.

    במערכת הביטחון רואים בו לא רק מטוס תקיפה, אלא פלטפורמה שמסוגלת לפתוח את הדרך למטוסים אחרים, לאסוף מודיעין בזמן אמת, לזהות איומים ולהעביר מידע לכלל הכוחות המשתתפים במבצע.

    האם יש לו בכלל מתחרים?

    התשובה מורכבת.

    רוסיה מפעילה את ה־Su-57, וסין כבר הכניסה לשירות את ה־J-20 ואף מפתחת דגמים נוספים מהדור החמישי. על הנייר, גם הם מציעים חמקנות, חיישנים מתקדמים ויכולות תקיפה מרשימות.

    אלא שמומחים רבים סבורים כי היתרון הגדול של ה־F-35 אינו רק במטוס עצמו, אלא במעטפת שסביבו: תוכנה שמתעדכנת באופן קבוע, שילוב עמוק עם מערכות נאט"ו, לוגיסטיקה גלובלית, רשתות תקשורת מאובטחות וניסיון מבצעי שנצבר במשך שנים.

    במילים אחרות, ה־F-35 אינו רק פלטפורמה אווירית. הוא חלק ממערכת לחימה שלמה.

    גם פרויקט הדור השישי שמפתחות ארצות הברית ובעלות בריתה עדיין נמצא בשלבי פיתוח, ולכן לפחות בעשור הקרוב צפוי ה־F-35 להמשיך ולהיות מטוס הקרב המרכזי של העולם המערבי וזו בדיוק הסיבה שהדיון סביב טורקיה אינו צפוי להיעלם בקרוב.

    מבחינת וושינגטון, טורקיה היא בעלת ברית חשובה בנאט"ו, השולטת על אחד האזורים האסטרטגיים בעולם – בין אירופה, רוסיה והמזרח התיכון. שמירה על היחסים עם אנקרה היא אינטרס אמריקאי ברור.

    מבחינת אנקרה, החזרה לתוכנית ה־F-35 היא יעד אסטרטגי מהמעלה הראשונה, כזה שישדר לעולם כי המשבר עם ארצות הברית מאחוריה ומבחינת ישראל, כל שינוי במאזן הכוחות האווירי באזור מחייב בחינה מדוקדקת. גם אם לא נשקפת סכנה מיידית לעימות צבאי עם טורקיה, ההיסטוריה של המזרח התיכון מלמדת שבריתות משתנות, משטרים מתחלפים ואיומים חדשים יכולים לצוץ במהירות.

    במערכת הביטחון מעדיפים להסתכל שנים קדימה, לא רק על הכותרות של מחר בבוקר.

    המטוס שהפך לכלי מדיני

    בסופו של דבר, ה־F-35 הוא הרבה יותר ממטוס קרב. הוא משלב טכנולוגיה פורצת דרך, עוצמה צבאית, השפעה דיפלומטית ומאבקי כוח בין מעצמות. כל עסקה סביבו נבחנת לא רק לפי ביצועי המנוע או טווח הטיסה, אלא גם לפי ההשלכות הגיאופוליטיות שלה.

    לכן, כאשר נשיא אמריקני שוקל לאפשר לטורקיה לשוב לתוכנית, הדיון אינו עוסק רק בשאלה כמה מטוסים תוכל אנקרה לרכוש. הוא עוסק בשאלה רחבה בהרבה: כיצד ייראה מאזן הכוחות במזרח התיכון בעוד עשר או עשרים שנה.

    עבור ישראל, שמבססת חלק ניכר מתפיסת הביטחון שלה על עליונות אווירית ועל יתרון טכנולוגי, ה־F-35 הוא הרבה יותר מכלי נשק. הוא אחד מעמודי התווך של ההרתעה הלאומית וזו בדיוק הסיבה שהמטוס הזה, שנראה לעיתים כמעט בלתי נראה על מסכי המכ"ם, מצליח להיות אחד הכלים הבולטים ביותר על מסכי מקבלי ההחלטות בוושינגטון, באנקרה ובירושלים.

    המתכון הסודי לאלפחורס ארגנטינאי מושלם שנימוח בפה

    יש משהו פלאי ברגע שבו עוגיית אלפחורס אמיתית פוגשת את החך. הבצק, שמבוסס על אחוז גבוה של קורנפלור, מעניק לה את המרקם הייחודי שאינו דומה לשום עוגייה אחרת – הוא פריך למגע, אך מתמסר לחלוטין ונמס בפה כבר בביס הראשון. כשהעוגיות העדינות הללו עוטפות שכבה נדיבה של ריבת חלב איכותית ומעוטרות בשוליים של קוקוס טחון, מתקבל מעדן שהוא לא פחות מאמנות קולינרית ביתית.

    כדי להגיע לתוצאה המושלמת, הסוד טמון בלישה קצרה בלבד ובצינון נכון של הבצק, שמאפשר לו לשמור על צורתו העגולה והסימטרית במהלך האפייה הקצרה.

    מצרכים – רשימת קניות

    • 200 גרם חמאה רכה (בטמפרטורת החדר)
    • 150 גרם (3/4 כוס) סוכר
    • 3 חלמונים מביצים בגודל L
    • 1 כפית תמצית וניל איכותית
    • גרידה מלימון אחד (משדרג את הארומה)
    • 200 גרם (או כוס וחצי) קמח לבן רגיל
    • 300 גרם (או 2 כוסות ושליש) קורנפלור
    • 2 כפיות שטוחות אבקת אפייה
    • 1/2 כפית סודה לשתייה

    למילוי ולעיטור:

    • 1 צנצנת ריבת חלב סמיכה ואיכותית
    • 1/2 כוס קוקוס טחון

    הוראות הכנה

    • זמן הכנה כולל: כ-50 דקות (לא כולל שעה של צינון הבצק במקרר).
    • תבנית נדרשת: 2 תבניות תנור סטנדרטיות מרופדות בנייר אפייה.

    שלבי הכנה

    בקערת מיקסר עם וו גיטרה מעבדים את החמאה הרכה יחד עם הסוכר עד לקבלת קרם אחיד, אוורירי ובהיר. אל הקרם הזה מוסיפים בהדרגה את חלמוני הביצה, אחד אחרי השני, יחד עם תמצית הווניל וגרידת הלימון, וממשיכים לערבל עד שהם נטמעים לחלוטין בתערובת.

    בקערה נפרדת מנפים יחד את כל החומרים היבשים: הקמח, הקורנפלור, אבקת האפייה והסודה לשתייה. מנמיכים את מהירות המיקסר למינימום ומוסיפים את תערובת היבשים אל קערת החמאה. מעבדים אך ורק עד שנוצרים גושי בצק גדולים – לישת יתר תפגע במרקם הנימוח. אוספים את הבצק, עוטפים בניילון נצמד ומעבירים למקרר למשך שעה לפחות כדי שיתייצב ויהיה נוח לרידוד.

    מחממים את התנור ל-170 מעלות. מוציאים את הבצק הקר, ומרדדים אותו על גבי משטח מקומח קלות (או בין שני דפי אפייה) לעובי של כחצי סנטימטר. בעזרת קורצן עגול בקוטר של 4–5 ס"מ קורצים עיגולים ומניחים אותם במרווחים קלים על תבניות האפייה.

    אופים את העוגיות במשך 8 עד 10 דקות בלבד. העוגיות צריכות להישאר בהירות מאוד בחלקן העליון, ורק לקבל גוון זהוב בהיר מאוד בתחתיתן. מוציאים מהתנור ומצננים לחלוטין (העוגיות עדינות מאוד כשהן חמות).

    לאחר שהעוגיות התקררו, הופכים מחצית מהן. מזלפים או מניחים בעזרת כפית תלולית יפה של ריבת חלב במרכז כל עוגייה הפוכה. סוגרים עם עוגייה נוספת ונועלים בלחיצה קלה ועדינה, כך שריבת החלב תבלוט מעט מהצדדים. מגלגלים את שולי העוגייה בתוך קערה עם קוקוס טחון, כך שהקוקוס ייצמד לריבת החלב ויצור את המסגרת הלבנה הקלאסית.

    טיפ של קונידטורים: אלפחורס הם כמו יין טוב – הם משתבחים עם הזמן. מומלץ להכין את העוגיות, לסדר אותן בקופסה אטומה ולשמור במקרר למשך לילה שלם לפני ההגשה. בזמן הזה העוגיות סופגות מעט מהלחות של ריבת החלב, והופכות לרכות, נימוחות ונמסות בפה באופן מושלם.

    י"ז בתמוז תשפ"ו: הצום שפותח את ימי 'בין המצרים'

    תענית שבעה עשר בתמוז, היא התענית שמסמלת את תחילתם של ימי 'בין המצרים', זו השנה ה-1958 לצערנו.

    תענית זו מציינת את היום שבו הובקעו חומות ירושלים, כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. המצור של הרומאים על ירושלים בזמן בית שני הוטל בחודש ניסן ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש. מועד זה שבו הובקעו החומות, הינו יום שנחרט כיום אבל לאומי. בתלמוד הירושלמי אף מבואר שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז, אולם בתלמוד הבבלי, הדעה שונה.

    צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם 'צום הרביעי', על שם חודש תמוז שהוא החודש הרביעי לתחילת מניין השנים, שהחודש הראשון למניין זה הוא חודש ניסן. בימים אלו המכונים ימי 'בין המצרים' נוהגים מנהגי אבלות שהולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב, כך למשל מ-י"ז בתמוז מפסיקים לשמוע כלי שיר (למעט בסעודות מצווה), החל מראש חודש מחמירים במנהגי האבל וברוב עדות ישראל נוהגים שלא לאכול מאכלי בשר ועוף בימי החול, כשהשיא כמובן מגיע בשבוע שחל בו תשעה באב, שאז אסורים לכבס ולהתרחץ (במים חמים – לספרדים, ובמים קרים – לאשכנזים).

    בקיעת החומות אמנם מזוהה יותר מכל עם צום זה, אך עוד ארבעה אירועים דרמטיים אירעו ביום זה, במהלך ההיסטוריה היהודית. כך למשל, בעת שהיה משה על הר סיני וקיבל את התורה, ניגשו בני ישראל לאהרון הכהן ביום ט"ז בתמוז ודרשו מנהיג חדש במקום משה, שלפי חשבונם כבר היה צריך לרדת מההר. אהרון דחה אותם ליום המחרת, וביום י"ז בתמוז עשו את עגל הזהב. באותו יום, י"ז בתמוז, ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית למראה העם החוגג סביב העגל.

    אירוע נוסף היה ביטול קרבן התמיד בבית המקדש הראשון. הגמרא (סוטה) מספרת כי "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה – היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה, ומעלים להם תמידים. היה שם זקן אחד… אמר להם: "כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".

    המשנה במסכת תענית מציינת עוד שני אירועים שאירעו ביום הזה: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז… נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמידו צלם בהיכל".

    ישנן מספר השערות לגבי זהותו של אפוסטמוס. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס, מימי החשמונאים, כמתואר בספר החשמונאים: "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש". השערה אחרת טוענת כי ספר התורה נשרף על ידי חייל רומאי בשם אפוסטומוס ויש המבקשים לקשור מעשה זה עם סיפורו של יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים על חייל רומי שמצא ספר תורה לא הרחק מבית חורון, קרע אותו לקרעים והשליכו לתוך האש. השערה זו נתמכת בדברי דעת רבי אחא בירושלמי, הטוען כי מעשה השריפה אירע "במעברתא דלוד", שכן בית חורון שוכנת בדרך המעבר מלוד לירושלים.

    האירוע האחרון המצויין בדברי רבותינו התנאים הוא הכנסת עבודה זרה לבית המקדש. במקורותינו נמצאו שלוש דעות בדבר הכנסת צלם זה. יש האומרים כי זהו מעשה של אותו אפוסטמוס ששרף את התורה, אך הדעות האחרות הן כי מדובר על פסל האשרה שהעמיד מנשה מלך יהודה, או פסל שהעמיד אנטיוכוס בבית המקדש השני.

    מטרת הצום – יום של חשבון נפש. עיקר סיבת התעניות היא לעורר הלבבות ולזכור את האירועים שבעטיים הן נקבעו. אין להעביר את הצום בבטלה אלא יש לזכור את המאורעות שבגללם נקבע התענית, על כל אדם להשתתף בצער החורבן ולחשוב כיצד הוא יכול להוסיף בלימוד ובקיום מצוות ומעשים טובים על מנת לזרז את הגאולה.

    כניסת הצום עם עלות השחר בשעה 04:11 וסיומו בשעה 20:11 (למחמירים – 20:21).

    היסטוריה חתומה בדם הקדושים: סיפורו של מבצר הבופור

    ארבעים שנה בדיוק אחרי שנכבש בפעם הראשונה, לוחמי צה"ל הודיעו היום: "הבופור בידינו" וההתעניינות במבצר, אינה דבר של מה בכך.

    מבצר הבופור (קלעת א-שקיף) ניצב כאלתר סלע אימתני בגובה של כ-700 מטרים מעל פני הים, כשהוא משקיף על נהר הליטני, עמק עיון ואצבע הגליל. עבור הציבור הישראלי, המילה "בופור" אינה רק ציון דרך גיאוגרפי או אתר ארכיאולוגי של מבצר צלבני עתיק; היא סמל תרבותי, פצע פתוח ופרק דרמטי בהיסטוריה הצבאית והפוליטית של מדינת ישראל.

    סיפורו של הבופור מתחיל הרחק במאה ה-12. האבירים הצלבנים, שהבינו את החשיבות האסטרטגית המכרעת של המצוק השולט על נתיבי המסחר והתנועה הצבאית, הקימו עליו מבצר לתפארת וכינו אותו Beaufort – "המבצר היפה". לאורך מאות שנים עבר המבצר מיד ליד: מצלאח א-דין, דרך הממלוכים ועד לאמירים הדרוזים. כל מי שרצה לשלוט בדרום לבנון ובצפון ארץ ישראל, הבין שהמפתח לכך נמצא על פסגת הסלע הזו.

    בשנות ה-70 של המאה ה-20, המבצר ההיסטורי שינה את פניו והפך מנכס ארכיאולוגי למוצב צבאי מבוצר. מחבלי אש"ף תפסו את המקום, ניצלו את המערות הטבעיות והביצורים העתיקים, והפכו את הבופור לעמדת תצפית וטווח ארטילרי לעבר יישובי אצבע הגליל. המבצר היפה הפך לאיום קבוע על תושבי הצפון.

    יוני 1982: הקרב שהפך למיתוס

    עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל), הבופור סומן כיעד עליון. בערבו של ה-6 ביוני 1982, עלו לוחמי סיירת גולני, בפיקודו של משה קפלינסקי, אל ההר. הקרב על הבופור הפך לאחד מקרבות הגבורה וההקרבה המפורסמים ביותר בתולדות צה"ל.

    במהלך לחימה קשה מטווח אפס, פנים אל פנים מול מחבלים שהתבצרו בתוך התעלות והבונקרים, טוהר המבצר. מחיר הדמים היה כבד: שישה מלוחמי הסיירת נפלו בקרב, ובהם מפקד הצוות, רס"ן גוני הרניק ז"ל. לקראת בוקר, הונף דגל ישראל על המבצר, אך השמחה נמהלה בכאב עמוק ובמחלוקת פוליטית קשה, במיוחד לאחר ביקורם של ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון באתר, במהלכו נמסר להם דיווח שגוי לפיו המבצר נכבש "ללא אבדות".

    לוחמי גולני במבצר הבופור. צילום – דו"צ

    שנות הרצועה: המוצב הכי גבוה, החשוף הכי הרבה

    לאחר הנסיגה לקו רצועת הביטחון, הפך הבופור למוצב הצה"לי המפורסם והאסטרטגי ביותר בגזרה המזרחית. במשך כמעט שני עשורים, ישבו על ההר דורות של לוחמים מחטיבות החי"ר, השריון וההנדסה.

    החיים במוצב הבופור היו שילוב של נוף עוצר נשימה וסכנת מוות יומיומית. הלוחמים חיו תחת שגרה של הפגזות פצמ"רים, טילי קורנט ומטעני צד של ארגון חיזבאללה, שהפך את המוצב למטרה מועדפת. המונח "הבופור" הפך בציבוריות הישראלית לשם נרדף לשהייה המדממת ברצועת הביטחון – מוצב מבודד, מוקף אויב, שבו הלוחמים מוגנים רק בזכות שכבות הבטון והרשתות.

    "מי שלא עמד בשמירה בבופור בלילה חורפי, כשהעננים נכנסים לתוך העמדה והרוח מאיימת להעיף אותך מהמצוק, לא יבין לעולם את תחושת הבדידות והאחריות של הלוחמים שם" יספרו הלוחמים שם באותה העת.

    בשנת 2000, עם קבלת ההחלטה על נסיגת צה"ל מלבנון, הגיע גם יומו של מוצב הבופור. בליל ה-24 במאי 2000, פונה המוצב לחלוטין. כדי למנוע מחיזבאללה להשתמש בתשתיות הצבאיות הישראליות, פוצצו כוחות ההנדסה את עמדות הבטון והבונקרים המודרניים שנבנו סביב המבצר העתיק.

    מחזה הפיצוץ האדיר של הבופור, שנחרט בזיכרון הלאומי, סימן את סיומה של תקופה שנמשכה 18 שנה. מיד לאחר הנסיגה, תפסו אנשי חיזבאללה את האתר, הניפו עליו את דגליהם והפכו אותו לגלעד ניצחון ולאתר תיירות פוליטי עבור תומכיהם.

    חותם תרבותי וזיכרון שלא דוהה

    מצר הבופור סירב לעזוב את התודעה הישראלית גם שנים לאחר הנסיגה. סיפורים לא מעטים ניסו להביא את חוויותיהם של הלוחמים, אל כלל הציבור. התיעודים העניקו לציבור הצצה לחוויה הפסיכולוגית המורכבת של חוסר הוודאות, הפחד, ואחוות הלוחמים הייחודית שנולדה בין חומות האבן הללו.

    צילום: דו"צ

    בשנים האחרונות, וביתר שאת במהלך חודשי הלחימה הנוכחיים בגבול הצפון, חזר הבופור לתפקידו ההיסטורי כנקודת מפתח במערכה בין צה"ל לחיזבאללה. המבצר העתיק והרכס שעליו הוא יושב משמשים שוב כבסיס תצפית קדמי וכנקודת יציאה לפעולות עוינות נגד יישובי הגליל העליון, דבר שהפך אותו פעם נוספת למטרה מרכזית עבור תקיפות חיל האוויר והארטילריה הישראלית.

    הבוקר, צה"ל הודיע על סגירת המעגל, 40 שנה לאחר הפעם הקודמת, הושלם כיבוש המבצר ובדרג המדיני מבטיחים שהוא יישאר כחלק מרצועת הביטחון החדשה. "26 שנים אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון, דגל ישראל שב להתנוסס על הפסגות שצופות על יישובי הגליל. לוחמינו הגיבורים כבשו את הבופור פעם נוספת – ויישארו שם כחלק מאזור הביטחון בלבנון. אני מבקש לפנות מכאן לתושבי הצפון: אנחנו מודעים היטב לגודל השעה ולאחריות המוטלת על כתפינו. ראש הממשלה, אני, הרמטכ"ל ורבים אחרים פועלים לילות כימים למען מטרה אחת בלבד: לעשות כל שנדרש להשגת ביטחון לצפון. התחייבנו – ונקיים" דברי שר הביטחון ישראל כ"ץ.

    ״הלילה הלוחמים הגיבורים שלנו כבשו את מוצב הבופור. הם הניפו שם בגאווה את דגל מדינת ישראל ואת דגל חטיבת גולני" הוסיף ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר, "אני מזכיר לכם שלפני 44 שנים המקום הזה היה סמל לקרב גבורה הירואי של לוחמינו, אבל גם היה סמל למחלוקת עמוקה בתוכנו. היום חזרנו לבופור אחרת. חזרנו מאוחדים, נחושים, חזקים מאי פעם".

    אבל גם היום, כשהמבט פונה לעבר גבולה הצפוני של מדינת ישראל, צוק הבופור ניצב שם – דומם, מאיים ומרתק. הוא נותר תזכורת תמידית למחיר הדמים, לחשיבות האסטרטגית ולסיפורים האנושיים של דור שלם שלחם על הפסגה.

    אופים חלת מפתח? הנה הסגולות ומתכון מנצח שאסור לפספס

    פשט המנהג בקהילות ישראל השונות, לאפות בשבת שלאחר חג הפסח, חלה בצורת מפתח. המקור הקדמון ביותר שנמצא לכך, הוא תלמידו של הבעל שם טוב הקדוש, רבי אברהם יהושע השיל זיע"א בעל ה-'אוהב ישראל' מאפטא.

    ה-'אוהב ישראל', מביא בספרו כמה טעמים למנהג זה ומציין כי מדובר במנהג מימים קדמונים וכך עיקר דבריו: "המנהג הוא מימים קדמונים לנקוב את החלות בשבת שלאחר פסח במפתחות. ונעשה על החלה צורת מפתח ומנהג ישראל תורה הוא וצריך טעם. כבר ביארנו טעמים על זה לעיל והנה יש עוד לאלוה מילין טעם אחד על פי פשוטו כי הנה בעת הזאת כשאכלו ישראל מן המן, מהקרבת העומר ואילך לא אכלו עוד מן המן כמו שאמר הכתוב (יהושע ה, יא) ויאכלו ממחרת הפסח מעבור הארץ. ואמרינן בגמרא (קדושין לז:) ממחרת עד השתא לא אכול. ומאז התחילו לאכול מתבואת הארץ והיו ישראל צריכין לפרנסה כי עד עתה היה להם המן. וזאת ידוע שלכל דבר יש שער, כמו שאנחנו מתפללין שיפתח לנו ה' יתברך שערי פרנסה. ומזה נשתרבב המנהג להיות עושין צורת מפתח על החלות לרמז שיפתח לנו ה' יתברך שערי פרנסה".

    רבי אברהם יהושע השיל זיע"א, מציין טעם נוסף לדבר, על פי תורת הסוד וליודעי הח"ן: "שבת שלאחר פסח הוא תמיד בשבוע שניה שבספירה והשבוע הזאת הוא בחינת גבורה בחינת זהב, אך שהוא מנוקד בכסף נקודות פתח ומורה שנעשה פתח ושער להיות באים כל הברכות ולכל פתח ושער יש מפתח לכן עושין צורת מפת על החלות".

    אם עוד לא אפיתן חלה שכזו השבת, 'המחדש' בחר עבורכן מתכון קליל שיקטוף עבורכן מחמאות מכל המשפחה.

    חלת מפתח. צילום: באדיבות המצלם

    רכיבים:

    1 ק"ג קמח

    2  כפות שמרים יבשים

    חצי כוס שמן

    5 כפות סוכר

    חצי כף מלח

    2 וחצי כוסות (זכוכית, לא חד פעמי) מים פושרים

    רכיבי הציפוי:

    1 ביצה

    1 כף סילאן

    שומשום

    קצח – לא חובה

    אופן ההכנה:

    שמים את השמרים בקערה יחד עם כף סוכר, כף קמח ושליש כוס מים פושרים (הסוכר, הקמח והמים הם מתוך הכמות הכללית של הבצק) מערבבים ומשהים להתפחה במשך 5-8 דקות.

    מנפים את הקמח ומכניסים לקערת הלישה.

    מוסיפים את השמרים התפוחים ואת שאר הרכיבים ומפעילים את המיקסר עם וו הלישה במשך 10 דקות לפחות. ככל שהבצק נילוש זמן ארוך יותר תקבלי בצק בעל מרקם נעים יותר. אם מכפילים כמויות יש להקפיד לשמור על הכמויות שהמיקסר מסוגל לערבל כדי שהמנוע לא יתאמץ יותר מידי.

    מניחים להתפחה למשך שעה, עד להכפלת הנפח.

    מחלקים את הבצק לשש חלות גדולות או 12 קטנות, כל חלה מחלקים ל- 6 או 3 חלקים שווים.

    לאחר מכן מחלקים את הבצק לצורת נקניקיות, שמהן קולעים צמות. מהצמה הראשונה יוצרים את הראש של המפתח, מחברים את שני הקצוות של החלה ויוצרים עיגול. כדי לשמור על העיגול, יש כאלו ששמים ביצה ואחרים שמים תבנית עגולה מאלומיניום, או באמצעות שיטות אחרות.

    את הצמה השנייה מחברים לראש העגול ומחברים לקצה את שתי החלות הקטנות הנותרות.

    לאחר מכן מערבבים את הביצה והסילאן ומורחים על החלות בעזרת מברשת.

    מפזרים שומשום על הביצה ואופים בחום גבוה במשך 5 דק' ואחר כך מנמיכים את החום לבינוני למשך 20 דק' נוספות.

    החלות נשמרות היטב במקפיא.

    יש לכן מתכון מנצח שאתן מעוניינות לשתף בו את גולשי 'המחדש'? שלחו מייל ל-editor@hm-news.co.il

    מהמרתפים של חומייני לישראל: סיפור הבריחה של קובי שירה

    השקט המוחלט ששורר בחדר בו אנו יושבים עומד בניגוד צורם, כמעט אבסורדי, לסערה המתחוללת בתוך מילותיו של קובי שירה. הוא יושב מולי, איש משפחה נינוח, סב לנכדים, שפניו משדרות שלווה עמוקה של אדם שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אבל כשהוא מתחיל לדבר, הזמן כמו נעצר, הקירות סביבנו נעלמים, ואנחנו נשאבים עשרות שנים אחורה, אל סמטאותיה של שיראז, אל מרתפי העינויים נוטפי הדם של איראן החומייניסטית, ואל מרחבי המדבר האינסופיים והאכזריים של הגבול הפקיסטני.

    שיראז – בין פאר השאה לצללי המהפכה

    כדי להבין את גודל השבר ואת עוצמת המסע, יש לחזור אל נקודת ההתחלה. קובי יליד שיראז, העיר הרביעית בגודלה ברפובליקה האסלאמית של איראן. באותם ימים, טרם התהפוכות שזעזעו את המזרח התיכון כולו, פרחה במדינה קהילה יהודית ענפה שמנתה בין שבעים לשמונים אלף נפש. העיר שיראז לבדה הכילה בקרבה קהילה חיה ותוססת של כעשרים עד עשרים וחמישה אלף יהודים – מספר בלתי נתפס במושגים של ימינו, כאשר כיום נותרו בעיר כולה בקושי ששת אלפים יהודים . קובי מישיר את מבטו, חוזר אל ימי ילדותו, שבהם מספרם של היהודים באיראן כולה הגיע בשיאו לכמאה וחמישים עד מאתיים אלף איש.

    "הייתי ילד קטן, אולי בן שש או שבע, כשהעולם שהכרנו התהפך על פיו", הוא פותח. באותה תקופה שלט באיראן השאה, שניהל מדינה חילונית מובהקת. השאה אמנם היה ידיד אמת של מדינת ישראל, אך רוח החילון שהנהיג לא תמיד היטיבה עם הקהילה היהודית. "היהודים שלנו באיראן היו אנשים פשוטים, שומרי מסורת אמיתיים, כאלה שאוהבים את הצניעות, את בית הכנסת, את התפילות", קובי מסביר, וקולו מתרכך בגעגוע ניכר. "האנשים הפשוטים של פעם היו דבקים בכל שיעור, בכל תפילה. בית הכנסת היה עבורם הכל. תן להם לחיות שם, לאכול שם. הם לא חיפשו פלפולים מורכבים בגמרא. תן להם ספר תהילים וכוס תה, והם היו יושבים שעות על גבי שעות בבית הכנסת, מתענגים על כל אות ועל כל מילה" .

    אך השלווה הזו הייתה רעועה. מתוך שבעים מיליון תושבי איראן, חיו עשרה מיליון מוסלמים פנאטים במיוחד. עבורם, היהודים היו 'נאג'ס' – טמאים . השנאה הזו פעפעה מתחת לפני השטח והתפרצה לא פעם. "אם היית נוגע בטעות באוכל שמוסלמי רצה לאכול, הוא היה זורק אותו מיד לפח, נגעל מעצם המגע שלך", נזכר קובי בצריבה. פשוטי העם המוסלמים, במיוחד בפריפריה ובאזורים העניים יותר, היו מוציאים את התסכול ורגשי הנחיתות שלהם על היהודים, מתעללים בהם ומכים אותם "בעדינות" רבה או באלימות בוטה, תלוי במצב הרוח . המעמדות הגבוהים לא התערבו, והפחד שלט ברחובות.

    ואז, כאילו משום מקום, נחתו ענני המהפכה האסלאמית. חומייני הגיע. בעיני ההמון המוסלמי המוסת, חומייני לא היה רק מנהיג פוליטי; הוא נתפס כ'מהדי', האימאם השלושה-עשר, הדמות המשיחית האמורה להוביל את מלחמת הקודש נגד "השטן הגדול" – השאה והמערב – ולהפוך את איראן למדינת הלכה איסלאמית נוקשה . "ההמונים התמימים שסבלו תחת שלטון השאה קפצו על הרעיון הזה בהיסטריה", קובי מתאר את הטירוף ההמוני. "לילה אחד פשטה שמועה אדירה בעיר שכולם יכולים לראות את דמותו של חומייני משתקפת על פני הירח בשמיים. אנשים עלו לגגות הבתים, צרחו בטירוף חושים 'אללה אכבר! הנה הדמות של המהדי!'. הם יצאו לרחובות בהמוניהם, השאה ברח כדי לא לטבוח בעמו, וחומייני תפס את השלטון" .

    באופן פרדוקסלי כמעט, המהפכה הזו נתפסה בתחילה בקרב חלק מהיהודים כברכה של ממש. השאה החילוני בנה ערי קזינו וניסה לעקור את הדת מהמרחב הציבורי, מה שפגע עמוקות ברגשותיהם של היהודים המסורתיים . כשחומייני נכנס והחיל חוקי צניעות נוקשים – רעלות, צ'אדור לנשים, חולצות ארוכות שרוולים לגברים – הנשים היהודיות, שחיפשו את הצניעות והמסורת, שמחו. הן הרגישו שסוף סוף הדת חוזרת למרכז הבמה . "היהודים בדרך כלל לא התערבו בפוליטיקה", מציין קובי, "הוראת הרבנים הייתה ברורה: אל תלכו נגד השלטון. כשהשאה שלט, היינו איתו. רק כשראו שחומייני ניצח בוודאות ושהשאה לא יחזור לנקום, ראשי הקהילה יצאו בזהירות לתמוך במהפכה" .

    אבל האשליה התנפצה במהירות מחרידה, ובדם רב. שבוע בלבד לאחר שחזר לאיראן, הכריז חומייני במפתיע כי דמו של כל מי שאינו מאמין באלוקים – מותר. ההשלכות היו קטסטרופליות. הקהילה הבהאית באיראן, שמנתה באותם ימים למעלה ממאה וחמישים אלף איש ונחשבה לכזו שאינה מאמינה באל אחד אלא בטבע ובכוכבים, חוותה שואה של ממש. "ביום אחד אנשים פשוט קמו ורצחו את השכנים הבהאים שלהם", קובי מספר בזעזוע שמסרב להרפות, גם בחלוף השנים. "קרוב למאה וחמישים עד מאתיים אלף איש נטבחו באכזריות מזוויעה" . למרבה האירוניה והטרגדיה, הטבח הזה יצר 'נקודה חיובית' עבור היהודים; חומייני ראה בהם כמי שמאמינים בבורא עולם, ולפיכך חייהם ניצלו באותו גל רציחות .

    נס בתחנת הקמח – כשהטילים העיראקיים החטיאו

    כאילו לא די היה באימת המהפכה מבית, המדינה נגררה למרחץ דמים מחוץ. סדאם חוסיין, השליט העיראקי, זיהה את ההזדמנות והחולשה האיראנית לאחר שחומייני, בפרנויה מחרידה, הוציא להורג את טייסיו ומפקדיו הבכירים כדי למנוע הפיכה צבאית נגדו. סדאם פלש לאיראן במלוא העוצמה, כבש ערים במהירות, והצית מלחמת התשה אכזרית שנמשכה קרוב לעשור וגבתה את חייהם של שלושה עד ארבעה מיליון בני אדם . "הכל היה מותר שם במלחמה הזאת", קובי נאנח. "הפצצות של ריכוזי אוכלוסייה אזרחיים היו עניין שבשגרה".

    כשהוא משרטט את קווי המתאר של אותה מציאות פסיכוטית, אי אפשר שלא להשוות אותה למציאות הישראלית. "היום נופלים פה טילים וזה לא מובן מאליו הנס שקורה לנו", הוא משווה. "היינו עדים לנס יומיומי. השאריות של הטילים היו מתפוררות ונופלות עלינו כמו גשם של ברזל" .

    קובי, שבגיל 13 כבר ניהל חנות עבור אביו שהיה איש עסקים פרסי ממולח, זוכר היטב אירוע אחד שנחרט בבשרו. יום אחד, בעודו יושב בחנות, הבחין במטוס עיראקי צולל ממש מעל ראשו לעבר השכונה היהודית. המטוס זרק פצצה ונעלם. מיד לאחר מכן, ענן עצום של אבק לבן היתמר מעל בתי היהודים. הפאניקה שאחזה ברחוב הייתה משתקת. שבועיים קודם לכן, התפשטה שמועה מצמררת שהעיראקים השתמשו בנשק כימי באזור הגבול והשמידו המונים. כולם היו בטוחים: העיראקים זרקו פצצה כימית והקהילה היהודית הושמדה .

    "אני רץ לכיוון השכונה בטירוף, הלב שלי דופק מחוץ לחזה", הוא מתאר, מעביר לקוראי 'המחדש' את התחושה הממשית של אוויר עומד. "כולם בורחים לכיוון ההפוך, דוהרים אחוזי אמוק, אמבולנסים מייללים. לא ידעתי מה קרה להורים שלי, למשפחה". כשהגיע למקום, התברר גודל הנס המגוחך: הפצצה לא הייתה כימית. היא פגעה ישירות בתחנת קמח מקומית, וכל האבק הלבן שעלה לשמיים היה פשוט, למרבה הפלא, קמח .

    אבל הניסים היו לעיתים גלויים ומפעימים הרבה יותר מהתרסקות משעשעת של שקי קמח. "הטיל שנפל פגע בדיוק על התפר שבין השכונה היהודית לשכונה המוסלמית", הוא משחזר בהתלהבות. "הצד המוסלמי של הרחוב נחרב כליל. בניינים קרסו, בתים נהרסו, המון אנשים נהרגו בתוך ההריסות. ומה קרה בצד היהודי? כלום. אפילו הביצים במקררים של האנשים לא נשברו! זה היה בלתי נתפס. אפילו בטלוויזיה האיראנית עשו על זה כתבה מרוב תדהמה. המונים של גויים הגיעו לראות את הפלא בעיניים, נעמדו שם ואמרו ביראת כבוד: 'מוג'זה' – אלוקים עשה פה נס ליהודים" .

    קליע באפלה: החטיפה למרתפי ה'קומיטה'

    אלא שהניסים ההיקפיים האלו לא הגנו על קובי מהרשע האנושי המזוקק של השלטונות. אנו מגיעים לשלב בראיון בו האוויר בחדר כאילו הופך דליל יותר. בגיל 12 עד 13, קובי היה חלק מקבוצה מיוחדת שנקראה 'תלמוד תורה של שיראז'. חמישה עשר נערים יהודים צעירים שביקשו בסך הכל דבר אחד: ללמוד את שפת הקודש, לקרוא גמרא ולהתחבר ליהדות שלהם. אך בעיראק של חומייני, זה היה פשע שדינו מוות. אנשי ה'בסיג", המיליציה האכזרית והמושמצת (שרבים ממפקדיה, כפי שמציין קובי בסיפוק מריר, מחוסלים כיום על ידי ישראל מהאוויר במבצע שאגת הארי), החליטו שלימוד עברית הוא למעשה ריגול וציונות. "הם אמרו שאם אנחנו לומדים תורה, סימן שלמדנו את השפה העברית מישראל. הגמרא, שהייתה שפה זרה לחלוטין עבורם, נתפסה כספר של קודים סודיים שדרכם אנחנו מעבירים מידע לציונים. מבחינתם, אנחנו היינו מרגלים לכל דבר" . שנים מאוחר יותר, לאחר שקובי נמלט מאיראן, הקבוצה הזו נתפסה, וכמעט כולם נידונו לתלייה באשמת ריגול, באירוע שהסעיר את כל העולם היהודי .

    באחד הימים, בעודו שוהה בבית הכנסת, פשטו אנשי משמרות המהפכה על המקום. שניים מחבריו הצליחו להעמיד פנים שאינם קשורים, אך קובי נתפס "על חם", ספר תהילים בידו. "מה אתה עושה?" נבחו עליו. "אני יהודי, אני לומד תורה," השיב הנער בן ה-13. התשובה התמימה הזו חרצה את גורלו המיידי. הוא נלקח באלימות והושלך לתוך רכב יחד עם עוד מספר נערים שנאספו באקראי מהרחוב. היעד: ה'קומיטה' .

    "לקומיטה מגיעים כדי לחקור אותך על בגידה. מתוך עשרה שנכנסים לשם, בקושי שלושה יוצאים בחיים", מסביר קובי ביובש מצמרר, וכמובן קובי מציין לנו כי ההורים שלו לא ידעו היכן הוא. הוא פשוט "נעלם" בתוך מערכת הבליעה של המשטר .

    עם הגיעם לבניין הקומיטה, נחשף קובי לרשע בלתי נתפס, סדיסטי ומחושב. השומרים החלו במלאכת הדה-הומניזציה. ידו השמאלית של קובי נקשרה בחבל עבה לרגל הימין של האסיר שעמד לפניו בשרשרת של עשרה נערים מבועתים. עיניהם נקשרו. החוקרים הודיעו: "אנחנו יורדים למרתף. מי שידבר, אפילו מילה אחת, יקבל כדור בראש" .

    בחושך המוחלט של העיוורון, הם החלו לרדת במדרגות. יורדים ויורדים, שלוש או ארבע קומות מתחת לאדמה. הדממה הייתה כה כבדה ומעיקה, עד שקובי מתאר כי יכול היה לשמוע את הנשימות של השומרים מרוב שקט. הם הועמדו בשורה למשך כעשרים דקות מייסרות, מחכים למפקד שיחקור אותם. שקט מוות. ואז, מתוך הדממה, אחד הנערים בשרשרת לא הצליח לעצור את עצמו, והשתעל קלות .

    "אתה שומע שיעול, ומיד, באותה שנייה – יריית כדור", מתאר קובי, מעביר יד רועדת על פניו. "אתה שומע מישהו צועק 'אההה!', ואז קול חבטה כבדה של גוף צונח על הרצפה. ובגלל שכולנו קשורים זה לזה, החבל נמתח. ההוא נופל, מושך את מי שלפניו, שנמשך ונופל בתורו, וגם אני נמשך בעוצמה ונופל על הרצפה. כולם נופלים כמו באפקט דומינו". עשר דקות לאחר מכן, צעקה נוספת, שוב קול נפילה של שק עצמות על בטון קר. שני אסירים פשוט חוסלו כדי להעביר מסר .

    לאחר מכן, הובילו אותם לחדר החקירות. "תראה", אמרו לו החוקרים, "שניים כבר מתו. הסיכוי היחיד שלך לצאת מפה חי הוא לגלות לנו: מי לימד אותך יהדות? מי לימד אותך תורה ושפה עברית?". קובי דבק באמת: "כמו שאתם קוראים בקוראן, אני קורא בעברית. זה הספר שלי, בסך הכל אני קורא" . אבל החוקרים לא הסתפקו בזה. הם רצו להשתיק את נשמתו.

    כאן החלה מסכת עינויים פיזית ופסיכולוגית מהקשות שאפשר להעלות על הדעת. החוקרים קשרו את ידו של קובי לרגלו עם חבל הדוק, הותירו את כיסוי העיניים, והציבו אותו מול מטרה בלתי נראית. "יש לך שלוש דקות לרוץ 100 מטר לצד השני. אם תגיע – אתה חי. אם לא – נקרע אותך מכות". ילד בן 13, שעבר טראומה ושמע שני אנשים נרצחים בסמוך לו, נאלץ לברוח על חייו .

    "אני שם ריצה, ריצה של החיים שלי", מתאר קובי את החוויה הפיזית עד לפרט האחרון. "אבל כשהיד קשורה לרגל, אתה לא יכול לרוץ. אתה קופץ בדילוגים מסורבלים. אחרי כמה צעדים אני חוטף מכה בעוצמה, משהו חד חודר לי לתוך הבשר. אני עף ונמתח על הרצפה בכאבי תופת. אני מנסה לקום, קופץ שוב, ושוב משהו חותך אותי בבשר, עוד דקירה, עוד פציעה". מכיסוי העיניים שזז מעט מהנפילות, זיהה קובי את הסיוט האמיתי: החוקרים הציבו סביבו עמודי עץ שעליהם נמתחו חוטי תיל דוקרניים. הוא פשוט הושלך לתוך מבוך של גדרות תיל, נדקר, מדמם, נופל וקם שוב, בזמן ששוביו נהנים מהמחזה הסדיסטי שבו נער צעיר הופך ל"כלום" ולעפר תחת רגליהם .

    כשהבחינו החוקרים שראה את חוטי התיל, הם החליטו להעלות את רף האכזריות. הם התירו את החבל מידו לרגלו, קשרו שוב את עיניו והעבירו אותו לנקודה אחרת. הפעם, הם פקדו עליו לרוץ 100 מטר, אך ברגע שהחל בריצה העיוורת, שמע לפתע קולות נהמה מחרידים. גל של כלבי רוטוויילר אכזריים ומשוסים שוחרר היישר בעקבותיו. הפחד שיתק את מחשבתו אך הניע את רגליו במהירות שיא. "אני רץ, רץ, רץ בטירוף, פתאום הרצפה נעלמת לי מתחת לרגליים. אני באוויר, ונוחת בבום אדיר לתוך בריכה של מים קפואים כקרח", הוא משחזר . "אני צולל עמוק, המים חודרים לי לריאות, אני מנסה נואשות לעלות למעלה לשאוף אוויר. איך שהראש שלי מבצבץ, חוטף מכה עצומה. הם עמדו שם למעלה עם כפות ענקיות של פינוי שלג והכו אותי ישר בראש בכל פעם שניסיתי לנשום. צולל שוב פנימה, כמעט נחנק, עולה שוב – וחובטים בי בחזרה". ההתעללות הזו חזרה על עצמה שוב ושוב .

    היה זה מסע לחצים מחושב במטרה לפרק את צלם האנוש שבו. אך השיא של הרוע הטהור הגיע במתקן כליאה אחר, שאליו הובאו הוא ועוד כמה נערים יהודים נוספים. אחד מחבריהם הטובים נלקח אל מרכז החדר ונקשר באכזריות לשולחן כשהוא מרותק לחלוטין. קובי וחבריו הוכנסו כל אחד לתא זכוכית קטן ואטום מסביב לחדר. מעל ראשו של הנער הקשור, תלו החוקרים בלוק קרח עצום, מהסוג שהיו מוכרים פעם, באורך של מטר שלם. הקרח החל לטפטף אט-אט טיפות מים קפואים, בקצב קבוע ומטריד, היישר על מצחו של הנער. זהו עינוי סיני קלאסי וידוע לשמצה, המיועד להביא את הקורבן לשיגעון מוחלט ולמוות איטי בייסורי תופת של חירור הגולגולת בעקבות הטפטוף הבלתי פוסק .

    החוקרים הותירו להם הודעה צינית ואכזרית: "אם אתם רוצים להציל אותו, תחשבו מה צריך לעשות. בידיכם הבחירה". ליד כל נער בתאו, הונחו קרשים, זרדים יבשים, קופסת גפרורים וצינור ארוך שהתחבר בסופו לקוביית הקרח. המחשבה הראשונית והנואשת של הנערים הייתה אחת: צריך להדליק אש, החום יעלה דרך הצינור, ימיס את הקרח, וכך יצילו את חברם מהטפטוף הקטלני. "אתה לא חושב פעמיים", קובי אומר, עיניו עדיין משדרות את תחושת הדחיפות של אותו רגע. "אתה ממהר להצית את המקלות שיש לך. אתה שוכח לחלוטין שאתה נמצא בתוך תא זכוכית קטן, אטום לחלוטין לאוויר. האש נדלקת, מתחילה לבעור, החום עולה. הקרשים נשרפים, האש נאחזת לי ברגל וגורמת לכוויות. העשן הסמיך מתחיל למלא את החלל הקטן. אני נחנק, משתעל, אין לי אוויר לנשום".

    בינתיים, הטרגדיה רק הלכה והחריפה: החום שנוצר באמת הגיע דרך הצינור לבלוק הקרח, אך במקום להמיס אותו בעדינות, הוא רק גרם לו לטפטף מים קפואים בקצב מסחרר וחזק יותר על ראשו של חברם הקשור, שצרח והשתולל מכאבים ומטירוף. "היינו שם אולי חצי שעה, ארבעים דקות. כמעט נשרפנו חיים ונחנקנו. התעלפנו כולנו מעשן ומכאב עד שהוציאו אותנו. החבר שלי נותר במצב אנוש לתקופה ארוכה מאוד" .

    איך שרדו את המעצרים התכופים הללו? השחיתות השלטונית הייתה קו החיים היחיד. פעם אחר פעם, לאחר שנחטף מבית הכנסת או מהרחוב, הגיעו הוריו של קובי עם סכומי עתק, שילמו "דמי כופר" מופקעים למפקדי ה'קומיטה', ופדו אותו. "הם שחררו אותי רק בגלל הכסף, זה היה הסוד. או שאתה משתחרר מת, או שמשלמים עליך כופר עצום ואתה משתחרר חי", הוא מסביר .

    חייל בעל כורחו ונקמת המואזין

    ככל שהמלחמה נגד עיראק גבתה קורבנות רבים יותר, כך גברה הנואשות של משמרות המהפכה האיראניים. כשהגיע קובי לגיל 15 ומעט, המציאות טפחה שוב על פניו, הפעם במתכונת של 'גיוס חובה' בגרסתו האכזרית ביותר. בעודו הולך ברחוב לתמוו, הוא נתפס באלימות והושלך, יחד עם עשרות נערים נוספים, לתוך משאית צבאית . הם נשלחו לחזית מלחמת איראן-עיראק, לחממה של מוות ודם. "לא נותנים לך נשק כדי שתילחם חלילה", מבהיר קובי את הזוועה לקוראי 'המחדש'. "לוקחים אותך בתור בשר תותחים – ילד שנועד לרוץ על שדות מוקשים כדי לפנות את הדרך לטנקים שמאחוריו. קראו לזה ג'יהאד, מלחמת קודש. אתה הולך למות, חד משמעית. ככה נשלחו ארבעה או חמישה מיליון איראנים למותם" .

    אבל קובי לא התכוון להיות קורבן. כשהמשאית החלה להתקרב לאזורי החזית, מראות הזוועה, הגופות המרוטשות בצידי הדרכים וריח המוות שכנעו אותו שהוא חייב לפעול. מתוך שלושים ילדים במשאית, הוא זינק למטה באומץ אדיר אל תוך גיהנום של ממש. השומרים אפילו לא טרחו לרדוף אחריו באזור מוכה האסון הזה. מכאן החל מסע רגלי מפרך חזרה לעירו; יומיים של הליכה בלתי פוסקת באזורי קרב, התחמקות ממשמרות פטרול, התחננות לטרמפים מנהגים שחששו לחייהם שמא יואשמו בסיוע לעריק, עד שהגיע תשוש ושבור בחזרה אל בית הוריו .

    אבל הקש ששבר את גב הגמל, זה שהפך את ההימלטות מאיראן לאופציה היחידה להישרדות, הגיע ממקום אחר לחלוטין. בשכונה שבה התגוררו, שלט פחד שזרע בנו של המואזין המקומי – בחור חסון, רשע ואכזרי להחריד כבן עשרים ושבע. הוא נהג לארוב לנשים יהודיות כשיצאו מביתן ולהתעלל בהן, והפך את חיי משפחתו של קובי לסיוט. הוא הציק לאימו, התעלל באחותו הקטנה, והכה את קובי מכות נמרצות בכל הזדמנות. "תמיד הייתה לי מחשבה בראש, זעם בוער – מה אני אעשה לו כשאמצא את ההזדמנות", מספר קובי בכנות מצמררת .

    היום הזה הגיע כשאימו ביקשה ממנו ללכת למלא בלון גז של חמישה קילוגרמים בקרבת הבית. "איך שאני יוצא מהבית, רותח ומלא בפחדים, אני רואה את הרשע הזה מגיע. הוא נעץ בי מבט אכזרי ממרחק ועשה לי תנועה ביד: 'חכה, אני אראה לך מה זה'", מתאר קובי את רגע העימות. המואזין נכנס רגע לביתו. כשפתח את הדלת לצאת, הוא לא ציפה למה שיקרה. הנער היהודי העדין התפרץ. "איך שהוא יצא, הונפתי את בלון הגז הענק, ודפקתי לו אותו ישר לראש בעוצמה אדירה", חושף קובי. הפורע קרס על הרצפה שותת דם, אך קובי, אחוז בזעם נשלט של שנים, הכה בו עוד מספר פעמים עם הבלון. כשהבין שהמצב הפך לאנוש ואולי אף קטלני, השליך את הבלון ונס על נפשו חזרה הביתה .

    "אמרתי לאמא שלי: 'המצב נורא, זה מה שקרה'", הוא משחזר. "ההורים שלי החווירו. 'אוי ואבוי, זה הבן של המואזין! הם הולכים לשחוט את כל השכונה היהודית אם יוודע להם מי עשה את זה!'". ברגע הזה, הפור נפל. זו כבר לא הייתה שאלת נוחות, אלא עניין של חיים ומוות. "אין ברירה", פסקו ההורים בלב קרוע. "הגיע הזמן להבריח אותך מחוץ למדינה. אי אפשר לחכות שהזעם יירגע. חיים ומוות" . קובי הובהל באישון לילה לבית אחותו, שהתגוררה סמוך לגבול האיראני, שם הסתתר במשך חודש וחצי בחרדה משתקת. אחותו, שפעלה באומץ רב להברחת פליטים והסתרתם, סיכנה את חייה מדי יום .

    בינתיים, הוריו יצרו קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, ששילמו שוחד והעסיקו מבריחים מדבריים מקומיים ('בלוצ'ים') שיעבירו אותו את הגבול תמורת הון עתק. "הסיכוי להגיע לישראל בדרך הזו היה עשרים אחוז במקרה הטוב", אומר קובי. הפרידה מהוריו לפני היציאה אל הלא נודע היא רגע שצרוב בנשמתו לנצח. "אבא שלי חיבק אותי, קרע את החולצה שלו, קרא עליי 'קדיש' בבכי תמרורים, כי ידע שהסיכוי שישמע ממני שוב קלוש. הוא שלח אותי אל המדבר במחשבה שאני הולך אל מותי" .

    בגיא צלמוות: גולגולות, חושך מצרים ותולעים במי השתייה

    מסע ההימלטות של קובי הפך לפרק של הישרדות מזוקקת, בו כל נשימה יכלה להיות האחרונה. גבול איראן-פקיסטן הוא רצועת אדמה שוממה, אכזרית ומאובקת באורך של 100 קילומטרים. "עבור מי שיודע, פקיסטן מסוכנת וגרועה עשרת מונים מאיראן. שם שולטים אנשי הטליבאן והפושעים האכזריים ביותר", קובי מדגיש. ההוראות של המבריח הבלוצ'י היו ברורות ואכזריות: אין מזוודות, אין חפצים. מימייה אחת ותיק קטן של אוכל בסיסי, זה כל מה שאפשר לשאת . "מבחינת משמרות הגבול, כל מי שמשוטט במדבר בלילה הוא מבריח או מרגל. הם לא חוקרים – הם פשוט יורים בך במקום, מחזירים את הגופה להורים ודורשים סכום עתק על כל כדור שהם 'בזבזו' עליך" .

    "המבריח אמר לנו: 'אני עוזב אתכם כאן. יש לכם הליכה של שש שעות בחושך אל גבעה מסוימת שצורתה כך וכך. אני אפגוש את מי שיגיע. מי שלא – ימות במדבר'". המבריח פשוט עלה על הגמל שלו ונעלם באפלה, מותיר את קובי ועוד שני נערים לגורלם .

    ההליכה במדבר הייתה סיוט חי ונושם. "מדבר זה לא טיילת או פארק", הוא מסביר. "אתה דורך על אבנים, מתמודד עם עקרבים, נחשים, חיות בר מפחידות שמעולם לא ראית, ואתה הטרף הכי קל שיש". בראשו של הנער בן ה-15 וחצי הדהד רק דבר אחד, פסוק שאותו גירס שוב ושוב עד ששפתיו יבשו ממים. "קראתי את כל ספר התהילים שהכרתי מהתלמוד תורה. אבל היה מזמור אחד שעד היום, כסבא, אני אומר לפני כל צעד שאני עושה – 'מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר'. צעד אחר צעד במדבר השומם, כשכל צל נראה כמו שומר גבול וכל רעש נשמע כמו קליע, חזרתי על זה. רק אחר כך נודע לי שאנשי קבלה רואים בזה מזמור עצום של שמירה" .

    "אתה צועד שעות, בוכה, ומרגיש בעצם שאתה מת מהלך", מתאר קובי את שבירת הרוח. מה שהחזיק אותו הייתה תשוקה בוערת להגיע לארץ הקודש. "זו לא סתם יציאה לטיול. אתה הולך על קידוש השם, להגיע לאדמה הקדושה של אברהם יצחק ויעקב, לאדמה שהיה בה בית מקדש. זה מה שהחזיק אותנו, התקווה לארץ ישראל" .

    הלילות הפכו למופע אימים פסיכולוגי. "תחשוב על חושך מצרים ממש", הוא מתאר לקוראי 'המחדש' את האימה. "זה לא סתם לילה. זה חושך כבד, סמיך, שחור משחור שאתה מרגיש אותו על העור שלך. אין אור בטווח של מאה קילומטרים. הכוכבים מעל נראים עצומים, בגודל של אבטיח, מאירים את האפלה בצורה מעוותת. מרוב עייפות, חושך ופחד, המוח התחיל לייצר הזיות. ראינו חיות עצומות מולנו, שמענו קולות. עד היום יש לי טראומות מהלילות האלה, סיוטים שגורמים לי להבין שהיינו מונחים על כפות ידיו של בורא עולם. אך ורק הוא שמר עלינו שם, מול כל כדור הארץ המאיים" .

    בוקר אחד, לאחר לילה של צעידה, הגיע למקום שהיה אמור להיות נקודת המפגש. הוא מצא שם מערה גדולה. בעודו ממתין למבריח, השמש זרחה והמדבר הפך לכבשן יוקד של 40 מעלות. הגוף התחיל להתבשל. מחוסר ברירה, קובי התגבר על פחדיו מחיות הבר והעז להיכנס למערה כדי למצוא מעט צל. "אני נכנס פנימה, העיניים שלי מתרגלות לאפלולית, ולפתע אני קופא במקום. המערה הייתה מלאה עד אפס מקום בגולגולות ועצמות של בני אדם", קובי מספר, קולו נחלש. "הבנתי שאלה פליטים קודמים שניסו לברוח בדיוק כמונו – ומצאו שם את מותם". מחשבות של ייאוש מוחלט הציפו אותו. "המוח שלך, בגיל 16, מתחיל לעבוד כמו איינשטיין. אתה מתחיל לחשב את סופך. 'כמה שעות נשארו לי לחיות? כמה מים נשארו לי בקומקום? אולי המבריח פשוט לקח את הכסף ונטש אותנו למות כמו את השלדים שכאן?' אתה צועק אל השמיים מזעזע את כיסא הכבוד בתפילות, פשוטו כמשמעו" . בסופו של דבר, רק לקראת השקיעה, הופיע המבריח עם מעט מזון והורה להם להמשיך את המסע .

    אבל הסבל הפיזי הגיע לשיאו דווקא בשלב ה'תחבורה'. באחת מנקודות הציון, סיפק להם המבריח בגדי בלוצ'ים מסורתיים קרועים כדי להסוותם, והעלה אותם על גמלים. "עשר הדקות הראשונות על הגמל היו נחמדות", נזכר קובי בחיוך עגום. "אבל אחרי רבע שעה, הסיוט מתחיל. הגמל צועד בצעדים שמטלטלים אותך קדימה, אחורה, קדימה, אחורה. עכשיו תדמיין את זה במשך חמש, שש, שבע שעות רצופות! השמש הקופחת על הראש מטגנת לך את המוח. אתה חוטף סחרחורות מטורפות, מחלת ים של ממש, אתה רואה את כדור הארץ זז ימינה ושמאלה. כשהגמל עצר ונאלצתי לרדת ממנו, פשוט עשיתי סלטה ונפלתי ארצה, הגוף שלי איבד כל תחושה של איזון או כיוון, לא הצלחתי לעמוד. אתה מקיא את נשמתך על החול מרוב טלטולים" .

    הצמא היה בלתי נסבל. שפתיים סדוקות, גרון ניחר, וללא כל מקור מים נקי. לבסוף, הגיעו לשלולית בוצית במדבר, שארית של מעיין שהתייבש. חוקי המדבר נוקשים: קודם כל, הגמל שאחראי להישרדות כולם – שותה. "הגמל פותח את הרגליים כמו בשפגאט, מתכופף, שותה מהמעיין… ותוך כדי, מטיל את מימיו היישר לתוך אותה שלולית שממנה כולנו אמורים לשתות. ארבעה גמלים עשו את זה", מתאר קובי בסלידה שניכרת גם היום. "אבל כשאתה מיובש ברמה שאתה גוסס, זה כבר לא מעניין אותך. אין ברירה". קובי השפוף הכניס את שתי כפות ידיו לתוך המים הבוציים העכורים כדי לדלות חופן מים להחיות את נפשו. להוותו, גילה שחופן ה'מים' היה מלא בתולעים אדומות קטנות ששרצו שם. "הייתי בטירוף חושים, אני אומר לעצמי – אין מה לעשות. אתה מכניס את זה לפה ושותה מים עם תולעים אדומות קטנות".

    ההשלכות של הבליעה המזעזעת הזו לא איחרו לבוא. "הגוף מתחיל לקרוס. זה כבר לא קלקול קיבה רגיל, זה הרס עצמי. הבטן שלך נאכלת מבפנים. הגוף מתחיל לבגוד בך בצורה איומה". כדי לנסות להרגיע את הכאבים, ולאחר שלא אכל כראוי ימים ארוכים, הגיעו לפרדס בננות בפקיסטן שם זלל מרוב רעב עשר בננות בבת אחת. השילוב של הבננות עם המים המזוהמים הוביל למערבולת של כאבי תופת והקאות אלימות עד שעמד על סף אובדן הכרה. "אמרתי לעצמי: 'השם, קח אותי. עזוב, מספיק. לא צריך להגיע לשום מקום. הגעתי לקצה גבול היכולת האנושית'" .

    באורח פלא, בכוח שרק שמיים מבינים, הוא שרד. מסע התלאות נמשך דרך העיר קראצ'י האלימה בפקיסטן, משם עברו גבולות בסיכון עצום לתוך אפגניסטן, חצו את הודו, ולבסוף עלו על טיסה לשווייץ. פקידי ההגירה בשווייץ שאלו את הנער הפליט לאן פניו מועדות, ובעוד רבים מחבריו לבריחה בחרו להגר לארצות הברית אל החיים הטובים, קובי לא היסס: "אני רוצה להגיע לישראל. זה כל מה שחלמתי עליו מתוך החשיכה. זו ישראל הקדושה" . ארבעה חודשים תמימים ארך המסע מביתו בשיראז ועד שדרך על אדמת אירופה כבן חורין ממעגל האימה של משמרות המהפכה.

    הסטירה המצלצלת של ארץ הקודש והנחמה של בני ברק

    שנת 1988. קובי נוחת סוף סוף במדינת ישראל, חלום חייו. בשדה התעופה המתינה לו דודתו. להפתעתו העצומה והמשמחת, התברר לו שבמהלך חודשי המסע המפרך שלו, הוריו סבלו מהצקות בלתי פוסקות מהמשטר שחיפש אחריו, נאלצו להשאיר את כל רכושם העצום מאחור, קנו דרכונים וכרטיסי טיסה מזויפים תחת שם המשפחה של שכן מאיראן ונמלטו לטורקיה ומשם לישראל. הם כבר המתינו לו חודשיים וחצי במלון לעולים חדשים בתל אביב. המפגש המרגש עם הוריו ואחיו הקטן היה עמוס בדמעות של הקלה ושמחה אמיתית שאין שנייה לה בעולם . אבל ההקלה הזו, התברר עד מהרה, לוותה בשבר עמוק ובלתי צפוי שזיעזע את יסודות עולמו.

    לגולשי 'המחדש' אומר קובי: "כשאני מסתכל אחורה, קרה דבר נורא. הגעתי לארץ – והתחרטתי שהגעתי לכאן. התחרטתי על ההגעה שלי לישראל" . מדוע? הסיבה הייתה טרגדיה של פער ציפיות אכזרי.

    דודתו של קובי הייתה תושבת הארץ, אישה חילונית מובהקת שהתרחקה מכל סממן של דת. כשהוריו הגיעו אליה, היא לחצה על אימו, שסבלה רבות באיראן בשביל אמונתה, להסיר את כיסוי הראש "כדי להרגיש חופשייה, ליהנות מהעולם ולהיות מודרנית" . עבור יהודי פרס, זה היה חילול הקודש של ממש. "באיראן היינו יותר חרדים מהחרדים של בני ברק", קובי מסביר בלהט. "הנשים היו מכסות כל טפח, אפילו לבשו כפפות ברחוב. ההקפדה הייתה מחמירה ביותר. ופתאום בישראל, הארץ הקדושה של אברהם יצחק ויעקב, ככה נראים הדברים?" .

    השבר המוחלט התרחש כעבור יומיים. דודתו לקחה את הנער בן ה-16, שעבר זוועות והרעבה במדבר כדי לשמור על יהדותו, לסיבוב באזור התחנה המרכזית בתל אביב. קובי המורעב ראה דוכן שווארמה מגרה, לקח שטר מהדודה וניגש לקנות לאפה חמה וריחנית מלאה בבשר בקר נוטף שומן. אבל לפני שהספיק לנעוץ בה את שיניו, הדודה עטה עליו. היא צבטה באוזנו באלימות וסטר לו בעוצמה על עורפו: "מה אתה עושה משוגע?! אני בתור חילונית לא נוגעת באוכל הזה! זה בשר של חמורים, של גויים! כל החיים שלכם באיראן שמרתם כשרות בחירוף נפש, ואתה בא לארץ ישראל ואוכל בשר טרף של חמורים?" .

    קובי קפא על מקומו. הלאפה נפלה מידיו, ומוחו לא הצליח לעבד את המידע. "הרגשתי שקיבלתי את סטירת הלחי המצלצלת והחזקה ביותר בחיים שלי", מתאר קובי וקולו רוטט מהעלבון שנצרב בו באותו הרגע. "בא לי לבכות! אני מסתכל עליה ולא מאמין. איך זה יכול להיות שבארץ ישראל, מדינת היהודים, יש אוכל שהוא לא כשר? מה, לא כולם שומרים שבת? עברתי את גיהנום ההתעללויות, צעדתי על גולגולות במדבריות פקיסטן, נאבקתי בתולעים במי מעיין בוציים, הכל כדי להגיע לארץ הקודש של היהודים – ובסוף כאן יהודים מחללים שבת ואוכלים טרף? חשבתי לעצמי: אז בשביל מה עברתי את כל העינויים האלה? עדיף היה לי להישאר בדת באיראן! החלומות הכי עמוקים שלי התנפצו לרסיסים של זכוכית על מדרכות תל אביב" .

    אבל אז, מתוך השבר, הופיעה קרן האור שהצילה את מסלול חייו ועיצבה אותם מחדש. אימו של קובי, אשת חיל פרסייה עקשנית, עמדה על שלה והכריזה בפני הדודה החילונית: "אני לא נשארת לגור פה. אני רוצה למצוא מקום דתי אמיתי, כמו שהיינו באיראן, מקום של תורה וקדושה". הדודה צחקה עליה בלעג מזלזל: "אה, אתם רוצים להיות דוסים? אין בעיה. בואו, ניקח אתכם למקום של הדוסים השחורים, תראו מה זה". הדודה, בניסיון ללגלג על המשפחה התמימה, הסיעה אותם לעיר בני ברק, היישר ללב הפועם של העולם החרדי – שטיבלאך איצקוביץ' המפורסמים שברחוב הרב שך, שקקו אז חיים עם חסידים, ליטאים, שטריימלים וחליפות שחורות .

    "האוטו נעצר מול איצקוביץ'. יצאנו החוצה והבטנו סביב. ראינו יהודים מתפללים, בחורי ישיבה עם גמרות, ענווה וצניעות באוויר, פשוט קדושה שמרחפת מעל הרחוב", קובי מחייך, והברק חוזר לעיניו. "אימא שלי ירדה מהרכב, התכופפה, ופשוט נישקה את האדמה והאספלט המלוכלך של בני ברק. היא הרימה את ראשה ואמרה לדודה שלי, שחשבה שהיא עשתה עלינו סיבוב: 'אני לא זזה מפה צעד אחד!'. הדודה צחקה, קראה לה משוגעת, אבל אמא הייתה החלטית" .

    אימו של קובי הרימה את מבטה לבניין שממול, ברחוב רש"י מספר 5. היא הבחינה בשלט תלוי על החלון: "דירה להשכרה". היא עלתה לשם מיד בלווית הדודה שהייתה צריכה לתרגם עבורה את העברית, שכרה את הדירה הקטנה, ושם, ממש מעל בתי המדרש הסואנים של איצקוביץ', התגוררה המשפחה באושר גדול ובצניעות אמיתית במשך חמש שנים .

    משם, הדרך חזרה לחיים של תורה ומשמעות נסללה. אביו של קובי, הטבח המוכשר, מצא את מקומו במטבח של ישיבת פוניבז' המעטירה, והתקדם עד שהפך להיות הטבח האישי ואיש אמונו של מרן מנהיג עולם הישיבות, ראש הישיבה הרב שך זצוק"ל. המשפחה הסתובבה בחצרות גדולי הדור ושאבה מהם הוד. קובי הצעיר, שניצל מזרועות האימה האיראניות, נכנס ללמוד בישיבות קדושות בארץ ישראל.

    היום, במבט לאחור על עשרות השנים שעברו מאז אותו נער רץ יחף במבוכי חוטי התיל וטעם מתולעי המדבר, התמונה המנצחת ברורה ומשתקפת מחיוכו. קובי שירה הוא מנהלו של ארגון חסד עצום הפועל לרווחת הקהילה. בכל 'בין הזמנים' הוא מארגן ישיבות תוססות לעשרות בחורי ישיבה הממיתים עצמם באוהלה של תורה – אותה תורה שבגינה כמעט קיבל כדור בראש במרתפי משמרות המהפכה האיראניים. מעגל הדמים שנסגר בקול רינה של לימוד, וסיפור חיים שמוכיח את נצח ישראל בצורה הפלאית והעוצמתית ביותר. "גדלתי בבני ברק, וברוך השם, השתבח שמו לעד, נשארתי עם הצביון הזה, בדיוק כמו שחלמתי במדבר", הוא מסכם, ואנחנו ב'המחדש', שמחים להביא את סיפור הגבורה הזה לקהל קוראינו, שידעו כי כל רגע של תורה וקדושה על אדמת ארץ ישראל, נקנה במסירות נפש של ממש .

    מימין לשמאל, אביו זצ"ל של קובי, רבה של אלעד הגר"מ מלכא, ראש העיר יהודה בוטבול, וקובי שירה, באחד מסיומי המסכת שעורך.

    אנשי הצללים נחשפים: המשב"קים החברותות ונאמני הבית

    מאחורי הקלעים של ההנהגה החרדית: בעוד רבבות בני ישראל משחרים לפתחם של מנהיגי הדור שליט"א, לקבלת עצה וברכה, נמצאים אנשי הסוד דווקא הרחק מאור הזרקורים. אלו הם המשמשים, הנכדים והחברותות המהווים את הציר המרכזי המנווט את סדר יומם הצפוף של מרנן ורבנן ואת כלל ההכרעות הציבוריות.

    בחודשים האחרונים, 'המחדש' התחקה אחר המנגנון המדויק והמסור שמאחורי כל "חצר": החל מהחברותא הקבועה בשעות הבוקר, דרך הנהגים הוותיקים המכירים כל סוד, ועד לנכדים המנהלים את הקשרים הפוליטיים והציבוריים הכבדי משקל.

    מנהיג היהדות החרדית: בית מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי דב לנדו שליט״א

    במעונו ברחוב הרב שר 15, שהפך כבר לשם דבר ממש, נושא מרן מנהיג הדור הגאון רבי דב לנדו שליט״א את משא הדור על כתפיו. לכאן מתנקזות כל השאלות, ההכרעות, הדיונים והדילמות הציבוריות, ומכאן יוצאות הכרעות המנווטות את דרכה של היהדות החרדית כולה.

    יום־יום מגיעים לביתו רבבות מבני ישראל, לברכה ולעצה, לשאלות הלכתיות וציבוריות, לעניינים אישיים וציבוריים. ביתו של ראש הישיבה הוא אבן שואבת לכל הציבור החרדי. באופן חריג, חצרו של הרב איננה "חצר" במובן המקובל, אלא מקום תורה טהור, המורכב בעיקר מתלמידיו הוותיקים של הרב אלו שמתחממים לאורו זה עשרות שנים.

    למשלוח תיעודים ועדכונים מהנעשה בחצרות הקודש והיכלי הישיבות: yossifeld.h@gmail.com או 0555570205

    בית מנהיג הדור

    בית ראש הישיבה מתנהל כביתו של מנהיג כלל ישראל, ואליו מגיעים נציגים מכל חלקי הציבור החרדי ליטאים, חסידים, ספרדים, ואף מן הקבוצות הקיצוניות ביותר. עם כולם מקיים ראש הישיבה קשר רצוף של הנהגה ודאגה לצורכי הכלל.

    המשמשים בקודש

    ראש הישיבה מקפיד כי כל ענייני הבית יתנהלו אך ורק על ידי בני המשפחה הקרובים. נכדיו, הרב מנחם לנדו ר"מ בישיבה קטנה סלבודקה, והרב טוביה לנדו ראש הקיבוץ בישיבה הגדולה כתר תורה טלז סטון, חולקים ביניהם את ניהול הבית כולו: החל מסדר יומו של ראש הישיבה, קבלת הקהל והתקשורת עם הציבור והמוסדות, ועד לקשרים הפוליטיים עם כל הסיעות החרדיות.

    תחתיהם פועלים גבאים נוספים המסייעים בניהול הטכני של הבית ובסדרי קבלת הקהל: הרב יצחק מלול, הרב יעקב וינפלד, הרב אי"ש רוטנברג, הרב ישראל כהן והרב שלמה מילר.

    לראש הישיבה אין נהג קבוע, מספר נהגים נרתמים לשירות לפי הצורך, ובהם הרב בצלאל בלום, הרב יצחק מלול, הרב איצ'ה רונגרטן והרב משה רוזנטל. סדר יומו של מרן מתנהל באופן עצמאי ומדויק, כשהכול מתוזמן לפי סדרי לימודו הקבועים.

    סדרי לימודו של מרן מסודרים לאורך כל היום. בשעות הבוקר הוא לומד עם תלמידים נבחרים מישיבת סלבודקה, שנבחרו על ידו בקפידה. בשעות אחר הצהריים לומד מרן עם הרה"ג רבי דב לנגברג, עמו הוא מכין את השיעור היומי הנמסר למחרת בישיבה. בערבים לומד לסירוגין עם הרה"ג רבי משה חיים אולמן ועם הרב דוד חדש, עמו הוא עורך את קונטרסי אהלי התורה היוצאים מדי שבוע.

    בני משפחתו ונכדיו של ראש הישיבה מעורבים בכל ענייני הבית והציבור. דמות מרכזית ובולטת במיוחד היא בנו חביבו של ראש הישיבה, הרה"ג רבי יוסי לנדו, הנושא באחריות כוללת ומפקח על ענייני הבית.

    נכדו של ראש הישיבה, הרב טוביה לנדו, משמש כקשר הישיר עם חברי הכנסת ואישי הציבור, ומעביר לפני ראש הישיבה את השאלות והנושאים הכבדי משקל. לצד זאת, דמות דומיננטית נוספת בבית היא הרב דוד שפירא, נכדו של מרן הגראי״ל שטיינמן זצוק"ל, אשר מרן נוהג להיוועץ עמו תדיר בעניינים ציבוריים, בזכות ניסיונו הרב ורוחב דעתו.

    דוברות ותקשורת

    לבית הרב אין דובר רשמי, אך דבריו לציבור נמסרים מעת לעת באמצעות מכתבים רשמיים המתפרסמים בעיתון יתד נאמן, המשמש ביטאון לדעת תורה.

    קבלת קהל

    קבלת הקהל בבית מרן מתקיימת בשעות הערב, כדי שלא לפגוע בסדרי לימודו. על תיאום קבלת הקהל מופקדים הרב יצחק מלול והרב שלמה מילר, הדואגים לסדר ולסינון הפניות הרבות המגיעות מדי יום.

    הבית שברחוב הרב שר: מרן ראש הישיבה הגרמ"ה הירש שליט״א

    ביתו של הרב פתוח לכל, כמובן לא לאורך כל היום, אז מרן שליט"א עסוק בעיקר בלימוד עצמי או בחברותא ובמסירת שיעורים בישיבה. קבלת קהל מתקיימת לרוב בשעות הצהריים. לא צריך פרוטקציה או קשרים כדי לבוא ולקבל דעת תורה צרופה.

    המונים עולים מדי יום לקבל עצה ותבונה בנושאי חינוך, שידוכים, עסקים, רפואה ועוד. חברי הכנסת ועסקנים עולים כדי לקבל הכרעות פוליטיות. המשב"קים והגבאים מנווטים את ההמונים ואת התורים העמוסים. מכיוון שמרן שליט"א מקבל קהל רק כשעה וחצי ביום, מטבע הדברים התורים נקבעים לשבוע או שבועיים קדימה.

    מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש צילום: שלומי כהן

    הגבאי הראשי של מרן שליט"א הוא הרב מנחם דויטש שנחשב למקורב מאוד למרן ומשמש בתפקיד כבר מספר שנים. דויטש מופקד על סדר יומו של הרב ועל קבלת הקהל. תחתיו מכהנים עוד מספר גבאים בהם הרב בני פוזן, הרב אבא גריינמן ועוד. הם מסייעים לרב דויטש בקבלת קהל, ומחליפים אותו בעת הצורך באירועים וכנסים בהם משתתף מרן. הנהג הוותיק הוא הרב שמואל בלום לצדו מספר נהגים מחליפים בעת הצורך.

    מי שאחראי על כל מה שקשור לרב, כולל הקשר עם גדולי ישראל והפגישות ביניהם כולל תיאומי עמדות בין הרבנים והמנהיגים הוא בנו של ראש הישיבה הגאון רבי אהרן הירש מרבני ישיבת סלבודקה, שכבר נודע ככתובת אליה חושקים להגיע כל שועי עולם. רבי אהרן מקצר בדיבור, ומעביר כל פניה שמגיעה אליו לאביו מרן שליט"א, שקבל את ההכרעה הציבורית כיצד לנהוג.

    דמות דומיננטית בולטת הוא הרב מרדכי זאב הירש, בנו של רבי אהרן, ונכדו של מרן שליט"א. הוא מקורב מאוד לסבו, שסומך עליו בנושאים רבים. הוא מנהל את ענייני הבית מטעם אביו וסבו, וכן אחראי על האירועים בהם משתתף סבו, ולפעמים מתלווה אליו בעצמו לפי הצורך.

    הקשר עם הפוליטיקאים מתנהל בעיקר באמצעות הגבאי הרב דויטש והנכד הרב הירש שמתאמים את ביקורי הח"כים ומעבירים לראש הישיבה את השיחות מהפוליטיקאים שדורשים את הכרעתו.

    את התכנים התורנים כמו שיחות שיעורים ודברי השקפה שיוצאים ממעונו של הרב, עורך וכותב הרב שמואל חדש מרבני מכון עוז והדר (העורך הראשי של מתיבתא) ומקורבו של מרן.

    על הדוברות לתקשורת, כאשר הדבר נצרך מטבע הדברים, אחראי איש התקשורת יצחק פלדמן ששימש כחברותא של מרן שליט"א.

    ביתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט״א

    ביתו של מרן ראש הישיבה מתנהלת בצניעות ובפשטות רבה, אך מאחורי הקלעים פועלים אנשים מסורים ונאמנים, שכל אחד מהם תורם בדרכו לשגרת יומו של זקן ראשי הישיבות.

    הדמות המרכזית בבית היא הרב יחיאל קרפל, המשמש זה למעלה מעשרים שנה כנהגו הצמוד ואיש סודו של ראש הישיבה. תחילת דרכו הייתה כאברך מן המניין בישיבת רשב"י, בית מדרשו של ראש הישיבה, שם הפציר להתלוות אליו בנסיעות שונות. באותן שנים העדיף ראש הישיבה לצעוד רגלית מביתו לישיבה, אולם עם חלוף השנים, הפך ר' יחיאל לנהגו הקבוע, ומשם הדרך להיותו נאמן ביתו הייתה קצרה.

    ר' יחיאל ידוע כאיש סוד, שבולט בשתיקתו ובנאמנותו. שליחויות עדינות ועניינים רגישים נמסרים לידיו, והוא מעולם לא גילה דבר. מקורבים מציינים כי תכונה זו, שמירת הלשון, היא שהקנתה לו את אמונו המלא של ראש הישיבה אשר בעצמו מקדש הדיבור ושומר לשונו בקפדנות. מסירותו יוצאת הדופן ניכרת בכל פרט, גדול כקטן, בחצרו של ראש הישיבה.

    לצד הרב קרפל פועל גם הנכד הרב אברהם (אברימי) ברגמן, המלווה את סבו הגדול קרוב לעשרים וחמש שנה. במשך תקופה ארוכה לא שהה בקביעות בבית סבו, אלא היה מקפיד על קשר טלפוני רציף וביקורים תכופים, בהתאם לדרישת ראש הישיבה שלא יבטל את לימודיו בכולל. פעילותו ניכרה בעיקר מאחורי הקלעים, שם ניווט את ענייני הבית בתבונה רבה.

    ר' אברימי משמש כאיש סודו הקרוב של סבו, וכל יציאה לאירוע או חתימה על מכתב עוברת דרכו. מארגני אירועים מעידים כי דאגתו היחידה היא שלוות סבו, והוא נוקט בכל צעד כדי למנוע ממנו טירחה מיותרת. בשנים האחרונות נזקפת לזכותו גם ההוצאה לאור של כתבי תורתו של סבו הגדול.

    בהלוויית רעייתו הרבנית ע"ה. צילום: שוקי לרר

    סדרי קבלת הקהל

    במשך שנים רבות לא נקבעו שעות מסודרות לקבלת קהל. כל מי שחפץ לפגוש את ראש הישיבה היה נכנס אל ביתו או לחדרו בישיבה, ואף הטלפונים נענו על ידו בעצמו. ראש הישיבה הסביר אז כי כל אדם מרגיש ששאלתו היא בגדר פיקוח נפש, ולכן אין אפשרות לדחותו. רק בשנים האחרונות, לנוכח זרם הפונים, נקבעו שעות קבלה מסודרות, תחילה בצהריים ולאחר מכן גם בשעות אחר הצהריים.

    מי שמכוון את סדרי הקבלה הוא בנו, הרה"ג רבי חיים ברגמן, ששוהה רוב שעות היממה בבית אביו, כולל שבתות וחגים. במסירות רבה הוא דואג להכניס את המוני בית ישראל לעצה ולברכה, תוך שמירה על סדר וזמני מנוחה.

    האיש למשימות מיוחדות

    בבית ראש הישיבה אין איש קבוע למשימות מיוחדות. יודעי דבר מספרים כי ראש הישיבה נוהג להטיל שליחויות רגישות דווקא על אנשים בלתי צפויים, מתוך מגמה מודעת. לצד זאת, ידוע כי הגאון רבי חננאל לוי, מרבני ישיבת בית שמעיה ובנו של הגאון רבי אריה לוי חבר מועצת גה"ת נבחר פעמים רבות לשליחויות שונות וחשובות. הוא מלווה את ראש הישיבה לאירועים מיוחדים, ומסרב לחשוף דבר מכל שליחויותיו, מתוך דבקות בשתיקה ובנאמנות.

    החברותות

    לאורך שנים רבות למד ראש הישיבה לבדו שעות ארוכות מדי יום, כשהוא משתף לעיתים את מסקנותיו עם בנו הגדול, הגאון רבי בן ציון. בשנים האחרונות לומד ראש הישיבה בחברותא עם נכדו הרב יונה זאב ברגמן, מחשובי האברכים בכולל בית יהודה, שמגיע מדי יום בצהריים וגם בשבתות וחגים.

    חברותא נוספת, הוא נכדו הרב הגאון רבי מרדכי יוסף ברגמן, ראש כולל "כנסת ישראל" במבשרת ציון, לו יש קביעות עם סבו הגדול כמידי שבוע, בין היתר הוטלה עליו האחריות לעבור על חידושי תורה הנמסרים על ידי ראש הישיבה, לפני פרסומם ברבים. כמו כן כמדי שבוע יוצא עלון "דרכי אורה", שבו מתפרסמים מד"ת של ראש הישיבה, עליהם עובר להגהה סופית נכדו הגדול.

    ח"כ בני גנץ במעונו של מרן הגרמ"צ ברגמן. צילום: שוקי לרר

    ראש הישיבה ממעט לשתף אחרים בהחלטות הנוגעות לסדר יומה של היהדות החרדית, אולם כאשר הוא מבקש לשוחח על נושא ציבורי חשוב, הוא מזמן אליו את בנו הגדול הגאון רבי בן ציון ראש כולל רשב"י. לעיתים אף מתייעץ ראש הישיבה באופן אישי עם אחד מגדולי ראשי הישיבות, בעיקר בשיחות טלפוניות ישירות.

    באופן טבעי, הקשר הדוק במיוחד עם נציגי "דגל התורה". הח"כים של התנועה פוקדים את בית ראש הישיבה לפי הצורך, ובפרט ח"כ משה גפני, שמרן הרב שך זצוק"ל מינהו עוד בחייו. מקורבים מספרים כי בשל כך ראש הישיבה סומך על שיקול דעתו בנושאים רבים, והוא נוהג להגיע גם בביקורים דיסקרטיים. בנוסף, קיימים קשרים ושיתופי פעולה עם נציגי אגודת ישראל, ובעיקר עם נציגי הסיעה המרכזית גור, על רקע סוגיית גיוס בני הישיבות שבה נוקט ראש הישיבה קו תקיף ובלתי מתפשר.

    לבית ראש הישיבה אין דובר רשמי, וגם לא קבוצות עדכונים. המידע היוצא ממעונו מועבר לכלי התקשורת באמצעות כתובת מייל ייעודית, והיא משמשת כצינור הרשמי והיחיד.

    בית מרן הגאון הגדול רבי משה שטרנבוך שליט״א

    הגאון הגדול רבי משה שטרנבוך שליט״א, מלבד גדלותו בתורה ובכח פסיקתו שהתקבל בעולם ההלכה למעלה מיובל שנים, נחשב כיום לזקן הפוסקים ושריד לדור הקודם. כבר לפני עשרות שנים נטל חלק לצד מרנן הגרי״ש אלישיב והגר״ש וואזנר זצוק״ל בהכרעות הלכתיות מרכזיות, ובעשור האחרון נותר כמעט לבדו מהדור ההוא ומכריע בשאלות הציבוריות הגדולות שעל סדר היום.

    לביתו שברחוב עונג שבת בירושלים נוהרים מדי יום רבים לבקש עצה וברכה בשעות קבלת הקהל שלאחר תפילת שחרית. מאז הסתלקותו של מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי זצוק״ל, הפך ביתו של מרן פוסק הדור למוקד עלייה לרגל עבור המוני בית ישראל המבקשים ישועה ורחמים.

    סדר יומו של הרב

    יומו של הרב עמוס בלימוד תורה ושיעורים. הרב מוסר ארבעה שיעורים קבועים מדי שבוע, שלושה מהם לתלמידי ישיבתו ורשת הכוללים תשובות והנהגות, ושיעור נוסף בערב שבת לתושבי חו״ל, הנמסר באנגלית. ביום ראשון נמסר השיעור לתלמידי כולל תשובות והנהגות סניף גאולה, ביום שלישי שיעור כללי בהיכל ישיבתו בבית שמש, וביום חמישי שיעור נוסף לסניף הר נוף. ביום שישי בצהריים מוסר הרב את השיעור באנגלית.

    פרט מעניין הוא כי על אף שמרבית שיעוריו נמסרים בביתו, את השיעור הכללי בישיבתו בבית שמש מוסר הרב בעצמו במקום. לשם כך נוסע ברכבו המפורסם ה"ספרינטר" ששימש בעבר את מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי זצוק״ל. מחזה מרגש בעת הגעתו לישיבה: כך שלמרות חולשתו, נעמד הרב על רגליו וצועד לבדו מרכבו עד היכל הישיבה, ללא כסא גלגלים. תלמידיו מעידים כי הדבר ממחיש בחוש את כח התורה המחיה את לומדיה כפשוטו.

    הגר"מ מקפיד ביותר על קריאת קוויטלאך הנמסרים לו. הוא דורש שהשמות ייכתבו במדויק ומורה לגונזם בכבוד בגניזה, ולא חלילה להשליכם לאשפה, באומרו כי יש בהם קדושה מרובה.

    המשמשים בקודש

    בבית הרב משמשים בקודש נכדיו המסורים הרב פנחס שטרנבוך והרב דוד שטרנבוך, המלווים את מרן בקביעות ומנהלים את סדר יומו הציבורי. לצידם עומדים שאר בני הבית והנכדים המסייעים בקבלת הקהל הגדולה הנערכת מדי יום. נכד נוסף, הרב אברהם ישעיהו שטרנבוך, משמש את הרב בעניינים האישיים ומנהל מאחורי הקלעים את לוח הזמנים הציבורי. הוא נוהג לשמור על פרופיל נמוך, אך לאחרונה החלו לראותו יותר בציבור.

    הרב פנחס שטרנבוך משמש גם כנהגו הקבוע של הרב, שאר הנכדים באים בתורנות מדי יום ללמוד עמו בחברותות, וכולם קשורים אליו בקשרי אהבה מיוחדים, מתייעצים עמו בכל ענייניהם האישיים.

    ניהול הבית

    ענייני הבית מתנהלים אך ורק על ידי בני המשפחה ותלמידי הישיבה, אין בבית דובר או עסקנות פוליטית, הרב מתנזר מכל זיקה מפלגתית ושומר על מעמדו הייחודי ללא התערבות בפוליטיקה.

    שני הנכדים המרכזיים, הרב דוד והרב פנחס שטרנבוך, עומדים גם כן מאחורי ניהול המוסדות הרבים שייסד מרן. הרב פנחס שטרנבוך ייסד את הישיבה הגדולה בבית שמש, והרב דוד שטרנבוך עומד בראש רשת הכוללים תשובות והנהגות המונה שישה סניפים בארץ.

    השניים פועלים בשליחותו של הרב, בקשר הדוק ומתואם ביניהם, כאשר כל פעילותם נעשית מתוך אהבה וכבוד עצום לזקנם הגדול.

    ראש ישיבת פוניבז' מרן הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א

    הנהגתו של מרן ראש הישיבה מאופיינת במהלכים שקטים ומאחורי הקלעים. על פי רוב יעדיף מרן, ככל הניתן להימנע מהעיסוק בנושאי ציבור ויותיר את הזירה הציבורית מחוץ לתחומי עיסוקיו העיקריים. אמנם כאשר יזהה צורך מיוחד ובעיקר בשמירת צביון הישיבות הקדושות והנהגתם, יפעל בכל כוחו.

    האיש על הבית

    האיש החזק בחצר של מרן ראש הישיבה הינו הרה"ג רבי יוסף שטראוס. זה קרוב לעשרים שנה שעומד על משמרתו בנאמנות ובמסירות נדירה.
    כל סדר יומו של הרב מופקד בידיו, אם זה קבלות הקהל היומיות, סידורי קידושין ובריתות, לצד שלל האירועים, בשנים האחרונות העול על כתפיו של הרב שטראוס הינו עצום, ואין לו חיים פרטיים משל עצמו כמעט לחלוטין. הרב שטראוס משתדל לפחות בשבתות להיות יותר בביתו. וילדיו מכירים אותו בעיקר כ'אבא של שבת'.

    החברותא וכותב השיעורים

    הרב הגאון רבי אהרן קסלר האיש הקרוב ביותר תורנית למרן ראש הישיבה, משמש ככותב השיעורים ו'כחוזר' על שיעוריו של מרן ראש הישיבה שליט"א בפני התלמידים הצעירים בישיבת פוניבז'. במסגרת תפקידו הוא שוהה שעות רבות עם מרן ראש הישיבה שליט"א המכנה אותו בחיבה ה'אוצר החכמה' האישי שלי. רבים מגדולי ראשי הישיבות משתמשים בו להעברת שאלות בלימוד למרן ראש הישיבה שליט"א. והצעות רבות לתפקידי רמי"ם בישיבות מכובדות ונחשבות מונחות לפתחו, את כולם הוא דוחה על הסף.

    בנוסף הרב קסלר הינו העורך הראשי של סדרת ספריו של הרב בד קודש על הש"ס ועל התורה, וסדרת ספרי שיעוריו 'שיעורי הגרב"ד' על מסכתות הש"ס.

    את קבלת הקהל מנווט הרב שטראוס ברגישות מיוחדת. ראשי ומנהלי מוסדות עמם שוחחנו במהלך הכנת הכתבה מציינים בהתפעלות כי הרב שטראוס שייך לזן אחר של משבקי"ם מהמצויים היום, לדוגמא הם מציינים כי למרות העומס הרב המונח על כתפיו, ישתדל הרב שטראוס לחזור לכל פניה ובקשה שלהם, נדמה שיש לו 'חולשה' מיוחדת לראשי כוללים בהם ינהג משנה כבוד וזהירות. אין בקשה לעזרה להגדלת תורה וביסוס ישיבות וכוללים שלא נעשית על ידו בשלימות מקסימלית, ובצניעות מיוחדת. גם ילדי חלאקה מתקבלים על ידו בסבר פנים מיוחדת, וישתדל להקדימם במידת האפשר לתחילת התור כדי שלא להעמיס עליהם ועל הוריהם.

    בהיותו נלווה למרן ראש הישיבה במאות חופות בשנה בהם נוטל חלק בסידור חופה וקידושין. נחשב הרב שטראוס למומחה על בהלכות אלו, בהם עושה הוא שימוש יומימי, ולא נדיר הוא לראות על צג הטלפון האישי שלו ראשי ישיבות ופוסקי הלכה המבקשים לברר הנהגה פלונית של הרב בעריכת חופה ,או בירור על כתיבה מדוייקת של שם נדיר בכתובה.

    לצד עיסוקיו הצפופים בצל הרב יקפיד הרב שטראוס על סדרי לימוד קבועים בכולל פוניבז', והינו נחשב לאחד מהמובחרים שבאברכי כולל פוניבז', החברותות שלו מעידים עליו כי ניתן לראות עליו בחוש את מאמר חז"ל 'גדולה שימושה יותר מלימודה', ומציינים בהתפעלות כי כשם שבשימושה של תורה הוא דמות מופת לרבים, כך גם בחלק של הלימודה הוא סמל בכולל פוניבז'.

    לצידו של הרב שטראוס ניצבים מספר מצומצם של משמשים בקודש, במיוחד ראוי לציין את הרב יהודה איזנברג האחראי בחצרו של הרב על כל נושאי הציבור והעזרה לעסקנים מכל רחבי הארץ והעולם המעבירים דרכו שאלות ציבוריות להכרעה.

    הרב איזנברג היה קרוב במיוחד גם לגדולי ישראל מהדור הקודם, ובמיוחד למרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין זצ"ל אותו היה לוקח לבריתות מידי יום במשך שנים, וכן לבית מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל. בבתי גדולי ישראל הכיר את יו"ר דגל התורה הרב משה גפני שמפקיד בידיו שליחויות סודיות, ומשמש כאחד מאנשי הצללים המרכזיים שבלשכתו.

    הנהגים:

    שני נהגים עיקריים משמשים את מרן שליט"א בנסיעותיו, הוותיק שבהם הוא הרב אהרן אסחייק שליט"א מי שלמעלה משלושים שנה מלווה את מרן במסירות ובצניעות אופיינית. הרב אסחייק בנו של הרב יחזקאל אסחייק המשב"ק הבלתי נשכח של מרן הגרא"מ שך זצ"ל ינק בבית אביו את הביטול העצמי לגדולי הדור, וכאביו בשעתו, כך הרב אסחייק הנוכחי מלווה את מרן באצילות ובדומיה, איש סוד הוא הרב אסחייק וכמעט ולא ניתן לחלץ ממנו מידע מהקודש פנימה. לאור זאת זוכה הוא לנאמנות בלתי מסוייגת ממרן שליט"א, ובמסגרת תפקידו הוא משמש את מרן שליט"א בדברים אישיים ורגישים במיוחד.

    לצידו של הרב אסחייק מכהן הרב מרדכי אברהם, איש חינוך עתיר ניסיון ובעל עתיד מבטיח בתחום, הרב אברהם שימש למעלה מעשור כמנכ"ל מוסדות בתי אבות של ישיבת פוניבז' והצעיד את המוסדות במקצועיות מדהימה. בשנה האחרונה נקרא הרב אברהם אל הדגל לישיבת 'נר אפרים' לצעירים בעיר בני ברק, שנפתחה אך לא מכבר, וזכתה להצלחה כבירה ורישום אדיר.

    חרף עיסוקיו הרבים רואה הרב אברהם זכות עצומה להסיע את מרן שליט"א, מפני רגישות תפקידו בדרכים ובנסיעות ארוכות, בהם הוא שוהה לצידו של מרן שליט"א התמקצע הרב אברהם ברפואה דחופה, לצורך שמירה מיטבית על בריאותו של מרן שליט"א ומשמש ככונן בכיר בארגוני ההצלה.

    בין בני המשפחה הבולטים בחצר ניתן למנות את בנו של מרן שליט"א הגאון רבי אברהם צבי פוברסקי שליט"א משגיח בישיבת 'עטרת שלמה' בראשל"צ האמון במיוחד על הנושאים הרפואיים והאישיים, הגרא"צ שזכה בעבר לשמש את סבו הגדול מרן הגר"ד פוברסקי זצ"ל מחזיק בקשרים אישיים עם בכירי הרופאים בארץ. ורבים נעזרים בו בתחום זה.

    לא שייך לחתום את היריעה מבלי להזכיר את חתנו הגדול של מרן ראש הישיבה שליט"א, הגאון רבי חיים פרץ ברמן ראש ישיבת פוניבז' שזוכה להערכה עצומה מהרב. בנושאים רבים ובמיוחד בנושאים ציבוריים סבוכים לא יכריע הרב קודם שישמע את דעתו של חתנו הגדול אותו הוא מחשיב לאחד מגדולי ישראל המובהקים של הדור, מלבד היותו החתן הקרוב, הרב ברמן גם מתגורר בבית אחד עם מרן ראש הישיבה שליט"א ומשכך כל עול תפעול הבית של מרן שליט"א מונח על כתפי רעייתו הרבנית שתחי' אשר מפקירה את ביתה כליל לטובת בית אביה שליט"א.

    ביתו של מרן עמוד ההוראה הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א

    ביתו של מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א, רבה של רמת אלחנן וחבר מועצת גדולי התורה, מהווה זה עשרות שנים כתובת מרכזית לעמך בית ישראל מכל החוגים, את רוב יומו מעביר הרב בכולל "בית דוד" בחולון. לשם הוא נוסע מדי יום מבני ברק בידי מקורביו, בראשם הרב פנחס בלום, המשמש גם ככתובת לשאלות הלכתיות רבות.

    בבוקר, בביתו שברמת אלחנן, מסייעות בנותיו בקבלת הקהל שלאחר תפילת הנץ. לצידן משמש גבאי ותיק הרב יהודה בלוך, כאשר סביבו מתמסרים בני משפחתו, מקורביו ותלמידיו המסורים.

    נאמן הבית הוותיק

    הצמוד ביותר למרן שליט״א הוא הרב מרדכי (מוטי) פורגס, המשמש כנהגו ויד ימינו קרוב ל־45 שנה. מעבר לנסיעות לכנסים ולאירועים, הוא נאמן ביתו הכללי של מרן, אחראי על סדר יומו, קביעת פגישות ושליחויות רגישות. בכל האירועים החשובים ניתן לראותו ניצב מאחורי מרן, מלווה אותו במסירות אין קץ.

    נכדיו של מרן, הרב חיים מלין והבה"ח אריה זילברשטיין, מקורבים מאוד לסבם הגדול, וייסדו יחד את מכון "דברי חמד" להפצת תורתו. הם עורכים את ספריו, מוציאים את העלונים השבועיים "דברי חמד" ו"אוצר חמד", ומפעילים את רשימות התפוצה במדיה.

    הנכדים הם גם הכתובת לאלפי פניות מכל רחבי העולם, החל משאלות הלכתיות דחופות, עבור בייעוץ אישי וכלה בבקשות ברכה. הרב מלין ייסד את קו ההלכה הפופולרי "שיח יצחק", בו מושמעים מדי יום פסקי הלכה ותשובות של מרן. בקו ניתן אף להקליט שאלות שנענות ישירות על ידי מרן שליט״א.

    בנו חביבו, הגאון רבי אברהם יעקב זילברשטיין, ראש כולל "קצות החושן", נחשב מהצמודים ביותר לאביו, מתגורר בסמוך אליו ואף מארח את אביו לסעודות שבת וחג. בין חתניו הבולטים: המקובל הגה"צ רבי דב קוק שליט״א, הגאון רבי דב מאיר טננבוים שליט״א מראשי ישיבת "קרית מלך", והגאון רבי אליעזר רוט שליט״א, ראש כולל "נתיבות המשפט".

    החברותות:

    סדר א׳ (בוקר, בכולל בית דוד): לימוד קבוע עם הרב מאיר דינר זה עשרות שנים. אליו גם מופנות שאלות דחופות בענייני פיקוח נפש. סדר ב׳ (אחר הצהריים): זמן קבוע למענה לשאלות ותשובות המועברות על ידי אברכי הכולל, כשבכל חודש יוצא קובץ "ווי העמודים וחשוקיהם" המרכז את פסקיו. ביום ג' לומד בחברותא עם נכדו הרב חיים מלין וביום ה', מוסר את השיעור הידוע לרופאים בביה"ח "מעייני הישועה".

    קבלת קהל

    בעבר התקיימה קבלת הקהל בבית בנו חביבו, הרב אברהם יעקב זילברשטיין, שם סייע לו גם הצייר הרב יוני גרשטיין, ממקורביו הוותיקים, אולם מאז תקופת הקורונה השתנתה המתכונת, בבוקר לאחר תפילת הנץ, הרב מקבל קהל בבית מדרשו ברמת אלחנן, כשהגברים ניגשים בזה אחר זה, ולאחר מכן מקבל את הנשים והזוגות בביתו.

    בכולל בית דוד בחולון מדי יום בשעה 9:30 בבוקר, מקבל מרן קהל נוסף, כשהאנשים ניגשים אל חלון רכבו, בשאר שעות היום קבלת הקהל מצומצמת לשאלות דחופות או ברכות קצרות לאחר שיעוריו הקבועים.

    ביתו של מרן הגאב"ד הגאון רבי נתן הכהן קופשיץ שליט״א

    ביתו של מרן גאב"ד 'לשכת הפוסקים' הגר"נ קופשיץ שליט״א, מתנהל באופן ייחודי ומרשים. הרב עצמו מנהל את סדר יומו העמוס, פותח בעצמו את הדלת לכל באי ביתו ומשיב מדי יום למאות טלפונים בשאלות הלכתיות, מלבד הכוללים ובתי הוראה רבים ישיבות וכו' אשר מגיע מידי יום ביומו.

    לצד זאת, בנו הבכור, הרב יעקב קופשיץ, אחראי על ניהול האירועים הגדולים כנסים, ביקורים וכל עניין ציבורי ופוליטי, ומוודא שהכל מתנהל באופן חלק ומסודר. במהלך היום מסייעים לרב מספר מקורבים מסורים: הרב יהושע מילצקי מלווה ומסיע את הרב לאירועים ברכב מיוחד שנתרם על ידי נגיד מברוקלין.

    הבחור החשוב יוסי כהן גם הוא אחד מאנשי החצר הותיקים, אשר מלווה את הרב למקומות שונים ואירועים מיוחדים ואף לומד חברותא עם הרב, כמו כן הרב יחיאל גלזר הצטרף לאחרונה ומסייע גם הוא בנסיעות השונות. מאחורי הקלעים נמצא הרב עובדיה הומינר אשר דואג לרב בכל נפשו, ומתמסר אל הרב בכל הנצרך,

    בית הרב מתנהל באותנטיות מלאה, כשהסובבים אותו הם מקורבים הדואגים לזמנו היקר, לנהל את הדברים באחריות ודאגה לסדר ימו העמוס.

    בית מרן הגאון רבי יצחק אזרחי שליט״א

    מרן הגאון רבי יצחק אזרחי שליט״א, מראשי ישיבת מיר בירושלים הגדולה שבתבל, מנהל זה עשרות שנים סדר יום עמוס ומסור כולו לתורה ולציבור. למרות גילו המתקדם, הרב שומר על עצמאות מרשימה, מתפלל מדי יום בהיכל הישיבה, מוסר שיעור יומי לאברכים ושיעור שבועי לבחורים, ומשתדל להשתתף בשמחות ובאירועים של תלמידיו.

    לצדו עומד צוות תלמידים מסור, משב"קים מלב לבו של בית המדרש, המלווים אותו לכל אורך היממה בארץ ובחו״ל: שלום תם, ותיק הישיבה ומבכירי בית המדרש, מקפיד על סדרי הישיבה ובקיא בהלכה. יהודה דובדבני, בחור מרכזי בעל ראש גדול וחשיבה רחבה. משה אברמוב, בחור ותיק בעל קשרים רבים ומרץ רב. נפתלי ורטהיימר, פותח את היום עם הרב בשעת בוקר מוקדמת, בעל אחריות ולב זהב.

    מעליהם מרכז את הפעילות אברך בן הישיבה, המקושר למשפחת הרב, האחראי על לו״ז, מכתבים, תיאומים, דוברות וארגון המסעות והאירועים הרבים, החל מסנדקאות ובר מצוות ועד מסעות חיזוק ברחבי העולם.

    בני משפחת הרב אחראים לתפעול הבית ולצרכים האישיים, אך בנוגע ליציאות ולמסעות הם סומכים על צוות המשב"קים הצמוד, המתאם הכל מול המשפחה ומבטיח שמרן שליט״א יוכל להמשיך לפעול במסירות למען התורה ותלמידיו.

    "הלוואי שנהיה ראויים": הרשי אייזנבך על ניסים, נגינה ותקווה

    היי הרשי, מה שלומך בימים אלו?

    "ברוך השם, ימים גדולים, תקופה של ניסים גלויים ממש. בלתי נתפס מה שעובר עלינו כעם. ממש בחינה של 'וראו כל עמי הארץ ויראו ממך'."

    ספר לנו קצת על עצמך למי שבכל זאת לא מכיר.

    "אני אברך כולל, שמנסה בכל כוחו לשמוח ולשמח את עם ישראל. אז ברוך השם יש לי את הזכות מדי יום להגיש את תוכנית הצהריים של 'קול חי מיוזיק', תוכנית של מוזיקה איכותית באווירה מיוחדת מאוד. ומדי ערב, יש לי את הסייעתא דשמייא לזמר בחתונות ואירועים ברחבי הארץ ובעולם."

    איך עוברת עליך התקופה הלא פשוטה הזאת?

    "שבוע שעבר טיל נפל ברחוב לידי. אני עדיין שומע את ההד של ההדף. לצד הפחד וההתמודדות אנחנו עומדים משתאים לצפות בניסים הגדולים, ומתחזקים."

    החתונות בתקופה הזאת מזכירות לך את הקורונה?

    "בוודאי, למעט חומרי חיטוי, מסכות וקפסולות – זה ממש זורק אותי לימי הקורונה. חתונות שמגיעות אחרי שעות וימים של עגמת נפש של החתנים והכלות, בלבול עצום של המשפחות. והתפקיד שלי, מעבר לזמר, הוא להיות שם בשביל להרגיע ולהעצים את אווירת השמחה. ממש סוג של פסיכולוג מזמר…"

    בימים הללו צריך יותר מוטיבציה לצאת מהבית או שזה מובן מאליו?

    "הקושי העיקרי שלי כזמר זה להתמודד עם חוסר שינה. כשאני מקפיד לקום בשעה סבירה, ללמוד משהו. בצהריים יש לי את השידור שכבר גנב לי את השנ"צ שלי, בערב כמובן החתונות, ועד שאני מגיע הביתה אני נאלץ להיפגש עם המשפחה שלי בין כותלי הממ"ד. ועוד לא דיברנו על חתונות בוקר… אבל ברגע שאני מתחיל לשיר, באותה שנייה כל העייפות פגה ואני מרגיש אנרגיות מוזרמות בכמויות ובאיכויות של סייעתא דשמייא בלתי רגילה."

    ספר לנו על לוקיישן מעניין שהופעת בו לאחרונה.

    "הופעתי בסמינר בנתיבות, בחדר אוכל של ישיבה, במוסד 'שיח סוד' – שם נאלצתי גם לרדת למקלט יחד עם החתן בשיא ההרקדה… ולהמשיך את השמחה משם."

    בתקופה כזאת אתה לפעמים ה"מבוגר האחראי" – איך אתה מתווך את זה לקהל?

    "אינספור טלפונים של אי וודאות מתנקזים לתחילת האירוע. אין תחליף למילה חמה למחותן הלחוץ ולחיצת יד חמה במאור פנים לחתן המבולבל – בשביל לתת להם את ההרגשה שהיום שלהם יהיה לא פחות שמח מחתונה רגילה. אדרבה ואדרבה!"

    אתה עובד על חומרים חדשים או שהקפאת הכול עד יעבור זעם?

    "תמיד יש דברים חדשים. לפני שבועיים-שלוש (כן… זה נראה שעברו כבר חודשיים) הצטרפתי לאברומי שטרויס מארה"ב יחד עם הזמר יואלי דוידוביץ למחרוזת 'קרליבך תורה מדלי' – שהתקבלה באהבה רבה בציבור. רק אתמול יצאה גרסת רמיקס נפלאה של המעבד והמוזיקאי יונתן בלוי לשיר 'הלוואי עליי' – שכבש עשרות ומאות אלפי יהודים ברחבי העולם. ויש דברים מעניינים נוספים בדרך, לא הכול אפשר לחשוף עדיין…"

    לדעתך החתונות יחזרו לקדמותן או שהקהל התרגל למשהו אחר?

    "ברגע שיתאפשר, המצב יחזור לקדמותו. גם בקורונה היו דיבורים שהחתונות הולכות להשתנות. לא קרה ולא יקרה."

    לסיום, איחול לצופי אתר "המחדש"?

    "הלוואי שנבין את העוצמה של הימים שבהם אנחנו נמצאים. ניצחון של רבים ביד מעטים, רשעים ביד צדיקים. ניסים ונפלאות. הלוואי שנהיה ראויים."

    לקראת פסח: מה הקשר בין פרשת השבוע ליין? ויש גם המלצה

    לא מצליחים לצפות? נסו כאן

    שם: לימיטיד אדישן

    בציר: 2023, התשפ"ג

    הרכב זנים: דולצ'טו , מרסלן

    כרם: הר ברכה

    גובה כרם:850 מטר

    תסיסה אלכוהולית: כשבועיים בטמפרטורה של

    לא יותר מ- 29OC.

    נתוני בציר ממוצעים:

    בציר מכני.

    בריקס – 20.5

    TA 4.5

    Ph- 3.5

    התיישנות בחבית: 6 חודשים

    אלכוהול 12.6%

    יין אדום יבש. ממסך מיוחד של מספר זנים, מענבים שהוקצו בלעדית ליין זה. התבגר במשך 6 חודשים בחביות עץ צרפתיות. באף ארומות דובדבן אוכמניות, וניל. צבעו סגול עמוק. זהו יין עגול, מאוזן ונעים לשתיה, המתאים הן לארוחות קלות והן לכבדות.