כך לפחות חשבו האומות. כל אומה ואומה פיתחה את תרבותה, בנתה את אופייה, יצרה לעצמה טרמפנט מיוחד, מאווים שונים, צורת חיים לפי הבנתה, ולכאורה, יישארו היהודים עם התורה איי שם באמצע הדרך ויעזבו את העולם לנפשו.
מה שהם לא שמו לב זה שככל שעברו השנים, דורות התחלפו, עם ישראל יצא אל הגלויות הארוכות והקשות. ולפתע בלי ששמנו לב, הנה לנו התורה בסגנון אשכנזי או בנוסח מזרחי, בקצב אנדלוסי ובצורה מערבית, עם טרמפנט אסייתי או באופי אפריקני.
אם חשבו האומות שלתורה יש צבע אחד, צורה אחת, סגנון מסוים, אופי ספציפי. זהו שלא. כמספר בני ישראל כן מספר החלקים בתורה. כי התורה היא אמת שלוקחת כל צבע, אופי או סגנון ומתאימה אותו אליה.
וכמו התורה, כן השירים על התורה, או יותר נכון גם הקליפים של השירים על התורה הקדושה. כל זמר, יוצר ואמן, מביא את ההבנה שלו בתורה, את הנגיעה שלו, את החלק שלו.
וכן. אותן סגנונות אופי שונים מאותו שיר ידוע של ר' יום טוב הערליך – מי שהיה אבי אבות היצירה היהודית המתוקה, הכוספת והמתגעגעת של שלהי מלחמת העולם השנייה. אותן צורות חיים שונות כל כך זו מזו, הן כולן כולן צורות חיים, תוססות ומתפתחות, גם בעולמה של תורה.
אז שנייה לפני שניגע בשיר שפרץ מתוך ה'תיירה' של אברך אמריקני מליקווד, ביצירה ממעמקי ה'תורת משה' של בן יוצאי מרוקו או ממסירת ה'תורוה' של היהודי התימני השורשי. זה בדיוק הזמן להיזכר ביצירה המדהימה: 'התורה והאומות'.
קיבצנו עבורכם כמה קליפים מזדמנים שכל אחד מהם מספר את סיפורו של אופי אחר, של חלק אחר ושל דור אחר בתורה.
ואיך אפשר שלא לפתוח כמובן עם אחד הקליפים הטובים ביותר בתעשייה החסידית אמריקאית. לוי פולקוביץ וידידים בשיר 'טוב לי'.
הקליפ הזה מביא לנו אל הפרונט את הרגעים המתוקים ביותר בחיים היהודיים. הרגעים בהם כל מה שבא לך זה רק לפתוח גמרא ולצלול אל תוך ים האושר הזה. בקליפ אנו מלווים חיים שלמים השזורים בשרשרת נפלאה של מעברים טבעיים. מליקוק הדבש על האותיות של בן השלש אל גיל שבע בצילו של סבא הדור פנים ואוהב. משם אל ההתרגשות בהנחת התפילין הראשונה של גיל מצוות, אל העלייה לתורה הראשונה, והופ הילד כבר אבא לילדים והאבא סבא לנכדים, כשהכלה כל סובב סביב חיים של תורה.
ובחזרה אל אותו 'מדרש רבה' של 'התורה והאומות' השזור בשירו של ר' יו"ט הערליך: ממשיך המלאך בטיסת המרתון, ומגיע לוושינגטון, לאמריקנים הוא מראה את התורה, אולי יאהבו לשומרה. בשיר 'טוב לי' לוקח אותנו פולקוביץ אל אמריקה הגדולה, המדושנת והשבעה. ודווקא את כל זה הוא מגייס בכדי להוסיף נופך על היופי והעושר שבתורה.
ומה שיותר מעניין זה שבשיר המקורי מזמר אברהם פריד: עונים הם לא, לא תודה, אומתנו תמיד צעירים כיבדה, מבוגרים נועדו אך ורק כדי, לחגוג את 'מוזרס דיי'. ובשיר 'טוב לי' פולקוביץ דווקא עושה את החיבור של בין הסבא לנכד, כי כשהתורה נמצאת בוושינגטון היא אמנם מתוך פאר והדר אך עדיין ובעיקר כהמשך ישיר של מסירת התורה בשרשרת הדורות.
ובמעבר חד אל עולם התורה הליטאי. זה שמעדיף ומקפיד לחיות חיי צניעות ודוחק במקרים רבים בכדי לשמר את התורה בטהרתה.
עולם התורה הליטאי הארץ ישראלי ששם דגש שהתורה תתפוס את כל סדר היום והחיים ללא שום תוספות עד להפיכת האיש הזוכה לידיעת התורה ל'מלאך', כפי שמובא במילותיו של ראש להמשכיות מוסרי התורה בצורה הישיבתית בארץ ישראל שאחרי חורבן אירופה, מרן בעל ה'חזון איש'.
אלי הרצליך, בוגר עולם הישיבות הליטאי, בשיר 'המלאך', מביא את החלק של בן התורה, את הדרגה העליונה בה הוא חי.
ובמעבר לא פחות ממדהים אל קליפ שאולי הכי מסמל את התזה של חיי תורה בתרבויות שונות:
ממש כאותו מלאך שעבר בין האומות ושאל מי רוצה לקבל את התורה, עובר ניסים בלאק בשירו: Million Years, כשספר התורה בידו, והוא עובר על פני האנשים בשוק, במגרש הכדורסל, בשטח עבודה, בשכונה ישנה, כמעט אף אחד מהעוברים על פניו אינם בני אותה תרבות כמו שלו. אך התורה היא שלו בדיוק כמו שהיא שלהם, וכן, כנראה יש גם תורה בראפ. ולא, סבא שלו לא היה מאלו שענו למלאך 'לא, לא תודה', משום שהחיד"א כותב שנשמות כל הגרים היו במעמד הר סיני.
אז ניסים, אתה אמנם אומר בשיר: …"כי הייתי בקליפת נוגה ההיא", אך עוד לפני שהיית בקליפת נוגה, היית במעמד הר סיני והסבא שלך הוא אותו יהודי משולח באמצע הדרך שקיבל את התורה.
וגם תנועת התשובה לא טומנת ידה בצלחת, ובשיר: 'קבעתי את מושבי', מביא לנו 'אהרן רזאל' את אלו שעוברים דרך ארוכה מאד עד שהם מגיעים לבית המדרש.
בשיר הזה הוא עובר תחנות רוחניות שונות, אך בסוף הנפש מושכת דווקא לבית המדרש, כן, אותו בית מדרש קטן וישן, עם כמה לומדים ספורים, אך אם אותה תורה נצחית שעוברת בכל דור ודור, קמה ועולה בצורותיה השונות ולפעמים גם המשונות, אך בסוף הכל ייגמר בצורת הגוף הפשוטה הרכונה על גמרא פתוחה בבית המדרש.
ועדיין בבית המדרש הישן, כשהוא עוד היה לא כל כך ישן, לוקח אותנו ר' מרדכי גוטליב, האמן הכל כך ייחודי, כמה עשרות שנים אחורה.
בשיר: 'כי הם חיינו' אנו שבים אחורה בזמן אל ירושלים המיתולוגית, אל מנורת הנפט, אל 'האורפלים', אל הסכך שנותר על הסוכה כמעט עד לסוכות הבא, אל הניגון הפשוט שמתנגן תוך כדי נדנוד הגוף אל מול הגמרא הגדולה והבלה. אבל יותר מהכל לוקח אותנו הקליפ הזה אל התורה שבימות הצנע, בתקופות הרעב, בלילות הקרים, בימי הפגזים.
ובחזרה אל ארצות הברית החסידית, הערשי רוטנברג ומקהלת שירה מוכיחים לנו שגם באמריקה הגדולה יכול להיות 'בן תורה' ששקוע כל כולו בלימוד התורה הקדושה.
הקליפ שמתחיל בעוצמה סואנת, מטוסים, רכבים, ממשיך באברך השקוע בלימודו גם בתחנה כשהאוטובוס בורח לו, גם בחנות היינות, ובכל מקום. זה הקליפ בא להראות לנו את ה"תורה שלמדתי באף היא עמדה לי". או כמו שהערשי עצמו אומר ביידיש: תורה הקדושה, את תופסת לי את המקום הגדול ביותר, אני אוהב אותי עם כל הלב שלי, תורה, תורה הקדושה. אני עובד קשה מאד כל היום, אבל לא זה ה'עסק' שלי.
הזיר הזה מביא את התורה של הדקות הבודדות שבאמצע החיים הסואנים, ובכרך הגדול ניו יורק, ללא אותן דקות חשובות ובודדות, באמת שאפשר לאבד את המושג 'בן תורה'.
ובחזרה לישראל: תופעת האומנים הקובעים עיתים לתורה.
בעצם, תופעה שהייתה קיימת מאז ומתמיד בעם ישראל, אך תופעה שמשום מה בעשרים שנה האחרונות התמוססה כמעט לגמרי, והנה בשלשת השנים האחרונות צברה תאוצה מחודשת! ומי כמו משפחת רזאל יכולה להצביע על התופעה המדהימה הזאת.
מה שרואים הקליפ הזה בעיקר, זה סדר יום מוקפד מאד, עד לפרט של דקות בודדות. עת לשלוח את הילדים לחיידר, עת לנגן, עת להכין ארוחת בוקר, אך בכל העיתים הללו, מה ש'אחת שאלתי', זה 'שבתי בבית ה'.
אבל יותר ממה שהלימוד הוא 'עת' בפני עצמו, הלימוד הוא הבסיס, הוא העיקר, והוא נכנס וגולש גם אל תוך העיסוקים האחרים. זוהי צורת חיי תורה של זמר, נגן, וכל אומן אחר.
ושוב לאמריקה, הנחלת התורה ל'דור אשר לא ידע'.
חיי תורה ויזואלית, עם הסברים, בציורים חיים, עם המון רגש. אין דרך אחרת לתפוס דור שלם שגדל עם חיים יותר מידיי טובים. 'שמחה ליינר' בשירו 'נעשה ונשמע' מנסה להסביר לכיתה שלמה את מעמד הר סיני.
מה שיפה במסר הזה הוא שאותם הנערים ימשיכו לחיות את כל חייהם הבוגרים על פי סולם הערכים התורתי אותו הם יקבלו בדיוק בשנים הללו ובשיעורים הללו. ולכן בדיוק המסרים צריכים להיות מועברים בצורה הנכונה, בשפה הנכונה ובדרך המתאימה.
ולסיום. קליפ שיצא לאוויר העולם אך לפני שעתיים: שוכי גולדשטיין, נחמן צוקר, מקהלת מלכות, הרשי סגל – 'מענטשעלע'.
קליפ מדהים ומעניין שבא לומר לנו שירושלים או בני ברק של היום כבר פחות מהווים חממה של יישוב הדעת. החממה האמיתית נמצאת בבית המדרש, וישוב הדעת נמצא רק בתורה הקדושה.
אז כן, זוהי כנראה צורת חיי התורה של רובינו אתמול, היום, וכנראה שגם מחר. אז זו האופציה שלנו, ורק שלנו לבחור. האם אנו רוצים לחיות את החיים שלנו מלאים בטרדות הזמן, משפחה, ילדים, פרנסה, חברים, או שנבחר בחיי נצח כשהעיקר היא התורה הקדושה.
חג מתן תורה שמח לכולם!
תודה רבה! כתבה מאוד מעניינת.
ואווווו כתבה ממש מושקעת! יישר כח!!!
לא להתלהב מאמריקה רק ארץ ישראל
ואוו תודה רבה ממש יפה👍👍😔
איזה כישרון זה פשוט מדהים!!