במפגש ראשון עם התקשורת, ירדן ביבס, שניצל מהגיהנום בעזה, חושף פרטים מטלטלים על תקופת השבי בידי מחבלי חמאס, מתקשה להיפרד מרעייתו וילדיו שנרצחו בדם קר וליבו יוצא אל חברו הטוב, דוד קוניו, שעדיין מוחזק ברצועה.
"אנחנו היינו משוכנעים שירדן לא בחיים", מספרת שרון קוניו, אשתו של דוד, ששוחררה מהשבי עם בנותיהם. "חיינו, גדלנו פה. הוא היה הצל שלי בערך, ואני שלו. כל החוויות שלנו, הכול היה ביחד", מוסיף איתן קוניו, אחיו התאום של דוד, שמייחל לשובו.
חבר מילדות, שותף לחיים, וכעת – חסר בכאב. מערכת היחסים בין ירדן ביבס לדוד קוניו החלה כבר בכיתה א'. "בהפסקה הראשונה הלכתי וממש הצעתי לו חברות, ושאלתי אותי, אמרתי לו 'אתה רוצה להיות חבר שלי?'", משתף ירדן בריאיון לחדשות12.
דרכיהם של השניים נשזרו יחד במהלך החיים, כשדוד ליווה את ירדן ברגעים המשמעותיים ביותר. "הוא ישן איתי בחדר של המלון לפני החתונה, ליווה אותי בבריתות של הבנים שלי. זה החבר הכי טוב", מתאר ירדן בכאב.
הטרגדיה של ה-7 באוקטובר הפגישה את דרכיהם של השניים גם במנהרות עזה. לאחר שנודע לירדן על מותם של אשתו וילדיו, הוא ביקש דבר אחד בלבד – להיות עם דוד. "רציתי להיות עם החבר הכי קרוב שלי", הוא מודה. "בהתחלה פחדתי לבקש לעבור. לא ידעתי איפה הוא נמצא, עם אנשים יותר טובים, פחות טובים, אני הרי מכיר את אלה שאני איתם, אז אולי היה נכון להישאר איתם".
ההחלטה להתאחד עם דוד הצילה את חייו של ירדן, כפי שהוא מגלה: "בעצם ההחלטה לבקש לעבור אליו הצילה לי את החיים. כי אנשים שהייתי איתם נרצחו אחר כך, זה השישה מבוגרים". ששת החטופים שנרצחו בשבי והיו עם ירדן הם חיים פרי, יורם מצגר, אלכס דנציג, נדב פופלוול, אברהם מונדר ויגב בוכשטב ז"ל.
גם במעמקי החשיכה של המנהרות, ירדן ודוד ניסו לשמור זה על זה. "הוא דאג שיביאו לי כרית, הוא שלח איתם כרית בשבילי", מספר ירדן. במפגשים החטופים והנדירים שלהם במנהרות, היה "מהר חיבוק חזק, מהיר כזה ו'תמשיכו ללכת'".
אפילו יחיא סינוואר היה מעורב בסיפורם של השניים. "הוא שאל אותי, 'מה אני יכול לעשות כדי לעזור לך?' אמרתי לו, 'אני רוצה שתאשר לי להישאר עם דוד'", מספר ירדן. "הוא אמר, 'אין בעיה, אתה נשאר איתו'". למרות ההבטחה, ירדן ודוד הופרדו בהמשך.
שרון קוניו מתארת את המציאות הקשה שלה: "אין לי שגרת יום-יום, אני עדיין שם. אני, מבחינתי, חיה בשביל הבנות. אני חיה כי אני אימא שלהן ואני צריכה לדאוג להן. הן לא צריכות להרגיש על בשרן את מה שאימא עוברת. אז יש את השעות של הבוקר שאימא שמה את המסכה של 'אימא', ויש את השעות של אחר הצוהריים שאימא שמה את המסכה, והשעות של בין לבין, שבהן אני קורסת".
הכאב חודר לחיי היומיום. "אני גם לפעמים כועסת על הבנות", מודה שרון, "נניח אם פתאום יש חצי צלחת שהן לא סיימו, ואני אומרת לעצמי כאילו בראש, אבא שלכן לא אוכל. אתן לא יודעות בכלל אם בכלל הוא מקבל היום משהו לאכול".
הצל של העסקאות שלא יצאו לפועל מלווה אותם. "הנפילה היא מאוד קשה", אומר איתן. "התקווה שאתה מחזיק כשאומרים לך דבר כזה. אתה מצפה, אתה מדמיין, אתה רואה את זה קורה כבר, ופתאום בום".
