לא צריך לחפש פרשנויות רבות ושונות כדי להבין מה עומד מאחורי החיבור השבוע בין נפתלי בנט ליאיר לפיד. אילו החיבור הזה היה כפשוטו, וכפי שהשניים ניסו להציג אותו: "בשורה", "תיקון", "מהלך ציוני נועז", "החזרת התקווה" ועוד מילים יפות ומכובסות, הם היו מבצעים אותו רגע לפני הגשת הרשימות. אז היה נוצר המומנטום הנדרש: סחף, הצטרפות ותחושת רעננות ואחדות.
אולם החיבור הנוכחי, חצי שנה לפני הבחירות, עוד לפני פיזור הכנסת ועוד לפני שמדברים בכלל על רשימות, מלמד שהמניעים היו שונים לחלוטין, עד שקשה לטעות בהם. ואכן, כולם הבחינו בכך: זהו קרש הצלה עבור בנט ולפיד, חיבור שכולו זועק הישרדות.
בנט נזקק למהלך הזה בעיקר מול גדי איזנקוט, בקרב על הנהגת הגוש. הסקרים שהחלו להראות שאיזנקוט מצמצם פערים ואף עוקף אותו, הלחיצו אותו. ניסיון העבר של בנט מלמד כי אין לו בייס יציב. הוא נוטה להתחיל גבוה ולהישחק בהמשך, לעיתים עד גבול אחוז החסימה ואף מתחתיו. במצב כזה, המשך המגמה עלול היה להיות מסוכן מבחינתו, כיוון שאז היה נחשף השקר הגדול, שהוא לא באמת מביא קולות מהימין. מחנה המרכז-שמאל היה עובר לאיזנקוט והתרסקותו הייתה מיידית.
החיבור עם לפיד מעניק לבנט בדיוק את מה שהיה חסר לו: מפלגה גדולה יותר, מנגנון שטח, כסף, ניסיון קמפייני ובעיקר את התואר שהוא חיפש: המועמד המוביל של המחנה מול נתניהו. בלי זה הוא לא רלוונטי. אם איזנקוט יצטרף בהמשך למקום השני, בנט הרוויח. אם לא, תמיד יוכל להיפרד מלפיד אחרי הבחירות, שהרי החיבור ביניהם הינו טכני בלבד.
במקביל, גם לפיד היה זקוק למהלך הזה לא פחות. יו"ר האופוזיציה הגיע אליו כשהוא בשפל פוליטי. מי שעמד בראש מפלגה של 24 מנדטים וכיהן (זמן קצר ביותר) כראש ממשלה, מצא את עצמו בסקרים במספר חד-ספרתי נמוך, כשברקע כבר מרחף איום אחוז החסימה. לפיד הבין שאם לא יפעל עכשיו, הוא עלול לאבד לא רק מנדטים, אלא גם את מפלגתו (לקמן בהרחבה).
ייתכן שלפיד ייעלב מההשוואה הבאה, אך קשה להתעלם ממנה: לפיד צועד בשביל הפוליטי שסלל לעצמו גדעון סער. פירוש: סער זיהה את הרגע, קיבל החלטה קרה והצטרף לממשלת נתניהו בזמן, מהלך שהחזיר אותו למרכז הבמה כשר החוץ, חבר קבינט ושותף פעיל ויעיל בכל המהלכים המדיניים והביטחוניים. ללא ההצטרפות, סביר שהיה נשחק באופוזיציה, נעלם מהשיח ושמו היה מופיע בכל הפרשנויות הפוליטיות כמי שעתידו הפוליטי הסתיים.
לפיד למד את הלקח ופעל בהתאם. החיבור עם בנט הוא מבחינתו מהלך הישרדות. אם (חס וחלילה) יגיע לשלטון, היעד ברור: תפקיד בכיר בממשלה (שר החוץ), ככל הנראה במתווה שמזכיר את המסלול של סער.
שורה תחתונה: האיחוד בין בנט ללפיד אינו חיבור אידיאולוגי אלא עסקת הצלה והישרדות לשניהם. היה מי שכינה אותו "איחוד הצלה" ולא במקרה. לפי הסקרים הראשונים, ייתכן שהם זקוקים נמרצות להנשמה מלאכותית מהמתנדבים המסורים של "איחוד הצלה".
בנט הבטיח לעצמו את ההנהגה; לפיד עלול להרחיק ממנו את קולות ההכרעה
מחיר האיחוד של לפיד ובנט אינו קטן עבור שניהם. לפיד ויתר שוב על הבכורה, הפעם לטובת האיש שבעבר התחייב שלא ייתן לו להיות ראש ממשלה. בנט, מצדו, ויתר בפועל על הטענה שהוא הכתובת הטבעית של הימין הרך. החיבור ללפיד, שנחשב לסדין אדום עבור רבים ממצביעי הימין, יקשה עליו. הוא אמנם מנסה לשדר שהוא ימין, אבל זה יוצא לא אמין.
במבט ראשון נראה היה האיחוד כמהלך מתבקש: סוף לקרבות האגו, יצירת מפלגה גדולה והצבת מועמד אחד ברור מול נתניהו. אולם ככל שמעמיקים בנתונים ובמגמות, מתברר שהמהלך הזה פותר להם בעיה אחת, אך מייצר בעיה גדולה יותר.
הסקרים הראשונים שלאחר האיחוד מעניקים תשובה חלקית בלבד, אך מאפשרים להבין את הכיוון: בנט אכן מבסס את מעמדו כמוביל הגוש, ולעיתים אף מצליח להציב את מפלגתו בראש הטבלה. גם לפיד משיג את יעדו: הוא אינו מתרסק, אלא נטמע בתוך מסגרת גדולה יותר. אבל כשעוברים משאלת "מי מוביל" לשאלה החשובה באמת, "מי מנצח", התמונה משתנה מקצה לקצה.
ברוב הסקרים, הגוש כולו אינו מתחזק. בחלקם הוא אפילו נחלש. המשמעות פשוטה: האיחוד לא מביא קולות חדשים, אלא ממחזר את הקיימים. צריך לזכור שגם גנץ הגיע בשיאו לכ-40 מנדטים לאחר הצטרפותו לממשלת נתניהו. זהו בערך המספר שמביאים יחד בנט ולפיד, אם איזנקוט יצטרף אליהם בהמשך. כלומר, הקולות נשארים בתוך הגוש ואינם מגיעים מבחוץ.
בפוליטיקה הישראלית זה לא מספיק: הבחירות מוכרעות על ידי המתנדנדים, שבמקרה הזה יכולים להגיע לכאורה מהימין הלא-ביביסטי. מדובר במצביעים שתמכו בעבר בליכוד או במפלגות ימין, התאכזבו מנתניהו, אך עדיין מחפשים הנהגה ימנית. עבור חלקם, בנט היה עד לאחרונה אפשרות טבעית. אולם החיבור עם לפיד מערער את התחושה הזו.
הסיבה לכך אינה תוכן ההסכם, אלא הסמל. לפיד, בעיני רבים מהם, אינו עוד שותף, אלא ייצוג מובהק של המרכז-שמאל. הכסף הרב שהוא יכניס לקמפיין הבחירות, יאפשר לו להשתלט על מפלגת "ביחד" ויכתיב את הקו, הטון והמסרים.
התוצאה היא בלבול: מי שמחפש ימין בלי נתניהו, לא בהכרח ימצא את עצמו במפלגה שבה לפיד הוא מרכיב מרכזי. קשה אפוא לדעת לאן יוביל האיחוד הזה. לפיד כאמור מבריח מצביעי ימין רך שחשבו לתמוך בבנט. בנט מבריח מצביעי שמאל, שחשבו לתמוך בלפיד, ושניהם גם יחד מרתיעים ציבור דתי גדול, בעיקר אחרי ההכרזה של בנט בעד תחבורה ציבורית בשבת ו"נישואים" אזרחיים.
במצב כזה, חלק מהקולות הללו עלולים (עשויים) לנדוד לאפשרויות אחרות: לאיזנקוט, לליברמן ואולי גם למפלגות ימין חדשות, אם יקומו. במקביל חלקם יחזרו לליכוד, כפי שהראו חלק מהסקרים השבוע. שורה תחתונה: בנט ניצח (זמנית) את איזנקוט. השאלה היא האם במהלך הזה הוא לא הפסיד מראש מול נתניהו.
לפיד בחר צד: האיחוד עם בנט חושף לאיזה סקרים מאמין יו"ר האופוזיציה
מעבר לכל הפרשנויות על החיבור בין בנט ולפיד, יש עוד זווית מעניינת הראויה לאזכור ולתשומת לב: פערי הסקרים בין המכונים והערוצים השונים, שהשפיעו באופן ישיר על החלטתם של בנט ולפיד להתאחד.
בעוד כל ערוצי החדשות מעניקים מספר מנדטים גבוה למפלגות האופוזיציה ולבנט, מתעקש הסוקר שלמה פילבר בחדשות 14, להעניק לליכוד מספר מנדטים גבוה בהרבה מכולם, עם פער משמעותי מול גוש האופוזיציה. אצל פילבר גוש הקואליציה מקבל תדיר בין 64 ל-68 מנדטים, בעוד שאר הערוצים מעניקים לקואליציה עד 50 מנדטים (במקרה הטוב). מדובר בפער חריג, שעל פי ניסיון העבר, ילך ויצטמצם ככל שנתקרב לבחירות.
התקשורת, וכמובן השמאל והאופוזיציה, נוהגים ללעוג לפילבר, ולטעון כי הוא "תופר" את הסקרים על פי נטיות ליבו. כאן בדיוק המקום להזכיר: הראשון שחזה את הנפילה הגדולה של יאיר לפיד ומפלגתו מ-24 מנדטים בכנסת הנוכחית למספר חד-ספרתי נמוך, היה פילבר. באותה עת המשיכו שאר הערוצים ומכוני הסקרים להעניק ללפיד ול"יש עתיד" מספר דו-ספרתי.
פילבר המשיך בקו הזה, ובסקרים האחרונים קבע שלפיד אינו עובר את אחוז החסימה. בערוצים האחרים זיהו את המגמה והחלו להוריד את לפיד בהדרגה, אך עדיין העניקו לו מספר מנדטים גבוה יחסית – חד ספרתי קרוב ל-10. רק פילבר המשיך והתעקש: לפיד לא עובר את אחוז החסימה.
לפיד עצמו זיהה כנראה את המגמה ובעיקר את הלחץ הפנימי שהחל לבעבע במפלגתו. רבים מחברי הכנסת של "יש עתיד" הבינו כי לא יהיו בכנסת הבאה (לקמן בהרחבה), והפכו למטרה קבועה לעקיצות מצד נתניהו והליכוד, שקראו להם "להתחנף" ללפיד, כדי שישבץ אותם בקדמת הרשימה, ואז אולי יצליחו בכל זאת לשרוד פוליטית ולהשתחל לכנסת הבאה.
"תצעקו חזק במליאה, ותלכדו את תשומת הלב של לפיד", סנטו בהם. במקביל גבר כאמור החשש של לפיד, שחלקם יחפשו בית פוליטי אחר, אצל איזנקוט, בנט או ליברמן.
מכאן עולה אפשרות מעניינת: לפיד האמין יותר לסקרים של פילבר מאשר לאלו של שאר הערוצים. לפיכך בחר ללכת לאיחוד עם בנט כדי להציל את עצמו ואת מפלגתו. אילו האמין לסקרים האחרים, ספק אם היה ממהר לוותר על הבכורה, בעיקר לאור כל מה שדיבר לאחרונה נגד בנט ("הוא ייקח את המנדטים וילך לממשלה עם נתניהו").
המשמעות ברורה: אם לפיד מתייחס ברצינות לסקרי פילבר, יש לבחון בהתאם את כלל המספרים שהם מציגים ולהפסיק ללעוג להם. לועג מי שצוחק אחרון…
אגב, פילבר עצמו אינו מותיר מקום לספק. מבחינתו, האיחוד בין בנט ללפיד אינו מהלך שמכתיר את בנט, אלא דווקא מגביל אותו והוא יהיה יו"ר האופוזיציה הבא, בעוד לפיד לכל היותר מבטיח את מקומו בכנסת הבאה.
איזנקוט ממתין ומושך זמן: בין הלחץ להצטרף להזדמנות להפוך למספר אחת בהמשך
הכותרת הרשמית של האיחוד בין בנט ללפיד היא "ניצחון על נתניהו". בפועל, המהלך כוון כאמור למקום אחר לגמרי: החשש כאמור של בנט מגדי איזנקוט.
הרמטכ"ל לשעבר, איזנקוט, נכנס לפוליטיקה עם יתרון שקשה להתחרות בו: תדמית ביטחונית נקייה, ממלכתיות, שקט תקשורתי, ובעיקר יכולת לפנות גם למרכז וגם לימין הלא-ביביסטי, הקהל שבנט בנה עליו כמאגר ההכרעה. ככל שהסקרים החלו להראות תזוזה לטובתו וצמצום פערים, הלחץ גבר. בנט הבין את גודל הסכנה וחשש שלפיד יתחבר לאיזנקוט לפניו, ואז כל המנדטים שלו יישאבו לטובתם.
ואכן לפיד היה במו"מ ממושך עם איזנקוט. יו"ר "יש עתיד" היה חייב להתחבר כמה שיותר מהר לבנט או לאיזנקוט, כאשר הוא עדיין מעל אחוז החסימה כדי שיוכל להתמקח על המחיר. איזנקוט סירב ואמר שיש להמתין עם המהלכים הללו עד להגשת הרשימות – 45 ימים לפני הבחירות. לפיד שחשש מכל יום שעובר, מיהר לסגור עם בנט. כך נולד האיחוד כמהלך חסימה והישרדות, יותר מאשר מהלך עומק אסטרטגי.
עתה בנט ולפיד, מפעילים לחץ פומבי על איזנקוט להצטרף, אפילו במחיר ירידה של לפיד למקום השלישי. אולם איזנקוט לא ממהר. מבחינתו, ריצה עצמאית היא נכס: היא מהווה כוח מיקוח ומאפשרת לו לבחון את כוחו האמיתי. אם יתחזק, יוכל לדרוש הובלה או רוטציה. אם ייחלש, תמיד יוכל להצטרף בהמשך.
בינתיים, הוא נהנה מכל העולמות. האיחוד יצר סדקים: פעילים ב"יש עתיד" חוששים למקומם. דמויות ביטחוניות כמו יורם כהן, שכולם חשבו שילך עם בנט, נעים לכיוונו. גם ח"כ רם בן ברק, סגן ראש המוסד לשעבר, שוקל מעבר. השבוע גם דווח כי האלוף במיל' ח"כ אלעזר שטרן לא מסתיר את רצונו לעבור לאיזנקוט.
בד בבד מצליח איזנקוט למשוך אליו מצביעים מימין והמרכז שמתקשים עם החיבור בנט-לפיד. בסביבתו אף טוענים כי האיחוד לא מביא אף קול מהימין ואף פוגע בגוש, וכי מדובר במהלך מוקדם מדי שנובע מפאניקה פוליטית.
למשוואה הזו מצטרף גם קול ותיק: חיים רמון, פוליטיקאי עם המון ניסיון, שקורא לאיזנקוט שלא להצטרף. לשיטתו, האיחוד נשען בעיקר על "רק לא נתניהו" ואינו מציע אלטרנטיבה רעיונית ברורה. רמון אף סבור כי מחוץ לאיחוד, איזנקוט יכול להפוך לכתובת המרכזית של מצביעי ימין מאוכזבים ולהגדיל את כוחו.
מנגד, גורמים בשמאל החוששים שנתניהו ירוויח מכל המהלך, מפעילים על איזנקוט לחץ הפוך וטוענים כי רוב מצביעי הגוש רוצים לראות איחוד רחב. המסר שלהם: בלי איזנקוט, אין 61.
לפי שעה איזנקוט מנהל משחק סבלני ומחושב. הוא מושך זמן, צובר כוח, בוחן את השטח ומחכה לרגע שבו יוכל להיכנס לאיחוד לא כשותף זוטר, אלא כמי שקובע את כללי המשחק, ואולי גם תופס את הכיסא הראשון.
בנט פנה למרכז-שמאל, ליברמן קיבל הזדמנות, ונתניהו קיבל קמפיין חינם
התזה המרכזית של בנט קבעה: אפשר לנצח את נתניהו רק מימין, לא באמצעות מפלגת מרכז, בדיוק כפי שקרה בהונגריה עם ניצחונו של פטר מדיאר על ויקטור אורבן. הרעיון היה ליצור כתובת ימנית שתאפשר למאוכזבי הליכוד לעבור צד, מבלי להרגיש שחצו מחנה. זו גם הסיבה שבנט חזר והדגיש השבוע שוב ושוב: "אני איש ימין".
אלא שהאיחוד עם לפיד מערער את התזה הזו מן היסוד. לפיד אינו קישוט. הוא מגיע כאמור עם זהות פוליטית ברורה של איש מרכז הנוטה שמאלה. כאן בדיוק נכנס לתמונה אביגדור ליברמן. יו"ר "ישראל ביתנו" מבקש למצב את עצמו ככתובת היחידה באופוזיציה לאותם שמגדירים עצמם ימין, לא רוצים את נתניהו, אבל גם לא מוכנים להצביע לרשימה שבה לפיד הוא שותף מרכזי. המסר ברור: אצל בנט תקבלו שוב את "ברית האחים", אצלי תקבלו "ימין בלי נתניהו".
ואכן, ליברמן כבר מסתער על האירוע. הוא מציג לראווה את הרכש החדש, איש הליכוד לשעבר רפי בן שטרית, ומחדד מסר: "אנחנו הליכוד האמיתי. אנחנו הליכוד של פעם, המפלגה הימנית היחידה בפוליטיקה. כל השאר לא ימין".
אלא שגם לליברמן יש בעיה. הוא אינו בית טבעי לכל הימין הרך. יחסו לחרדים מקרב אליו ציבור אחד, אך מרחיק ציבור אחר. לכן, לא מן הנמנע שהחלל שנוצר יוליד ניסיונות נוספים להקים מסגרת ימין חלופית. השבוע כבר הוזכרו שמות כמו יולי אדלשטיין, משה כחלון וגלעד ארדן, כמי שינסו להקים "ליכוד ב'", ימין שאינו ביביסטי. ליברמן מצדו עשוי לנסות לצרף אליו גם את יועז הנדל ואיילת שקד. יש הטוענים ששקד כבר סגורה אצלו ואילו הנדל יסגור עימו בהמשך, רק כדי לשרוד פוליטית ולא לבזבז קולות.
במקביל, גם בסביבתו של נתניהו לא הסתירו השבוע את שביעות רצונם. מבחינתם, מפלגת "ביחד" תתבסס בעיקר על מצביעי מרכז-שמאל ולא תגרע קולות מהימין. לדבריהם, הרמזים להחלטה של בנט לוותר על קולות הימין היו באוויר: גיוס האסטרטג ליאור חורב שמזוהה עם המאבק נגד הממשלה, ההתחייבות ל"נישואים" אזרחיים, ועכשיו הגיע השיא עם המהלך הדרמטי של החבירה ללפיד.
החיבור הזה ייתן דלק לתעמולה של נתניהו, שקיבל השבוע קמפיין חינם. הליכוד ידגיש במסריו ש"ברית האחים" מהממשלה הכושלת הקודמת, חוזרת ל"ברית האחים המוסלמים", זו שהלכה עם מנסור עבאס, והיא מתארגנת לקדנציה נוספת.
בסרטון שפרסם הליכוד השבוע נראים לפיד ובנט חותמים על ההסכם הקואליציוני עם מנסור עבאס ב-2021, תחת הכתובת: הם יעשו זאת שוב. וכך כאשר לפיד ובנט ידברו על "ברית המשרתים", ידגישו בליכוד כי מדובר ב"ברית המשרתים את עבאס"
שורה תחתונה: בנט בחר במסלול מנותק מהימין, ליברמן קיבל הזדמנות, נתניהו קיבל קמפיין והימין הרך (אם בכלל יש כזה) נותר ללא בית ברור.
הפאניקה ב'יש עתיד' ובלבול במחנה בנט: האיחוד לא מרגיע את הרוחות בשתי המפלגות
הצבע חזר מעט ללחיים החיוורות של ח"כי יש עתיד, אבל הפחד עדיין ניכר על פניהם. מאחורי החיוכים לאחר האיחוד בין בנט ללפיד מסתתרת מציאות מטרידה: קרב הישרדות פנימי חריף בתוך סיעה של 24 חברי כנסת, כשמחציתם מבינים שהם עלולים למצוא את עצמם מחוץ לכנסת הבאה.
ב'יש עתיד' הבינו מהר מאוד שהאיחוד הוא גלגל הצלה לחלקם אך סכין חדה לאחרים. אם לפיד יקבל כעשרה מקומות ריאליים בלבד, המשמעות היא חיתוך עמוק וכואב. לא פלא שבמפלגה מדברים על "אירוע אכזרי שקובע גורלות", כזה שמטלטל את כל השורות.
על הרקע הזה עלתה הצעה לערוך פריימריז בקרב חברי הוועידה, מהלך שהיה מאפשר ללפיד לחלוק אחריות ולתת לגיטימציה לבחירה. אלא שלפיד דחה זאת מיד. מבחינתו, פריימריז הם מתכון למלחמות פנימיות ולחדירת גורמים לא רצויים. בפועל, המשמעות ברורה: אדם אחד קובע את הרשימה עם קריטריונים ברורים: נאמנות אישית למנהיג על כל המשתמע מכך. לא פלא שח"כי 'יש עתיד' המתראיינים בתקשורת מזכירים בכל משפט שני את השם "יאיר לפיד", גם כשאין לכך קשר ישיר לשאלה.
השמות שכבר מסומנים בירוק כוללים את לפיד עצמו, רם בן ברק, קארין אלהרר, מירב בן ארי, מירב כהן, ולדימיר בליאק, נאור שירי, יוראי להב-הרצנו ושלי טל מירון. באזור הדמדומים נמצאים מאיר כהן, מיקי לוי ויואב סגלוביץ'. אחרים בהם בועז טופורובסקי, מיכל שיר, משה טור פז וסימון דוידסון, יישארו כנראה בחוץ.
הלחץ מורגש היטב. חלק מהח"כים כבר בוחנים פרישה, אחרים מנהלים שיחות מאחורי הקלעים, והחשש מפיצול שייקח עמו יחידות מימון מוחשי מאוד. סיפורו של אלעזר שטרן ממחיש את הדרמה: שטרן הודיע על מעבר לאיזנקוט, חזר בו, אך האיום שיוכרז כ"פורש" עם השלכות פוליטיות וכלכליות עדיין מרחף מעליו.
גם במחנה בנט אין חגיגות. פעילים מדברים בגלוי על אכזבה ובלבול: "עזבנו את 'יש עתיד' כדי לחזור אליה?", תהה אחד מהם. אחרים רואים במהלך ויתור על זהות אידאולוגית והודיעו על עזיבה. השאלה שחוזרת שוב ושוב בקבוצות השטח: איך זה מביא קולות חדשים ואיך זה מנצח את נתניהו?
היו מי שניסו להסביר כי בנט הסכים להעניק ללפיד כמעט מחצית מהרשימה כי אין לו מספיק אנשים משלו. זיכרון העריקות בעבר עדיין טרי, ולכן העדיף להישען על המנגנון המוכן של לפיד, גם במחיר פוליטי כבד.
בנט ניסה להרגיע את אנשיו והדגיש כי מדובר בריצה משותפת של שתי מפלגות נפרדות בראשותו, עם אפשרות לפיצול לאחר הבחירות. בפועל זה מה שיקרה. "אני המוביל ואני המועמד לראשות הממשלה", הבהיר.
שורה תחתונה: האיחוד בין לפיד לבנט יצר רשימת פחד עם יותר מדי מודחים פוטנציאליים, ויותר מדי סימני שאלה על הדרך לניצחון.
ממשלה בלי חרדים? הברית הישנה והחדשה והאיתותים שהגיעו מסביבת נתניהו
הברית בין לפיד לבנט אינה חדשה. ב-2013 זה כבר קרה: לפיד עם 19 מנדטים ובנט עם 12 הפכו לשון מאזניים. נתניהו ביקש אז להרכיב ממשלה אחרת, אך "ברית האחים" כפתה עליו קואליציה בלי חרדים, מהלך שצרוב עד היום בזיכרון הפוליטי.
אלא שהברית ההיא לא החזיקה זמן רב. הפערים האידיאולוגיים צפו במהירות, הממשלה התפרקה, והיחסים בין השניים ידעו עליות, ירידות והצהרות סותרות. בנט אף התחייב ב-2021 שלא ייתן ללפיד להיות ראש ממשלה, ואז בהפרת הבטחה מהדהדת (ולא הראשונה) הקים איתו ממשלה והעביר אליו את הרוטציה. לפיד מצדו תקף לא פעם את בנט, אך ברגע האמת הכתיר אותו שוב. כעת הם חוזרים לאותה נוסחה, הפעם עם מפלגה משותפת מראש והבנה להתפצל לאחר הבחירות.
אלא שהסקרים הראשונים מאותתים על בעיה: במקום לייצר סחף, החיבור גורע כארבעה מנדטים לעומת ריצה נפרדת. במקביל, נתניהו דווקא מתחזק. ההסבר האפשרי נעוץ בתנועה הפוכה: מצביעי "ימין רך", ששקלו את בנט כאלטרנטיבה, מתקשים לבלוע את לפיד וחוזרים לליכוד.
ההיסטוריה הפוליטית מלמדת שחיבורים אינם ערובה להצלחה. ב-2015 איחוד "העבודה" והרצוג עם "התנועה" של לבני המריא ל-24 מנדטים. מנגד, החיבור בין הליכוד ל"ישראל ביתנו" ב-2013, שהיה אמור לייצר 45 מנדטים, הסתיים ב-31 בלבד. המסקנה ברורה: לא כל חיבור מחבר. יש כאלה שגם מחסרים.
מבחינת החרדים, עצם הברית בין בנט ללפיד מהווה תזכורת חיה לווטו שהטילו בעבר על כניסתם לממשלה. גם כעת נשמעים מהם קולות כפולים: מצד אחד דיבורים על אחדות וממלכתיות, ומנגד אמירות נחרצות שהחרדים יישארו בחוץ.
בשבוע שעבר העלינו כאן אפשרות נוספת, לפיה נתניהו עלול להעדיף מהלך נרחב של ממשלת אחדות לאחר הבחירות, בדיוק כפי שקרה ב-2013 כאשר העדיף את "ברית האחים". הדברים נכתבו ימים ספורים לפני הודעת האיחוד, מבלי לדעת כמובן שזה עומד להתרחש תוך זמן קצר. ההיגיון הפוליטי: נתניהו יודע שהקדנציה הבאה תהיה האחרונה שלו, ולכן הוא לא יחשוש לבצע את המהלך הזה. בתרחיש כזה, המפלגה הגדולה באופוזיציה תוכל להצטרף לממשלה בראשותו, תוך השמעת הנימוק המוכר: "העיקר שהחרדים ובן גביר בחוץ".
הדברים הללו לא נשארו על הנייר. הם הגיעו עד לסביבתו הקרובה של נתניהו, ושם, כצפוי, לא אהבו את הדברים והגיבו בהתאם: "למה לראות שחורות ולזרוע פחד? מי שדואג לבעיה שלא נולדה, משלם ריבית על הלוואה שלא לקח". אותם מקורבים הדגישו כי "המחנה הלאומי, המסורתי והדתי הולכים יחד שנים, עם זהות והסכמות רחבות בהרבה נושאים (לא בכולם)".
יש לקוות שאכן ראש הממשלה יעמוד מאחורי הדברים הללו של מקורביו ולא נגיע לאותה "ברית אחים" הזכורה לרע.
האם יש קשר בין עיתוי האיחוד בין בנט ללפיד לדיון על החנינה לנתניהו?
בשמאל ובחלקים מהתקשורת מנסים לקשור באופן מאולץ בין שלושה דברים שלכאורה אינם קשורים: עיתוי ההודעה על האיחוד בין בנט ללפיד, סוגיית החנינה לנתניהו שעל שולחנו של הרצוג, והאפשרות שנתניהו יפרוש ולא יתמודד בבחירות הקרובות.
העיתונאי גיא פלג (שדה תימן), שאינו מסתיר את עמדותיו כלפי נתניהו, הציג תרחיש שלפיו כהונתו של נתניהו תסתיים ואף משפטו הפלילי יגיע לסיום. "אני מאמין שהוא לא יתמודד בבחירות הקרובות", אמר, והוסיף הסתייגות: "זה יותר הימור מאשר מידע". לדבריו, נתניהו עשוי לבחור בחנינה שתוצג כפרישה מטעמים בריאותיים, מהלך שיסיים את ההליך המשפטי כולו.
התזה הזו מצאה הד בחוגי שמאל נוספים, שם ניסו להסביר כי עיתוי ההודעה המוקדמת של האיחוד בין בנט ללפיד, הגיע שעות לאחר שהנשיא הרצוג, הבהיר כי אינו מתכוון להעניק חנינה בשלב זה, והפנה את נתניהו לכיוון של עסקת טיעון.
ייתכן שבנט, שעקב אחר השיח, זיהה הזדמנות. אם נתניהו אכן יבחר במסלול של עסקת טיעון ויפרוש, הליכוד עלול להיקלע למאבק ירושה סוער. בתרחיש כזה, חלק מהבוחרים ינדדו לבן גביר ובנט יוכל להציג את עצמו כמועמד המוביל בגוש. הדימוי שעמד לנגד עיניו, כך לפי הפרשנויות, הוא מה שקרה בארה"ב בין דונלד טראמפ לג'ו ביידן: פרישה של ביידן, חילוף של קמאלה האריס וניצחון סוחף של טראמפ.
אלא שההשוואה הזו רחוקה מלהיות מדויקת, והמציאות בישראל מורכבת בהרבה. נתניהו טרם קיבל החלטה, והרצוג עצמו עדיין בוחן את האפשרויות. לפי גורמים פוליטיים, הרצוג היה מעדיף תרחיש רחב יותר שיכלול עסקת טיעון, הסכמות על ממשלת אחדות ואפילו הבנות מוקדמות סביב הרפורמה המשפטית. על הפרק עלו גם רעיונות יצירתיים יותר, כולל אפשרות שנתניהו יפרוש מהחיים הפוליטיים וימשיך לתפקיד נשיא המדינה לאחר הרצוג עצמו.
אלא שבינתיים, המציאות הפוליטית פחות דרמטית מהתרחישים. לפי סקר שפורסם ב"מעריב", כ־63.7% מהציבור מעריכים שנתניהו יתמודד בבחירות הקרובות. כלומר, רוב הציבור אינו קונה את תרחיש הפרישה, לא כעת ולא בעתיד הנראה לעין.
התוכנית הגדולה של ליברמן: כך מתכוון יו"ר ישראל ביתנו לממש את חלומו הגדול
הפרשן הפוליטי עמית סגל קבע השבוע (בראיון לתקשורת) שאביגדור ליברמן עשוי (או עלול) להיות ראש הממשלה הבא. האם הדברים נאמרו בהומור, או שיש מאחוריהם היגיון? הנטייה הראשונה שלי הייתה לומר שמדובר בהשתעשעות. כראיה, השיב לו המראיין (ינון מגל): "ואני אומר שגפני יהיה ראש הממשלה הבא".
אלא שבחינה מעמיקה יותר מלמדת שסגל לא זרק את הדברים סתם לחלל האוויר. יש בהם היגיון פוליטי, והם נשענים על תקדים לא רחוק: "ממשלת השינוי" של 2021. באותן בחירות קיבלה "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד 17 מנדטים והייתה המפלגה הגדולה בגוש. שאר המפלגות באותו גוש נעו סביב מספרים חד-ספרתיים. נפתלי בנט, למשל, קיבל 7 מנדטים (שהפכו ל־6 לאחר פרישת עמיחי שיקלי).
למרות הפער, כפה בנט את עצמו על לפיד ואילץ אותו למסור לו את ראשות הממשלה ברוטציה כשהוא מקבל ראשון את המושכות. "אין לכם ממשלה בלעדיי", הבהיר אז בנט. לפיד הבין שבנט יכול לקחת את המנדטים שלו ולסגור עם נתניהו ונאלץ להסכים. כך הפך בנט לראש הממשלה הראשון בישראל עם שישה מנדטים בלבד, תואר שזיכה אותו בכינוי "ראש ממששת המנדטים".
זה בדיוק התרחיש שעלול לחזור כעת, הפעם עם אביגדור ליברמן. אם בסיום הבחירות יתברר לגוש המרכז-שמאל, "מחנה התיקון", "ברית המשרתים" או כל שם מכובס אחר, שאין לו ממשלה בלעדיו, ליברמן יגיע למפלגה הגדולה בגוש, ככל הנראה "ביחד" (בהנחה שאיזנקוט יצטרף אליה), ויציב דרישה ברורה: לשחזר את מודל 2021 הפעם בראשותו. הקלף שלו ברור: אם לא תקבלו, יש לי אופציה אחרת.
זו אינה השערה בלבד: בתקופה האחרונה מתרוצצות שמועות שליברמן כבר אינו שולל הקמת ממשלה עם נתניהו ואף עשוי להצטרף אליה.
ליברמן לא טרח להכחיש. מבחינתו, עדיף שהאפשרות הזו תישאר על השולחן כמנוף לחץ. וכך, כשהוא מחזיק בשני הצדדים, יוכל ליברמן לממש את חלומו הגדול: להגיע כ"לשון מאזניים" ולדרוש את ראשות הממשלה, לפחות ברוטציה (ראשון, כמובן).
"אני אהיה ראש הממשלה הבא", מכריז ליברמן וכולם צוחקים. ייתכן שהתוכנית כבר מוכנה. בנט עלול מבחינתו ליפול לבור שהוא עצמו חפר בעבר. עמית סגל רק רמז ולא פירש. אנחנו השלמנו את הפאזל.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבגליון סופ"ש בעיתון 'יתד נאמן'
