ליל יום כיפור בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. השקט שאחרי תפילת 'כל נדרי' עטף את הרחובות, אך ברחוב אבן שפרוט בקע קול אחר. מתוך בית הכנסת 'קהל חסידים' עלו ניגונים עתיקים, מארשים פולניים נוסטלגיים, ששרד בהם ריח של עיירות רחוקות שחרבו באש המלחמה. שם, בתוך המבנה, ישבו ישישים אומללים, פליטי חרב, המנסים לאסוף את שברי חייהם בערגה ובכיסופים.
מרן שר התורה, הגאון רבי דוב בעריש ויידנפלד, ה'טשיבינער רב' זצ"ל, צעד שם בדרכו הביתה. הוא, שאיבד את בני משפחתו וקהילתו על קידוש השם, לא יכול היה להמשיך בדרכו. משהו בלב הענק שלו נפתח, הוא נכנס פנימה, התיישב בתוכם, והפך ל'שותף לזיכרונות'. הוא הנעים להם את שהותו, בנה עמם גשר אל העבר, וסייע להם לשחזר את הוויית חייהם שאבדה. באותה שעה, חלף במקום הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. המראה נגד עיניו היה בלתי נתפס: שר התורה, שגובהו כארזי הלבנון, יושב בליל היום הקדוש עם יהודים פשוטים ומשורר ניגונים?!
במוצאי היום הקדוש, כשניגש רבי שלמה זלמן לברך את רבו, התחבטות נפשו נפרצה החוצה: "ילמדנו רבינו! מה יש לטשיבינער רב לחפש בליל יום כיפור בחברת אנשים אלו, והלוא הזמן יקר אצלכם? ועוד בלילה כה קדוש?". השיב לו הגאון מטשיבין תשובה שטלטלה את יסודות ההבנה: "אתמול בלילה הייתה לי תוכנית מסודרת – ללמוד את כל מסכת יומא, תשעים דפים עד הבוקר. אך כששמעתי את שבורי הלב הללו, חשבתי לעצמי: מה יגרום להקדוש ברוך הוא יותר נחת רוח – שאסיים את המסכת, או שאשב איתם ואשמח אותם? הסקתי כי ודאי הקדוש ברוך הוא ישמח יותר עם אשב איתם. זו הייתה 'עבודת היום' שלי".
רבי שלמה זלמן, בענוותנותו, חש חלישות הדעת מול גודל המידות הללו. הוא הפטיר: "תמיד חשבתי שאני מתמיד ועושה ככל יכולתי, אך כשנוכחתי בהידורו המדוקדק של הרב ב'בין אדם לחברו', הבנתי מהיכן הוא שואב את הסייעתא דשמיא לגדול בתורה ללא גבול…". גדולי עולם אלו לא טעו לחשוב שגודל מעלתם הופך את צרכי הזולת ל'חולין'. אדרבה, הם ראו בצרכים הגשמיים של זולתם את הרוחניות שלהם, וחלק בלתי נפרד מתכלית בריאת האדם.
הסוד לכך, נמצא בפרשת השבוע בה נקרא "וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהינה" (ויקרא כ"ג, ט"ו). חז"ל מלמדים אותנו (יבמות סב:) כי שנים עשר אלף זוגות תלמידיו של רבי עקיבא מתו בפרק זמן זה, בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. הקושיה המפורסמת זועקת: מאי טעמא נענשו דווקא בימים אלו, ימי שמחה והכנה למתן תורה, שגם הרמב"ן מגדירם כ'חול המועד' של השנה?
המפתח נעוץ בדרשת חז"ל (מנחות ס"ה:): "וספרתם לכם" – שתהא ספירה לכל אחד ואחד. עבודת ימי הספירה היא הכנה לקבלת התורה, ולימטי טהור ליום הגדול. אך הדרך אל מתן תורה אינה אחידה. כשם שאין פרצופיהן שווים, כך אין דעותיהן שוות (ברכות נח:). לכל אחד מאיתנו 'היכלות' משלו, חבילת ניסיונות אישית, עליות וירידות ייחודיות. כפי שביאר שלמה המלך: "כל הנחלים הולכים אל הים" – ים התלמוד, אך הדרך אל הים מלאה נחלים; לכל אחד נחל פרטי משלו, שמן שמיא הוכן עבורו.
הציווי "וספרתם לכם" מדגיש – ספירה לכל אחד, כי הדרך אל התורה דורשת מאיתנו להכיר בערכה של דרך הזולת. תלמידי רבי עקיבא לקו דווקא בימים אלו כי 'לא נהגו כבוד זה בזה', הם זלזלו בדרך שונה משלהם, דבוקים במשנתם עד כדי ביטול רעהו. הם לא השכילו להבין שהים איננו מלא אלא דווקא מתוך אלפי הדרכים השונות המובילות אליו.
שלמה המלך בחכמתו העצומה מגלה לנו את אבן הבוחן לערכו של האדם: "מצרף לכסף, וכור לזהב, ואיש כפי מהללו" [משלי כ"ז, כ"א]. הכסף והזהב נבחנים באש, אך האדם? עצה טובה נתן לנו החכם: "איש כפי מהללו" – כפי מידת שיבחו לזולת. אם פיו משבח ומהלל את האחר, סימן הוא שנקי וטהור מסיג ופגם. כפי שאמר בן זומא [אבות ד', א']: "איזהו מכובד, המכבד את הבריות".
בימים אלו, ימי הספירה, זמן של תיקון הנפש וזיכוכה, עלינו להרבות פעלים ליתן כבוד זה בזה. בעודנו עותרים בתפילה לשלום החולים ובתוך מצוות 'וספרתם לכם', נזכור: הדרך לטהרה, להיות נקיים ככסף וזהב, עוברת דרך הפה המהלל, המכבד, והרואה בנחלו של החבר את הדרך המופלאה שלו אל ים התורה.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
