שלום וברכה מורי ורבותי!
המרדף של החיים הוא לא רק להשיג את הפת לחם, הוא לא רק להשיג את מנת הרוחניות היומית.
הוא לפעמים גם להשיג את מה שאחרים לקחו לנו, משהו שאנחנו בטוחים שמגיע לנו אבל מישהו אחר שם עליו את ידו.
משהו שאנחנו בטוחים שהיה שייך לנו וכבר היה ברשותנו, ומישהו לקח מאיתנו.
המלחמה הזו היא מלחמה מיותרת.
"אין אדם נוגע במוכן לחבירו… אפילו כמלוא כמלא נימא" (יומא ל"ח ע"ב).
כלומר, אפילו רוחבה של שערה, אם שייכת לך, אף אחד אחר לא יוכל לקחת אותה ממך.
האם זה הגיוני?
האם לא יתכן או שבלי כוונה משהו התפספס?
כל מי שחושב אחרת, הרי שהוא פוגם במצוות האמונה.
כי אם אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא כל יכול ויש השגחה פרטית על כל מה שקורה בעולם, "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז' ע"ב), זה אומר, שאם הדבר הזה נלקח ממך והוא באמת שייך לך, הוא יחזור אליך.
האם יש איסור ללכת לדין תורה ולתבוע את מי שלקח מאיתנו משהו?
ברור שאין איסור.
ולא רק זה, יתכן שאם תלך לדין תורה גם תנצח.
אבל ישנה דרך קלה יותר, ישנה דרך פשוטה יותר.
והדרך היא, להישאר בבית ולהמתין, ולומר: "ריבונו של עולם! אני יודע שמה שהיה פה היה שלי. יתכן שטעיתי, יתכן שבגלל בעיות אחרות אני לא אמור לקבל את הדבר הזה והוא היה אמור להילקח ממני. הכל יכול להיות.
"אבל דבר אחד אני יודע – אם זה שייך לי, זה יחזור אלי. וזה לא רק יחזור אלי, אלא זה גם יחזור אלי עם כל הרווחים שהייתי יכול להפיק מאותו דבר בתקופה בו הוא היה חסר לי".
כי "אין אדם נוגע במוכן לחבירו… אפילו כמלוא כמלא נימא".
אלו חיים של שלווה אמיתיים, חיים של אדם שממתין לקדוש ברוך הוא ואומר: "אני יודע שמה שמגיע לי ישאר פה ומה שלא מגיע לי לעולם לא יחזור אלי".
ומי שנוהג בדרך הזו נותן לעצמו הרבה יותר שלוות נפש, הרבה יותר כחות והרבה יותר אורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים.
ברוכים תהיו!
