צמד המילים: "קרובה מתמיד", שהוצמד בשבועיים האחרונים לעסקת החטופים, נדד השבוע לנושא אחר – תקיפה "קרובה מתמיד" באיראן או בתימן. וכך בעוד העסקה מתרחקת והולכת בשל השקרים של החמאס וחזרתו מההבנות שכבר הושגו, התקיפה מתקרבת ומתקדמת. ההתלבטות היא מה לתקוף: האם את החות'ים בתימן שהפכו למטרד של ממש. או את איראן – ראש התמנון שמפעיל את הזרוע התימנית.
בשונה מהחמאס ומהחיזבאללה, אין לחות'ים גבול משותף עם מדינת ישראל. למרות כך הם מציקים ממרחק אלפי קילומטרים ומשגרים לכאן טילים וכטב"מים, בקמצנות, אך באופן מטריד. השבוע עשו זאת בפעם הרביעית בתוך חמישה לילות ונדמה שהם נהנים להעיר מיליוני אזרחים לקול האזעקות. הצהלולים שלהם גוברים, כאשר הם מצליחים לחדור את מעטפת ההגנה האווירית ולפגוע ביעדים אזרחיים, כפי שהיה ברמת אפעל וביפו – בשבוע שעבר.
בצבא הגדירו את המלחמה עם החותים כ"מלחמת התשה" שעלולה להמשך שבועות ארוכים. בינתיים מצליחים החות'ים להתיש את כל תושבי גוש דן – מיליוני ישראלים שמתעוררים בבהלה באמצע הלילה ונאלצים לרוץ לממ"דים ולמרחבים המוגנים. עיקר הפציעות מגיעות מהריצות הללו.
החות'ים נהנים מתשומת הלב העולמית שהם לפתע מקבלים ומהעניין שהם מעוררים, הרבה יותר ממה שיש להם באמת. השיגורים הליליים בעלות נמוכה, כל פעם טיל אחד, כופים על ישראל ליירט את הטיל הבודד בעלות של מיליונים. עלות מיירט נאמדת בארבעה מיליון דולר. (לאחר הכשל ביירוטים בשבוע שעבר, הוחלט במערכת הביטחון לשגר שני מיירטים לעבר כל טיל) לא צריך ללמוד ליבה כדי לחשב את העלות הכפולה.
עד לפני שנה איש לא חזה את החזית החותי'ת. וכך כאשר החמאס מוכה וחבול ללא הנהגה שחוסלה, וכמוהו החיזבאללה, ובעוד שסוריה קרסה והמשטר האיראני במצוקה, דווקא החותי'ם, שכולם זלזלו בהם, ממשיכים להציק כמו מסטיק שנדבק לסוליית הנעל.
מאחורי הקלעים מתנהל קרב מחשבתי בין גורמי הביטחון השונים והדרג המדיני – כיצד להגיב. האם לתקוף כאמור את איראן או את תימן. ראש המוסד, דדי ברנע מצדד בתקיפת איראן, שמחמשת את החות'ים, מתוך מטרה שטהרן תלחץ על החות'ים לחדול. לעומתו סבורים באמ"ן שיש לתקוף את תימן ישירות, כיון שאין מנופי לחץ איראנים על תימן.
"החות'ים הם כמו "ילד עצמאי ומופרע", אומרים בצבא. "תקיפה באיראן לא רק שלא תרתיע את החות'ים, אלא אולי להפך. הבעיה היא שאיסוף המודיעין על היעדים בתימן החל רק בשנה האחרונה ובנק המטרות אינו רחב. בעיה נוספת היא המרחק, דבר שהופך את התקיפות למורכבות ויקרות.
ראה"מ נוטה לקבל את עמדת אמ"ן והצבא. התקיפה תהיה עוצמתית, אך ספק אם היא תסגור את הפינה המציקה הזו. אתמול אחר הצהרים בשעה ששורות אלו יורדו לדפוס, היא כבר החלה. לפי הדיווחים עשרות מטוסים של חיל האוויר הישראלי השתתפו בתקיפות. התקווה היא שלאחר כניסתו של טרמפ לבית הלבן, יחול השינוי הרצוי בכל החזיתות, גם בחזית החות'ית.
מחכים לטראמפ
בישראל לא רוצים להפוך את הזירה התימנית לזירה מרכזית. הדגש הוא להשלים את המשימה בעזה, להחזיר את החטופים הביתה, למצוא את הדרך להתמודד עם המשטר החדש בסוריה, לסגת מלבנון לאחר הסכם ברור עם קו הגנה בגבול הצפון, לבלום את הטרור המתעצם ביו"ש וכמובן לקבל החלטה על תקיפת מתקני הגרעין באיראן – האיום המרכזי ביותר שעדיין נותר.
מהסיבה הזו מעוניינת ישראל להשאיר את הטיפול בחותי'ם לאחרים. קשה לנהל מלחמה בטווח של 2000 ק"מ. יש אמנם להניח שתהיה שם תקיפה, אולם עיקר הטיפול ייעשה על ידי טראמפ, לאחר שייכנס לבית הלבן.
ההנחה היא שטראמפ יסלים את היחס לחות'ים. תחילה יעשה זאת באמצעות סנקציות על איראן, שיקשו על החות'ים את המשך פעילותם. אם זה לא יעזור יהיו גם תקיפות אמריקאיות בפועל. החותי'ם מצדם חוששים מחיסולים ממוקדים והבכירים שלהם כבר ירדו למחתרת.
האזור מחכה לטראמפ בכל המובנים ובכל החזיתות. ישראל צריכה אותו כדי לתקוף באיראן וכדי לקבל גב ומשענת בכל היעדים שהוזכרו לעיל. ההכנות בדרג המדיני בירושלים ובדרג הצבאי בקריה לקראת כניסתו של טראמפ נשמרות בסוד, בעיקר בכל הקשור לחטופים.
טראמפ כזכור הזהיר את החמאס ש"שערי הגיהנום יפתחו בפניהם, אם לא יחזירו את החטופים", ולישראל ברור שהחל מה-20 בינואר – כ' בטבת, ניתן יהיה לעשות בעזה פעולות נוספות כדי להביא את החטופים הביתה וכדי לסיים את המערכה בניצחון מוחלט.
בניגוד לביידן שהגביל את ישראל ודרש להעביר סיוע ואספקה הומניטרית לעזה, אף שהחמאס גנב הכל וסחר בגניבה, טראמפ ינהג אחרת. מבחינתו יש להגביר בכל מחיר את הלחץ על החמאס עד שחרור החטופים. כמו כן טראמפ הבטיח להסיר את הווטו שהטיל ביידן על חימושים שונים, דבר שיסייע לישראל להרחיב את הלחץ והפעילות הצבאית בעזה.
"תעשו מה שאתם רוצים כדי להביא לסיום המלחמה והחזרת החטופים" אומרים אנשי טראמפ כבר מעתה לישראל.
זיכרון היסטורי
לחמאס נותרו שבועיים-שלושה כדי לבצע את העסקה המונחת על השולחן. אחרי כניסת טראמפ הכול עומד להשתנות. הממשל החדש יאפשר לישראל להזיז אוכלוסייה ממקום למקום, דבר שגרר עד כה ביקורת של ממשל בידן.
כניסתו של טראמפ לבית הלבן תסייע לנתניהו גם במישור הפנימי בקידום הרפורמה המשפטית, אם וכאשר יוחלט על כך. הפעם ארה"ב לא תתערב, כפי שעשה ביידן. אדרבה, טראמפ יהיה הראשון שיתמוך בה לאור ההיכרות הקרובה והאישית שלו עם הנושא.
בשולי האירועים צריך לציין עוד כמה הערות חשובות: השבוע הציג הצבא את השלל מלבנון. מדובר ב-85,000 אמצעי לחימה שנתפסו אצל החיזבאללה והם כוללים טילים, רקטות, משגרי בורקאן, רכבי שיגור, פצצות מרגמה, נשק קל, מדים וציוד צבאי. הכול כמובן מתוחזק היטב לצורך המלחמה בישראל.
לאור כל זאת אין מנוס מלהיזכר בעמדה שהציגו גנץ ואיזנקוט לפני חודשים ארוכים, שקראה להפסיק את הלחימה בעזה, לתמוך בעסקה ולהביא להפסקת הירי של החיזבאללה בצפון (עוד לפני התמרון הקרקעי של הצבא). אם היו שומעים להם, השלל הרב שהוצג על ידי הצבא, היה נשאר בידי החיזבאללה, נסראללה היה עדיין חי וגם מבצע הביפרים לא היה יוצא לפועל.
בהקשר זה של מבצע הביפרים, חשוב להזכיר את מה שיריביו של נתניהו מנסים להשכיח באמצעות ספינים שונים: הרמטכ"ל הלוי ושר הביטחון לשעבר גלנט התנגדו למבצע הביפרים, גם כאשר היה חשש שהוא עומד להיחשף. מנגד ראש הממשלה וראש המוסד תמכו בו.
עמדתם של גלנט והלוי הייתה שהמבצע יגרום לאיראן להגיב בצורה יותר קשה ונרחבת נגד ישראל. נתניהו וברנע לא קיבלו את עמדתם, המבצע יצא לדרך ובדיעבד הוא שהביא לכל השינוי במזרח התיכון. הנה לנו עוד פרט שהאופוזיציה והתקשורת מנסים להשכיח ולהדחיק.
הדלפות ורדיפות
כאשר ישראל כץ, מונה לתפקיד שר הביטחון, לפני פחות מחודשיים במקומו של יואב גלנט המפוטר, הוא הפך לשק החבטות של התקשורת. לעגו לו, צחקו עליו, הפכו את דמותו למגושמת, שאינה יודעת להבחין בין ציר פילדלפי לציר נצרים. ללעג הזה נוספו גם הדלפות מגמתיות של "בכירים במערכת הביטחון" לכתבים הצבאיים, לפיהן מדובר ב"מינוי מסוכן".
תחת הכותרת: "אזהרה חריפה של בכירי מערכת הביטחון על ישראל כץ", נכתב כי "בכירים במערכת הביטחון מזהירים מפני הסכנות בהחלפת שר הביטחון בעיצומה של המלחמה, במיוחד לאור היעדר חפיפה מסודרת בין יואב גלנט לישראל כץ והעובדה שהאחרון חסר רקע צבאי מתאים לתפקיד".
הכתבים לא הסתפקו בכך ובהתאם להדלפות המרושעות, המשיכו ודיווחו כי "כניסת השר החדש למשרד הביטחון מטרידה ומהווה סכנה לביטחון המדינה. ייקח לו המון זמן להבין את מורכבות התפקיד. אין לו ניסיון ואין לו היכרות מעמיקה עם הצבא. זו הפקרות של ממש". מדובר כאמור בהדלפה שכולה רדיפה.
טביעות האצבע של זהות המדליפים מתוך המערכת הצבאית היו די ברורות. אך איש כמובן לא טרח לחקור אותן. אין סיבה: למדליף לא קוראים ארי רוזנפלד. והנה חלפו כאמור פחות מחודשיים ומתברר שכץ נכנס היטב לתפקידו ומנהל את המשרד ביד רמה. בשונה מקודמו גלנט, שאמר "הן" לכל תכתיב צבאי, בודק כץ בשבע עיניים כל בקשה, בפרט אם היא מגיעה מהרמטכ"ל הרצי הלוי, שהיה צריך לפרוש מתפקידו זה מכבר, בדיוק כפי שעשה ראש אמ"ן לאחר הטבח.
לפני שכץ נכנס לתפקידו, אפשר היה להניח שגלנט לא ילחץ על הלוי להתפטר, אלא יניח לו לסיים את הקדנציה. אצל כץ, זה לא יקרה. מהלכיו של שר הביטחון החדש מסמלים להלוי את הדרך החוצה. כץ לא מסתפק בכך שהרמטכ"ל אמר בעבר שהוא נושא באחריות לטבח. מבחינתו, תאריך פרישה הצפוי הוא סוף ינואר 2025, בעוד חודש.
רמז לכך ניתן לראות בהליך המינויים שביקש הלוי לבצע בצבא. בעוד גלנט העניק לרמטכ"ל יד חופשית לבצע את המינויים, גם כאשר הם העלו שאלות ותהיות רבות על זהות הקצינים שמונו ועל חלקם בכישלון הטבח, הרי שכץ עצר הכול. הוא הורה להלוי, שאין לבצע מעתה שום מינויים ללא חשיפת כלל התחקירים והמסקנות בקשר לקצינים שהטבח התרחש במשמרתם.
מוכר חותי'ים
שר הביטחון החדש, לא מסתפק רק בעצירת המינויים עד סיום החקירות הפנימיות, אלא קובע כללי עבודה ברורים ומוגדרים. כך לדוגמא גילה כץ מנהיגות, כאשר הורה לרמטכ"ל לנזוף בדו"צ דניאל הגרי, לאחר שהביע עמדה פוליטית פומבית נגד חקיקת "חוק פלדשטיין" בכנסת. אם הדובר לא היה מתנצל, הוא היה עף הרבה יותר מהר ממהירות הגעת הטילים החות'ים ארצה.
כמו כן הורה כץ לצבא לאפשר למשפחות מוצב נחל עוז לקבל את קלטות הקשר האחרונות של יקיריהן, למרות הניסיון הממושך של בכירי הצבא להימנע מכך. יש יסוד להניח, שאם כץ היה בתפקיד שר הביטחון בתקופת הרפורמה המשפטית, הוא לא היה מעלים עין ולא היה מכיל את הקריאות לסרבנות מתוך הצבא, כפי שעשו גלנט והלוי. בעתיד, אם תקום ועדת חקירה אמיתית, שאינה נגועה באינטרסים ואינה ממונה על ידי הבג"צ, היא לבטח תוכיח שקריאות סרבנות אלו, הן שהובילו בין השאר (ואולי יותר מכל) לטבח הנורא.
כץ פועל כאמור אחרת בניהול משרד הביטחון, ומוכיח שהוא לא "יס-מן" של הצבא. בסביבתו אומרים שהוא פועל למען האינטרסים של המדינה, שאינם חופפים תדיר עם האינטרסים האישיים של בכירי מערכת הביטחון.
ההבדל ברור: בתקופת גלנט, התנהלו בכירי הצבא כאילו לא ארע הכישלון הגדול תחת משמרתם. הם סירבו לקיים חקירה פתוחה, והגדיל לעשות הרמטכ"ל שמנע ממבקר המדינה לבצע חקירת פנימית, מתוך רצון לשלוט על התחקירים. בד בבד קודמו קצינים מקורבים לתפקידים בכירים, בעוד שקצינים אחרים, שנחשבו לעומתיים הודחו, אף שהיו מוצלחים בתפקידיהם. הכתבים הצבאיים מילאו פיהם מים, מלבד אחד (יוסי יהושע), שמתריע בכל הזדמנות מפני המינויים שמבצע הרמטכ"ל וקורא לו ללכת הביתה.
יש להניח שגם "החשיפה" של כץ השבוע, לפיה מדינת ישראל היא זו שהתנקשה בחייו של ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה בטהראן, הייתה מחושבת. עד כה נמנעה מדינת ישראל מליטול אחריות על החיסול. אולם השבוע הפתיע כץ כאשר התבטא נגד החות'ים באומרו כי "נפגע בתשתיות האסטרטגיות של הארגון החות'י ונערוף את ראשי מנהיגיו – בדיוק כמו שעשינו להנייה, סינוואר ונסראללה".
בקרוב מאד ניווכח האם מדובר בהצהרת רהב מיותרת או בהצהרת כוונות מעשית. במילים אחרות: האם כץ מתכוון לכך ברצינות או שהוא מוכר חותי'ם.
אמירה מרירה
בעוד ישראל כץ מבסס את מעמדו במשרד הביטחון, מתקשה השר המפוטר יואב גלנט, למצוא את מקומו. לפתע התפנה לו כל סדר יומו והוא מתקשה למלא אותו. מהשר העסוק ביותר בניהול 7 זירות הלחימה, הפך למובטל שכל עתותיו בידו.
בצר לו, יוצא גלנט מעת לעת בהצהרות כאלו ואחרות, שמעוררות עניין ויוצרות הדים וכותרות. כך עשה בתחילת השבוע כאשר צוטט אומר בשיחות סגורות, כי הוא "חושש שהשב"כ ייפול אם ראש השב"כ יפוטר, כמו שהמשטרה נפלה".
האמירה המרירה והחריגה הזו זכתה כאמור לכותרות ועוררה סערה, כיוון שהיא נאמרת על ידי מי שכיהן עד לא מכבר כשר ביטחון. במקביל, באמירה שלו כי "המשטרה כבר נפלה", מתייחס גלנט למינויים שמבצע בן גביר בצמרת המשטרה ומכנה זאת כ"נפילה". היחסים בינו לשר הבט"פ מעולם לא היו טובים והם הרבו להתנצח ביניהם בישיבות הממשלה.
אנשיו הקרובים של גלנט ניסו להמעיט מהדברים וצוטטו (בישראל היום) באומרם, כי הוא התייחס לאפשרות, בה נתניהו יפטר את ראש השב"כ מתפקידו, וימנה מועמד אחר מטעמו לראשות הארגון.
בליכוד לא אהבו את ההצהרה שלו ולא סופרים אותו בקואליציה. ואכן מאז שפוטר מתפקידו, ממעט גלנט להגיע לדיונים בכנסת ואינו משתתף גם בהצבעות החשובות על תקציב המדינה. השבוע ביום שני נרשמה הופעה נדירה שלו, כאשר נתניהו נאם במסגרת "דיון 40 החתימות". גלנט הסתובב בחוץ, אך לא טרח להיכנס פנימה לאולם המליאה ולשמוע את ראש הממשלה.
עתידו הפוליטי לא ברור. לפני שבועיים דיווחנו כאן לראשונה על חיבור אפשרי בינו לבנט בבחירות הבאות. בשבוע שעבר הפך החיבור האפשרי הזה לפרסום נרחב. גלנט הכחיש זאת וציין כי מדובר בפרסום שקרי משולל כל יסוד. חשוב לו לומר שהוא חבר בתנועת הליכוד וכך הוא ימשיך להיות. "לא שוחחתי ולא נפגשתי עם בנט מאז שכיהנו שנינו באותה ממשלה לפני שנים. אין בדעתי לחבור אליו", הגיב.
בליכוד לא מתרשמים מההכחשות וסופרים לו את כל ההצבעות וההתנהלות נגד הקואליציה. המטרה כפולה: גם לגרש אותו מהליכוד וגם להכריז עליו ח"כ פורש, דבר שימנע ממנו להתמודד בכל מפלגה קיימת בכנסת הבאה. מפלגת בנט אינה מיוצגת כיום בכנסת הנוכחית, כך שהאופציה הזו עדיין קיימת עבורו למרות הכחשותיו הנמרצות.
אגב, אם שואלים את גלנט, מה יעשה נתניהו בנושא החטופים, הוא משוכנע שנתניהו לא ילך לעסקת חטופים כוללת משיקולים פוליטיים, כיוון שהוא חושש מפירוק הממשלה. גלנט עצמו יצביע כמובן בעד העסקה.
ממלכתית שתהפוך למלאכותית
יצחק הרצוג, נכנס השבוע באופן מיותר לחלוטין לתוך הקלחת הפוליטית. הרצוג שספג בזמנו ביקורת קשה על המעורבות שגילה נגד הרפורמה המשפטית, לא למד לקח ושוב התבטא בעד צד פוליטי מאד ספציפי (קל לנחש).
הרקע בקצרה: מאז אסון הטבח, קיים קונצנזוס מקיר לקיר שיש להקים ועדת חקירה, שתבדוק את הכישלון הנורא מכל היבטיו המדיניים, הצבאיים, המשפטיים וכו'. בסיום עבודתה אמורה הוועדה לפרסם את מסקנותיה ולהצביע על האשמים, שלא יוכלו להמשיך בתפקידיהם – יהיו מי שיהיו.
בנקודה זו מתחיל הוויכוח: מי ימנה את חברי הוועדה, כך שמסקנותיה יהיו מקובלים על כלל הציבור. האם הבג"ץ ימנה את הוועדה, כאשר נשיא ביהמ"ש העליון (ככל הנראה יצחק עמית) יקבע את זהותה. או שהכנסת תעשה זאת בהסכמת הקואליציה והאופוזיציה. אם הבג"צ ימנה את הוועדה היא תקרא "ועדת חקירה ממלכתית". אם הכנסת תמנה, היא תיקרא "ועדת חקירה ציבורית" או "לאומית".
השמאל, אנשי המחאה, המערכת המשפטית והתקשורת (שתמיד הולכים יחד) מצדדים כמובן ב"ממלכתית", בעוד תומכי הממשלה ונתניהו בעד הקמת ועדה ציבורית. הנימוקים די צפויים: בשמאל טוענים כי ועדה שאינה "ממלכתית", תהיה ועדה "פוליטית" ולכן יש להתנגד לה. מנגד נטען, כי אין להפקיד את מינוי ועדת החקירה בידי הבג"צ, כיוון שגם הוא חלק מהגופים שצריכים להיחקר על חלקם באירועים שהביאו לטבח. הבג"צ כזכור התנגד לרפורמה המשפטית ועל פי טענת הימין, עודד בעקיפין (שמא באופן ישיר) את תופעת הסרבנות בצבא, דבר שעודד בין השאר את החמאס לבצע את המתקפה האכזרית בעיצומו של המאבק הפנימי.
"אם הבג"צ ימנה את ועדת החקירה, אפשר לחתום כבר מעכשיו על המסקנות, שיהיו כמובן נגד נתניהו. חבל לבזבז כסף וזמן על הדיונים הארוכים. זו לא תהיה ועדה ממלכתית אלא מלכותית ומלאכותית", סבורים מתנגדיה.
באופוזיציה אומרים שיש כללי משחק קבועים באשר למינוי ועדות חקירה, ולכן אין לשנותם. "ברור שיש כללי משחק", משיבים המתנגדים, "אבל מי שקבע אותם זה הצד השני ולכן המשחק הוא של צד אחד בלבד". לטענתם, אם לא תהיה הסכמה על הוועדה, המסקנות שלה יהיו מקובלות על חצי עם בלבד, בעוד החצי השני ידחה אותם מכל וכל.
לתוך הוויכוח הזה (שמתמצה כרגיל בכן ביבי, לא ביבי), נכנס הרצוג עם אמירה לטובת צד אחד: "יש צורך דחוף בעד הקמת ועדת חקירה ממלכתית". בכך גילה את דעתו בעד אנשי המחאה והשמאל. מצדדיו ניסו להסתמך על סקר שמראה כי 80% מהציבור מצדדים בעד ועדת חקירה ממלכתית. אולם כאשר יורדים לשורש הסקר מבינים את התוצאות.
הכול טמון בשאלה: כאשר מציגים לציבור מה הוא מעדיף – ועדה ממלכתית או פוליטית, מצטיירת הממלכתית כרצינית, ואילו הפוליטית כמושחתת ומכאן התוצאות בעדה. אבל אם השאלה תהיה: ממלכתית או ציבורית/לאומית – התוצאות יהיו שונות. הכול תלוי כאמור בשאלה. והיה מי שהציע השבוע הצעה מקורית: לקבוע את חברי הוועדה במשאל עם. לא יקרה.
יאיר נגד יאיר
"משהו עובר על נתניהו", נהג לפיד לומר בעבר על ראש הממשלה. "משהו רע עובר עליו". נראה שזה התהפך נגדו: משהו רע עובר על לפיד. משהו רע מאד. מי ששמע את נאום הצרחות שלו בכיכר החטופים לפני שבוע, מבין שהאיש איבד את שלוות רוחו והוא מצוי במצוקה קשה. "אנחנו הרו—ב", צרח בגרון ניחר. "אנחנו הרו—ב".
בדבריו המסיתים האשים את הממשלה באירועי השנה האחרונה: "אשמת המהפכה המשטרית עליהם. אשמת נרצחי השבעה באוקטובר עליהם. אשמת החטופים במנהרות עליהם. רוב עצום של אזרחי ישראל לא רוצים אותם יותר". לאחר מכן סיים במילים: "מי שרוצה מלחמה, יקבל מלחמה!".
מאוחר יותר השבוע בכנסת, התייחס לכך נתניהו, ושאל בציניות את לפיד (כפי שבגין היה מתעלל בזמנו בפרס): "שמעתי את נאומך. אני מבין מה זה לחצים. אני לא רוצה לומר שלראש האופוזיציה אין לחצים, אבל לא צריך להיסחף. כדאי לשמור על קור רוח, להתעשת. לא צריך קצף על השפתיים. על מי אתה מכריז מלחמה. על האחים שלך? אנחנו במלחמה. כולנו מלחמה בשבע חזיתות!".
לפיד עוד ניסה לענות, שנתניהו הוא הלחוץ, תוך שהוא "לא רוצה לספר" כיצד נראה ראש הממשלה בשבעה באוקטובר. "מפאת כבודך לא אספר איך נראית", אמר. אלא שקשה להתייחס לדברים של לפיד ברצינות. האיש שהתחייב (ואף כתב פתק) שהבחירות ייערכו ב-2024, לא מוצא מנוח לנפשו והדבר התבטא בנאומו ובצרחותיו.
קשה להבין גם כיצד האיש שמטיף ללימודי ליבה, מתקשה בעצמו לספור את המנדטים שהוא מקבל, כאשר הוא מכריז שהוא הרוב. השבוע כאשר הצביע בטעות עם הקואליציה, באחת ההצבעות על התקציב, התבדחו בליכוד, שאולי לכך הוא התכוון והוא באמת הרוב יחד עם הקואליציה.
כך או כך, אם מנסים לבחון באופן רציונלי את הנאום של לפיד (וזה לא קל), מבינים שהאיש נמצא בתחרות קשה מול יאיר גולן ומפלגת הדמוקרטים, שגוזלים ממנו מנדטים לא מעטים. כל מנדט שנושר מלפיד נופל לידי גולן. לפיד רואה זאת ומבין שעליו לחקות את האלוף במיל', שידוע באמירותיו הקיצוניות והאגרסיביות נגד יריביו הפוליטיים. גולן לא בוחל בשום מילה. רק השבוע איים כמו מאפיונר להתחשבן עם מפכ"ל המשטרה, כאשר תוחלף בעתיד הממשלה. לפיד מנסה לחקותו ומכאן הצרחות, שדימו אותו לאיש שיכור מתנדנד, רגע לפני שהוא קורס על הרצפה.
שורה תחתונה: אם מחפשים את מה שעמד מאחורי הנאום, אפשר להגדיר את זה בשלוש מילים: יאיר נגד יאיר.
רוץ גדי, רוץ
זה קורה אחת לתקופה, כאשר השמאל מתעורר לפתע ומצביע על מנהיג חדש, שיוכל לנצח את נתניהו. פעם זה גנץ, פעם לפיד, ובעבר היותר רחוק זה היה הרמטכ"ל לשעבר אמנון שחק. ברקע יש כמובן את אהוד ברק, שהצליח פעם אחת לנצח, ומאז הוא לא מפסיק להזכיר את זה. האביר הנוכחי החדש של השמאל הוא גדי איזנקוט.
מתחת לפני השטח מתנהל קמפיין שלם להמלכתו של איזנקוט למנהיג מפלגות המרכז-שמאל, כמי שיוכל לנצח את נתניהו. הקמפיין הזה עבר השבוע לפסים גלויים במאמרים פוליטיים בעיתונות השמאל וגם בדיבורים מפה לפה.
תומכיו של איזנקוט טוענים כי גנץ ולפיד, אינם מסוגלים לנצח את נתניהו, ושניהם כשלו עד כה באופוזיציה. הכישלון הראשון שלהם היה כאשר גנץ נכנס לממשלה לאחר הטבח ובכך ייצב את הקואליציה לתקופה ארוכה. הכישלון השני הוא משותף של שניהם יחד (עם ליברמן), בכך שלא הצליחו למנוע מגדעון סער להיכנס לממשלה, ואפילו לא הציעו לו משהו סביר (כפי שסער עצמו העיד).
הכישלונות של גנץ ולפיד מתבטאים בסקרים, כאשר נפתלי בנט עוקף אותם ללא כל קושי. בשמאל חוששים כי מנדטים רבים מהמחנה הליברלי ילכו לבנט, ועל פי ניסיון העבר הוא שוב ייכשל עם בחירת אנשים. "בסופו של דבר יש חשש שנראה אצל בנט עוד סילמן ועוד שיקלי במהדורה שנייה", אומרים בשמאל. לפיכך הם מפעילים לחץ על לפיד וגנץ לאחד את המפלגות שלהם ולשים בראש את איזנקוט.
"רק איזנקוט יכול להציב אלטרנטיבה מנהיגותית לנתניהו", משוכנעים בשמאל. לדבריהם, האיש שימש כמזכיר צבאי של ראשי הממשלות שרון וברק וכן היה רמטכ"ל כאשר נתניהו היה ראש ממשלה. לצד כל זה, הוא עושה עבודה יסודית בכנסת, לא משתמש בסיסמאות וגימיקים, ולא משתמש באסון האישי שפקד אותו (בנו הי"ד נהרג בעזה) כדי לקדם את עצמו. "הוא מוערך משמאל ומימין, איש רציני שיכול לאחד את המחנה", משוכנעים מעריציו.
חלקם קוראים לו ללכת לגנץ ולדרוש ממנו לבצע הצרחה. אולם איזנקוט נמנע מלעשות את זה עקב נאמנותו לאיש, שהכניס אותו לפוליטיקה. גנץ אמנם הבטיח לו לערוך פריימריז במפלגה, אבל איזנקוט לא מתכוון להתעמת על זה.
"עליו לפרוש מהמפלגה ומהכנסת, ולפני הבחירות להקים מפלגה, אליה יחברו כולם", מציע העיתונאי רביב דרוקר. רק כך אפשר יהיה, לדבריו, לנצח את נתניהו. מי שמכיר את איזנקוט יודע שמדובר במהלך חסר סיכוי. אולם תומכיו לא מתייאשים והקמפיין להמלכתו יימשך, עד שיאות לקחת את התפקיד.
המילים המרכזיות שהדהדו השבוע
"מזל שהשבעה באוקטובר קרה בבארי. אם זה היה קורה בגוש עציון, הייתי אומר באותה שנייה: 'מה הם גרים שם', הייתי אומר אולי: 'מגיע להם'. הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם. אבל זה קרה אצלי בבית ומזל שכך. למדתי ושילמתי הרבה על השיעור הזה".
המונולוג הנדיר הזה (מומלץ לקרוא אותו שוב) נשמע השבוע מפיו של אבידע בכר – איש בארי, ששכל את אשתו ובנו ונפצע קשה בעצמו בשמחת תורה תשפ"ד. לא כל אחד מסוגל לדבר כך בגילוי לב, לבטח לא אדם שמתהלך (קטוע רגל) עם אסון נוראי שפקד את משפחתו. הדיבורים על "מגיע להם", נשמעים לא אחת מפיהם של אנשי שמאל, לאחר פיגועים קשים ביו"ש. השיח הזה מתרחש בשיחות פנימיות בחדרי האוכל המשותפים, ולעיתים פורץ החוצה.
בכר, אדם אמיץ, שמנסה להתנחם במה שארע לו ולבני משפחתו, מוצא זאת בשיעור הנורא שעבר, ומשתף בו את הציבור. הוא לא מחפש להאשים אחרים. הוא מבקש ללמוד ממה שארע לו ומגיע למסקנה גלויית הלב הזו: "מזל שזה קרה אצלנו ולא בגוש עציון". מצמרר.
"רעידת אדמה"
"אם הייתי מסכים לקבל את מה שהציעו לי כדי להוריד את נתניהו מהשלטון, זו הייתה רעידת אדמה חברתית". כך התבטא השבוע במליאת הכנסת יו"ר ועדת הכספים, הרב משה גפני. בדבריו התייחס ליו"ר האופוזיציה באומרו: "לא אספר מה לפיד הציע לי בארבע עיניים".
מיד לאחר דבריו אלו, החלו הכתבים והפרשנים הפוליטיים לדחוק בו כדי שבכל זאת יחשוף מה הוצע לו. בתגובה חזר ואמר הרב גפני: "ראיתי שיאיר לפיד אמר שאספר מה הציעו לי, אז אני רוצה להגיד לכם את האמת, אני לא מספר שיחות אישיות ולכן לא אפרט, אבל מה שהציעו לי באותה עת בשביל להוריד את נתניהו מהשלטון – זה רעידת אדמה חברתית במדינת ישראל אם הייתי מסכים לזה".
בהכירנו את ח"כ גפני, אין סיכוי שהוא יחשוף את ההצעה, שכאמור הגיעה אליו בשיחה פרטית. לפיכך לא ניסינו אפילו לפנות אליו עם השאלה הזו. לא נותר אלא להעריך, שלפיד לא הציע ליו"ר ועדת הכספים את תיק החוץ וגם לא את הביטחון. נשאר אפוא רק משרד האוצר. מחיר יקר בהחלט עבור הורדת נתניהו מהשלטון.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבעיתון 'יתד נאמן'
בהכירנו את אמיתות דבריהם של עיתונאים..
בפשטות יש כאן הודאה על שר אוצר לגפני
חבל שלא הלכנו ע"ז…..