בסמטאותיה הקפואות של שכונת 'וויליאמסבורג' שבניו יורק, לפני כשמונים שנה, דלותו של בית אחד זעקה מן הקירות החשופים. הייתה זו דירתה של אלמנה יהודייה, שחיה בעניות מרודה עם בנה הצעיר. בלב האישה בערה תשוקה אחת: לראות את בנה הופך לילד יהודי הלומד תורה.
אולם המציאות הייתה אכזרית – התלמוד-תורה הקרוב שכן בקצה השני של העיר הגדולה, ופרוטה לא הייתה בכיסה כדי לממן נסיעה של עשרים דקות. בלית ברירה, נאלץ הילד להתחנך במוסדות נוכריים, נשמה טהורה האובדת בין המוני גויים אמריקאים. רק בשעות אחר הצהריים, תחת אור דלוח, הייתה אמו מלמדת אותו מעט תפילות ומנהגים, מנסה לשמר את הגחלת בתוך החשיכה.
כשהגיע הילד לגיל עשר, פרץ הרצון ממעמקי נשמתו. "אמי היקרה," פנה אליה בעיניים דולקות, "בכל לבי משתוקק אני ללמוד תורה, להכיר את בורא עולם. אני מוכן לצעוד כל בוקר ברגל עד קצה העיר, רק כדי לזכות לעסוק בתורת ה'!"
האם נחרדה. הליכה של שעתיים וחצי בדרכים מסוכנות, בתוך שלג זלעפות ומכשולים, כשבנה היחיד לבוש בגדים פרומים וללא מעיל? היא סירבה בתוקף, אך הילד לא נרתע. הוא חיבק את אמו ובכה: "אמא, אני מבטיח לשמור על עצמי, הדרך לא קשה עליי, אני חייב לגדול כיהודי". מול אש התשוקה הזו, נכנעה האם בדמעות.
היה זה מחזה מרטיט: ילד קטן מפלס דרך בין הררי השלג הניתכים ארצה, פוסע שעתיים וחצי בקור מקפיא. גופו רעד, עצמותיו ספגו מכות קור, אך לבו היה רותח. "אני רוצה ללמוד תורה!" שינן לעצמו בכל צעד. כשהגיע סוף סוף לבניין התלמוד-תורה, רטוב עד לשד עצמותיו ושיניו נוקשות, נקש בדלת המנהל.
"שלום, אני רוצה ללמוד תורה!" קרא באומץ. המנהל ההמום הביט בילד הגלמוד. "לאיזו כיתה? היכן אתה אוחז?" שאל בבלבול. הילד השפיל מבטו: "אינני יודע דבר. אולי קצת סידור". המנהל פסק ביובש: "סידור לומדים בכיתה א', ואתה כבר ערב בר-מצוה. זה לא מתאים". אך הילד לא ויתר: "אינני מתבייש לשבת עם קטנים, ובלבד שאזכה ללמוד".
המנהל ניסה תירוץ אחרון: "כיתה א' מלאה עד אפס מקום, כדאי שתחפש מקום אחר". ברגע ההוא אירעה הדרמה הגדולה. הילד, שעיניו מלאו דמעות, פנה למנהל בבקשה מצמררת: "אם כך, אבקש רק שהמנהל יכתוב לי אישור בכתב על כל הסיפור הזה".
"לשם מה לך אישור?" תהה המנהל. הילד מחה את דמעותיו ואמר בקול רועד: "אני יתום. ביום שאעלה לבית דין של מעלה, ישאל אותי אבי מדוע לא עסקתי בתורה. אני אגיד לו שהתאמצתי, שצעדתי בקור, שהסכמתי להתבזות בכיתה א' – והוא לא יאמין שמנהל יהודי סירב להושיט לי יד. אני צריך הוכחה בכתב שנותרתי בחוץ רק כי לא נתנו לי מקום!"
המנהל נחרד. הוא הבין שגורל נשמה מונח על כתפיו. מיד נמצא מקום בכיתה, והילד החל את דרכו. כשרונותיו היו חלשים, והבנתו הכבידה עליו, אך כח הרצון ניצח הכל. מדי יום פסע חמש שעות הלוך וחזור, עד שלימים הפך אותו ילד לתלמיד חכם עצום ומרביץ תורה לרבים. לא הייחוס ולא הכישרון בנו אותו – אלא הרצון שבוער בנשמה שזועקת להידבק בבוראה.
סיפורו המפעים של הילד מווילאמסבורג שופך אור חדש על תחילתה של פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי". חכמינו ז"ל לימדונו כי התורה ניתנה בשלושה דברים: באש, במים ובמדבר. לכאורה, יש כאן סתירה פנימית עמוקה בין שני מסרים שונים של חז"ל.
מצד אחד, המדבר הוא מקום הפקר, צחיח ופתוח לכל. התורה ניתנה שם כדי להורות שכתר התורה, בניגוד לכתר כהונה (השמור לבני אהרן) וכתר מלכות (השמור לדוד), מונח בקרן זווית וכל הרוצה ליטול – יבוא וייטול. אין צורך בייחוס או בתנאים מוקדמים. רבי עקיבא, שהחל מאל"ף-בי"ת בגיל ארבעים, הוא ההוכחה הניצחת לכך.
אולם מן הצד השני, הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין מבאר כי "אש, מים ומדבר" מסמלים דווקא את שיא התובענות ומסירות הנפש: האש: היא כבשן האש של אברהם אבינו. המים: הם קריעת ים סוף, כשנחשון בן עמינדב קפץ לגל עד שהגיעו "מַיִם עַד נָפֶשׁ" והמדבר, הוא הליכתה של כנסת ישראל אחר בורא עולם אל הלא נודע – "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
ולכאורה יש להבין כיצד מתיישבות שתי הגישות? האם התורה היא "הפקר" לכל דורש, או שהיא דורשת קפיצה למים סוערים ומסירות נפש קיצונית?
התשובה טמונה ביסוד אחד: הרצון. התורה אכן שייכת לכולם, אך המפתח לכניסה בשעריה הוא הנכונות "לשים עצמו כמדבר". מי שמגלה רצון עז ובלתי מתפשר, מי שמוכן לצעוד בשלג של וויליאמסבורג או לקפוץ למים של ים סוף רק כדי להתקרב לבורא – הוא זה שהתורה הופכת אצלו לקניין עולם.
אין כוח בעולם שיכול לעצור נשמה יהודית שבוערת ברצון. בכל עת ובכל שעה, הקדוש ברוך הוא מחכה שנפתח את הספר – גמרא, תהילים או זוהר – ומכאן ואילך, האור הגדול שבתורה כבר יאיר על האדם וישפיע עליו ישועות והצלחות מופלגות בעולם הזה ובעולם הבא.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
