באחת השנים, נסע אחד מנכדי הגאון ר' ברוך בער מקמניץ זצ"ל, לקברי אבותיו. כשהגיע לשם, פגש בחורים מאמריקה ועד מהרה החלה להתפתח שיחה שהלכה והתארכה, עד שהבחורים סיפרו לו סיפור בשמו של ראש ישיבתם, על סבו הגדול ר' ברוך בער זצ"ל.
וכך סיפר להם ראש ישיבה: באחת השנים כשנסעתי לאסוף כסף לישיבה, לא הצלחתי במשלח ידי. בכל מקום נתנו לי סכום מזערי, אשר הקומץ לא יכול היה להשביע את הארי. אחד היהודים הציע לי לעלות ליהודי פלוני שאמנם ירד מהדרך, אבל אם תצליח לדובבו, תקבל הרבה. החלטתי לנסות, לעשות השתדלות. עליתי אליו, הוא פתח לי את הדלת והכניס אותי, ראיתי לפני יהודי מבוגר מאוד, אבל כמו שאמרו, רחוק מאוד, עם רעמת שיער גדולה. התחלתי לספר שאני ראש ישיבה פלונית, והזקן הפסיקני בלגלוג ' גם כן ראש ישיבה'…
החלטתי שלא להתייחס, והמשכתי לספר על כך שלומדים אצלנו בישיבה עשרות רבות של בחורים, שקועים בלימוד, אוהבים ומחוברים ללימוד, והזקן שוב הפסיק אותי 'נו, גם כן, אוהבים ומחוברים ללימוד'… כשראיתי שכבר אין לי סיכוי אצלו, הפסקתי וקמתי לצאת, אולם אז, כשהתקרבתי לדלת החדר, עצר אותי הזקן ואמר: 'אסביר לך למה הפסקתי אותך, ולמה אני מזלזל במה שאתה אומר: כי אני הוא זה שראיתי מה זה ראש ישיבה, ומה זו אהבה וחיבור לתורה…
בהיותי בחור צעיר, נשלחתי על ידי הוריי ללמוד בקמניץ. הגעתי באמצע הלילה, כשהכל מסביב חושך. לא ידעתי היכן לשהות בלילה, הסתובבתי מעט עד שראיתי את בנין הישיבה. החלטתי להיכנס לבית המדרש ולישון על אחד הספסלים, וכך עשיתי.
לפתע פתאום אני שומע דלת נפתחת, ומתוכה נכנס לבית המדרש יהודי מבוגר, שעבר בין ספסל לספסל לבדוק אם מישהו נמצא. כשנתקל בי, עשיתי את עצמי ישן והלה לא רצה להעיר אותי. לאחר מכן הוא ניגש לארון הקודש, פתח את הארון, נישק בידיו את ספרי התורה שהיו בארון, ולאחר מכן פרץ בבכי והתחנן על נפשו 'אבא יקר שבשמים, אני רוצה לזכות להבין את דבריו של רש"י הקדוש', וכך בכה מספר דקות, עד שסגר את ארון הקודש, ונכנס לחדר.
כעבור שעתיים, אני שוב שומע מישהו שפותח את הדלת, ושוב אותו יהודי יוצא מהחדר לבית המדרש עובר בין הספסלים. שוב ניגש לארון הקודש, מנשק את ספרי התורה ופורץ בבכי אמיתי: "אבא יקר שבשמים, אני רוצה לזכות להבין את דבריו של רש"י הקדוש". זמן קצר לאחר מכן, כך גם אירע פעם שלישית, במהלך הלילה עד שבבוקר נודע לי כי זה הגאון ראש הישיבה ר' ברוך בער זכר צדיק לברכה".
הלה סיים את סיפורו לראש הישיבה ואמר: "עכשיו אתה מבין? זה ראש ישיבה! זה חיבור לתורה וזו אהבת תורה אמיתית! עכשיו, אחרי שאני מספר לך מה אני בעצמי ראיתי, תבין לבד למה אני מבטל את מה שאתה מספר על הבחורים שלך…"
ראש הישיבה שסיפר את סיפורו של הקשיש הוסיף וסיפר לבני ישיבתו: "כשידעתי שכסף כבר לא אקבל ממנו, החלטתי שאם כבר, אז כבר. פניתי לזקן ושאלתי: נו, אז אתה שראית מה זה ראש ישיבה, ראית מה זו אהבת תורה, וראית מה זה חיבור לתורה, אז כיצד אתה נראה כפי שאתה נראה? והזקן השיב לי: "אני רואה שאתה מתכוין באמת, אז אני אענה לך. אמנם ראיתי את ראש הישיבה, ראיתי חיבור ואהבת תורה אמיתיים, 'אבל ספרי מינות נשרו מחיקי'! היו לי שני חברים שהתלוצצו על הכל, והם שהורידו אותי מהכל…"
"אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם" [יט,ד].
אל תפנו אל האלילם -לעבדם. אלילים לשון אל, כלא הוא חשוב -רש"י. ואעפ"כ אל תפנו אליהם.
כתב בעל ההפלאה, שמא יאמר אדם בליבו, 'כיון שמכיר אני את האלילים, ויודע שאין בהם ממש וכ'לא' חשובים בעיניי, לכן ארשה לעצמי לראותם ולבזותם". לכן הזהירה אותנו התורה 'אל תפנו לראותם', אפילו לראותם בלבד כדי לבזותם. ומוסיף בעל ההפלאה כי גם ספרי מינות אסור לאדם לקרוא, אע"פ שיודע שהם הבל גמור, וקורא בהם כדי לבזותם.
ראיה לדבר, מאלישע בן אבויה – אחר, שיצא לתרבות רעה שספרי המינים היו נושרים מחיקו [חגיגה טו,ב], ואע"פ שבאותה שעה היה צדיק, ובוודאי שלא התכוון להיות מושפע מהם לרעה, אך מכל מקום גדולה ההשפעה שלהם.
יכול אדם לומר לעצמו אני יודע שהחומר אסור לקריאה, ואסור לשמיעה וכל שכן לראיה, אבל אני קורא ומסתכל רק בכדי לראות את אפסיותם, לראות כמה הדברים חמורים, וכמה שגדולי ישראל צודקים במאבקם… אבל לא, התורה מזהירה אל תפנה אליהם כלל, אל תעיף בהם מבט, מה שאסור אסור! אמרו 'לא להסתכל', 'לא להציץ', 'לא לקרוא', או 'לא לשמוע'? אז אסור לגמרי!
לא ידבק בידך מן החרם, שלא ידבק בך כלום. מטאטא שמטאטא את הלכלוך מהבית, אף שכל מטרת המטאטא להוציא את האבק והפסולת, להביא את הרצפה לנקיון, אבל המטאטא בעצמו נדבק בו מן האבק והלכלוך, כך גם כאשר מסתכל בדברים בכדי לגנות, בכדי להציל אחרים… נדבק בו מאותם הדיבורים, עושים הם בו נזק, ולכן מזהירה התורה 'אל תפנו אל האלילים', אף לא הפניית הראש לכיוונם.
מבהיל על הרעיון, מה חבר לא טוב יכול לגרום לו ולדורותיו והעצה האחת אפוא 'אל תפנו' לא להפנות אפילו את הראש לכיוון שלהם.
זו סופה של ראיה, גם אם מתחילתה היתה על מנת להקניט, לצחוק, לזלזל, לבסוף היא משפיעה ונכנסת באדם כארס ועושה בו אדם כבשלה, והתורה צווחת 'אל תפנו אל האלילים', אל תפנו אפילו עין אחת אליה, גם לא בכדי ללגלג.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גוליט זצוק"ל.
