קרדיט, קופונים והשגחה פרטית | זיסמן מסכם שבוע

מהיכן מתחילים לסקר את מה שמתחולל כאן זה שבוע: האם מסיקור ההכנות שהיו לקראת התקיפה הראשונה באיראן. שמא מאלמנט ההפתעה, שהכה את העולם ובעיקר את האיראנים בהלם מוחלט. ואולי מהצד הפוליטי: האם המלחמה עשויה לשפר את מעמדה של הממשלה והעומד בראשה. ויש גם את הצד התקשורתי של אותם "פרשנים", שדיברו בנחרצות, שאין סיכוי שישראל תתקוף באיראן לבדה ללא סיוע אקטיבי של ארה"ב, ושוב התברר כי אינם יודעים מאומה.

כל הדברים הללו ראויים לסיקור (לקמן בהרחבה). אולם ראוי להתחיל באופן שונה: לצד ההצלחות הרבות שנרשמו במהלך התקיפה, הפגיעה במתקני הגרעין בנתנז ובאיספאן, צמצום הירי לישראל, חיסול משגרים, חיסול הצמרת הביטחונית האיראנית, פגיעה ממוקדת במדעני פרויקט הגרעין והשגת חופש פעולה אווירי בשמי איראן, כאשר היעד הבא הוא פגיעה במשטר האיראני, חשוב להדגיש כי למרות שהמדור הזה אינו השקפתי (לצורך כך יש את חלקי העיתון האחרים), אי אפשר שלא להודות על הניסים הגלויים וההשגחה העליונה שהתרחשה ומתרחשת ממש לנגד עינינו.

גם אותם שרחוקים לצערנו משמירת מצוות ואמונה, לא יכולים להתכחש למציאות הזו. הדבר בא ליד ביטוי בישיבת הקבינט, בה אושרה סופית היציאה למתקפה. השרים סיפרו השבוע בגילוי לב, כי הצביעו בעד הפעולה, אף שקיבלו הערכות מבצעיות מגורמי הביטחון, שהיקף ירי התגובה האיראני והפגיעה בעורף הישראלי, תהיה הרבה יותר גדולה ממה שארע בפועל וממה שחשבו תחילה. "גם קובעי המדיניות מודים שיש כאן השגחה עליונה", אמרה השרה סטרוק, שהייתה שותפה בקבינט לאישור המבצע.  

כדי להבין מה עלול היה להתרחש כאן, צריך להביט ולראות מה ארע כאשר הטילים האיראנים נפלו ונחתו בתוך מרכזי האוכלוסייה. למציאות הזו התוועדתי אישית ביום שני השבוע כאשר שמעתי מקרוב את סיפורי "המפונים החדשים" תושבי צפון בני ברק, שהתארחו במלון "אריסטוקרט".     

התושבים פונו למלון לילה קודם (ראשון) לאחר התארגנות מהירה ויעילה של עיריית בני ברק. כבר במהלך הלילה כאשר העייפות, הכאב וההלם עדיין נראו על פניהם, נאלצו לרוץ בחופזה מחדריהם, אוחזים בילדיהם כדי להתמגן למשמע שתי האזעקות, אחת לאחר חצות והשנייה שלוש שעות אחר כך. 

השיחות ביניהם בבוקרו של יום, היו עדיין עמוסות בחוויות טריות תחת רושם האירועים שעברו. הטיל כבד-המשא גרם להרס אזורי נרחב, וסיפוריהם היו בהתאם. אחד סיפר כיצד נחלץ בעור שיניו מבין כל ההריסות, תוך שהוא מצביע על האבק שעדיין דבק בבגדיו. שני סיפר על ההרס המוחלט בביתו שהקשה עליו לפתוח את מגירות הארון כדי לחלץ משם בגדים דחופים לבני משפחתו. אחר סיפר על החור שנפער באמצע הסלון.  האימהות שחו זו לזו על התריסים שנעקרו ממקומם, עפו החוצה ופנימה, והגיעו עד מיטות הילדים הריקות. הסיפורים לא נגמרו.

בהמשך הגיעו כל המשפחות בהרכב מלא לארוחת הבוקר. וכך בעוד הילדים נהנים מהסיטואציה החדשה (זה יימאס להם מהר מאד) ובעוד הוריהם כבר מתגעגעים לחזור לשגרת יומם בבתיהם, נמשכו להם סיפורי הניסים הגלויים וההשגחה.

סיכום: מרגלא בפומיה של כולנו לומר על כל דבר "בחסדי שמיים", "בעזרת ד'", "בסיעתא דשמיא", אבל מי שדיבר ושמע את המפונים מקרוב, יכול היה להתרשם שזה לא רק דיבורים בעלמא. זו מציאות של ממש.

ההטעיה וההונאה: הפרשנים דיווחו בחדווה בלתי מוסתרת על "המשבר עם ארה"ב"

רבות ידובר על אלמנט ההפתעה, שהיה המרכיב המרכזי של התקיפה באיראן ושל המבצע כולו. לצורך כך בוצעו תרגילי הטעיה שכללו מרכיבים תקשורתיים ומדיניים, שעוד יתבררו בעתיד. המטרה המרכזית הייתה כמובן להפתיע את האיראנים, מתוך ידיעה שהם מרושתים היטב בנעשה בישראל, עוקבים אחר כל פיסת מידע, מתרגמים כל כתבה ומתמללים כל אמירה. 

בלשכת ראש הממשלה "ניצלו" את הערנות האיראנית לנעשה בתוך ישראל, והפיצו הודעות ותדרוכים מפוברקים, על חילוקי דעות כביכול עם ארה"ב במטרה ליצור שיח תקשורתי סביב זה. חלק מהכותרות דיברו על משבר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי סביב הרצון לתקוף באיראן.

הפרשנים למיניהם קנו את התדרוכים בחדווה בלתי מוסתרת בהתאם לסדר יומם האישי נגד ראש הממשלה. חלקם תיבלו את דיווחיהם ב"מידע אישי", כשהם נסחפים לתאר את השיחות הקשות בין טראמפ לנתניהו. בלשכת ראש הממשלה חייכו כאשר שמעו את הדברים. שלא כהרגלם, לא פרסמו הכחשה, כדי להשאיר באוויר את הדיווחים על משבר בין ישראל לאמריקאים. "היינו שותפים למהלך ההטעיה מתוך ידיעה", ניסה אחד הכתבים לתרץ בדיעבד את עצמו, והפך לנלעג עוד יותר. 

הרצון כאמור היה לגרום לכולם לחשוב שלא תהיה תקיפה, דבר שלא ייעלם גם מעיני האיראנים, מתוך הנחה שכל מידע אמיתי שיגיע אליהם, עלול להרוס את אפקט ההפתעה ולפגוע בתכנית. כחלק ממסך הערפל דווח בהבלטה על פגישה שתתקיים למחרת (ביום שישי) בין השר דרמר וראש המוסד ברנע, עם השליח וויטקוף בנושא עסקת החטופים. מיותר לומר שלא הייתה כל כוונה לקיים כזו פגישה. גם ההודעה על יציאתו הצפויה של נתניהו לחופשה בצפון, הייתה חלק ממסכת ההטעיה.

מעגל שותפי הסוד היה קטן. אפילו החתונה של אבנר, בנו של ראה"מ, גויסה למבצע, מתוך ההערכה שהאיראנים העוקבים אחר ההכנות לחתונה (שאמורה הייתה להתקיים בחוות רונית עם כ-700 מוזמנים ביום שני השבוע), יסיקו שלא תהיה תקיפה לפני החתונה.

בהקשר זה פורסם השבוע סיפור מעניין: רעיית ראש הממשלה הגב' נתניהו, לא ידעה דבר על המבצע המתקרב. החשש היה שיש האזנה חיצונית לטלפון שלה. וכך, מי שהאזין שמע על ההכנות הקדחתניות לחתונה, פרחים, תזמורת וכל השאר. האיראנים לבטח הסיקו, שאם רעיית ראה"מ מתכוננת לחתונה כהרגלה, שום דבר לא יקרה קודם האירוע.

בדיעבד סיפר נתניהו שהוא לא גילה לבני משפחתו, כולל החתן והכלה, ולו מילה אחת על הצפוי להתרחש. הכול התנהל כשגרה. רק ביום חמישי בלילה, שעות ספורות לפני תחילת המתקפה, הגיעו אנשי "היחידה לאבטחת אישים" למקום בו שהתה הגב' נתניהו, והיא התבקשה לעלות לרכב שהביא אותה לבונקר אי שם בהרי ירושלים. רק אז שמעה לראשונה על העומד להתרחש.

"מדד הפיצה": כיצד קשורה צריכת המזון המוגברת סביב הפנטגון לתקיפה באיראן? 

השרים שהשתתפו בישיבת הקבינט, בה אושרה התקיפה, הוחתמו כולם מראש על מסמך סודיות שהזהיר אותם לא למסור מידע לאיש, כולל לבני משפחותיהם הקרובים. חלקם אף פעלו דרך בני המשפחה לבסס את תרגילי ההטעיה. כך לדוגמא, אמר השר בן גביר לרעייתו, שפרסמה את דבריו, כי נתניהו לא יעז לצאת למלחמה לפני החתונה של בנו. 

שמירת הסוד ההרמטית (באופן לא אופייני) הצריכה עוד כמה תרגילי הטעיה. הסיבה: קשה היה להסתיר מהלכים כה גדולים, שהחלו להתרחש בשעות שלפני התקיפה וכללו הכנות של המטוסים והצוותים הגדולים סביבם. לפיכך היה צריך למצוא סיבות לכל האירוע. מערך ההונאה התרחב והתדרוכים שוב היו מפוברקים. לכתבים הרלוונטיים נמסר כי מדובר בהכנות לתקיפה נוספת בתימן ואולי תקיפה בעיראק, ומכאן תנועת המטוסים החריגה.

המבצע כאמור הוכן ונבנה שנים ארוכות והכל תוכנן בקפידה. אפילו נאומי ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, הוכנו מראש עוד לפני שהמטוסים המריאו, ושודרו לאחר מכן. הכל אפוא נשמר בסודיות מוחלטת, עד שהיו שנזכרו במשפט שאמר בזמנו ראש הממשלה יצחק שמיר, איש סגור מטבעו שלא החצין את רגשותיו מאז שהיה מפקד הלח"י: "סוד בישראל אפשר לשמור רק על ידי שני אנשים, ובתנאי שאחד מהם מת".   

אנקדוטה מעניינת: גם בארה"ב עקבו אחר מבצע ההטעיה הישראלי, ומצאו "רמזים" שקדמו לתקיפה באיראן. ברשתות החברתיות האמריקאיות דיווחו על תופעה מסקרנת: כאשר נרשמת עלייה חדה בהזמנות למגשי פיצה בחנויות הסמוכות למטה הפיקוד של צבא ארצות הברית, הרי שהדבר מסמל על משהו גדול שעומד להתרחש. 

תיאוריה זו מבוססת על מקרים קודמים, כמו ערב פתיחת מלחמת המפרץ הראשונה, בהם נצפתה תנועה גדולה במסעדות באזור, לפני יציאה למבצעים צבאיים. לפי ההסבר: כשיש התרחשויות ביטחוניות סודיות, עובדים רבים נשארים עד מאוחר בפנטגון ומזמינים אוכל בכמויות חריגות. על פי אותן רשתות, בלילה שבו יצאה ישראל לתקיפה באיראן, בוצעו הזמנות רבות במיוחד ממסעדות סמוכות, והדבר עורר חשד שמשהו מתרחש. בדיעבד התברר שהאיראנים לא מכירים את "מדד הפיצה" ואלמנט ההפתעה נשמר גם בארה"ב.

בדיעבד הודו בכירים איראנים, שצוטטו ב"ניו יורק טיימס", כי אכן הולכו שולל. בטהרן ציפו שישראל תמתין לסיום הסבב הנוסף של שיחות הגרעין בינם לארה"ב. בהתאם לכך פירשו את האיומים על מתקפה קרובה כלחץ פסיכולוגי של ישראל וארה"ב גם יחד.

המפקדים הבכירים של איראן גילו שאננות (שמא יהירות) וזלזלו באיומים. הם התעלמו מההוראות הפנימיות והתכנסו יחד בבסיס צבאי בטהרן, שם מצאו את מותם. בכירים איראנים אחרים נותרו בבתיהם ולא חיפשו מקומות בטוחים אחרים ובכך נחרץ גם גורלם.

לו היו מאזינים מראש לאזהרות טראמפ, היו מגלים שהנשיא האמריקאי הקציב להם 60 ימים להגיע להסכם. התקיפה אירעה ביום ה-61.

רגעי אישור ההחלטה: השרים הביטו זה בזה כשמול עיניהם ריצדו המסכים עם הנתונים

אישור ההחלטה הסופית של התקיפה התקבל בקבינט לפני שבוע ביום חמישי בלילה, כאשר עצם כינוס הקבינט היה גם הוא סוג של הטעיה. לנוכחים נמסר כי הדיון יעסוק בעסקת החטופים. רק בתוך החדר פנימה, נודע לשרים כי הם עומדים לאשר את התקיפה ההיסטורית. 

השרים תיארו את המתח ברגעים שקדמו להצבעה. קודם לכן שמעו את כל הנתונים מגורמי הביטחון, ואז פנה אליהם ראש הממשלה וביקשם למצוא את נקודות החולשה בתקיפה, להעיר, לבקר ולייצר חשיבה משותפת, בטרם יצביעו.

מול עיניהם של השרים ריצדו מסכים ובהם נתונים וגרפים של הסיכונים והמחירים, מול התועלת והיכולת. ההחלטה לא הייתה קלה. הם הביטו זה בזה והרימו יד בעד. לאחר מכן המשיך הדיון ועסק בתגובות ובפעולות הנדרשות בעורף עם כל התרחישים האפשריים.

השרה סטרוק שצוטטה לעיל סיפרה (לערוץ 7), שבהמשך הישיבה כאשר החלו לעלות חששות, שמא הדברים לא יקרו כמתוכנן, ביקשו השרים לעצור ולומר תהילים, ואף חילקו ביניהם את כל הפרקים לפי הימים. הראשון היה השר ווסרלאוף, ואחריו מזכיר הממשלה, יוסי פוקס.

שכר שיחה נאה מגיע גם לראש הממשלה נתניהו, שסיפר בראיון לחדשות 14, שמיד לאחר שהתקבלה ההחלטה הסופית יחד עם גורמי הביטחון לפני כשבועיים, התבטא באומרו: "ללא אמונה לא היינו מקבלים את ההחלטה. שאלוקים יהיה בעזרינו". שלשום המשך נתניהו באותו כיוון ובישיבת הממשלה המיוחדת שהתכנסה לדון בנושאי התקיפה והשלכותיה אמר לשרים כי "הסיעה הכי גדולה בכנסת – זו סייעתא דשמיא".

בראיון לעיל, נשאל נתניהו על עיתוי ההחלטה, וציין כי אחרי שציר הרשע האיראני חוסל, קרי מנהיג חיזבאללה נסראללה ומנהיג חמאס יחיא סינואר, היה ברור שהאיראנים ירוצו לייצר את פצצת הגרעין ולהפוך את האורניום המועשר לנשק. "זו כבר הייתה סכנה קיומית ולכן ההנחיה הייתה לסכל את תכנית הגרעין בכל מחיר".

כמו כן ציין נתניהו כי האיום הגדול הנוסף הוא תכנית הטילים הבליסטיים של איראן: "הם תכננו לייצר 300 טילים בחודש. תוך שנה – 3,600 טילים, תוך שלוש שנים – למעלה מ-11,000 טילים, ותוך שש שנים – 22,000 טילים בליסטיים. זה שקול לשתי פצצות אטום, ומספיק אחת במדינת ישראל. לכן היה לנו איום כפול. היעד הוא לחסל גם את האיום הזה וגם את האיום הזה".

אירועי השבוע האחרון מדגישים ביתר שאת את הצורך להעברת החוק להסדרת מעמדם של לומדי התורה

במהלך הראיון נשאל נתניהו מה הייתה ההחלטה הכי מכרעת מאז תחילת המלחמה, והשיב כי מדובר בשתי החלטות הקשורות זו לזו: הראשונה לחסל את נסראללה והשנייה לצאת לתקיפה הנוכחית באיראן.

"לאחר חיסולו של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, המצב השתנה לחלוטין: ידעתי שברגע שנחסל את נסראללה הציר ייפול. והוא אכן נפל. מי שהחזיק את אסאד זה לא הצבא הסורי, זה היה נסראללה עם אלפי הלוחמים שלו. הוא היה הציר של הציר".

נתניהו התייחס גם לשיתוף הפעולה עם טראמפ, והביע תקווה כי הוא יצטרף למערכה ההתקפית בהקדם. "טראמפ הוא ידיד אמיתי של מדינת ישראל. אנחנו מדברים כל הזמן בגלוי ובהערכה. אני מעריך ומודה לו על הסיוע שמעניקה לנו ארה"ב". עם זאת כאשר נשאל האם מדינת ישראל יכולה לחסל לבדה ללא האמריקאים את המתקן הגרעיני התת קרקעי בפורדו, השיב: "אנחנו נעשה כל מה שצריך כדי שהמתקנים הללו יחוסלו".

בהקשר זה חשוב להיזכר מה ארע כאן אך לפני שבוע, כאשר הממשלה עמדה על סף העברת החוק לפיזור הכנסת (בקריאה ראשונה) לאחר אי היכולת להעביר את "חוק הגיוס". החשש של נתניהו היה שטראמפ, שאוהב להזדהות עם הצלחות, לא יצטרף למהלך, אם יראה שהקואליציה על סף פירוק.

למרות כך נראה היה מהצד, שנתניהו מעורב פחות במהלכים. קשה היה להבין כיצד הוא לא מטיל את כל כובד משקלו לסגור את האירוע, ומדוע הוא משאיר את הסיפור הזה לח"כ יולי אדלשטיין. בדיעבד הכול מובן. נתניהו היה עסוק ראשו ורובו בפרטים האחרונים של התקיפה.

כך או כך, לאחר שיחה שקיימנו עם הגורמים המעורים בנושא, הם הבהירו באופן נחרץ וברור, שכל האירועים האחרונים רק מראים ומוכיחים ביתר שאת על הצורך בהעברת החוק להסדרת מעמדם של לומדי התורה. "זה לא רק צורך של היהדות החרדית, אלא צורך של העם כולו בשעות אלו". 

בצבא לא מעוניינים במלחמה ממושכת ומעוניינים להגיע לסיומה בתוך שבוע עד שבועיים

מאז הטבח הנורא ומאז פתיחת המלחמה לפני יותר משנה וחצי, הפכנו ל"מומחים" לענייני טילים, יודעים לזהות מתי זה טיל חלש (חותי'), מתי זה טיל בינוני (מעזה) ומתי זה רציני יותר (חיזבאללה). אט אט אזלו בס"ד הטילים מסביב, ונותרנו עתה להתמודד מול הטילים האיראניים כבדי המשקל, המסוכנים ביותר, שנזקיהם ניכרים לעין.

התמונות מאזורי הנפילות לאחר פגיעות ישירות, וכתוצאה מההדף, מזכירים לעיתים את ההרס בעזה לאחר הפצצות חיה"א. על פי הערכת גורמי הביטחון, שניתנה קודם תחילת המערכה, היינו צריכים להיות ל"ע עם מאות הרוגים. רק בחסדי שמים מרובים, התוצאות שונות, בתפילה להמשך השמירה והניסים.

השאלה שכולם שואלים: מה הלאה ועד מתי זה יימשך. האם האיראנים יצליחו לגרור את ישראל למלחמת התשה, או שהאמריקאים יצטרפו למלאכת הכתישה ויביאו לסיום המערכה. בצבא מעריכים שאפשר לסיים בתוך שבוע עד שבועיים את תקיפת כל המטרות שסומנו בתחילת המלחמה, כאשר גם המתקן התת קרקעי בפורדו נכלל בתוך המטרות הללו.

בראיונות של נתניהו, הוא מדגיש כי שתי מטרות המלחמה, עליהן לא תוותר מדינת ישראל הן: הסרת האיום הגרעיני האיראני והשמדת יכולת ייצור הטילים הבליסטיים המאיימים על מדינת ישראל.  "שני האיומים הללו תקתקו והתקרבו לנקודת האל חזור", אמר השבוע מזכיר הממשלה יוסי פוקס. מטרה נוספת, אך לא מוצהרת: הפלת המשטר. אולם לצורך כך צריך גם התקוממות עצמאית של העם האיראני. הרצון הוא שהתקיפות יגרמו להם לצאת לרחובות.

בצבא מעריכים כי יותר משליש ממשגרים הטילים האיראנים הושמדו עד כה, והעדפה היא לפגוע במשגרים נוספים על פני פגיעה בטילים עצמם. כאמור האתגר העיקרי הוא למקסם את ההישגים ולא להיגרר למלחמת התשה ארוכה, שעלולה לגבות מחירים בעורף וגם בחזית. כרגע רוב מוחלט של הציבור תומך במלחמה וביעדיה ו"מוכן" לספוג, לרוץ לממ"דים ולמקלטים ולעשות כל מה שנדרש. אם זה יימשך, הסבלנות הציבורית תפקע, ואיש לא מעוניין להגיע לכך.

חשוב לציין שלמרות שאיראן נחשבה זה שנים ארוכות כאויב המרכזי המאיים על ביטחון מדינת ישראל, הרי שמעולם לא נערכו למלחמה חזיתית מולה לאורך זמן. התפיסה הייתה להתמקד בפעולות חשאיות על פי המידע המודיעיני, באמצעות המוסד ויחידות נוספות. אולם לפני כחצי שנה, הוחלט לעלות קומה ולתכנן את מבצע התקיפה מהאוויר. לצורך כך מונו 120 קצינים מדרגת סגן אלוף ועד תת אלוף, שבנו את מטרות התקיפה.

לפני כחודשיים וחצי הגיע מידע נוסף ובעקבותיו חולקו הצוותים לנושאים. צוות אחד עסק בבניית המטרה של חיסול מפקדי הצבא האיראניים. צוות שני בנה את תקיפת משגרי הטילים, והשלישי עסק במטרות הגרעין. ההיערכות הזו הביאה את הצבא להמליץ לדרג המדיני לתקוף, ואת ההחלטה הסופית קיבל ראש הממשלה.

הוויכוח המר בקרב מתנגדי נתניהו: האם לתת לו קרדיט על התקיפה וכיצד לגמד את חלקו

מעקב אחר התגובות בקרב מתנגדיו של נתניהו, על היחס המתבקש כלפיו בעקבות החלטתו לצאת למלחמה נגד איראן, מגלה ויכוח מר בין הצדדים. חלקם מעניקים לו קרדיט (אפילו קטן), אך מיד מזכירים את אחריותו לטבח הנורא. חלקם נמנעים גם מכך, ממשיכים בקו הלעומתי נגדו, וכאשר מגיעים לקרדיטים מדלגים עליו ומזכירים רק את גורמי הצבא והמוסד. לעיתים נשמעים הדברים מגוחכים ממש.

די היה לשמוע על העימות הסוער בין שני פרשנים ב"חדשות 12", כאשר אחד מהם העז לתת קרדיט קטן לנתניהו. בתגובה עט עליו הפרשן הצבאי וקטע את דבריו כשהוא מעניק את הקרדיט רק לאנשי הצבא. המוטו שלו ושל הרלבי"ם המתקשים לפרגן: כל התכניות היו בעצם מוכנות, וכאשר הן הבשילו הן יצאו לפועל. הרלבי"ם הללו מדלגים במגושמות על מי שקיבל את ההחלטה בפועל, ובדרך זו מנסים כאמור לגמד את חלקו של נתניהו.

אחרים מגוחכים יותר, כאשר הם מספרים שנפתלי בנט, אחראי לכל זה. לדבריהם, כאשר הוא נכנס ללשכת ראה"מ, הוא "הרים את מכסה המנוע" וגילה שאין שום תכנית בעניין תקיפת הגרעין באיראן. לפיכך הקצה לצורך כך תקציבים רבים, והוא זה שצריך לקבל את הקרדיט. קשה כמובן להאמין לתזה הנלעגת הזו, לאור העובדה שנתניהו מדבר ופועל סביב הנושא מאז בחירתו בפעם הראשונה ב-96, ולאחר שכבר אישור פעולת תקיפה ב-2012 (יחד עם אהוד ברק). רק בכירי מערכת הביטחון דאז, אשכנזי דגן ודיסקין, מנעו את אותה פעולה, וכל השאר היסטוריה.

אם מנסים לבחון את העניין באופן אובייקטיבי, צריך לומר בכנות, שאי אפשר להטיל על נתניהו את כל האשמה על הטבח שארע במשמרתו בטענה של "אתה הראש, אתם אשם" ובד בבד להתעלם ממתן קרדיט על החלטתו לתקוף באיראן. נתניהו אחראי לשני המקרים גם יחד.

מצד אחד הוא ראוי בהחלט להערכה על מבצע "עם כלביא". מאידך אסון הטבח רשום גם על שמו (יחד עם הצבא, אמ"ן ושב"כ), וגם הביביסטים הכי קיצוניים לא יכולים להתעלם מכך. כמו כן החמאס לא הוכרע ועשרות החטופים עדיין בעזה. ועדת החקירה (הניטרלית) שתקום תצטרך להצביע על האשימים, ואין ספק ששמו של נתניהו יוזכר בה, כמי שהטבח ארע במשמרתו. מי שלא סבור כך, פשוט עוצם את עיניו לנוכח המציאות ומתבצר סביב ה"לא העירו אותו", טענה אמנם נכונה, אבל לא כזו שתנקה אותו מאחריות.

כך או כך, ההיסטוריונים משמאל ידגישו את אחריותו לטבח כשיא שלילי של כהונתו, בעוד שאלו מימין יציינו את התקיפה באיראן, כמרכז המורשת שלו. האובייקטיבים יתייחסו כאמור לשני המקרים גם יחד. "אתה הראש, אתה אשם" בהכל: בהצלחות וגם בכישלונות.  

כמה זמן ייקח לאנשי התקשורת משמאל ששיבחו את נתניהו, לשוב ולכתוב נגדו

הוויכוח הנ"ל ביחס לקרדיט לנתניהו, מתחולל בתקשורת וסוחף לתוכו פרשנים בכירים ובהם כאלו הנחשבים לגדולי מבקריו. כזה הוא הפרשן הכלכלי של "הארץ" נחמיה שטרסלר, שתוהה: "מה קרה לנתניהו. כיצד האיש הפחדן ביותר בתבל, ההססן ביותר ביקום, זה שדוחה כל הכרעה ומתחמק מכל הכרעה, איך הוא החליט לפתע לתקוף באיראן".

מיד לאחר מכן ממתן שטרסלר את שבחיו, ומציין שהתקיפה הייתה צריכה להיות זה מכבר, אבל נתניהו הסתפק באיורים ובנאומים עקב הפחד ששיתק אותו.

לדבריו, מה שבכל זה קרה לנתניהו, קשור לכישלון השבעה באוקטובר עם "חיזוק החמאס". לפיכך הבין שהוא חייב לפעול נגד החזית האמיתית האיראנית מתוך רצון שלא להישאר בדפי ההיסטוריה כמי שאחראי לטבח, אלא כמי שהביא להסרת האיום הגרעיני. "רק כך יוכל להסיר מעצמו את התואר פחדן".

וכדי להסיר ספק: שטרסלר ודומיו לא יהפכו לפתע לאוהדי נתניהו. כרגע הם לא מתעלמים מהמציאות, אבל ברגע הבא הם יבואו עמו חשבון, אם חלילה המלחמה באיראן תימשך יתר על המידה. שטרסלר עצמו כותב זאת בסוף המאמר: "המלחמה עוד ארוכה ואת הכסף סופרים במדרגות".

אגב, גם מימין טוענים שאירועי הטבח שכנעו את נתניהו לצאת למתקפה נגד איראן. גם הם סבורים שנתניהו נחשב לפחדן (כפי שנכתב כאן פעמים רבות), בכל הקשור ליציאה למלחמות. השינוי עתה נעוץ בנקודת הזמן אליה הגיעה איראן, ביחסים הטובים עם ארה"ב, ובתחושה שכלו כל הקיצין ואין שום ברירה אחרת.  

ובחזרה למבקריו של נתניהו: העיתונאי הוותיק נחום ברנע, לא מסתיר את ביקורתו משך שנים ארוכות נגד ראה"מ. השבוע כתב בטורו בידיעות: "יתכן שטעינו בנתניהו. ההחלטה לפתוח במלחמה – כולה שלו. הוא המחליט והוא האחראי. הקרדיט כולו שלו".

לדברים הללו הצטרף עיתונאי הארץ לשעבר "גדעון אלון", שנמנה בשנים האחרונות על מבקריו החריפים של נתניהו. "מתחתי עליו ביקורת חריפה בשל התנערותו מאחריותו לביזיון של ה-7 באוקטובר וסירובו העיקש להקים ועדת חקירה ממלכתית. ‏אבל היוזמה לתקוף את איראן ולפגוע בתוכנית הגרעין שלה ובכמויות הנשק האדירות שצברה, היא אירוע שאי אפשר להתעלם ממנו… זו החלטה אמיצה. ‏אי אפשר כל הזמן לתקוף את נתניהו ולהאשים אותו במחדלים רבים וכשהוא נוקט מהלך אמיץ, לא לשבח אותו על כך. זו לא בושה".

אלון מסיים עם שורה נוספת השווה ציטוט: "עלינו לשאת תפילה שהמלחמה על אדמת איראן תוכתר בהצלחה גדולה. זה אינטרס של כל אחד מאתנו. ישנם רגעים היסטוריים שבהם חשוב להתעלות מעל לשיקולים פוליטיים קטנוניים".

סיכום: דברי השבח הבלתי אופייניים של שלושת העיתונאים הוותיקים הללו, אינם מעידים על הכלל. לא מן הנמנע שבתוך זמן קצר יתהפכו דברי השבח הללו לביקורת נוקבת כבתחילה. המשל של רבי יונתן אייבשיץ על החתול המאולף, שראה לפתע את העכבר המתרוצץ, מתאים כאן מאד. כאשר יראו את הכישלון הראשון (לדעתם) של נתניהו, הם יעוטו נגדו וישכיחו את כל מה שכתבו בעדו.  

חוץ מבנט: ראשי האופוזיציה תומכים במלחמה ומעניקים קרדיט לראש הממשלה

רוב מתנגדיו של נתניהו, אינם מקבלים את דברי השבח שמרעיפים (מקצת) חבריהם על ראשו. הם חוששים שהוא עומד לגרוף קופונים פוליטיים עקב התקיפה, כפי שאכן מעידים הסקרים השבוע. לדבריהם, נתניהו עלול להסתחרר מהצלחתו ולהרגיש חסין וחזק כדי לדהור עם המשך "המהפכה המשפטית".

מבחינה פוליטית נתניהו, אכן מרוויח עכשיו זמן פוליטי יקר. המערכה באיראן מבטלת כליל את האופוזיציה וגם את מושב הקיץ של הכנסת. כל ראשי האופוזיציה מגבים היום את נתניהו. "זהו מהלך נכון", אומר בני גנץ.

גם יאיר לפיד מעניק קרדיט לנתניהו, ואפשר היה לראות זאת בפגישה שקיים עם ראה"מ בה קיבל ממנו תדריך ביטחוני כיו"ר האופוזיציה. החיוכים ולחיצת היד החמה אמרו הכול. "התקיפה הישראלית באיראן הייתה מחויבת המציאות", הגיב לפיד. "הוא מנסה לעקוף את גנץ וליברמן מימין, לאור מצוקתו בסקרים", הסבירו הפרשנים. במקביל גם ליברמן (היה הראשון) שתמך בנתניהו והציע להפיל על הדרך את המשטר האיראני.

התגובות הללו מראות כיצד סדר היום של האופוזיציה משתנה מקצה לקצה. לא עוד הצבעות אי אמון בקרוב, ולא דיונים על הפלת הממשלה. אפילו דיון ה-40 חתימות שהיה צריך להתקיים, נדחה. היו שהתלוצצו ואמרו שהאופוזיציה צריכה להיות מרוצה מכך, שלא הצליחה בשבוע שעבר לפזר את הכנסת ולקדם את הבחירות. אם זה היה קורה, התוצאות לא היו מאירות להם פנים. ההצלחה היחידה שלהם, היא לשחוק את נפתלי בנט, הלאה בחוץ, ולא לתת לו לטפס מעליהם עם מספר המנדטים. 

בנט מצדו מתקשה להשלים עם המציאות החדשה. בניגוד לראשי האופוזיציה המפרגנים, הוא עושה פוליטיקה (מכוערת) גם בימים אלו.  בראיון שהעניק השבוע לתקשורת הזרה, הסביר את המלחמה באיראן. אולם כאשר נשאל האם לדעתו נתניהו מאריך את המלחמה מסיבות פוליטיות כדי להימנע מביקורת ונפילת הממשלה, ענה בנט שאכן נראה שנתניהו מאריך או האריך את המלחמה משיקולים אישיים.

ראוי לבנט ללמוד מגנץ, שנשאל גם הוא שאלה דומה בראיון לתקשורת זרה, אך השיב בנחרצות: "בנושא המערכה נגד הגרעין האיראני, אין שמאל ואין ימין. כולנו מאוחדים, אין פה שיקולים פוליטיים". אצל בנט זה אחרת. אין מנוס מלקבוע כי טובתו הפוליטית האישית קודמת למאמץ המלחמתי. טובתו זו עמדה לנגד עיניו כאשר היפר את הבטחתו לבוחריו והקים ממשלה עם יאיר לפיד ומנצור עבאס, וכך גם היום. בנט מביט בטור העולה של המנדטים לטובת נתניהו ונחרד לראות כיצד הוא עוקף אותו.

יש רגעים שרצוי להתעלות מעל הפוליטיקה. אצל בנט אין כנראה רגעים כאלו.

האם סיום מוצלח של המלחמה יביא לסיום דרכו של נתניהו או לקמפיין פוליטי לבחירות הבאות? 

מתנגדיו של נתניהו היו רוצים לראותו "פורש בשיא" לאחר התקיפה באיראן ועוד לפני הבחירות הבאות. אפשרות זו אינה נשללת בקרב אלו שמכירים אותו שנים ארוכות. הזכרתי כאן בעבר את שאלתי אליו לאחר סבב נוסף בעזה (צוק איתן), מדוע אינו פורש בשיא. נתניהו השיב אז ברצינות תהומית: "טרם הגעתי לשיא".

אם ננסה לנתח את התשובה הזו ולהתאימה למציאות, הרי שחיסול האיום הגרעיני, שעמד במרכז חייו הפוליטיים והמדיניים, מאז נבחר לתפקידו בפעם הראשונה, ועוד קודם כשהיה שגריר באו"ם, עשוי להיות הזרז לכך.

לפני השבעה באוקטובר, העריכו רבים כי נתניהו ישאף במהלך הקדנציה הזו להגיע להסכם שלום עם סעודיה ולקבל פרס נובל לשלום. באופן זה חשב להותיר את המורשת שלו כמי ששינה את פני המזרח התיכון. אולם הטבח שינה הכול והוריד את תכניותיו לטמיון.

אלא שמאז הטבח, הצליח נתניהו לייצר מזרח תיכון אחר:  בלבנון ללא נסראללה, בסוריה ללא אסאד, ובעזה ללא סינואר. אם הוא יצליח בתכניותיו לחסל את הגרעין האיראני, הרי שזו תהיה המורשת שתיזכר אחריו, בתקווה לניצחון גם בעזה. או אז יוכל נתניהו להודיע על פרישתו ב"שיא". המהלך הזה צפוי להיות מקובל גם על יריביו, שיתמכו בעסקת טיעון, שתסיים כליל את משפטיו. 

עד כאן "תזת החלומות" של מתנגדי נתניהו, שלעולם יזכרו לו את הטבח, את "המהפכה המשפטית" ואת כל מה שהם רודפים ומאשימים אותו שנים ארוכות. השאלה מה יקרה בפועל:   האם סיום מוצלח של המלחמה באיראן יהיה זרז לפרישתו, או שזה יהיה הישג מרשים שינוצל לקמפיין פוליטי בבחירות הבאות. רבות מחשבות…

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'