גל שמועות סוער אפף השבוע את הזירה הפוליטית לאחר שנודע כי ראשי המוסד ואמ"ן הופיעו ביום שני בבית המשפט המחוזי בירושלים, בבקשה לדחות את דיוני משפט נתניהו – בשל "נסיבות מיוחדות". הדיון נערך בדלתיים סגורות, אך עצם קיומו הספיק כדי להצית שורת השערות פרועות.
השופטים נענו לבקשה ודחו את הדיון, ובכך העניקו כר נרחב לכל הספקולציות והשמועות שהחלו להתרוצץ ברשתות השונות. הדיבורים היו על מבצע נרחב בתימן נגד החות'ים, הסכם קרוב לשחרור החטופים, פריצה להסכמי שלום עם סוריה וסעודיה, והיו גם שאמרו שאיראן שוב עולה על השולחן.
מעבר לשאלה המטרידה, מדוע נזקקו השופטים לראש המוסד ולראש אמ"ן כדי לקבל חוות דעת ביטחונית ומדוע לא האמינו לנתניהו עצמו שביקש זאת, התברר במהלך השבוע כי מדובר בהתקדמות ממשית בעסקת החטופים, לקראת נסיעתו של נתניהו לוושינגטון ופגישתו ביום שני הקרוב עם הנשיא טראמפ.
כל הסימנים מראים שהפעם זה רציני מתמיד. השאלה היא הפרשנות שניתנת לכך. בדיווחים (היבשים) נאמר כי נתניהו ושר הביטחון כ"ץ, כבר הסכימו בדיונים סגורים לעסקת חטופים על פי מתווה ויטקוף, עם הסכם להפסקת אש ממושכת. ב'ניו יורק טיימס' סיכמו את פרטי העסקה החדשה, הכוללת שחרור של 10 חטופים חיים ו-18 חללים בלא פחות מ-7 פעימות.
על פי הצפוי, הנשיא טראמפ מעוניין להכריז על כך במהלך הפגישה בבית הלבן, ואם אין כאן שוב איזה תרגיל הטעייה, הרי שמדובר בהחלט בתפנית ממשית.
ואכן כל הכותרות כבר מכריזות בהבלטה שהפסקת האש נמצאת מעבר לפינה, כאשר הנשיא טראמפ צפוי להפעיל לחץ על נתניהו לסיים את הלחימה ולהגיע לעסקה. בדיווחים נאמר, כי טראמפ מאותת שבכוונתו לנסות ולתאם מהלך שיביא לשחרור החטופים ולשקט זמני בעזה – למשך שישים יום: "נתניהו רוצה בזה, ואני מאמין שזה אפשרי כבר בשבוע הבא".
בהקשר זה, חשוב להזכיר כיצד רוב התחזיות והפרשנויות טעו בעניין המלחמה באיראן, כאשר הסבירו שטראמפ לא יתקוף, ואז התברר שהוא נקט בתרגילי הטעייה. האם זה מה שעומד לקרות גם עכשיו? האם בפגישה בבית הלבן בשבוע הבא, יתברר שהכל שוב היה תרגיל ובעצם הכל תרגיל הסחה? בכל מקרה, החמאס אמור למסור את תשובתו היום, ורק אז נוכל לראות האם באמת מתקדמים לעסקה והאם זה מה שיסיים את המלחמה.
השאלה הגדולה היא כיצד המערכת הפוליטית תגיב, והאם העסקה תביא לפירוק הממשלה. התשובה די מורכבת, והיא קשורה בין השאר להתפתחויות הפוליטיות שהיו השבוע.
קואליציה תחת עסקה
במשבר הקואליציוני הקודם, נלחש מפה לאוזן על "מהלך גדול שמתבשל ולכן אין לפרק את הממשלה". בדיעבד, התברר כי הכוונה הייתה לתקיפה באיראן. השבוע שוב ריחף איום משבר, ושוב נשמעה אותה מנגינה: "יש להמתין עד פגישת נתניהו עם טראמפ". הפעם, מדובר בעסקת חטופים.
במערכת הפוליטית מעריכים, שבניגוד לעסקאות קודמות, עסקה חלקית במתווה וויטקוף לא תפיל את הממשלה. שני שרי הימין סמוטריץ' ובן גביר יתנגדו אמנם לעסקה, אך לא יפרקו את החבילה. סמוטריץ' לא ימהר לעשות זאת בין השאר בגלל מצבו בסקרים. כמו כן, הוא גילה גם בעסקה הקודמת עמדה אחראית, ולמרות התנגדותו נשאר בממשלה, כדי להיות קרוב לעמדות השפעה והכרעה מבפנים.
גם בן גביר לא ינקוט בצעד של פירוק. בפעם הקודמת הצביע נגד ופרש, אך כולם ראו שזה ספין. התיקים נשארו בידי אנשיו, ובהזדמנות הראשונה קפץ חזרה פנימה. מלבד זאת, לוח הזמנים הפוליטי מאפשר לשניים לבחון את ההסכם באופן שיאפשר להם להישאר בממשלה.
ההסבר: זמן העסקה הוא 60 ימים. הפגרה בכנסת תתחיל בעוד שלושה שבועות, וכאשר היא תחזור כבר יגמרו 60 הימים של הפסקת האש. או אז יוכלו כולם לראות מה קרה בינתיים, האם החמאס יתפרק מנשקו והאם תכנית ההגליה מהרצועה התקדמה. בהתאם לכך יחליטו סמוטריץ' ובן גביר על המשך דרכם. לפיכך, אין כרגע סכנה לקואליציה מצד שרי הימין.
גם נתניהו, שידוע כפרנואיד פוליטי, מבין כנראה שהפעם בשלו התנאים לעסקה. שרים בליכוד אומרים לו ללכת על העסקה ומשוכנעים שיהיה לו רוב. אם הוא ילך על זה, הוא יקבל גם את תמיכת האופוזיציה, ואולי גם את כניסתו של גנץ לממשלה (ראו בהמשך).
האופוזיציה מצידה אינה להוטה לבחירות – הפילוגים בתוכה החריפו, לפיד מדשדש בסקרים, ובנט טרם התארגן. גם הריאיון האחרון שלו, שבו נטל לעצמו קרדיט על הפעולה באיראן, גרם למבוכה.
באופוזיציה לבטח יביטו בעיניים כלות בנתניהו שיגיע לבית הלבן ביום שני ל"מסע ניצחון" על איראן, כשטראמפ מצידו יעשה הכל לקדם את תכניותיו. בראיונות עמו הוא מספר, כי מדינות מוסלמיות מחכות להצטרף ל'הסכמי אברהם' ואסור להחמיץ את ההיסטוריה הזו. הנשיא צריך את נתניהו לצידו, והשבוע אכן נרשמה תפנית בעמדתו של נתניהו כאשר דיבר לראשונה על ההזדמנויות שנוצרו לאחר המתקפה באיראן. ראה"מ הזכיר את חילוץ החטופים והכרעת חמאס, אך שתי המילים המוכרות שלו, "הניצחון המוחלט", נשמטו מהנאום.
טראמפ, שנחלץ השבוע לטובת נתניהו וקרא למערכת המשפט בישראל להפסיק את המשפט המגוחך שלו, מצפה מנתניהו לתמורה מעשית. כל הדרכים מובילות לעסקה קרובה.
מפץ או נפץ
זה לא קרה בפתאומיות. כבר חודשים שגדי איזנקוט מתהלך במסדרונות הפוליטיים עם אותה הבעת פנים, של מי שמבין שהעסק מקרטע אבל נותן עוד צ'אנס. השבוע, זה נגמר. איזנקוט הניח את המפתחות – או יותר נכון, את השריון, ופרש ממפלגת המחנה הממלכתי ומהכנסת.
לפי איזנקוט, הפרישה איננה על רקע אישי אלא ענייני: "בלי מנגנונים דמוקרטיים, אין טעם לדבר על אלטרנטיבה שלטונית". מילים יפות, רק שהן מסתירות את התמונה המלאה. בפועל, מאחורי הקלעים נרקמה מרירות של חודשים ארוכים, תחושת דחיקה לשוליים, ואכזבה מהדרך שבה מנוהלת המפלגה על ידי בני גנץ.
איזנקוט, שהתלבט בזמנו להיכן להיכנס, האם ל"יש עתיד" או ל"מחנה הממלכתי", החזיק בהבטחה שניתנה לו על ידי גנץ, לערוך פריימריז על תפקיד יו"ר המפלגה. זה מה ששכנע אותו להצטרף אליו. אולם הוא נוכח לראות שהוועדה שהקים גנץ משקפת את המנגנון המפלגתי, כך שאין לו שום סיכוי להתמודד באופן הוגן על הנהגת המפלגה. כמו כן, נרשמו בינו לגנץ חילוקי דעות על האסטרטגיה לקראת הבחירות הבאות: איזנקוט צידד בעד חיבור רוחבי בתוך הגוש המתנגד לראש הממשלה, כולל עם גולן בצד השמאלי וליברמן ובנט בצד הימני. גנץ התנגד לכך, לאור הניסיון המר שיש לו עם החיבורים הפוליטיים. לבטח גם הבין, שאם יהיה כזה חיבור, הוא לא יעמוד בראש.
הפרידה ביניהם הייתה בלתי נמנעת. חילוקי הדעות החריפו מאוד לאחרונה, אך הם הקפידו לשדר החוצה תחושה של "חברים מהצבא". בישיבות הסיעה, כאשר העיתונאים נכנסו לחדר, הם נהגו להתלחש זה עם זה כדי לשדר מסר: אנחנו יחד.
דוגמה נוספת: באחת מישיבת הסיעה האחרונות, נשאל איזנקוט האם בכוונתו להתמודד על ראשות 'המחנה הממלכתי'. הוא התחמק מתשובה, אך דאג לאחל בדבריו יום הולדת שמח לגנץ. העמדת הפנים הזו הסתיימה, כאמור, השבוע. גנץ, שחש את ההידרדרות בסקרים, הבין שכלו כל הקיצין. מקורביו אמרו, שההתלבטות של איזנקוט באשר לצעדיו הבאים, גרמה לשחיקה במעמד המפלגה: אנשים ברחוב אמרו שאם גנץ אינו יכול לרפא את מפלגתו שלו, איך ירפא את המדינה. גנץ החליט, אפוא, לדחוק באיזנקוט על מנת שיקבל החלטה, לכאן או לכאן. איזנקוט החליט, ודרכיהם נפרדו.
בכך הסתיימה לה השותפות הפוליטית שהחלה לפני שלוש שנים. גנץ מאבד את איזנקוט כפי שאיבד את גבי אשכנזי, בוגי יעלון וגדעון סער. משלושת המקומות הראשונים של מפלגת המחנה הממלכתי בבחירות האחרונות, אותם איישו גנץ, סער ואיזנקוט, נותר רק גנץ.
בתקשורת זכתה הפרישה לכותרת היומרנית "מפץ פוליטי". אם לכל פרישה פוליטית יקראו "מפץ", אנו צפויים למפצים רבים נוספים. וכך, אם בעבר "מפץ" היה באמת מהלך פוליטי מטלטל, הרי שהיום כל קפצון ונפץ נהיה "מפץ".
פיצוץ ופיצול
בהגינותו (ובחוסר הבנתו הפוליטית), הודיע איזנקוט כי הוא מתפטר גם מהכנסת, כדי לא להחזיק במנדט השייך למפלגה. אם הוא היה יותר פוליטיקאי, הוא היה לבטח נשאר, ומתרץ זאת בכך שהוא הביא ל"מחנה הממלכתי" כמות מנדטים אישית ולכן אין סיבה שיפרוש.
מסיבת העיתונאים ביום שלישי בלילה, בה הכריז רשמית על פרישתו, נדחתה בכמה דקות עקב אזעקות שאילצו אותו להיכנס למרחב ממוגן בעקבות טיל ששוגר מתימן. מקץ דקות ספורות החלה מסיבת העיתונאים, לאחר שדווח כי הטיל יורט. היה מי שכתב, שמבין שני האירועים, שיגור הטיל וההופעה נטולת הכריזמה של איזנקוט, רק אירוע אחד השמיע בום…
ואכן, לאיזנקוט אין שום כריזמה. אוהדיו מנסים להסביר שזו "כריזמה שקטה". בפועל, זו כריזמה של פיתה. הדבר שיכול אולי לקדם אותו, זה השקט וקור הרוח שהוא מפגין ומשדר. בנוסף, צריך לזכור שהוא אב שכול. בנו נהרג בתחילת המלחמה, וההזדהות עם כאבו חצתה כמובן את כל המחנות הפוליטיים. כל זה, עם הילת הרמטכ"ל, יכולים להביא אותו למספר דו ספרתי של מנדטים, עם קמפיין מושקע.
במקביל, יש הטוענים כי הוא משדר אמנם מתינות, אך דעותיו אינן שונות מאלו של יאיר גולן – השמאלן הקיצוני. הדברים מתיישבים עם הדיווח, שקודם פרישתו הוא נועד באריכות עם יאיר גולן. ההערכה היא, שאיזנקוט יקים תחילה מפלגה עצמאית, יבנה מנגנון משלו, ובהמשך, כאשר יוכרזו הבחירות, ינסה לבנות גוף גדול יותר.
האפשרויות המונחות בפניו: מקום ראשון ב"יש עתיד" לפני יאיר לפיד (שכבר הביע לכך נכונות, עקב מצבו המידרדר בסקרים), או מקום שני אצל בנט, שרואה בו שותף טבעי במסגרת קמפיין "ברית המשרתים" שהוא מוביל. בנט סבור, שאיזנקוט יכול לתת לו את הקולות המתלבטים משמאל. אם בהמשך יצטרף גם ליברמן למהלך הזה, יסכים איזנקוט לרדת למקום השלישי, ולתת לאחד מהשניים, ליברמן או בנט, להוביל. בינתיים, קשה לראות כיצד המהלך הזה מתבצע.
ההערכה היא, שאיזנקוט נוטה יותר לבנט מאשר ללפיד. מי שדוחף לכך הוא מתן כהנא, שצורף לפני הבחירות האחרונות ל"מחנה הממלכתי" על ידי איזנקוט. השבוע הודיע גם כהנא כי הוא פורש, וכפי שנכתב כאן בעבר, מטרת פניו היא לכיוונו של בנט. איזנקוט, שמצהיר בראיונות שהוא יכול להיות ראש ממשלה, צפוי להבין שיכולותיו הפוליטיות מוגבלות, ולכן סביר להניח שיוותר על כך.
עם זאת קיימת הערכה נוספת, לפיה החלום של איזנקוט הוא לאחד את המפלגות של בנט, ליברמן ולפיד, במטרה שהוא עצמו יהיה זה שיוביל את כל הגוש. קשה לראות את זה קורה. כמות האגו של בנט וליברמן, לא תיתן לגנרל להגשים את חלומו.
מנייה בצניחה
תמונת מצב: בימין יש מועמד אחד לראשות הממשלה, בעוד הגוש מנגד מציג שישה מועמדים – גנץ, איזנקוט, לפיד, ליברמן, גולן ובנט – ואולי גם יוסי כהן – שכל אחד מהם רואה עצמו מועמד. זה כל ההבדל. נתניהו תמיד פעל לאיחודים בתוך הגוש שלו, בעוד בשמאל תמיד התפצלו.
אם לא יהיה חיבור בגוש המרכז-שמאל, התוצאה עלולה להיות הרסנית במיוחד עבור מפלגותיהם של לפיד וגנץ. האירוניה הפוליטית תושלם, אם השניים ייאלצו להתאחד בסופו של דבר, כדי לא ליפול תחת אחוז החסימה. אחרת, אחד מהם (גנץ?) עלול שלא לעבור, ואז להפיל את כל הגוש, כפי שקרה בבחירות האחרונות למרצ. האצבע המאשימה הופנתה ליו"ר העבודה דאז, מירב מיכאלי, שסירבה לחבור למרצ, ובכך גרמה לגוש המרכז-שמאל להפסד של 4 מנדטים.
עם זאת, קיימת אפשרות (אירונית) נוספת, בה שני ה"יאירים", גולן ולפיד, יחברו זה לזה, באם לפיד יחשוש שמפלגתו מגרדת את אחוז החסימה. כרגע לפיד משתדל לבדל את עצמו מגולן, אבל החיבורים הפוליטיים תמיד הפתיעו במקוריותם. בשלב זה כולם שומרים עדיין על ערפל קרב, כדי לייקר את מחירם הפוליטי ככל שיתקרבו הבחירות.
עוד לפני שנגיע לסקרים, ראוי לציין עובדה מעניינת: לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה, העריכו רבים כי הקואליציה לא תשרוד. המצב היה קשה מכל הבחינות, ואיש לא חשב שנתניהו יוכל להמשיך ולהוביל את העגלה המקרטעת.
מי שנחלצה לסייע לו הייתה מפלגת "המחנה הממלכתי", כאשר גנץ ואיזנקוט נכנסו לממשלה ולקבינט. הציבור אהב את ההתגייסות שלהם, והדבר התבטא בסקרים שהעניקו להם 40 מנדטים (ויותר). אלא שמאז חלו שינויים רבים. בכסילותם פרשו גנץ ואיזנקוט מהממשלה, הפסידו את גדעון סער ו"תקווה חדשה", שחזרו לליכוד, ומספר המנדטים של גנץ ירד בסקרים האחרונים עד לשבעה בלבד.
לשיא הגיעו הדברים השבוע, כאמור, עם פרישת איזנקוט, האיש שהוצג כ"מבוגר האחראי" של "המחנה הממלכתי". לאחר עזיבתו, נותר בני גנץ להתמודד עם מנייה פוליטית צונחת, כפי שמעידים הסקרים. הצלחתו היחידה השבוע, הייתה כאשר מנע את פרישתה של השרה לשעבר, אורית פרקש הכהן, ששוכנעה על ידו להישאר.
איזנקוט מצידו גרם נזק לגוש שלו, כיון שפרישתו מתפרשת כמאבק כיסאולוגי ולא אידיאולוגי. במקביל, גנץ מדבר על "פערים אידיאולוגיים" וכולם יודעים שמדובר על מאבק אחר – מי בראש. האם זה סופו של המחנה הממלכתי, או סופו הממלכתי של המחנה… נגמרה הממלכתיות המדומה. הכל כיסאולוגיה.
נקודה נוספת הראויה לציון: לאורך כל המלחמה טענו גנץ ואיזנקוט, שכל התנהלותו של נתניהו נובעת משיקולים פוליטיים. זו גם הייתה הסיבה לפרישתם בזמנו מהמשלה. והנה עתה, בזמן מלחמה בעזה וכאשר על הפרק סוגיית שחרור החטופים, הם עצמם מתעסקים בפוליטיקה במלוא כיעורה.
שחיקה ודעיכה
במערכת הפוליטית אין ואקום: ברגע שמישהו פורש או נעלם, מישהו אחר תופס את מקומו. מצד אחד נמצא יאיר לפיד, שמקווה לאסוף את קולות המרכז. מהצד השני נמצא נפתלי בנט, שמחפש להנות פוליטית מכל הכיוונים. יש גם הטוענים, שבנט משך בחוטים מרחוק בכל הקשור לפרישתו של כהנא. לבנט, יש זמן די והותר לעסוק בפוליטיקה מבחוץ.
כך או אחרת, חלק מהסקרים מעלים בבירור שפרישתו של איזנקוט לא משנה במאומה את המפה הכוללת, אך עשויה לשנות את המאזן בתוך מחנה המרכז-שמאל. איזנקוט מקבל 7-8 מנדטים, אך לא מעביר קולות מגוש הימין. הוא שואב קולות כמעט מכל המפלגות בגוש שלו, בעיקר מ"כחול לבן" של גנץ (שחזר לשם המקורי של מפלגתו). גנץ, על פי הסקרים, מתקרב ממש לאחוז החסימה.
עוד עולה, כי במקרה שאיזנקוט יעמוד בראשות "יש עתיד", כשיאיר לפיד במקום השני, הליכוד מקבל 26 מנדטים, בנט 21 מנדטים ויש עתיד בראשות איזנקוט מזנקת ל-18 מנדטים. באם איזנקוט יחבור לבנט כמספר 2, מפלגתם תהפוך לגדולה ביותר עם לא פחות מ-32 מנדטים. במקרה כזה "כחול לבן" של גנץ תרד בוודאות מתחת לאחוז החסימה. אגב, שם נוסף שעשוי להצטרף לאיזנקוט: אלעזר שטרן מיש עתיד.
פרישתו של איזנקוט מהכנסת, מעמידה אותו במצב בעייתי, כיון שהעניין התקשורתי בו ידעך. אם הבחירות ייערכו במועדן, בעוד יותר משנה, מועמדותו תמשיך להישחק, בדיוק כפי שבנט חושש שיקרה גם לו. עד אז עשוי נתניהו לצאת מעזה, לסגור הסכמי שלום עם סוריה וסעודיה, ולהמשיך לדבר על ההישגים באיראן. הזמן הארוך הזה ישחוק את איזנקוט, שגם כך, נחשב אמנם לקצין עתיר זכויות, אך פוליטיקאי חסר ניסיון, שנשא השבוע נאום ריק מחידושים, עייף, ללא שום בשורה. לא כך נראה מי שרוצה להיות ראש ממשלה.
בתווך ולאור הסקרים, מרחף סימן שאלה גדול על המשך פעילותו הפוליטית של גנץ. כזכור, כאשר הוא נכנס לפוליטיקה ב-2018, הוא הצהיר, כי הגיע לעשור בלבד. נותרו לו אפוא שלוש שנים, ואם הבחירות ייערכו בעוד יותר משנה, הרי שיישארו לו פחות משנתיים. הסקרים הקשים יכולים לזרז את החלטתו לפרוש עוד קודם הבחירות הבאות.
עם זאת, עדיין קיימת אפשרות (עליה דובר השבוע) שגנץ יצטרף לממשלת נתניהו, יקבל הבטחת שריון לבחירות הבאות ויכהן כשר ביטחון. הסיבה: בן גביר ואולי גם סמוטריץ' יפרשו מהממשלה אם תוכרז הפסקת אש שתוביל לסיום המלחמה. גנץ עשוי להיקרא במקומם, בנימוק הקבוע של "טובת המדינה". הפעם איזנקוט, שהיה הזרז לפרישה הקודמת, כבר לא יוכל למנוע זאת.
מנגד, הימין מריח חולשה בגוש נגדו, ובליכוד יש מי שממליצים לנתניהו לשקול מחדש את לוח הזמנים הפוליטי, במיוחד אם יתברר שסקרי התמיכה בגוש המרכז-שמאל מידרדרים. המשמעות: בחירות מוקדמות שוב על הפרק, רק שהפעם, הלחץ מגיע דווקא מהכיוון הנגדי.
צפוי ואפוי
זה היה צפוי וזה קורה: עוד לא הצטננו מנועי מטוסי חיה"א, וכבר נשמעים קולות פנימיים המפקפקים בהצלחת המערכה באיראן, טוענים שלא הושג ניצחון, הגרעין לא הושמד והמטרות לא חוסלו. ניחא, כאשר חמינאי טוען זאת, אבל כאשר הקולות הללו מגיעים מבפנים, זה אומר הכל.
בעבר עוד היו לשמאל הישראלי כללי משחק בסיסיים: כאשר יש "הישג לאומי", גם אם הוא בא מהדרג הפוליטי השנוא עליו, משאירים את המחלוקות להמשך. אלא שהימים הללו חלפו. לפי פרשני השמאל, המתקפה באיראן היא בקושי "חצי ניצחון", הפסקת האש הייתה "טעות אסטרטגית", וטראמפ? הוא בכלל עשה זאת בשביל הקמפיין שלו. כשמדובר בנתניהו, מבחינתם אין תסריט שבו הוא יכול לפעול נכון: אם לא תוקף, הוא פחדן. תקף? זה תרגיל פוליטי. הצליח? זו בכלל בעיה חמורה, כי זה מחזק אותו.
המעניין הוא, שאותם המתעקשים לטעון שלא הושגו המטרות,ולא הושמד הגרעין, הם אלו שהסבירו בידענות שמדינת ישראל לא תתקוף באיראן, וארה"ב לא תסייע להפציץ את המתקן בפורדו. עכשיו הם טוענים ששום דבר לא הושג. האבסורד גובר, כאשר אותם פרשנים קראו, לאחר שבוע, לדרג המדיני, לקבל החלטה לעצור את המלחמה. לטענתם, "נתניהו אינו יודע לשים ברקס והוא עומד להסתבך עם המלחמה באיראן, בדיוק כמו התמשכות המלחמה בעזה".
והנה עתה, טוענים אותם פרשנים משמאל, כי אסור היה להפסיק את המלחמה ולתת לאיראנים לחוש שהם כביכול ניצחו. "צריך היה להמשיך בהפצצות מסיביות עוד כמה ימים, עד שחמינאי היה צועק 'הצילו, עצרו'. תחת זאת עצרו נתניהו וטראמפ ברגע הקובע, ויתרו, נסוגו ובכך אפשרו לאיראן להתאושש". הנה, אפוא, הנרטיב של השמאל: מדינת ישראל לא ניצחה, והפסיקה רגע לפני הזמן.
ואם לא די בכך, קבלו את הקטע הבא, של הפרשן נחמיה שטרסלר: "אין שום בסיס לסיפורי הניצחון המוחלט של טראמפ ונתניהו" כותב הפרשן הכלכלי, שהתגייס למלחמת הרל"ב, "מדובר בצמד נוכלים חסרי עקרונות, שמחפשים הישגים בתחום יחסי הציבור ולא במציאות". לדבריו, לטראמפ ממש לא אכפת אם איראן תמשיך במרוץ לפצצה, כיון שזו תהיה בעיה של ישראל ולא שלו. "הדם שיישפך לא יהיה אמריקאי".
כמה דוחה ומאוס צריך להיות כדי לכתוב את המשפט הזה, כאשר כולם ראו כיצד הנשיא האמריקאי נחלץ לסייע ולשגר מטוסים וחימושים נגד איראן. כך או כך, לא צריך לחפש בין השורות את הסיבה לביקורת הדוחה. שטרסלר (כתמונת מראה לפרשני השמאל הקיצונים) כותב זאת במפורש: "נתניהו לא מחמיץ שום הזדמנות לדבר על ניצחון במטרה ליצור תודעה כוזבת… הוא לא השיג שום מטרה. איראן אמנם ספגה מכה קשה, אך לא אנושה ולא בלתי הפיכה".
המסקנה של הכותב מספרת את כל הסיפור: "האיש לא השתנה. הוא היה פחדן ונשאר כזה. תמיד לא סיים את העבודה, כמו בכל המבצעים בעזה לאורך 17 שנים. תמיד ברח ברגע הקובע"… והמסקנה שלנו: שום דבר לא השתנה, גם לא הביקורת הנלעגת רווית השנאה של אותם פרשנים. הכול צפוי ואפוי.
מעצרים ללא מעצורים
בניגוד לביקורת המגמתית לעיל, אי אפשר להתעלם מהנזקים הרבים שספגה מדינת ישראל, שרק ממחישים עוד יותר את גודל הניסים. בפועל איבדו יותר מעשרת אלפים תושבים את ביתם, כאשר שכונות שלמות במרכז הארץ, וכן בתים בצפון ובדרום, הפכו לאיי חורבות.
במהלך הלחימה עבר גוש דן את ההתקפה האווירית הגדולה בתולדות ישראל. האיראנים הצליחו לפגוע בבסיסי צבא רבים ובאתרים אסטרטגיים. הצנזורה אוסרת לפרסם את מיקומי הפגיעות המדויקים, כדי לא לסייע לאיראנים לכוון את הטילים שלהם בעתיד, אולם על פי מה שכן הותר לפרסום, נרשמו פגיעות (חלקן קשות) בבתי הזיקוק במפרץ חיפה, בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ובמכון וייצמן ברחובות. בחלק מהמקומות הללו נותר חורבן של ממש.
במכון ויצמן נמחקו מאות אלפי דגימות שמשמשות למחקרים מדעיים, ו-22 מעבדות נהרסו לחלוטין. הנהלת המכון מעריכה את הנזקים בשני מיליארד שקלים. גם באוניברסיטת בן-גוריון מתמודדים עם הפגיעות, לאחר ששלושה טילים פגעו במתקני האוניברסיטה והשמידו לחלוטין כמה מעבדות מחקר.
האיראנים, מצידם, מנסים מאז הפסקת האש לשדר פנימה כאילו ניצחו במערכה. החשש שלהם הוא מאיבוד שליטה על הרחוב, ולכן הם מנהלים מלחמה תודעתית במטרה לשכך כל ניסיון למרד והפיכה. מהסיבה הזו הם ערכו הלוויות המוניות בטהרן, כדי להפגין כוח פנימי. בד בבד, מאז הפסקת האש נעצרו ברחבי איראן יותר מאלף אזרחים באשמת שיתוף פעולה עם ישראל, ובכל יום מוציאים כמה מהם להורג.
מהדיווחים המגיעים מאיראן עולה, כי אנשים נעצרים בהמוניהם ברחובות על ידי אנשי ביטחון ועוברים תשאולים וחיפוש בטלפונים שלהם. כולם חושדים זה בזה בשיתוף פעולה עם המוסד, כשעיקר המעצרים נעשים בקרב המיעוטים. בסוף השבוע הוצאו להורג במשפט בזק שלושה אזרחים איראנים-כורדים באשמת שיתוף פעולה עם מדינת ישראל. בנוסף, אנשי הקהילה היהודית סיפרו כי רבים מהם נלקחו לחקירות וחלקם אף נעצרו.
אופוריה מסוכנת
במדינת ישראל ממשיכים לעקוב בדריכות אחר ההשלכות של המבצע המודיעיני-ביטחוני באיראן, שחיסל שורת בכירים בתוכנית הגרעין ובמערכת הצבאית. המכה שהונחתה על ראשי מערכת הביטחון האיראנית עוררה בהלה פנימית בטהרן – בדיוק אפקט ההרתעה שמדינת ישראל קיוותה להשיג. אולם במערכת הביטחונית מנסים לשמור על פרופורציות.
בשיחות סגורות מתריעים בכירים בצבא מפני אופוריה מוקדמת, כפי שחוותה מדינת ישראל לאחר מלחמת תשכ"ז שנמשכה שישה ימים. אותה אופוריה, כזכור, הייתה בין הגורמים למחדל המלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד. את הדימוי ההיסטורי הזה משווים, בשקט, גם להערכה הנוכחית שניתנת למפקדים הבכירים בצה"ל, ששלושה מהם זוכים כעת לשבחים, אף שבטבח שמחת תורה כיהנו בתפקידים קריטיים.
מדובר בראש אגף המבצעים, האלוף עודד בסיוק; ראש אגף המודיעין, האלוף שלומי בינדר (אז ראש חטיבת המבצעים); ומפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר – כולם היו חלק מהמפקדים שנשאו באחריות ישירה או עקיפה לאירועי הטבח הנורא. עתה מוצגים אותם השלושה כחלק ממחוללי ההצלחה האסטרטגית בס"ד מול איראן.
במערכת הביטחון מבקשים להוריד את הטון: ההישג הוא רגעי בלבד. איראן, גם אם הוכתה, לא הובסה. מדובר במדינה עם גב כלכלי וטכנולוגי שמגובה ברוסיה ובסין, ידידותיה הוותיקות. כל נסיגה איראנית, כך אומרים, עלולה להתחלף בהאצה חדשה, הן בגרעין וגם בטילים בליסטיים.
בזירה המדינית, מבקש נתניהו להבהיר לטראמפ, בפגישתם בשבוע הבא, את גבולות ההבלגה. החשש: וושינגטון עלולה לפרש אחרת את הפרותיה של איראן, ותנסה לרסן את התגובה הישראלית. טראמפ כבר הוכיח, שאם הוא חושב אחרת, הוא יודע לעצור את המטוסים הישראלים, ולהחזירם לאחור.
הנשיא אמנם אמר כי לא יהסס לתקוף שוב את איראן אם היא תנסה לחדש את העשרת האורניום. אבל הוא אומר הרבה דברים, ואין לדעת עד כמה הוא מתכוון לכך. הניסיון מוכיח, כי הוא לא ממהר להפעיל כוח צבאי. הפעם זה קרה, כיון שמדינת ישראל כבר עשתה את העבודה הראשונית, אך אין לדעת מה יהיה בעתיד.
דו עט – המילים המרכזית של השבוע
בג"ץ זיני: הדיון בעתירות נגד מינוי האלוף דוד זיני לראש השב"כ, חשף את הקרע בתוך ההרכב: שטיין ושטייניץ נטו לריסון שיפוטי, עמית נותר בעמדת האקטיביזם – מתוח, נרגן, ואף הרחיק משפחות שכולות מהאולם. לא בדיוק פסגת האמפתיה.
ניגוד עניינים: השופט עמית דיבר על ניגוד העניינים של נתניהו, אך מהקהל נשמעה קריאה: "ומה עם שלך?". המשפט לא נרשם בפרוטוקול, אבל נחקק באוזני הנוכחים. עמית ב"מתינות משפטית", מיהר להוציא את האיש החוצה.
פערים אידיאולוגיים: בני גנץ הסביר את פרישת איזנקוט במונח המכובס הזה. אולם איזנקוט לגלג על כך במסיבת העיתונאים ונתן הסברים אחרים לפירוק השותפות. האמת: אכן נרשמו פערים, אבל לבטח לא אידיאולוגיים.
סוריה והנורמליזציה: האם מדינת האויב מהצפון תהפוך לשותפה להסכם. טראמפ מאותת, נתניהו מהסס, ואל-ג'ולאני שותק. ההפתעה הבאה של "הסכמי אברהם" עשויה להגיע דווקא מדמשק.
אני אחראי: בראיון הראשון שלו לאחר היעדרות ארוכה וביקורת נוקבת, הסביר בנט כיצד הוא זה שאחראי למבצע באיראן. "אם לא אנחנו ב-2021, לא היה מבצע ב-2025", אמר האיש וזכה לקיתונות לעג. ברשתות שתלו תמונות שלו כמשחרר ירושלים, על המטוס באנטבה, מנצח מלחמת העולם השנייה, וזוכה פרס נובל לשלום.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
יישר כח לעיתונאי המוגשר