"ל"ג שמח לכולכם", פותח דוד קליגר את המשדר המיוחד, כשלידו יושבים האמן ר' מוטה ברים והזמר ונגן הקלידים איצלה מילנר. עבור השלושה, מירון אינה רק מקום על המפה, היא הלב הפועם של הנשמה.
ר' מוטה ברים פורש לפנינו שלל תמונות עתיקות ומחזיר את הגלגל לאחור, למעלה מחמישים שנה. הוא נזכר בפעם הראשונה שבה דרכה כף רגלו במירון, כנער צעיר בן 14-15: "אבא שלי מאוד בער שאני אהיה שם… פעם ראשונה שנסעתי, וירד גשם". הוא משתף בתחושות של אותם ימים, ימים שונים לגמרי מההילולה המוכרת לנו כיום.
לא נפתח לכם? נסו כאן
השיחה נודדת לרגע מכונן בעבודת הקודש של חסידות בויאן במירון – ההדלקה המשותפת. ברים מספר על החיבור המיוחד שנוצר בין האדמו"ר לבין הרב קפלן ז"ל, שהחזיק במסורת ההדלקה של אדמו"רי בויאן. "הרבי אמר לי, לנו יש את החזקה של ההדלקה במירון, ולכם יש את החזקה של השליחות, אז בואו נדליק יחד". מאז, הפכה ההדלקה המשותפת לסמל של אחדות והמשכיות.
כשניגון פורץ מתוך הכאב
השיחה מקבלת תפנית מרגשת כשעולה נושא האסונות שפקדו את המקום. מילנר משתף בסיפור אישי ונוגע ללב: כמה שנים לפני האסון במירון, הוא שהה שם בשבת, ובצאתה גילה שכל רכושו נגנב. ברגע של שפל, כשהוא עומד על המדרגות במירון, בקעה מתוכו מנגינה שהפכה מאז להמנון של אמונה: "לפעמים נראה שיש משהו שהוא לא לטובה, אבל אנחנו יודעים שהכל זה לטובה, כי אבא לא עושה רע".
גם ר' מוטה ברים משתף בחוויה שלו מאותו לילה נורא, על הציור שצייר למחרת, שבו ניסה לבטא את הכאב ואת העלייה של הנשמות הטהורות השמיימה, בתוך הלהבה של רשב"י. קליגר מוסיף אישית על הניסים הגדולים שראה באותו לילה בבית החולים פוריה, ומדגיש: "על הניסים האלה צריך להודות, ולהודות, ולהודות".
"זה לא שיר רחוב"
לקראת סיום, מילנר חושף את סיפורו של הניגון שהלחין, שעליו אמר לאדמו"ר: "זה לא סגנון רחוב, זה עומק הניגון". המשדר המיוחד נחתם בניגון "אני מאמין" העוצמתי, ניגון שמלווה את חסידי בויאן בכל הדלקה, ומהווה תזכורת מתמדת לציפייה לגאולה ולכוח להמשיך קדימה, למרות הכל.
רגע אישי מיוחד היה כשקליגר שאל בכאב ובדמעות: "מה חטאנו" כשהוא מתייחס לשבע השנים שבהן המציאות במירון השתנתה ללא הכר. התשובה, כפי שמרמז ר' מוטה, נשארת במישור של חשבונות שמיים שנסתרים מהעין האנושית, אך הלב – הוא ממשיך לפעום בגעגוע עז למירון, לפשטות ולחמימות של פעם.
