בפרשת בהר אומרת התורה: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". אומרת התורה: סוד, איך מתמודדים עם המתחים שבחיים? ובחיים יש מתחים, לפעמים מדברים קטנים. אדם מתכנן לצאת בשעה מסוימת, מתארגן בדיוק, הוא יצא עם הכוס קפה, הילדה שלו עברה, טראח, שפכה עליו והתלכלך. נשפך בדיוק על נייר שהיה חשוב. לך עכשיו תחליף, ותסדר וכו'. ומתחיל להיות לחץ של זמן וצעקות. הוא רץ למטה, שכח את הטלפון בבית. זה יוצר מתח, יוצר כעסים.
אומרת התורה: תקשיב טוב, המתח הוא דבר, המתח הוא תוצאה של פער בין הרצוי למצוי. ואדם רוצה להדביק את הפער הזה, הוא נכנס למתח. באה התורה ואומרת: לא, לא, סליחה, תקשיב. "כי לי הארץ". אני כל העולם מנהל אותו, אתה פה רק גר. אתה סך הכל מקבל הנחיות. יש לך דבר אחד – השתדלות, כן. אבל אחריות על התוצאות? לא בידיים שלך!
ואז ממילא בן אדם מבין: אני לא יכול לנסות להדביק את הפער בין הרצוי למצוי. אני יכול להדביק את הפער בין ההשתדלות לרצוי, כן. עליי מוטלת חובת ההשתדלות. אבל עשיתי את ההשתדלות, מכאן ואילך אני כבר לא שייך. זה לא תחת סמכותי, לא בתחום אחריותי. אין לי מה להיכנס למתח של המרחק הזה. "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".
ברגע אם נכניס לעצמנו את המושג הזה לחיים, כמה טוב, כמה רוגע, כמה שלווה, כמה שחרור, נשחרר דברים שלופטים אותנו ומכניסים אותנו למתחים האלה.
באה התורה ואומרת: בואו בניי, "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". תסירו את האחריות, תשאירו אותה על בורא עולם. תאמינו לי, זה המקום הרבה יותר טוב להשאיר את האחריות אצלו.
שבת שלום ומבורך!
