שלום וברכה מורי ורבותי!
בתי האבות של פוניבז' שהוקמו על ידי הרב כהנמן היו מכילים בתוכם בין היתר את יתומי השואה לאחר סיומה של השואה הארורה בגרמניה.
ביום מן הימים הגיע אל המקום ילד קטן חדש. הרבנית ווק קיבלה אותו ובסוף היום הגישה לו פיג'מה חדשה ואמרה לו: "כנס להתקלח ותלבש את הפיג'מה". הוא השיב לה שהוא לא מעוניין, ועלה על יצועו עם בגדיו ועם נעליו.
לאחר כשבועיים בהם מנסה כבוד הרבנית לשדל אותו להתקלח ללא הצלחה, היא קראה לאברך ששימש כפסיכולוג במקום וביקשה ממנו לסייע לה לגרום לילדון להתקלח. הוא ניסה את כוחו ללא הצלחה.
יחד הם פנו לראש המוסדות הרב כהנמן ובקשו את עזרתו.
הרב כהנמן ניגש לילד, התחנן לפניו שיואיל להתקלח, אבל הילד בשלו, לא רוצה להכנס להתקלח. בלית ברירה החליטו השלישיה שצועדים יחד עם הילד לביתו של ה'חזון איש'.
הם הגיעו אל החזון איש ואמרו לו: "כבוד הרב! הבחורצ'יק כבר שבועיים לא מוכן להתקלח, בגדיו שחורים משחור, ריח צחנה עולה מגופו. מה יש לכבוד הרב לומר?".
שואל אותו החזון איש: "בני יקירי מדוע אינך מוכן להתקלח?".
אמר לו הילד: "בכל מחנות ההשמדה ומחנות העבודה שהייתי הבטיחו שיחזירו לי את הבגדים, ומעולם לא החזירו לי. ולכן, עד שאבא שלי ואמא שלי לא יבואו לכאן וישמרו עליי אני לא סומך על אף אחד, ולכן אני לא מוכן להיפרד מהבגדים שלי, זה הדבר האחרון שנשאר לי".
הרב כהנמן שמע על זאת, יצא מהחדר ופרץ בבכי. החזון איש אמר לילד: "אבל הרבנית ווק מבטיחה לך שהיא מחזירה לך את הבגדים מיד לאחר המקלחת". אמר לו הילד: "כבוד הרב אני לא סומך על הרבנית ווק".
"ומה אתה אומר על האברך הזה? הנה, הוא מוכן להתחייב שיחזירו לך את הבגדים", "גם עליו אני לא סומך", אמר הילד.
"ואולי הרב כהנמן שהוא ראש המוסדות, הרב הגדול ביותר בבניין הזה, מה דעתך שהוא זה שיתחייב לך שבגדיך יחזרו אליך מיד לאחר המקלחת?".
הסתכל הילד בתוך עיניו של החזון איש ואמר לו: "אני לא סומך גם על הרב כהנמן". החזון איש ניסה כמוצא אחרון ואמר לילד: "אולי אתה סומך עלי, ואני אתחייב לך שבגדיך יחזרו אליך מיד לאחר המקלחת?".
הרהר הילד שניות ספורות ושאל: "כבוד הרב, אתה מתחייב לי באמת?". אמר לו החזון איש: "מעולם לא שיקרתי". באותו רגע הודיע הילד שהוא מוכן לסמוך על החזון איש ושהוא יתקלח אם הבגדים שלו יהיו ברשותו של כבוד הרב עד לאחר המקלחת".
הרבנית ווק יצאה לבית היתומים וחזרה תוך עשר דקות עם פיג'מה וסט בגדים חדשים. הילד נכנס לחדר הפנימי, הוריד את הבגדים שלו, החזיר אותם לידיו של החזון איש והסביר לו: "אלו הגרביים, זה הטלית קטן, זו החולצה ואתה אחראי לשמור עליהם".
מיד כאשר הוא יצא אמר החזון איש לרב כהנמן: "בוא נהיה אנחנו האבא ואמא של הילד הזה".
הם לקחו את הבגדים, השרו אותם במים ויחד במו ידיהם כבסו אותם. האברך הצעיר שהיה לימינם ביקש לעשות זאת במקום שני הרבנים המבוגרים אבל הם לא הסכימו להעניק לו את הזכות הזו.
רק לאחר שצחצחו את בגדיו ותלו אותם על החבל הגיע הילד ושאל: "איפה הבגדים שלי כבוד הרב?".
אמר לו הרב: "הבגדים שלך עכשיו נשארו כאן בגלל שהם אמורים להתייבש. אתה הלילה ישן בביתי ומחר הולך יחד עם הבגדים חזרה למוסדות פוניבז'".
מורי ורבותי!
הסיפור הזה מעלה דמעות בעיני כולנו, זכרונות קשים מתקופות אפלות בעם ישראל. אבל אנחנו צריכים להסתכל טוב טוב ימינה ושמאלה ולבדוק אם אין ילדים כאלו גם בימינו.
אם אין כאלו שלא הרווחה הכלכלית חובטת בהם, אלא הרווחה הנפשית. האם אין כאלו שהאבא והאמא שלהם לא התנהגו איתם בלי כוונה בצורה של יתומים בחיי אביהם.
להסתכל האם מישהו זקוק לעזרתנו, כי בעוד עשרות שנים נשמע כולנו על אותם אנשים שעברו לידינו כילדים קטנים ולא שמנו לב לכך.
כל אחד פוקח עין ימינה, פוקח עין שמאלה ומנסה לעזור ליתומים שמסתובבים בינינו, וכך נזכה יחד לייצר דור חדש וגדול ומוצלח יותר, שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, נזכה להיות בעלי חלק משמעותי בו.
ברוכים תהיו!