הסיפור של קהילת "מחזיקי תורה" לא מתחיל בבת ים, אלא באיסטנבול של שנת 1939. שם, הקים הרב נסים בכר זצ"ל את המוסד כדי לשמר את הגחלת היהודית בטורקיה. כשעלה ארצה ב-1969, ביקש להעתיק את המפעל לבת ים, מוקד המגורים של העדה בעת עלייתה בראשית שנות המדינה. הקהילה נרתמה, תרומות נאספו, ובית הכנסת הוקם ברחוב העצמאות 23. "הרב בנה את המקום דווקא שם, בדרך לים", מספר חבר הקהילה הטורקית ומתפלל בית הכנסת, שי ברוך. "הוא רצה שכל יהודי שאינו שומר מצוות ומגיע לים, יעצור בפתח וינשק את המזוזה. זה היה החזון שלו – להדליק את הניצוץ היהודי החבוי בכל אחד".
לצורך ניהול בירוקרטי של הנכס, הרב בכר רשם את המבנה על שם עמותת "אור החיים בני ברק" – עמותה העוסקת בהפעלת מוסדות חינוך ולא בהפעלת בתי כנסת. העמותה עצמה הצהירה ברשם העמותות על מטרותיה הרשמיות, שהן: "לייסד, להקים, לבנות, לארגון, לקיים ולנהל בתי ספר ופנימיות לבנים ולבנות מכל הגילים, מוסדות להכשרה מקצועית, ובכלל מוסדות חינוך והשתלמות מכל סוג ומין".
עשרות שנים חלפו. הקהילה הטורקית תחזקה את המקום, שיפצה אותו מכספה וקיימה בו את התפילות בנוסח הייחודי שלה. מנגד, עמותת "אור החיים", שמעולם לא הפעילה את המקום או השקיעה בו, אף לא גבתה שכירות על הנכס, נותרה רשומה כבעלים "על הנייר". אולם לאחרונה, הסדר הופר והמציאות התנפצה לעיני חברי הקהילה הטורקית.
העמותה חתמה, ללא ידיעת באי בית הכנסת, על הסכם פינוי-בינוי עם יזם פרטי, כשבמסגרתו בית הכנסת ייהרס ובמקומו יוקצה לקהילה שטח אחר המהווה רק שליש משטחו הנוכחי. התמורה על הריסת מבנה הקודש – לפי ההסכם, העמותה אמורה לקבל דירת מגורים בפרויקט החדש "לשימושה הפרטי".
עו"ד מומחה בתחום הנוטריון ורישום הקדשות מסביר ל-XXX כי העמותה הפרה נאמנות ואף הסתירה מהמתפללים את פעילותה. לדבריו, "העמותה חתמה על הסכם שמהווה סטייה אסורה ממטרת ההקדש, הפרת חובות נאמנות כלפי הציבור והתורמים, וניצול מנגנון של התחדשות עירונית לצורך השאת טובת הנאה לעמותה – על חשבון ייעודו הציבורי של הנכס". מדיווח העמותה לרשם העמותות שהתקבל לידי המחדש על השימוש המוגבל בנכס ועל מחויבותה לתורמים עצמם, נראה כי העמותה עצמה הכירה לאורך השנים בעובדה כי המבנה נרכש ומשמש למטרה ייעודית כבית כנסת קהילתי לאורך השנים והודתה בה. המתפללים אף טוענים עי לאורך השנים העמותה לא השקיעה בנכס כלל, מה שמפחית את זיקתה לנכס, כך לדברי המומחה.
אך עבור המתפללים, השיפוץ והעתקת בית הכנסת למבנה חלופי משמעו – פירוק הקהילה הטורקית הגדולה והוותיקה בישראל. "זה לא עוד בית כנסת ספרדי. המקום משמר את המנהגים וסדר התפילה כפי שהביאו העולים מטורקיה, עם המקאמים והלדינו וקריאה בתורה בטעמי מקרא שקיימים רק אצלנו", אומר בכאב דוד ירון, שסבו ואביו עוד התפללו במקום. "הפירוק הזה יביא חורבן על עשרות שנים של עדה מיוחדת במינה".
"בית הכנסת הוא חלק מהילדות עבורי", מוסיף שי ברוך. "אני זוכר את עצמי כילד, אוחז בידו של אבי ז"ל, נכנס ומתרגש מהמסורת והקדושה במקום. המחשבה על פירוק המקום היא אסון. איפה נמצא את אותו 'ניגון' ייחודי שקיים רק אצלנו? בית הכנסת היה המקום היחיד שנשאר קבוע, יציב ומנחם. שם למדתי מהי קהילה, מהי ערבות הדדית ומה המשמעות של להיות חלק משרשרת דורות שלא נקטעת. סגירת המקום היא כלייה את כל מה שבנו כאן בעמל רב. זה ויתור על חלק מהזהות שלנו".
בעוד טורקיה של ארדואן מתרחקת מישראל ונוקטת עמדה אנטישמית כלפיה, המתפללים בלב בת ים מספרים על הקשר האותנטי והמכובד של יהדות טורקיה ההיסטורית. "לקהילה הטורקית יש גוון מיוחד של יהדות מכבדת ומאוד משפחתית", אומר שי. "בבית הכנסת שלנו אין "זרים" – כל מי שנכנס בדלת הופך מיד להיות חלק". לבסוף אמר: "פירוק מפעל החיים הזה, שבראשו עמד הרב ניסים בכר זצ"ל , וממשיך דרכו תלמידו המובהק הרב אליהו הכהן זצ"ל, הוא עוול להיסטוריה היהודית כולה".
לאחר בדיקה, נראה כי החוק מצדד לטובת הקהילה. לפי חוק הנאמנות תשל"ט, נאמן של הקדש ציבורי אינו רשאי לשנות מטרה של ההקדש, ואינו רשאי להמיר נכס ייעודי בנכס אחר שאינו משרת אותה מטרה. לדברי המתפללים המחזיקים בנכס, העמותה לא פנתה לרשם ההקדשות ולא קיבלה אישור לשינוי כה מהותי, ועל כן דרשו מרשם ההקדשים לפתוח בבדיקה מיידית, לקבוע כי מדובר בנכס הקדש ולהורות על עצירת כל פעולה שיש בה צמצום או שינוי של ייעוד בית הכנסת.
