בין הסטנדרים המיושנים וקול התורה המהדהד, בהיכלה של אם הישיבות, הלא היא ישיבת וולוז'ין המעטירה, התהלך בחור אחד ששמו הלך לפניו כעילוי שאין שני לו. כישרונותיו לא היו סתם "טובים"; הם היו מרקיעי שחקים, מפעימים, כמעט על-אנושיים. אך בתוך גולגולתו של הגאון הצעיר שכנה טרגדיה שקטה: ליבו היה ריק מחשק לתורה.
הוא כמעט ולא פתח ספר, אך בדקות ספורות לפני המבחן היה מעביר את עיניו על הדפים, קולט הכל בברק גאוני וקוצר הצלחות מסחררות. רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, אבי הישיבה, ראה את האוצר המבוזבז וליבו נכמר. "הקב"ה נתן לך מתנות נדירות," היה מפציר בו פעם אחר פעם, "אתה יכול להיות המאור הגדול של הדור! למה תניח לזמן לחמוק מבין אצבעותיך?" אך המילים נגוזו בחלל, נופלות על אוזניים ערלות וחתומות.
בצד השני של היכל התורה, ישב בחור אחר. תמונת מראה כואבת. הוא היה מתמיד עצום, נשמתו יצאה אל דברי האלוקים וכל רגע בחייו היה קודש, אך שכלו היה כבד וקשה. כל קטע גמרא היה עבורו כטיפוס על הר גבוה, כל רש"י – מאבק מפרך. הוא השקיע מאמצים עילאיים רק כדי להבין את הפשט הפשוט ביותר.
בוקר אחד, רעשה הישיבה. הבחור "החלש" נעמד והשמיע קושיה כה עמוקה וחדה, עד שכל הר"מים והלומדים פערו פיהם בתדהמה. חלפו ימים ספורים, והוא שוב הדהים בהברקה גאונית, מפגין בקיאות מטאורית בסוגיה. היה נראה כי יד נעלמה פתחה את מעיינות חוכמתו; הקב"ה נטל ממנו את קשייו והעניק לו ראש חריף, זך ולמדני, המפצח את הסוגיות הקשות ביותר בנקל.
ובאותה השעה ממש, בפינה אחרת, אחז פחד מוות בבחור הגאון. הוא התיישב מול הגמרא, אך האותיות החלו לרקוד לנגד עיניו. פתאום, המבנה הלוגי שנראה לו תמיד פשוט כל כך, הפך למבוך חסר מוצא. "ואם תאמר", "ויש לומר", רש"י ותוספות – הכל הפך לערבוביה של בליל מילים חסר פשר. הוא פשוט לא הבין!
הוא חש כאילו בוצע בו ניתוח שמימי אכזרי: מישהו הוציא את מוחו האדיר והכניס במקומו ראש חלש וקהה. בעוד בחורי הישיבה לא קלטו את הקשר, הגאון לשעבר הבין היטב. הוא ראה כיצד בעוד כוכבו דועך בחושך, כוכבו של הבחור המתמיד מאיר את וולוז'ין כולה.
בשארית כוחותיו נכנס הבחור לרבי חיים ופרץ בבכי תמרורים. "רבנו! אני מבין מה קורה כאן! רחם עליי, אני רוצה לשוב בתשובה!"
רבי חיים הביט בשברון הלב ואמר בקול חנוק: "הזהרתיך בני, התחננתי שתנצל את הכישרונות שחוננת בהם. עכשיו, יש רק עצה אחת: עליך לעמוד בניסיון קשה מנשוא. במשך שלושים יום תתמיד בתורה יומם ולילה. תגרוס את דפי הגמרא בפיך גם כשאינך מבין מילה. לא תצליח לקשר שורה לשורה, לא תבין קושיה ולא תירוץ, אך עליך לקיים בגופך 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה' (יהושע א, ח). רק אז נראה מה ניתן לעשות."
הבחור הפך לאבן שואבת בבית המדרש. שלושים יום הוא לא זז מספסלו, מלבד לצרכים בסיסיים ביותר. הוא מלמל דפי גמרא ללא הבנה, דמעותיו מרטיבות את הדפים היבשים. כשתמו הימים, קרא לו רבי חיים: "עמדת בניסיון! בשמיים ראו שאתה מוכן לקבל עול תורה באמת. אתה ראוי לזכות ב'טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ' (תהלים קיט, עב), אך בתנאי אחד: שתבטיח לנצל כל רגע ולא לאבד שוב את הזמן היקר מכל."
הבחור, שיראת השמים שלו בערה בו כעת כאש, פנה לרבו בבקשה שהרעידה את החדר: "רבי, אני מוכן ומזומן לקבל את כישרונותיי בחזרה, אבל בתנאי אחד: שזה לא יפגע בבחור השני! אני יודע שכשרונותיי ניתנו לו כי אני זלזלתי והוא עמל. איני רוצה שתהיה שוב 'החלפה'. אם המחיר לחזרת הכישרונות שלי הוא שהוא יחזור להיות קשה-הבנה – אני מוותר על הכל!"
מסורת היא בידי תלמידי וולוז'ין, שבאותה שעה זלגו דמעות מעיני רבי חיים. הוא נישק את מצחו של התלמיד ואמר בהתרגשות: "אשרי שראיתיך בדרגה כזו! רק לב זהב ויראת שמים טהורה יכולים להוליד בקשה כזו." באורח פלא, שבו הכישרונות אל הבחור בכל עוצמתם, אך מבלי לגרוע דבר מחברו. הוא עלה ונתעלה עד שהיה לאחד מגדולי הדור, ורק מפני כבודו הסתירו גדולי ישראל את שמו.
הסיפור המופלא הזה הוא בבחינת פירוש חי לפרשתנו: "וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה). התורה חוזרת על הביטוי "וכי ימוך" – מלשון "מך" ומעוך. הפשט מדבר על עוני כלכלי, אך המדרש (ויקרא רבה לד, ד) חושף רובד עמוק ומרטיט:
"הדא הוא דכתיב (משלי כט, יג) 'רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ', (שם כב, ב) 'עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה". רש – זהו רש בתורה. איש תככים – זה ששונה סדר או שני סדרים. עמד רש עם איש תככים ואמר לו: השניני פרק אחד והשנהו – מאיר עיני שניהם ה', קנו העולם הזה והעולם הבא."
"רש" הוא העני בדעת, זה המתקשה בלימוד. "איש תככים" הוא זה שזכה כבר למזימות חכמה ולמד סדרים בש"ס. כשהעני מבקש עזרה, והלמדן כובש את רצונו להתקדם בלימודו האישי ומקדיש מזמנו היקר ללמד את חברו בסבר פנים יפות – הקב"ה מעניק לשניהם "הארה" שלא הייתה להם קודם לכן.
אך המדרש מזהיר מפני הצד השני: "עשיר בתורה ורש בתורה. אמר אותו רש לעשיר: השניני פרק אחד, ולא השנהו. אמר לו: מה אנא בעי מיתב ומתניתך… קרי ותני עם דכוותך! 'עושה כולם ה", מי שעשה לזה חכם יכול לעשותו טיפש ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם."
כשהעשיר ברוח מתנשא ואומר לחברו "למד עם אנשים ברמה שלך", הקב"ה מזכיר לו: "אני הוא שנתתי לך את החכמה, ואני יכול – רחמנא ליצלן – לקחת אותה ולהעבירה לאותו עני, בעוד אתה תקבל את קשייו."
התורה תובעת מאיתנו להבין: איננו חיים עבור עצמנו. אם זכית להבין תורה, זכור שיש צמאים המחכים למתיקותה. אם תשיב בחיוב ובחיוך, תזכה לעולם הזה ולעולם הבא. אך אם חלילה תסרב, זכור את הניתוח השמימי בוולוז'ין – הקב"ה הוא "עושה כולם", והוא יכול לבצע את ה"החלפה" בכל רגע.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
