מלחמת עולם השנייה! הלילה ארוך. ארוך ומאיים. שריקות ינשוף מסתננות בין עצי האורן התמירים. להקות של תנים מייללים בינם לבין עצמם בקול נהי. וקרקוריהן של צפרדעי הביצות אינן פוסקות לרגע. גם אנשים נמצאים ביער. אנשים מותשים ורעבים. אודים מוצלים מאש.
והלילה ארוך כל כך, כאורך יערות בלרוס וכאורך המלחמה הארורה. הרש'ל שוכב בין השיחים, מגפיו טובלים בערמת שלכת רטובה וחגורתו הצבאית מהודקת היטב. קת הרובה על הכתף ואצבע ימין על ההדק, מוכן לכל תרחיש.
שמוליק, הנער הצעיר יושב על צמרת עץ, מטרים ספורים ממנו, משקיף על המרחב החשוך. גשם שוטף שוב החל לרדת. המעיל המשובח אותו ירש הרש'ל מקצין נאצי לפני שבועיים, התברר כעת כהצלה של ממש. לעומת זאת, שמוליק בן ה-17 הסתפק במעיל מרופט שהפרוץ בו היה מרובה על העומד. אבל דבר אינו משנה כעת. הם הועמדו על ידי המפקד לשמירה עד אור הבוקר, ובכל מקרה הם כאן. מביטים קדימה, דרוכים כקפיץ, נחושים כנמרים עזי פנים. רק כדי להתפלל תפילת ערבית חפוזה הם הרשו לעצמם להסיח את הדעת, בתורנות. חרף הסכנה שבדבר. כמו פרטיזנים יהודים אמתיים.
פסיעות נשמעות. הנשק נדרך בידי הרש'ל ושמוליק במרומי העץ שולף אף הוא אקדח קטן מכיסו האחורי. לא פעם הם כבר זכו להביא אל המחנה איכר משתף פעולה או חייל מחופש שריגל לטובת הגרמנים. ובמקרה כזה המשפט הפרטיזני המהיר שערך לו המפקד טוביה היה מעניק ליהודי הקבוצה את טעמו המתוק של נקמה. נקמה על החיים שנגדעו. על משפחתו של כל אחד מן החברים שנתלשה ממנו באכזריות שלא תכילם המילה הכתובה. נקמה פורתא. אולי גם הפעם? "עצור!" שמוליק פוקד מלמעלה. "משלנו" מגיעה התשובה בקול שנשמע השייך לילד, אבל יציב ובטוח. הגשם נפסק אט אט, כמי שרוצה להקשיב לחילופי הדברים של אנשי היערות. "סיסמה?".
"והיא שעמדה לאבותינו", הרש'ל קם במהירות מרבצו, יוצא מבין הענפים ומדליק פנס. מאירק'ה בן העשר עומד שם, רועד מקור. הילד הניסי שנמלט מבורות התופת אליהם הגיעו כל אנשי עיירתו, והגיע ליער בדרך לא דרך. "מאירק'ה?" "המפקד רוצה אתכם אצלו בדחיפות", אומר הילד שהתבגר טרם זמנו. "אני אשאר כאן לשעתיים שנותרו עד להחלפת משמרות".
שמוליק גולש בלוליינות מראש העץ, מצטרף להרש'ל כדי לצעוד חזרה למחנה. לפתע מסתובב שמוליק לאחור "אתה תישאר פה לבד לשמור?" הוא מביט באי אימון על מאירק'ה. "כן" עונה הילד בפשטות, תך כדי שהוא מלטף את האקדח הטמון בחולצתו. "נו נו" שמוליק מגיב בספקנות מעורבת בהערצה, ומוסיף "בהצלחה .
בבקתת הוועידות כבר המתין להם המפקד בקוצר רוח. הם התיישבו בנשיפת רווחה ובירכו על כוסות המים שהוגשו להם. "חברים" פנה אליהם טוביה בנימה קשוחה, כרגיל. "אנחנו צריכים לצאת בעוד מספר שעות, תהיו מוכנים עד עשר וחצי בבוקר!". המפקד יכל לחתום כאן את דבריו והם היו מתבצעים בצייתנות מושלמת וללא עוררין, אבל בכל זאת הוא הואיל גם לנדב להם קצת מידע – "רכבת גרמנית עם 'דגים שמנים' אמורה לחלוף במסילה הקרובה לכאן בעוד יומיים. אתם תתאימו בעזרת-השם למשימה, ואני אישית מצטרף לפקח עליה מקרוב. זכרו! עשר וחצי תהיו על הסוסים ליד המטבח". זהו. כעת קמים בקידה. יוצאים החוצה ומתכוננים. בדרך לצריף הקרשים ששימש להם למגורים, כבר מבחינים הרש'ל ושמוליק בשחר העולה. הם עדיין קיוו להספיק לחטוף תנומה כלשהיא לפני שייצאו לדרכם. צריך להכין תרמיל קטן עם תפילין, תפוחי אדמה ומים. לנקות את הנשק היטב ולוודא תקינות. שעה לפני היציאה הם ייפגשו עם לייזער מחוץ למכבסה. שם ימסור להם את ה'אמצעים' שהוכנו מראש – מטען נפץ, ורימונים למקרה הצורך.
שלושה סוסים מאוכפים כבר המתינו ליד המטבח בחוסר סבלנות, בוטשים באדמה הרכה כל מספר דקות. הציוד נקשר היטב לרתמות, והמפקד מופיע בדיוק בשעה נקובה. ללא אומר ודברים הוא קופץ על הסוס ויוצא לדרך אל מעבה היער. הרש'ל ושמוליק רוכבים אחריו. יממה וחצי ארכה הרכיבה המהירה. עם עצירות קצרות למנוחה, מנוחה שכללה תנומות חפוזות ואכילת אוכמניות מאובקות שנלקטו מן השיחים הפראיים. "הגענו", המפקד עוצר את סוסו ירד וקושר אותו לעץ גדום. שני הפרטיזנים עוצרים אף הם ומביטים סביב. דבר לא נראה באופק מלבד סבך ענפים וסנאים זהובי פרווה נמלטים. "מכאן אנחנו נתקדם רגלית עד לאזור המסילה, שם נמתין לרדת החשיכה", טוביה מעיף מבט אל שעונו "על פי המידע שקיבלתי הרכבת תעבור בנקודה הקרובה בשעה 20:1 במשוער. קחו את התיקים ובואו אחריי. השתדלו לא לדרוך על ענפים שבורים שישמיעו רעש". כשעה לפני השקיעה הם מגיעים אל קצה היער. משקיפים על העמק היורד ומבחינים בבירור במסילת הברזל החוצה אותו בקו מתעקל. דופק הלב מואץ והאדרנלין מוזרם אל העורקים. הלילה הגיע וחיבק את השטח באפילה מגוננת. "שמוליק", טוביה פונה אליו בקול שקט "קח את התיק הגדול אתך, שם נמצאים חומרי הנפץ ומעדר קטן כדי לחפור. אנחנו נתקדם יחד עד למרחק מאה מטר מן הנקודה. שם נחכה למעבר הסיור הגרמני המפטרל על הקו, ומאז יש לנו כשלושת רבעי השעה לפעול עד הסיור הבא", הוא מתבונן בעיני השניים ומזהה הבנה מלאה, "כשאתן את הפקודה, אתה שמוליק תתקדם לבד בזחילה אל קו המסילה ואנחנו נחפה עליך מאחור על צרה שלא תבוא.
אתה מטמין את כל החומר מתחת למסילה וחוזר אלינו עם קצה חבל ההפעלה, מובן?", שמוליק מהנהן קלות. שמח על כך שלא ניתן להבחין בחיוורון העז שהתפשט על פניו. הירידה אל העמק נעשית תוך כדי מלמול פרקי תהילים. למטה הם מתמקמים סמוך לסלע גדול וממתינים למעבר השומרים הגרמנים. עשר דקות חולפות ושני שומרים מצוידים בפנסים רבי עוצמה נראים צועדים על תוואי המסילה. פטפוטיהם נשמעים בבירור. הם מפנים את הזרקורים לכל כיון אפשרי ומתרחקים מן המקום. "צא לדרך" לוחש טוביה לעבר שמוליק. אין תגובה. המפקד מכה בו קלות בקת הרובה "נו?!" אין תגובה. הוא ניגש אליו בעצבנות, שם את ידו המצולקת על כתפיו. שמוליק אינו מפנה אליו מבט. טוביה תופס את ראשו ומסובב אותו אליו "מה קורה כאן?" הוא נושף ברוגזה. "אני לא מסוגל". טוביה לא מאמין למשמע אוזניו "מה?" "אני מפחד", לואט לו שמוליק בקול רועד. "תגיד", טוביה אוחז בחולצתו ומטלטל אותו בעוצמה "אתה פרטיזן לוחם או מוג לב מפונק?", לאחר מכן הוא מוסיף "אתה זוכר מהו עונשו של מסרב פקודה במחנה, כן? איאלץ להכריח אותך לעזוב את הקבוצה. אל היער השורץ גרמנים שוחרים לטרף". שמוליק לא זז. והדקות נוקפות, נשארו שלושים ושש דקות לפעול. טוביה מתעשת. הוא יודע שהרש'ל לא מוצלח בזחילה מהירה על הבטן. והוא חייב לסיים את הפעולה הלילה. זוהי הזדמנות שאסורה בפספוס. המפקד קם. מסיר במהירות את התיק הכבד מעל גבו של שמוליק הנפחד. ופונה להרש'ל תוך כדי כיתוף התיק "תסביר לו בקצרה את אופן החיפוי בנשק אם תתרחש חלילה היתקלות באויב". הרש'ל מהנהן בהערצה. טוביה, מפקד המחנה, זוחל בעצמו אל תוך החושך הסמיך. לעבר מסילת הברזל. הרש'ל ושמוליק ממתינים במתח עם רובים שלופים. עשרים דקות חולפות וטוביה חוזר אליהם. קצה החבל אחוז בידו המלוכלכת בבוץ. מתרחקים אל מעלה המדרון בזהירות. תופסים מחסה ליד סבך קוצים, וממתינים. 23:1 ,קול שקשוק גלגלים מרחוק. רכבת שועטת על הפסים, מאירה את האפילה בפנסיה הקדמיים. קרון הקטר עולה על הנקודה הממולכדת. הקרון השני גם כן. טוביה מושך בחבל בכל הכוח. הרש'ל ושמוליק מגוננים על אוזניהם בידיים. פיצוץ אדיר מחריד את ההר. קרונות הרכבת מתרוממים אל האוויר, אפופי להבות. זעקות בגרמנית. אש ותימרות עשן. שלושה יהודים רצים אל תוך היער, עיניהם בורקות בגיל ושפתותיהם שבח כמרחבי רקיע לקל מושיעם.
לאחר שעות של דהירה רצופה הם עוצרים. הסוסים היגעים פולטים מנחיריהם אדים אל האוויר הקר. המפקד ושני הלוחמים מתיישבים על הטחב המכסה את היער. "תחפש זרדים יבשים", מתנשף טוביה אל שמוליק "ננסה לצלות לנו כמה תפוחי אדמה".
שיפולי הרקיע החלו להכחיל, מבשרים על הבוקר המתקרב אל היער. לאחר ארוחת תפודים משיבת נפש, הגיע הזמן לנמנם מעט לפני שממשיכים. "אני אשמור ראשון" מתנדב המפקד "תוכלו לישון ברוגע". הרש'ל ושמוליק נשענים על גזעים באים בימים ונרדמים מיד. לאחר כמה דקות, ניגש טוביה אל הרש'ל הישן ומנענע את כתפו. הוא מתעורר בבהלה ושולח את ידו באינסטינקט אל הרובה. לאחר שבריר שניה הוא מתנער ורואה את המפקד רוכן מעליו, אצבעו על פיו לאות שתיקה ומסמן לו לקום ולבוא אחריו. הרש'ל המבולבל קם בשקט וצועד אחריו באי הבנה. שמוליק נשאר ישן במקום. הם מתרחקים מספיק וטוביה המפקד פונה אל הרש'ל – "יש לי בקשה אליך" הוא אומר ברכות בלתי אופיינית, "ותבטיח לי שהיא נשארת בינינו". "מבטיח". "שמוליק סירב פקודה הלילה, ראית את זה. הוא הוכיח שהוא לא ראוי להישאר אצלנו ועל פי חוקי הפרטיזנים הוא אמור לשלם על כך בגירוש מידי מן המחנה". הרש'ל מהנהן, הוא יודע זאת היטב. "הבעיה היא שאם הוא יופקר לגורלו הוא כמעט בוודאות ימצא את מותו מקור ורעב או על ידי חיילים נאצים השורצים ביער". "המפקד. מה אפשר לעשות, אלו החוקים לא?" "נכון מאוד. אבל אני רוצה לבקש ממך בקשה" פני המפקד הקשוח רוטטות מעט, והרש'ל כמעט ולא מכיר אותם "אבקש שלא תדבר עם אף אחר על מה שקרה. אתה פשוט שוכח מהסיפור הזה ולא מגלה אותו לאיש במחנה שלנו".
"יורשה לי לשאול למה?" "אני מתכוון לסלוח לו על כך". הרש'ל לא מאמין למה שאזניו שומעות, לסלוח?! מפקד לפרטיזן שסירב פקודה, ועוד במבצע מסוכן שכזה?! המפקד ממשיך "הרשל'ה, אחרי הכול אנחנו לא פרטיזנים רוסיים מגושמים. אנחנו אחים יהודים, שלומו של יהודי נמצא מעל הכול. נכון, אם הדבר יפורסם במחנה איאלץ להעניש את שמוליק ללא היסוס, לטובת המשך קיום המחנה כולו. אבל אם תשתוק והדבר לא ייוודע אוכל לפנים משורת הדין להציל את חייו של שמוליק. אנא במטותא, אל תדבר —" הרש'ל נדהם לראות דמעה שקופה, יהודית, מתגלגלת על לחיו של המפקד הנוקשה. זכות השתיקה!!! הצילה את חייו של שמוליק …
אמרו ז"ל [ש"ר] שאמרו המלאכים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מה נשתנו אלו מאלו".
והנה כתב האבן עזרא, שעוד כאשר היו ישראל בתוך הים, לפני שיצאו ממנו, כבר אז נכנסו אחריהם המצרים אל הים ונטבעו בו, כלומר שמצד אחד היה הים מחולק לגזרים ועברו בהם ישראל, ובחלקו האחר כבר הפך כל הקרח להיות מים. וזה נס גדול, שהרי המים הופשרו ע׳י שבאה עליהם רוח חמה, נמצא שנעשה נס שבמקום אחד תהיה רוח חמה להפשיר המים, ובמקום אחר תימשך הרוח הקרה לשמור על הקרח שלא יפשיר.
וזה נמצא דקדוק נפלא בלשון הכתוב. תחילה נאמר "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", ושם נאמר ׳חומה׳ מלא [עם וא״ו], ולאחר מכן מספרת התורה שנטבעו המצרים בתוך הים, ושוב נאמר "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", ושם נאמר ׳חמה׳ חסר, ודרשו על זה שהוא מלשון ׳חימה וכעס׳, לפי ששרו של ים היה מקטרג וטוען "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ומדוע לישראל נעשה נס שיעברו בשלום, ואילו את המצרים ה׳ מטביע בתוך הים.
ענה לו הקב״ה: שוטה שבעולם, מה מקום יש לדמות בין ישראל למצרים, הם עובדים ע״ז במזיד מרצון, ואילו ישראל עבדו מתוך טירוף הדעת, שהיו שרויים בעבודת פרך, ועבודה קשה וזו גרמה להם לעבוד ע״ז.
ולפי דברי האבן עזרא נמצא הדברים מדוקדקים ביותר, שבתחילה כאשר רק ישראל היו בתוך הים ועברו בו, אז נאמר ׳והמים להם חומה׳, כי אז לא היה לו למקטרג לומר ׳הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז׳, ורק לאחר מכן כאשר נכנסו אף המצרים, ונעשה דבר פלא שבצידו אחד המשיך הים לעמוד ובצידו השני הטביע את המצרים – אז נאמר ׳והמים להם חמה׳, שנתעורר קטרוג על האפליה בין ישראל למצרים, בעוד ששניהם עובדי עבודה זרה.
כי כן יסד מלכו של עולם שעניניו של אדם יהיו מתנהגים ע"פ המליצים והמסטינים.
יהודי התנהג שלא כהוגן חלילה. אבל אב רחמן, א-ל מלך מוחל וסולח הוא. רוצה בתשובה ומאריך אף
אך. דיבורי לשון הרע וסיפור הדברים בפה עלולים לקלקל ולהרוס, מזיקים נוראים נבראים ונותנים רח"ל כוח למשחית.
תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת פאה פרק א דף טז טור א /ה"א
אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולן צדיקים היו ועל ידי שהיה להן דילטורין היו יוצאין במלחמ' והיו נופלין הוא שדוד אמר נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע ….
אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטוריא היו יורדין למלחמה ונוצחין
כמו שמתבאר בספר 'שמירת הלשון' [שער הזכירה פ"ב] ע"פ הזוהר הק' וז"ל: "כי הקב"ה מרב אהבה שהוא אוהב את ישראל, אף שהוא יודע בעצמו כל מה שנעשה בסתר ובגלוי… אכן אם יבוא אליו המקטרג ויספר לו מענין זה, כביכול הוא מכרח להשיב לו על זה שום תשובה… כי כן יסד מלכו של עולם שעניניו של אדם יהיו מתנהגים ע"פ המליצים והמסטינים ולפיכך, אנא. במטותא ממך.
ידידי היקר !!!. דבר טוב על עם ישראל כפי שאמר ה' לגִּדְעוֹן֙ .
וַיִּ֤פֶן אֵלָיו֙ יְקֹוָ֔ק וַיֹּ֗אמֶר לֵ֚ךְ בְּכֹחֲךָ֣ זֶ֔ה וְהוֹשַׁעְתָּ֥ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִכַּ֣ף מִדְיָ֑ן [שופטים פרק ו]
לך בכחך זה וכו'. " אפשר דעל ידי זה שהפך בזכות ישראל חדלו המקטרגים ונברא מלאך סניגור ממצוה זו אשר דיבר טוב על ישראל וז"ש לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין כי שבתו המקטרגים ".
גם אתה אל תדבר. שום רע על אף אחד מע"י . רוצה לעשות טוב לעם ישראל דבר בזכיות עם ישראל ואז היא רק טוב . כי ה' הטוב רוצה להעניק לנו מטובו הגדול .
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
באהבה ובידידות
חג פסח כשר ושמח
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
