יום קשה עבר אתמול על "הפרשנים" באולפנים השונים. מדובר על כל סוגי "הפרשנדתא": הפוליטיים, המדיניים והצבאיים. בעוד בציבור התקבלה הבשורה על הפצצת הכור בפורדו בברכה ואף בשמחה, התקשו חלק ניכר מהפרשנים להסתיר את עצבותם לנוכח התחזיות המוטעות שסיפקו קודם התקיפה.
לאורך כל השבוע האחרון, טענו רוב הפרשנים כי הנשיא טראמפ מתעתע בישראל עם "כן ולא" (כמו שמעון פרס בזמנו). רגע הוא בעד תקיפה אמריקאית, ורגע נגד. לטענתם טראמפ מתנהג כמו ילד קטן, נהנה מתשומת הלב העולמית, אבל אין לו שום כוונה אמיתית להיחלץ בעד ישראל ולתקוף את הכור בפורדו. "הוא יעשה רק מה שטוב לאמריקאים, וכרגע טוב לו לעמוד מהצד", טענו בלהט, תוך שהם מזלזלים בו. אחרים הלכו צעד קדימה וציינו עד כמה היחסים בינו לנתניהו בעייתים – יחסים במשבר.
"הוא לא סופר את נתניהו", קבע בנחרצות הפרשן ברק סרי, שהפך להיות אחד מנושאי הדגל המרכזיים נגד ראש הממשלה. סרי שהופך להיות נלעג מיום ליום עם תחזיות שונות ומשונות, שנובעות כולן מאג'נדה אנטי אישית, ממשיך להראות את פניו באולפנים, בדיוק כמו שאר חבריו. זאת לצד הגנרלים לשעבר, ישראל זיו, עמוס ידלין, גיורא איילנד ועוד, שרוב תחזיותיהם מתבררות כהפוכות מהמציאות.
מאז תחילת המתקפה באיראן, הם נכנסו לעמדת מגננה וניסו לתרץ את התחזיות השגויות שלהם בשלל תירוצים מגוחכים. האם מישהו מהם יסיק מסקנות? האם מישהו מהם יכבוש את פניו בקרקע ויגזור על עצמו כמה ימי שתיקה? ספוילר: אין סיכוי. אם הייתה מעט יושרה בקרבם, הם היו עוזבים כאמור את כובע הפרשן ולו לזמן מה, או לחילופין אוכלים את הכובע ומודים שטעו. בפועל רק מעטים ממש הודו שטעו. כל השאר ניסו כאמור לתרץ ולהסביר באלף תירוצים מדוע התחזיות שלהם היו "נכונות לשעתן".
"מהי האסטרטגיה"
בפועל, הנשיא טראמפ היה נחוש במשימה אותה הגדיר בנחישות: "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני". תחילה העדיף לעשות זאת דרך מו"מ דיפלומטי. אולם כאשר נוכח לראות שאיראן מתעתעת בו, עבר לאופציה ההתקפית, כשהוא נוקט בכל תרגילי ההטעיה האפשריים, יד ביד עם נתניהו ודרמר.
בד בבד התברר כי נתניהו פעל נכון בשלוש נקודות. 1. הוא המתין עם התקיפה באיראן בין שני הממשלים וייחל לניצחונו של טראמפ על האריס, דבר שהתברר כנכון ואפילו היסטורי. 2. נכנס למערכה מול איראן, ללא התחייבות אמריקאית להצטרף, ואמר כי אם יהיה צורך, ישראל תשמיד לבדה את פורדו. 3. במערכת השלישית והקובעת, הצליח להביא את טראמפ להחלטה על ההפצצה.
ובחזרה לפרשנים "מטעם": מאז תחילת המערכה הם נעולים עם השאלות הקבועות (עוד מהמלחמה בעזה): "מהי האסטרטגיה", מהי "נקודת היציאה", האם יש "רגל מסיימת" ומה באשר ל"יום שאחרי". כל זה מלווה כאמור עם ניתוחים של "אלופים ובכירי ביטחון לשעבר", שמתיימרים להסביר את הדברים, אך בפועל מלבד דיבורים בנחרצות ובביטחון, אין שום משמעות מעשית לדבריהם, כפי שמתברר שוב ושוב. הם מבקשים "אסטרטגיה" בשעה שהאסטרטגיה שלהם ברורה: נגד הממשלה ובעיקר נגד העומד בראשה. במקום פרשנות אמיתית הם מספקים "ניתוח עומק" מתוך פוזיציה.
הפעולה בפורדו הכתה אותם בתדהמה כיון שהיא לא נחזתה על ידם. האירוע הזה הפך אותם לבלתי רלוונטיים. לא נותר להם אלא לחפש מתחת לקרקע את "סימני האזהרה" הבאים: הדרדרות למלחמת התשה. אחרים, הולכים שלב נוסף וכיון שקשה להם לתת קרדיט לנתניהו, הם מצאו משהו "מדאיג" חדש: "קיים נתק בין נתניהו ושרי ממשלתו לבין האזרחים בעורף הנפגעים מהטילים".
כאשר בכל זאת הם נדרשים לחלק קרדיטים, הם ידברו על חיה"א, המוסד, אמ"ן, הצבא, אך ישכחו במכוון את השם שהם סולדים ממנו. הדבר בלט לעין כל בראיון שהעניק אהוד ברק שבוע שעבר. כאשר נדחק לפינה, הודה גם "למקבלי ההחלטות", תוך שהוא מתפתל ועושה הכול כדי שלא להזכיר את האיש בו הוא מקנא.
ואי אפשר בלי יאיר לפיד שרק לפני פחות מחודש קרא בכנסת לנתניהו: "מעולם לא היה שפל כזה ביחסים בין ישראל לארה"ב. נתניהו איבדת את טראמפ". בשעת הנאום, נראה נתניהו מחייך, כשהוא מסמן ללפיד עם היד: "חכה, חכה". בליכוד חגגו על האמירה הזו של לפיד, והשמיעו אתמול את דבריו של טראמפ לאחר התקיפה בפורדו: "עשינו יחד עבודת צוות כמו שאף עבודת צוות לא הייתה. אני מודה מאד לנתניהו".
פורסם לראשונה ב'יתד נאמן'
מקסים
כל מילה פנינה
ובכל זאת בתחילתו ובסופו של כל דבר-
'רבות מחשבות בלב איש, ועצת ד' היא תקום'