קצב הציוצים השבוע של טראמפ ברשת החברתית שלו יכולה להתחרות רק בקצב השיגורים האמריקאיים לעבר איראן מתחילת המלחמה. קשה לדעת מה גובר על מה. זה קורה בדרך כלל בשעות הלילה או הבוקר (לפי שעון ארה"ב), כאשר הוא נמצא לבדו. טראמפ משגר אז סדרות של ציוצים בזה אחר זה, לעיתים כאלה שסותרים זה את זה באופן מוחלט.
התקשורת האמריקאית, ובעקבותיה גם העולמית והישראלית, ממהרת לצטט כל ציוץ ותוך דקות נאלצת לעדכן ולהסביר את ההיפוך שבא מיד אחריו. באותן שעות, אם טראמפ אינו מצייץ לפחות כמה פעמים ברצף, כבר עולה החשש שמא משהו אינו כשורה והוא אולי לא חש בטוב.
טראמפ עצמו נהנה מהמהומה. מבחינתו אין סתירה בין ציוץ לציוץ. לכל אמירה יש הסבר. מי שנדרשת לספק אותו בפועל היא דוברת הבית הלבן, קרוליין לוויט, שמנסה לתווך בין ההודעות ולהסביר כיצד הכול משתלב יחד, גם כשזה נשמע הפוך לגמרי.
בתוך הרעש הזה פרחו גם השבוע תיאוריות קונספירציה. יש מי שטענו כי טראמפ ונתניהו מתואמים עד לפרט האחרון, עד כדי כך שהארכת הפסקת האש והשהיית האולטימטום נועדו לאפשר את קיום הטקסים הממלכתיים בישראל ללא אזעקות, ובנוכחות מלאה של ראה"מ.
לנתניהו אכן היו סיבות טובות להופיע בטקסים הללו. הוא הגיע לחלקם כשהוא עטוי שכפ"ץ תחת מעילו, מראה מגושם אך מחויב המציאות, בהתאם להנחיות האבטחה. לפי אותן תיאוריות, טראמפ אף תכנן להגיע לישראל לקבלת פרס ישראל, אך בסופו של דבר נשאר בוושינגטון וסייע מרחוק באמצעות דחיית המתקפה.
בפועל נוצר מצב מורכב: מי שאיים להמטיר אש על איראן, האריך את הפסקת האש והותיר את הלחץ הכלכלי ככלי המרכזי. מנגד, האיראנים אינם ממהרים להיכנע. משמרות המהפכה החריפו את הצעדים, סגרו את מצר הורמוז ומפעילים לחץ על הכלכלה העולמית: אם אנחנו סובלים, שכולם יסבלו.
במקביל, נמשכת הזרמת הכוחות האמריקאיים לאזור, כולל נושאת מטוסים נוספת. גורמים בממשל מעריכים כי אם המו"מ לא יתקדם, המתקפה עשויה להתחדש בתוך ימים, אולי כבר בסוף השבוע. ישראל, כך נראה, לא תישאר מחוץ למערכה.
לפי אותם גורמים, הפעם מדובר יהיה במכה רחבה ועוצמתית בהרבה, שתימשך מספר ימים ותסתיים בהכרזה אופיינית של טראמפ: "ניצחנו". התרחיש היחיד שיכול למנוע זאת הוא ריכוך משמעותי בעמדת איראן בסוגיית הגרעין.
נכון לשעת כתיבת השורות: באיראן הפסקת אש, בצפון הפרת אש. הכל שזור זה בזה ויכול להשתנות ברגע אחד.
אין הנהגה ואין הסכמה: הביקורת נועדה להסתיר את הקרעים מבפנים
שבוע קשה עבר על האופוזיציה ועל רוב רובה של התקשורת. הטקסים הממלכתיים בהם הופיע נתניהו גרמו להם לסחרחורת. שוב ושוב הוא נאם בטון ממלכתי, כשהוא מבליע את הישגי הממשלה.
"זה קמפיין בחירות על מלא", טענו כלפיו וספרו את מספר הפעמים בהם התמקדה המצלמה על פניו (44 פעמים בטקס המרכזי). "אפילו בצפון קוריאה היו אומרים שנתניהו הגזים", ניסו ב"הארץ" ללעוג לו. גם סידורי הישיבה הפכו לנושא: הרמטכ"ל ומפקד חיה"א תועדו בקהל ולא באזור המכובדים. "זה לא היה טקסים, אלא תכסיסים של תעמולת בחירות סמויה".
"הכול לפי הקריטריונים", השיבה השרה רגב, הממונה על הטקסים. מנגד, נפתלי בנט כבר הבטיח ש"אצלו זה יהיה אחרת" (לקמן בהרחבה), כשהוא עדיין עסוק בהבטחות שלפני הקמפיין.
הקשיים של האופוזיציה לא היו רק על הבמה אלא גם מאחוריה. השבוע נמשכו המריבות הפנימיות, והפעם היה זה יועז הנדל שפתח חזית. בשיחות סגורות האשים את גדי איזנקוט ואנשיו בניסיון "חיסול פוליטי" בזמן שהיה במילואים. לטענתו, הופצו עליו תדרוכים כי הוא "פרוקסי של נתניהו". גם ליברמן לא ניצל מהאש: "משקר במצח נחושה", הטיח הנדל, והוסיף כי מדובר בגוש "שתמיד מביא תוצאה גרועה".
ובתוך כל זה, הציבור כבר מביע את דעתו. במשאל שפורסם השבוע ב"מעריב" בשאלה מי ראוי להוביל את גוש האופוזיציה, מוביל איזנקוט בפער ניכר עם 27%, בעוד בנט משתרך מאחור עם 16%. בהמשך: מנסור עבאס 10%, ליברמן 8%, גנץ 7%, יאיר גולן 6%, ולפיד מתרסק לתחתית עם 3% בלבד. לא פחות מ־19% השיבו: "אף אחד", וזה אולי הנתון המדויק ביותר למצב הגוש: אין הנהגה מוסכמת.
כאילו לא די בכך, צץ גם רעיון נוסף שממחיש את עומק הבלבול: הצעה לבני גנץ לפרוש מהמרוץ בתמורה לתפקיד נשיא המדינה לאחר יצחק הרצוג. בסביבתו מיהרו להגדיר זאת "ספין עלוב", אך עצם קיומו של רעיון כזה מלמד עד כמה רחוק הגוש מהכרעה ועד כמה הכול פתוח.
אגב, בנט, שדואג לשגר מסרונים על כל סקר שבו הוא מופיע לפני איזנקוט, בחר מסיבות מובנות שלא להפיץ את הסקר הזה.
עמית היום, החרדים מחר: מה מלמד התואר שנתניהו מעניק לעמית על כוונותיו הפוליטיות?
אותם שעקבו אחרי נאומיו של נתניהו השבוע בכל הטקסים הממלכתיים הרשמיים, הבחינו היטב, כיצד הוא מקפיד לציין בתחילת נאומו, בעת שהוא מזכיר את הנוכחים הנכבדים גם את השופט יצחק עמית בתואר: "נשיא בית המשפט העליון". נתניהו חזר על כך בכל נאומיו, מבלי להתחשב בחבריו שר המשפטים יריב לוין ויו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שנמנעים בכך באופן מופגן. מבחינתם עמית הוא רק שופט ותו לא.
בעבר הסביר נתניהו כי הוא מכבד את עמית בתוארו "נשיא בית המשפט העליון", אך ציפה שגם מבקריו יכבדו במקביל את ראש הממשלה ושרי הממשלה. בפועל, זה לא קורה ולא קרה. הדבר לא מנע ממנו להמשיך בקו ה"ממלכתי" ולהעניק לעמית את התואר השנוי במחלוקת, תואר שהוצמד לו על ידי עצמו, ללא הסכמת שר המשפטים.
מהלך זה עשוי ללמד לא מעט על כוונותיו הפוליטיות של נתניהו. כשם שהוא מתעלם מעמדת מקורביו לוין ואוחנה ונוקט "קו ממלכתי", כך ייתכן שינהג גם לאחר הבחירות. נתניהו יעדיף מהלך רחב של ממשלת אחדות, גם במחיר התרחקות והדרת שותפיו הטבעיים, בדיוק כפי שהיה בממשלת "ברית האחים" ב-2013, כאשר העדיף את לפיד ובנט על פני החרדים. השניים כזכור חתמו על הסכם שלא נכנסים לממשלה זה ללא זה, מה שהשאיר את החרדים באופוזיציה.
בתרחיש כזה, המפלגה הגדולה באופוזיציה תוכל להצטרף לממשלה בראשותו, תוך השמעת הנימוק המוכר: "העיקר שהחרדים ובן גביר בחוץ". תקדים לכך כבר נשמע בעבר, כאשר יאיר לפיד אותת כי היה מוכן להצטרף לממשלה לאחר הטבח בתנאי שבן גביר וסמוטריץ' יודרו ממנה.
האפשרות של ממשלת אחדות ללא חרדים ובן גביר, אינה תרחיש תיאורטי בלבד. פרשנים רבים מדברים עליה, ואחד הבולטים שבהם הוא ח"כ לשעבר איתן כבל, מזכ"ל מפלגת העבודה לשעבר. כבל מעריך כי לאחר הבחירות תתחולל טלטלה פוליטית שתוביל לממשלת אחדות רחבה.
"אם אני מסתכל על המציאות כמו שהיא, זה הולך לממשלת אחדות", אמר. "זה יהיה בשותפות נתניהו ומי שיוביל את גוש האופוזיציה". לדבריו, גם נשיא המדינה עשוי להיכנס לתמונה כדי לחלץ את המערכת מהמבוי הסתום. "בסוף נמצא את עצמנו עם נשיא שאומר שצריך לעשות ריסטארט לחברה הישראלית", הוסיף. "הרצוג ייתן חנינה לנתניהו, תרשמו את זה".
שורה תחתונה: אם התסריט הזה יתממש, החרדים יישארו בחוץ. הנאמנות של נתניהו כבר נבחנת עכשיו, ולא בטוח שהתשובה תהיה שונה מזו שהוא נותן בפרשת "נשיא בית המשפט העליון". עמית היום, החרדים מחר.
אצל נתניהו זה תירוץ נלעג, אצל גלנט הסבר הגיוני
מאז השבעה באוקטובר, הפך המשפט של נתניהו "לא העירו אותי", לנקודת מחלוקת חריפה בין ימין לשמאל ובין תומכיו למתנגדיו, סביב שאלת האחריות למחדל. בשבועות הראשונים לאחר הטבח נרשם כמעט קונצנזוס: נתניהו אחראי מיניסטריאלית, מכוח היותו ראש ממשלה. גם תומכיו הבינו כי בשלב כזה או אחר יידרש לשאת באחריות ואף לפרוש, בהיותו ראש המערכת.
"ייתכן שאינו אשם ישירות, וייתכן שראשי המודיעין הטעו אותו, אך בסופו של דבר יש ראש מערכת שצריך לשלם את המחיר", נאמר אז.
בפועל זה לא קרה, וההיסטוריה עוד תכריע מדוע. אחד ההסברים הוא שדווקא אנשי המחאה והשמאל, שביקשו להטיל על נתניהו את מלוא האשמה, תרמו להישארותו בתפקיד. הם ניסו לנקות את יתר האחראים, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ ואף קראו להותירם בתפקיד כדי למנוע מינוי "אנשי נתניהו".
המהלך הזה קומם את המחנה שמנגד, שהתלכד סביב נתניהו וקרא לו שלא ליטול אחריות. מכאן צמח גם קו ההגנה המרכזי: "לא העירו אותו". נתניהו עצמו אימץ את הטענה, וטען כי אילו היה מתעורר בזמן, פני הדברים היו שונים לחלוטין.
בעבר כתבנו כאן כי נתניהו נחשב זהיר (ואפילו פחדן) עד כדי חשש מהסלמה, מאז אירועי מנהרות הכותל. לכן, לפי תפיסה זו, אילו היה מתעורר בזמן, היה מפעיל את כל המערכות הנדרשות כדי למנוע את הפשיטה. המושג "לא העירו אותי" הפך אפוא לוויכוח חד בין תומכי נתניהו שצידדו בו, למתנגדיו שממשיכים להשתמש בו עד היום כנקודת לעג.
והנה, השבוע מתברר כי גם יקיר השמאל והאופוזיציה, שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, משתמש בדיוק באותו ניסוח. בראיון על אירועי הטבח אמר: "כאשר התהליך מפתיע, זמן ההתארגנות של הדרג הבכיר בעייתי. אני מדבר על הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. אבל כאשר הכוחות לא הוכנו מראש, לא העירו את שר הביטחון. לא חשבו שהמידע חשוב, ולכן לא העירו אותי".
לדבריו, אילו היה מתעורר בזמן, היה פועל אחרת: "הייתי שואל שאלות מאוד ברורות, והראשונה: גם אם ההערכה שגויה, מה הפעולות האקטיביות בשטח".
וכאן מגיע החלק המעניין באמת: איש כמעט לא לעג לגלנט על ה"לא העירו אותי". אין כותרות, אין סאטירה, אין לעג מתמשך.
שורה תחתונה: יש מי שיכול להשתמש באותו משפט ולהישמע אחראי, ויש מי שישתמש בו ויוקע, לא בגלל העובדות, אלא בגלל הפוזיציה.
כשאין קווים אדומים: בנט הופך את הנופלים לכלי במאבק על המנדטים
יש רגעים שבהם הפוליטיקה אמורה לעצור. לא להתעדן אלא לעצור. השבוע, כאשר הציבור הכללי במדינת ישראל ציין בטקסים ממלכתיים את יום הזיכרון לנופלים, זה בדיוק הרגע הזה. אבל נפתלי בנט, האיש שמוכן לעשות הכול כדי להיבחר לתפקיד ראש הממשלה, בחר ללכת בכיוון ההפוך. בריאיון לתקשורת טען כי אי גיוס חרדים "הורג לנו חיילים". לא פחות.
בדבריו אמר כי אי גיוס החרדים גורם לשחיקה בקרב החיילים, לפגיעה בריכוז ובערנות ומכאן הדרך, לדבריו, לאובדן חיי אדם. במילים אחרות: לא חיזבאללה, לא איראן ולא חמאס הורגים את החיילים אלא החרדים ה"משתמטים".
בנט חצה כאן קו אדום. ברגע שבו מייחסים את מותם של לוחמים להכרעה פוליטית פנימית, במקום לאויב שמולו הם נלחמו, זה כבר לא ויכוח. זו הסתה.
בנט עצמו הודה שמדובר ב"משפט קשה", אך בחר לעמוד מאחוריו. בכך הפך את האמירה למחושבת, לא לפליטת פה. הניסיון לייצר קשר ישיר בין סוגיית הגיוס לבין דם הנופלים אינו רק שגוי עובדתית, הוא פגום מוסרית.
בעבר כבר הוכיח בנט שאין גבול למה שהוא מוכן לעשות כדי לחזור לשלטון. הפרת הבטחות, תמרונים פוליטיים והסברים מתחלפים הפכו לשיטה. כעת מגיעה וריאציה חדשה: הסתה חריפה נגד ציבור שלם, בעיתוי הרגיש ביותר.
אם חס וחלילה יעמוד שוב בעמדת הנהגה, יהיה לו קשה מאוד לטעון כי הוא "ראש ממשלה של כולם". אחרי אמירה כזו, הוא הרחיק מעליו ציבור שלם, ולא רק אותו.
גם בציבור הכללי לא נשארו אדישים. ברשתות נשמעה ביקורת חריפה על עצם הניסיון "לגייס" את הנופלים לקמפיין פוליטי. רבים הזכירו כי בתקופת כהונתו לא נרשמה פריצת דרך בסוגיית הגיוס, אך כעת הוא מציב אותה בלב השיח, ובעיתוי הטעון ביותר.
וזה לא נעצר שם. ימים ספורים לאחר מכן, בחר בנט להשתלח גם ב"טקס המשואות" ולקבוע כי "בשנה הבאה הוא יחזור לעם". אמנם אין לנו חלק בטקסים אלו, אולם בציבור הכללי עוררה האמירה הזו תגובות קשות, הפעם מצד מי שראו בכך זלזול באירוע ממלכתי ובדמויות שהדליקו את המשואות.
כך מצטיירת תמונה ברורה: קמפיין בנט אינו מבוסס על מדיניות, אלא על רגשות. לא על פתרונות, אלא על קיטוב. מי שמוכן להשתמש בדם הנופלים כדי לקדם אג’נדה פוליטית, לא רק חוצה קו אדום. הוא מוחק אותו.
מאיחוד בשמאל ועד ריבוי מפלגות בימין: הקרב האמיתי על המנדטים
בזמן שנפתלי בנט מנסה למצב את עצמו מחדש כראש הגוש, מאחורי הקלעים מתרקמת תמונה מורכבת בהרבה. מצד אחד דיבורים מתקדמים על איחוד בין בנט, גדי איזנקוט ויאיר לפיד תחת מסגרת משותפת, אולי בשם "ישראל חדשה". לפי הפרסומים, מתקיים ביניהם "דיבור צפוף", נבחנים מודלים של פריימריז אזוריים, ואפילו האפשרות שלפיד יבחר לוותר על המקום הראשון כדי להבטיח ניצחון לגוש.
מצד שני, המציאות והסקרים מספרים סיפור הרבה פחות נוח לבנט. למרות הצהרותיו התכופות כי הוא מוביל בפער כפול על פני איזנקוט, חלק מהסקרים מציבים דווקא את איזנקוט לפניו, באחרים הפער רחוק מאוד מהתדמית שהוא מנסה לשדר. המשמעות ברורה: הקרב על ההובלה בתוך המחנה עוד פתוח לחלוטין. זה כבר לא קרב מול נתניהו, אלא קודם כל קרב פנימי על הבכורה בתוך גוש האופוזיציה.
במצב כזה, לא מפתיע לראות קמפיין שמכוון פנימה: בנט מושך לכיוון אחד, לפיד תוקף מהצד השני, ואיזנקוט צובר כוח בשקט. כל אחד מהם מנסה לשאוב מנדטים מתוך אותו מאגר מצומצם. השאלה הגדולה היא האם המהלך הזה יסתיים באיחוד, או בהתנגשות שתשאיר משקעים. בשבוע שעבר כתבנו כאן כי המריבות מבוימות ובסופו של דבר יירשם איחוד "מפתיע" בין בנט לאיזנקוט עם רוטציה ביניהם על ראשות הממשלה (אם ייבחרו), כאשר לפיד יהיה הצלע השלישית עם הכסף הגדול שהוא מחזיק.
אבל הסיפור המעניין באמת מתרחש דווקא בצד השני של המפה. בזמן שבשמאל מפנימים את לקחי "שריפת המנדטים" ומתכנסים לאיחוד כדי למנוע בזבוז קולות, בימין מתפתחת תופעה הפוכה: ריבוי שחקנים, ריבוי יוזמות והרבה מאוד אגו.
הדיווחים השבוע על מגעים בין גלעד ארדן למשה כחלון להקמת מפלגה חדשה הם רק קצה הקרחון. מתחת לפני השטח רוחשים תרחישים נוספים, יוזמות, ושחקנים שמחפשים את דרכם חזרה לבמה. כל אחד משוכנע שהוא "הפתרון", אבל לא בטוח שיש מספיק קולות לכולם.
כאן טמון הסיכון האמיתי: לא עצם הריצה אלא אחוז החסימה. מפלגה אחת שלא תעבור, שתיים שיתנדנדו, כמה מנדטים שילכו לאיבוד, וכל המאזן הפוליטי עלול להתהפך.
הפרדוקס: בשמאל מנסים לצמצם סיכונים באמצעות איחוד, ובימין מייצרים סיכון באמצעות פיצול. במקום למקסם כוח מפזרים אותו. במקום לרכז, מתפצלים.
ובינתיים, מעל הכול מרחפת האפשרות של איחוד גדול בצד אחד, מול ריבוי רשימות בצד השני. לא בטוח שזה יקרה, אבל עצם האפשרות כבר משנה את כללי המשחק. לפעמים לא צריך לנצח את היריב. מספיק לא להפסיד לעצמך. מי שיפנים את זה, יגביר את סיכוייו לנצח את הבחירות.
אהדה לעולם התורה: מאחורי ביקורו של נשיא ארגנטינה השבוע בישיבת חברון
ביקורו של חבייר מיליי, נשיא ארגנטינה, המדינה השמינית בגודלה בעולם, בישיבת חברון השבוע, עורר תגובות רבות ונשא מסר פנימי חשוב: בזמן שיש המצהירים בגלוי על רצונם רח"ל ב"פירוק עולם התורה", ובזמן שלומדי התורה מותקפים ללא הרף בגזירות ואיומים, מגיע נשיא שאינו יהודי ומצהיר בפומבי על נצחיות עולם התורה ועל הערכתו הגדולה ללומדיה.
זו הייתה גם הסיבה המרכזית לאירוח והכבוד לו זכה. קודם הגעתו נועצו ראשי הישיבה שליט"א בגדולי ישראל שליט"א כיצד לנהוג בבקשת האורח לבקר בישיבה מתוך אהדה לעולם התורה. התשובה הייתה ברורה: לאור המצב, חשוב לקבלו בכבוד הראוי, ויש בכך מסר מהדהד כלפי חוץ וכלפי פנים גם יחד;
כלפי חוץ: להראות כיצד גוי מתייחס בכבוד לעולם התורה, בשעה שגורמים פנימיים, משמאל ומימין כאחד, מבזים ורודפים אותו. כלפי פנים: חיזוק ללומדי התורה, הרואים כיצד נשיא שאינו יהודי, האוהב להתעמק בפילוסופיה היהודית ואף כותב על כך ספר, מחשיב ומעריץ את לימודם. המסר הזה מחלחל גם הלאה, כאשר אנשים הרחוקים מתורה נחשפים לפתע למציאות אחרת מזו המוצגת בתקשורת.
חבייר, שבנאומיו בארגנטינה ובמקומות נוספים נוהג לצטט מפרשת השבוע, מדגיש כי העולם צריך ללמוד מתורת ישראל. בימים אלו הוא עובד על כתיבת ספר פילוסופי, שבו הוא מתאר כיצד היהדות מפיצה אור בעולם וכיצד עולם התורה ניצב במרכז. אך טבעי היה כי בביקורו בישראל לאחר ביקורו בכותל המערבי, יבקש להגיע גם לישיבה ולחוש מקרוב את עולמה.
בפניו עמדו שתי אפשרויות: ישיבת מיר או ישיבת חברון. לאחר התייעצות עם אנשיו, הוחלט לבחור בחברון בשל ההיסטוריה שלה, ששילמה בדמי תלמידיה במאורעות תרפ"ט. חיזוק לכך קיבל גם בבית נשיא המדינה הרצוג, שסיפר לו כי אביו למד בישיבה זו.
ואכן, הביקור היה מרגש במיוחד. חבייר, שהגיע יחד עם נציגים מקרן עולם התורה, התקשה להסתיר את התרגשותו: "אני רוצה להודות לכם מעומק הלב על קבלת הפנים המרגשת. לעמוד כאן, בישיבת חברון, זהו כבוד שאין לתאר במילים".
בנאומו ציין כי על פי מה שלמד, "תלמידי הישיבות מפיצים את האור הגדול של היהדות". הבחורים, שהאזינו לדבריו בספרדית באמצעות תרגום, שמעו אותו מכריז: "הלימוד שלכם והפצת חוכמת התורה הם הדבר החשוב ביותר. אני גאה לעמוד לצדכם".
ראש הישיבה, הגאון רבי יוסף חברוני שליט"א, ברך את הנשיא ואמר: "ייתכן שקיבלת תארים רבים ממדינות וממוסדות חשובים, אך ספק אם קיבלת תואר ממוסד שהוא חוליה בשרשרת הדורות". בדבריו הדגיש כי אין מדובר רק בביקור פוליטי, אלא בהכרה רוחנית עמוקה.
רגע מכונן ומרגש היה כאשר הזכיר את דברי רבי יוחנן בן זכאי: "תנו לי יבנה וחכמיה". חבייר שהבין את המסר האקטואלי, לא הצליח לעצור את דמעותיו ואמר: "בדיוק לזה התכוונתי".
בסיום הוענקה לו תעודת הוקרה ומתנה ייחודית: "יד" לספר תורה מכסף, ששרדה את פרעות תרפ"ט. המעמד נחתם בשירה אדירה של תלמידי הישיבה "כי הם חיינו", כאשר הנשיא יורד נרגש, ולוחץ את ידי הבחורים. לאחר מכן ניגש לקבל את ברכתו של מרן הגרב"ד פוברסקי שליט"א שהגיע במיוחד לכבדו.
ולסיום: חז"ל אומרים "חכמה בגויים תאמין". את החכמה לזהות מה מביא אור לעולם, אפשר ללמוד גם מגוי חכם. במקביל אומרים חז"ל גם "תורה בגויים אל תאמין", ולכן את דברי התורה שלו ואת פרשנותו אנו לוקחים כדברים בלבד.
מתקשים לפרגן ולא מצליחים להבין: ביקור חבייר בישיבה הוציא את השמאל מדעתו
בשמאל התקשו להבין, וכמובן גם לפרגן, מדוע בחר הנשיא הארגנטיני לבקר דווקא בישיבה. כאב להם לראות כיצד נשיא של אחת המדינות הגדולות בעולם מגיע לחזק את עולם התורה דרך ביקורו בישיבת חברון, ביקור ששום פוליטיקאי מהשמאל ומהאופוזיציה לא היה מעז לעשות בימים אלו. יש מי שיודע להוקיר ערכים, ויש מי שנשאר פחים.
"במקום לבקר במטה וייז, באינטל, ברפא"ל או בתעשייה האווירית, לוקחים אותו לישיבת חברון. האם יש דבר מביך מזה", כתב יוסף ישראל מחדשות 13, ובכך המחיש שוב את "מידת האובייקטיביות" של כתבותיו.
התגובות נגדו לא איחרו לבוא והמחישו עד כמה ציבור רחב סולד מהעמדה הזו. להלן מקצת מהן: "בגלל שיש ישיבת חברון יש גם וייז ואינטל ורפא"ל. אם לא תהיה ישיבת חברון, גם הם לא יהיו, במובן הכי מעשי".
"לא לקחו אותו לשום מקום. הוא ביקש להגיע בעצמו לאחת הישיבות. תפסיק לפלוט רעל".
"מטה וייז, אינטל ורפא"ל יש גם בארגנטינה, גם אם בשמות אחרים. אבל אלפי יהודים שיושבים ולומדים תורה מבוקר ועד לילה, אין בשום מקום אחר בעולם. וזה מה שהוא ביקש לראות".
"תמיד הטפתם לנו שצריך להכיל דעות של כל גורם זר. עכשיו מתברר שזה נכון רק כשדעותיו דומות לשלך".
"מה זה 'לוקחים אותו'? הוא בעל חיים? יש לו שיקול דעת, וזה מה שהוא בחר לראות".
"אני דווקא שמח שהוא הגיע לישיבת חברון. אני גר בסמוך למקום, והבחורים שם מדהימים. זו ישיבה מרשימה עם היסטוריה יהודית חשובה וכואבת ממאורעות תרפ"ט".
"הנשיא מבין דברים שבור כמוך אינו מבין: הוא מאמין שלומדי התורה מוסיפים אור למערב כולו, כפי שאמר בנאומו".
"הרבה לפני וייז ואינטל למדו תורה בישיבת חברון וברחבי העולם. ייתכן שיום אחד וייז תיעלם וגם אינטל – אבל יהודים ימשיכו ללמוד תורה על אפך וחמתך. וזה מה שהאורח רצה לראות".
"הוא מבין טוב יותר מכמה שונאי יהדות, שהכוח של העם היהודי נובע מהתורה ולכן ביקש לראות זאת מקרוב".
וכך נמשכו עוד ועוד תגובות, שרובן המכריע דחו את דברי הכתב. אם בכל זאת ירצה למצוא לעצמו חיזוק, יוכל לפנות למדור הדעות של "הארץ", שם פורסם מאמר בלתי נתפס תחת הכותרת: "עם חברים כמו חבייר, עדיף בידוד בינלאומי". שנאת עמי ארצות.
והיו גם מי שהתבדחו בהומור שחור, כואב ואקטואלי: כיצד היועמ"שית עדיין לא הוציאה צו נגד הביקור, בטענה שמדינת ישראל מארחת נשיא זר במקום שבו נמצאים "עריקים המבוקשים לגיוס".
הסרטון המבחיל שהכה השבוע גלים: לא רחמנים, לא ביישנים ולא גומלי חסדים
הסרטון המבחיל של עיתונאית חדשות 12 ענבר טויזר ובעלה, שלעגו לבחורים חסידיים שביקשו תרומה להכנסת כלה, הכה גלים וגרר תגובות נזעמות מכל גווני הקשת. נראה כי המעשה תוכנן מראש: מיד לאחר שהבחינו בבחורים דרך עדשת הדלת, הפעילו מצלמה, לעגו להם, ולבסוף הגיפו את הדלת בפניהם. לאחר מכן אף העלו את הסרטון לרשתות כשהכתבת מתרברבת במעשיה.
בהמשך התברר כי אב הכלה, עבורו נאספה התרומה, הוא תושב הצפון שמקור פרנסתו בהסעות נפגע, לאחר שטיל חיזבאללה השבית את רכבו. הסיפור עורר גל של תרומות מצד אנשים טובים שביקשו לאפשר למשפחה לערוך חתונה מכובדת לבתם.
האירוע עורר גם שאלות על מידת האובייקטיביות של הכתבת, בפרט בסיקור נושאים חרדיים. התבטאויות אישיות מסוג זה הן לעיתים מקור לעוינות שבה נתקלים כתבים בבואם לסקר את המגזר החרדי. מי שמשדר זלזול מחוץ למצלמה, שלא יתפלא כשהוא נתקל בחוסר אמון מול המצלמה.
אבל מעבר לנסיבות, נחשף כאן פער עמוק יותר, פער ערכי. בעולם החרדי, חסד אינו פעולה נקודתית אלא תפיסת חיים. לא רק מעשים טובים, אלא עבודת מידות וחינוך מתמשך לראות את הזולת קודם לעצמך. לכן אין זה מקרי שרבים מראשי ארגוני החסד מגיעים מהציבור החרדי.
מנגד, גם בציבור הרחב יש אנשים טובים ורחבי לב, הפועלים למען הזולת במסירות רבה. אך פעמים רבות מדובר בביטוי של תכונה אישית או יוזמה חברתית, לא בהכרח באידיאולוגיה סדורה של חסד.
ובקצה השני של הסקאלה נחשף השבוע גם סוג אחר של התנהלות: כזה שמבקש לתעד, לצלם, לביים ולהפוך רגע של מצוקה אנושית לאייטם. לא נתינה, אלא הצגה. לא חסד, אלא תיעוד של היעדרו.
מי שמסוגל לטרוק דלת בפני נזקק ולהפוך זאת למופע מצולם, אינו רק חסר רגישות. הוא מנותק מהיסוד היהודי הבסיסי. חז"ל הגדירו את סימניו של עם ישראל: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. זו לא סיסמה, אלא זהות. מי שאיבד זאת, איבד הרבה יותר מרגע של אנושיות.
לא נותר אלא לסיים בתגובה של ארגון חותם, שפורסמה אתמול בעיתון (י. גולד): "הבה נתאר לעצמנו ששני חילונים מגיעים לביתו של הרב פירר לבקש עזרה רפואית. הוא שואל אותם האם הם שומרי שבת וכשרות והאם הם מתפללים. כשהם מתחילים לגמגם במבוכה, הוא ממשיך: אתם לא יודעים שיש מצוות כאלה? שזה חוק ביהדות? ואז, תוך שהוא לועג להם, הוא מגיף בפניהם את הדלת".
"הדבר לא קרה ולא יקרה, כי אנשי חסד חרדים אוהבים את כל היהודים, גם כאלה שאינם חיים לפי ערכיהם", מציין הארגון. "יש אינספור ארגוני חסד בציבור החרדי, שרבים מכל גווני הציבור נעזרים בהם. הם לעולם לא יעשו מה שענבר טויזר וחבריה עשו למי שאינו חושב כמותם".
בשבת האחרונה זכינו לארח בחיפה איש חסד מיוחד, שנוהג להסעיד מדי שבת אורחים רבים מכל גווני הקשת, המגיעים בעל כורחם לאחד מבתי החולים בירושלים. האיש ורעייתו, יחד עם חבורת בחורים, מגישים להם מדי שבת ארוחות כיד המלך מבלי לביישם, ומתוך כבוד וחסד אמיתי. יחי ההבדל.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
